הלכות מאכלות אסורות - פרק אחד עשר יג-כו - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק אחד עשר יג-כו - היד החזקה לרמב"ם

יג הַחֹמֶץ שֶׁל עַכּוּ''ם אָסוּר בַּהֲנָיָה מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה יֵין נֶסֶךְ קֹדֶם שֶׁיַּחְמִיץ. עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה דּוֹרֵס עֲנָבִים בְּחָבִית אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. הָיָה אוֹכֵל מִן הַסַּלִּים וְהוֹתִיר כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם וּזְרָקָן בַּגַּת אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִגִּתּוֹ עַל הָעֲנָבִים אֵין עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ:

כסף משנה החומץ של עכו''ם אסור בהנאה וכו'. משנה פרק שני דע''ז (דף כ"ט:): עכו''ם שהיה דורס ענבים וכו'. תוספתא פרק שמיני דע''ז הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף ע''ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין כן וכו' עכו''ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים לגת אע''פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים מותר שאין דרכן מנסכין כן:

לחם משנה החומץ של עכו''ם אסור וכו'. פ' אין מעמידין (דף כ"ט:): עכו''ם שהיה דורס ענבים וכו'. ברייתא פ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) עכו''ם שהביא ענבים לגת בסלין ובדרדורין אע''פ שהיין מזליף עליהם מותר ופירש רבינו היה אוכל וכו' עיין בבית יוסף סי' קכ''ד:

יד הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל עַכּוּ''ם אֲסוּרִים כָּל י''ב חֹדֶשׁ. וּלְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ כְּבָר יָבְשׁוּ וְלֹא נִשְׁאֲרָה בָּהֶן לַחְלוּחִית וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁל יַיִן [כ] שֶׁיָּבְשׁוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֻתָּרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בָּהֶן רֵיחַ יַיִן וַהֲרֵי הֵן כֶּעָפָר וְכַאֲדָמָה:

כסף משנה החרצנים והזגים של עכו''ם וכו'. משנה פ''ב דע''ז (דף כ"ט:) החרצנים והזגים של עכו''ם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר''מ וחכ''א לחים אסורים ויבשים מותרים. ובגמרא (דף ל"ד) מפרש דלחים כל י''ב חדש יבשים לאחר י''ב חדש אמר רבי יוחנן כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים מותרים אפילו באכילה: ומ''ש וכן שמרים של יין וכו'. שם אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי:

לחם משנה החרצנים והזגין של עכו''ם וכו'. בגמ' פ' אין מעמידין (דף ל"ג) ת''ר נודות העכו''ם גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפים אסורים וכו' עוד שם ת''ר קנקנים של עכו''ם חדשים גרודים מותרים ישנים ומזופפים אסורים וכו' עכו''ם נותן לתוכן וכו'. ויש שם באלו הברייתות ג' פירושים. האחד פירוש רש''י ז''ל דנודות הוי אין מכניסן לקיום וקנקנים הוי מכניסם לקיום ובנודות של עור כשהם גרודים וחדשים שיש בהם תרתי כלומר שהם נגרדים מהזפת והם חדשים דאז ודאי מותרים אבל חסר אחד מהם שהם ישנים אע''פ שאין מזופפים או מזופפים אע''פ שהם חדשים אסורים וברייתא דקאמרה ישנים ומזופפים אסורים ר''ל או מזופפים וכן פירש בברייתא שניה אלא שפירש שיש הפרש בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים דחדשים שאמרו בנודות הוא אע''פ שכבר נתן בהם יין כיון שאין מכניסין לקיום מותרים וחדשים דקנקנים ר''ל חדשים ממש שהם שלא נתן בהם יין מעולם דאי נתן בהם יין אסורים מאחר שהם מכניסן לקיום. והתוס' הקשו על פירוש זה ופירשו עוד הפירוש השני בשם רבינו אליהו דקנקנים ונודות הוו מכניסן לקיום וחדשים בשתי הברייתות ר''ל חדשים שלא נתן בהן יין מעולם ותרתי בעינן להתיר גרודים וחדשים אבל חסר אחד מהם שהם ישנים או מזופפים אסורים. וגם הקשו על פירוש זה ופירשו עוד פירוש שלישי ושינו הגירסא אשר בגמרא והכי גריס ר''ת נודות העכו''ם גרודים מותרים חדשים זפותים אסורים ופירשו כשהם גרודים בכל אופן הם מותרים בין ישנים בין חדשים מפני שנודות אין מכניסן לקיום וחדשים זפותים אסורים וכ''ש ישנים באופן שהכל תלוי בענין הזפיתה ובברייתא השניה גריס כגירסתנו ופירשו דקנקנים מכניסן לקיום חדשים ממש וגרודים דאית בהו תרתי מותרים אבל חסר אחד מהן ישנים או מזופתים אסורים משום דמכניסן לקיום. זהו כלל הפירושים הנאמרים שם בתוס' בכללות. והשתא יש לתמוה על רבינו דכמאן מפרש להנהו ברייתות אי כרש''י ז''ל א''א דהוא ז''ל מפרש דבין בנודות בין בקנקנים מזופפים אסורים וצריכים עירוי אפילו הם חדשים משום דהוא מפרש ישנים או מזופפים ורבינו ז''ל כתב דחדשים ואינם מזופפים בהדחה בעלמא סגי להו א''כ הוא דלא כרש''י ז''ל וכ''ת לעולם כפירש''י ז''ל דישנים ומזופפים דברייתא ר''ל ישנים או מזופפים אבל הוא מפרש אסורים ר''ל דבהדחה סגי להו גם זה אי אפשר דהא בקנקנים אי אתה יכול לומר כן דע''כ קנקנים מכניסים לקיום דהכי אמרו בגמרא פרק השוכר את הפועל (דף ע"ד:) תנו רבנן הגת והמחץ וכו' רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ומודה רבי בקנקנים של עכו''ם שהן אסורים ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפים אסורות ע''כ. הרי שם דקנקנים מכניסם לקיום ואי אמרת דישנים או מזופפים אסורים דקאמר בברייתא בקנקנים ר''ל הדחה היכי בישנים ומכניסם לקיום סגי הדחה הא בברייתא בהשוכר קאמר דמודה רבי בקנקנים שהם אסורים ובעי עירוי וע''כ איירי בדאין מזופפין מדקאמרה סיפא ואם היו מזופפין וכו' כדכתב שם רש''י ז''ל וכן הוכיחו התוספות ז''ל בפרק אין מעמידין וכ''נ מדברי רבינו שכתב לקמן גבי כלי חרס ירוקים וכו' ונ''ל שאין הדבר אלא כשנכנסו וכו' משמע דכשנכנסו לקיום אסורים וא''כ ודאי דאסורים ע''כ צ''ל דבעי עירוי. וכ''ת עדיין אנו יכולים לדחוק ולומר דאסורים דברייתא קמייתא אין פירושו כמו אסורים דברייתא בתרייתא כמו שאנו דוחקים לפירש''י ז''ל דחדשים דברייתא קמייתא אין פירושו כחדשים דבתרייתא וא''כ נפרש ונאמר דאסורים דברייתא קמייתא ר''ל הדחה משום דאיירי בנודות שאין מכניסם לקיום ולהכי ישנים ומזופפים בהדחה בעלמא סגי ואסורין דבתרייתא ר''ל עירוי ומשום דהוי מכניסם לקיום בישנים או מזופפים צריך עירוי גם זה א''א שהרי סתם רבינו וכתב הלוקח כלים חדשים וכו' דמשמע בין נודות שאין מכניסן לקיום בין קנקנים שמכניסם לקיום וקאמר דאם היו מזופפין מדיחן משמע דמפרש ברייתא דקנקנים דישנים או מזופפים בהדחה בעלמא סגי להו דאי מפרש אסורים ובעי עירוי א''כ ישנים או מזופפים בעי עירוי כקנקנים וא''כ אמאי קאמר דבהדחה סגי א''ו דמפרש אסורים דר''ל הדחה וזה א''א לפרש כפירש''י א''כ קשיא. ואי מפרש כפירוש רבינו אליהו דנודות וקנקנים כולם מכניסם לקיום כ''ש שקשה יותר דמאי דהוה קשיא לן מקנקנים כד הוה אמרינן דמפרש כפירוש רש''י השתא קשה לו מתרתי שהוא מנודות וקנקנים וברור הוא. וכ''ת למה לא נעמיד דבריו בלוקח כלים חדשים דאיירי בנודות והוא מפרש כפירש''י ואסורים דברייתא חדא לא הוי כאסורים דברייתא אחריתי כדפירשתי, גם זה א''א לומר חדא דרבינו סתם דבריו כדפירש''י ולא חלק בין מכניס לקיום לאין מכניס והיל''ל דלוקח כלים חדשים שאין מכניסם וכו'. ועוד דבתר הכי קאמר וכן כלי שנתנו בו יי''נ ואין מכניסם לקיום משמע דעד השתא אפילו במכניסו לקיום עסקינן ולכך הוצרך כאן היכא דאין מכניסו לקיום דאי באין מכניסו לקיום דוקא איירי עד השתא א''כ למה הוצרך לפרש עתה שאין מכניסו לקיום הא בדידיה עסקינן א''ו דעד השתא בכל גוונא איירי בין מכניסו בין אינו מכניסו. ואי מפרש כפירוש ר''ת וגריס כגירסתו גם זה א''א דלר''ת ז''ל בנודות בין חדשים בין ישנים גרודים מותרים מזופפים אסורים והוא ז''ל כתב דמזופפים בלוקח כלים חדשים בהדחה בעלמא סגי להו וע''ק דבקנקנים שהם מכניסם לקיום קאמר ר''ת בפירוש הברייתא דמזופפים אסורים ובעי עירוי והוא ז''ל כתב סתם בכל כלים חדשים דמזופפים בהדחה סגי להו. והרב''י בסי' קל''ד כתב שהוא גריס כגירסת ר''ת אבל אינו מפרש כפירושו אלא הוא מפרש ברייתא דנודות גרודים מותרים ולא בעי שום הכשר ואפילו הדחה כיון דנודות אין מכניסן לקיום חדשים זפופים כלומר כשהם זפותים אע''פ שאסרו חדשים אסורים ר''ל דבעי הדחה ומ''מ קשה דברייתא דקנקנים א''א ליישב אסורים דרוצה לומר הדחה כדפרישית ואם נפרש דאסורים דחדא ברייתא לאו כאסורים דברייתא אחריתי כדפרישית לעיל גם זה אי אפשר לה שיאמר שמ''ש רבינו כלים חדשים איירי דווקא בנודות שאין מכניסם לקיום וזה א''א כדפרישית ועוד שמלשונו נראה שם שהוא מיישב דברי רבינו בין במכניסן לקיום בין שאין מכניסן לקיום וא''כ קשה עליו טובא מקנקנים כדפרישית. ואם נאמר דרבינו מפרש פירוש רביעי דחדשים וגרודים מותרים ר''ל חדשים או גרודים מותרים אבל ישנים ומזופפים כלומר היכא דליכא חד מינייהו דוקא אז ודאי אסורים כלומר בעינן עירוי אבל היכא דאית חד מינייהו לא בעינן עירוי אלא הדחה גם זה אי אפשר דבישנים בקנקנים ע''כ עירוי בעינן אפילו כשאינן מזופפים כדהוכחתי למעלה. על כן נ''ל לפרש דברי רבינו דהוא סובר כרבינו אליהו בנודות וקנקנים דכולהו הוו מכניסן לקיום והכי משמע לישניה דעריב להו בחדא וקאמר נודות העכו''ם וקנקניהם וכו' והוקשה לו בברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא דברישא משמע דתרתי בעינן להתרה גרודים וחדשים אבל בחדא לא מהני אלא גרודים וישנים או מזופפים וחדשים אסורים ובסיפא משמע איפכא ישנים ומזופתים אסורים הא בחד מינייהו שהם ישנים וגרודים או מזופתים וחדשים מותרים ולא רצה לפרש דרישא דברייתא דקאמרה גרודים וחדשים ר''ל תרתי וסיפא דקאמרה ישנים ומזופתים ר''ל או מזופתים כשאר כל הפירושים דהא סיפא דומיא דרישא הוי וכי היכי דרישא וחדשים אינו ר''ל או חדשים אלא ר''ל זו עם זו ה''נ פירוש דסיפא ע''כ הכי הוי. על כן מפרש הוא ז''ל ליישב זה דיש בין ישנים לחדשים חלוקה אמצעית שהוא שאינם חדשים ממש ולא ישנים ממש אלא שנתן בו פעם אחת או שתים יין וכדכתב רש''י שיש שני מיני חדשים הא' חדשים ממש והשני שאינם חדשים כל כך וכיון שיש זו החלוקה האמצעית ניישב הברייתא כך גרודים וחדשים כלומר חדשים ממש שלא נתן בהם יין כלל דהכי משמע חדשים דרוצה לומר חדשים ממש והשני גרודים שאינן מזופתין אע''פ שאינן חדשים ממש אבל הם מקצת [חדשים] שנתן עליו פעם אחת וב' או חדשים ממש אע''פ שהם מזופתין מותרין ורישא הוי גרודים או חדשים וסיפא נמי הכי פירושה ישנים אע''פ שאינם מזופתין אלא ישנים לבד או מזופתין אע''פ שאינן ישנים אבל הם מקצת חדשים שר''ל שנתן עליו פעם אחת או שתים אז ודאי אסורים ובעינן עירוי ולפי זה רישא וסיפא הוו וכי אמרינן גרודים ולא חדשים אינו ר''ל אבל הם ישנים שהוא הקצה האחר אלא אבל הם מקצת חדשים שהיא החלוקה האמצעית וכן כדאמרינן ישנים ולא מזופתים או מזופתים ולא ישנים אינו ר''ל אבל הם חדשים ממש שהוא הקצה האחר שהוזכר לעיל בברייתא אלא ר''ל אבל הם מקצת חדשים אז ודאי אסורין וכן בברייתא דקנקנים נפרש כי האי גוונא דכולהו מכניסן לקיום. והשתא נתיישבו דברי רבינו מה שכתב נודות העכו''ם וקנקניהם שהכניסו אפילו פעם אחת או שתים ולכך לא הזכיר רבינו נודות העכו''ם וקנקניהם ישנים כמו שהוזכר בברייתא דכוונתו לומר דאע''פ שאינם ישנים אלא מקצת חדשים כיון שהם מזופתים ומכניסן לקיום אסור והיינו דאמרי' בברייתא מזופתים אע''פ שאינם ישנים כלומר אבל חדשים קצת. ומ''ש כלים חדשים שהם מזופתין הם מותרין היינו מפני שהם חדשים ממש והיינו דאמרינן ברישא חדשים כלומר אע''פ שאינם גרודים מותרין כיון שהם חדשים ממש ומ''מ אע''פ דברייתא קאמרה מותרים קאמר רבינו דבעי הדחה מסברא דלא גרע מנודות דבעי הדחה כשאין מכניסן לקיום וסברא טובה היא ודאי דבכל איסורין אמרינן לפחות הדחה בעי והשתא דברי רבינו מ''ש כלים חדשים בכל גוונא איירי בין נודות בין קנקנים דהכל הוא מכניסו לקיום ונתיישבו דברי הברייתא רישא דומיא דסיפא דכולהו מילתא או או קתני. זה נראה בדעתו ז''ל אלא שקשה דהיה לו לרבינו להזכיר דין גרודים ומקצת חדשים שמותרים ודין מזופתין ומקצת חדשים שאסורים שהוזכרו בברייתא מיהו דין מקצת חדשים במזופפין דאסורים אפשר דשמעינן ליה מדלא התיר במזופפין אלא חדשים גמורים וגם לשון שהכניסו דמשמע אפילו פעם אחת כדכתיבנא אבל דינא דגרודין ומקצת חדשים דמותרים לא שמעינן מדבריו:

טו נֹאדוֹת הָעַכּוּ''ם וְקַנְקְנֵיהֶן שֶׁהִכְנִיסוּ בָּהֶן הָעַכּוּ''ם יֵינָם אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכָן יַיִן עַד שֶׁיְּיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לָאוּר עַד [ל] שֶׁיִּתְרַפֶּה הַזֶּפֶת שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת וּמְעָרֶה הַמַּיִם וּמַחֲלִיף מַיִם אֲחֵרִים כָּל מֵעֵת לְעֵת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים [מ] בִּשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים. בֵּין שֶׁהָיוּ הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְהִכְנִיסוּ בָּהֶן יֵינָם. וְאִם נָתַן לְתוֹכָם יַיִן קֹדֶם שֶׁיְּטַהֵר אוֹתָן הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה:

כסף משנה נאדות העכו''ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י''ב חדש. שם הלכתא קנקנים של עכו''ם לאחר י''ב חדש מותרים (עוד שם) אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י''ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי: ומ''ש או עד שיחזירם לאור וכו'. שם (דף ל"ג ע"ב) א''ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו''ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא (מאי) פליגי בה רב אחאי ורבינא [חד אסר וחד שרי] והלכתא כמאן דאסר ופרש''י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן (האש) דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר: ומ''ש רבינו או עד שיחמו. נ''ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת: ומ''ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'. שם (דף ל"ג) בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא [ואדרינהו ניהליה] אתא שאיל בי מדרשא א''ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל''ש נודות ל''ש קנקנים: ומ''ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'. משנה שם (דף כ"ט:) נאדות של עכו''ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר''מ וחכ''א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים:

לחם משנה עד שיתרפה הזפת שעליהן וכו'. שם (דף ל"ג:) קנקנים של עכו''ם שהחזירן לכבשן האש כיון דנשרו זיפתן מהן מותרין אמר רב אשי לא תימא עד דנתרן אלא אפילו רפאי מירפא ולמעלה מזה החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו אמר ליה ציר שורף אור לא כ''ש אתמר נמי וכו'. ומ''ש רבינו או שיחמו הוא שנתלבנו שאמרו בגמרא וע''כ ירפה הזפת ויתלבנו חד שיעורא הוא שכך אמרו בגמרא איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו' משמע דכולהו חד שיעורא אלא דמאי דאמר דנשרו זיפתן ר''ל דכיון דנשרו זיפתן ודאי שנודע שנתלבנו ולזה דקדק רבינו בלשונו ולא כתב או עד שיחמו כמ''ש אח''כ או עד שיתן אלא דלג כאן מלת עד ואמר עד שיתרפה הזפת שעליהן או שיחמו כלומר כולא חדא מילתא היא אלא הכוונה לומר דבנשירת הזפת ניכר שנתלבן או אם ראית בפירוש שנתלבן אי אתה צריך לראות נשירת הזפת: או עד שיתן לתוכו וכו'. שם (דף ל"ג): ומערה המים וכו'. שם צריך לערן מעת לעת: ואם נתן לתוכן יין וכו' אסור בשתיה. פסק כרבנן דמתניתין (דף כ"ט) שאמרו שם נודות העכו''ם וכו' וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה:

טז וּמֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכָן שֵׁכָר אוֹ צִיר אוֹ מוּרְיָס מִיָּד וְאֵין צָרִיךְ לִכְלוּם. וּמֻתָּר לִתֵּן הַיַּיִן לְתוֹכָן אַחַר שֶׁנּוֹתֵן הַצִּיר אוֹ הַמּוּרְיָס שֶׁהַמֶּלַח שׂוֹרְפָן:

כסף משנה ומ''ש ומותר ליתן לתוכן שכר. מסקנא שם (דף ל"ג) ופירש''י משום דשיכרא מבטל טעמא דחמרא: ומ''ש או ציר ומורייס מיד וכו' מותר ליתן היין לתוכן וכו'. שם קנקנים של עכו''ם וכו' עכו''ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש''י עכו''ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס מיד אע''פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב''א שאין צריך להשהות בו הציר אלא קצת והרמ''ה והרא''ש כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת:

לחם משנה ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר וכו'. שם פסק כרב דאמר ואינו צריך לכלום כלומר אין צריך שום הכשר קודם כדי לתת בתוכה שכר אבל אחרי כן עדיין צריך הכשר בשכר אבל במוריס וציר אין צריך עוד הכשר כדאמרו שם בברייתא וז''א ומותר ליתן היין וכו':

יז הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים [נ] חֲדָשִׁים שֶׁאֵינָם מְזֻפָּתִים מִן הָעַכּוּ''ם נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן מִיָּד וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתְנוּ בָּהֶן יֵין נֶסֶךְ. וְאִם הָיוּ מְזֻפָּתִין [ס] מְדִיחָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חֲדָשִׁים. וְכֵן כְּלִי שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יֵין נֶסֶךְ וְאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם כְּגוֹן כְּלִי שֶׁחוֹשֵׂף בּוֹ אוֹ הַמַּשְׁפֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וְדַיּוֹ:

כסף משנה הלוקח כלים חדשים וכו'. שם (דף ל"ג) ת''ר נאדות של עכו''ם גרודים מותרים חדשים מזופתין אסורים כך היא גירסת ת''ר הגת והמחץ והמשפך של עכו''ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ופירש''י מחץ כלי שדולים מן הבור [לחבית הגת]. וז''ש רבינו כלי שחושף בו והוא מלשון לחשוף מים מגבא. ויש לתמוה על רבינו שכתב דכלי שחושף בו או המשפך משכשכו במים ודיו והא אפי' רבי דמיקל מצריך ניגוב מיהא. וצ''ל דהכא מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו''ם ולפיכך סגי ליה בשכשוך וההיא ברייתא איירי בכלים של עכו''ם שנשתמשו בהם העכו''ם הרבה ולפיכך אין מספיק בהם שכשוך:

לחם משנה הלוקח כלים חדשים וכו'. כבר נתבאר: וכן כלי שנתנו בו יי''נ וכו'. פ' השוכר את הפועל (דף ע"ד:) ת''ר הגת והמחץ והמשפך של עכו''ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ע''כ. וא''כ יש תימה בדברי רבינו איך כתב וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בו משכשכו במים ודיו הא אמרו בגמרא בברייתא דשוה מחץ ומשפך לגת ולרבנן דפסק לקמן כוותייהו בעי עירוי ואפילו לרבי ניגוב בעינן. וכ''ת דהכא איירי במחץ ומשפך של ישראל שמודד העכו''ם וברייתא איירי בשל עכו''ם דבליע טובא וכמו שחילקו התוספות, זה א''א חדא דהכא בכלים הנלקחים מן העכו''ם עסקינן ועוד דא''כ גבי גת למה הצריך הכשר גדול הא בגמרא הושוה למשפך ואי גבי גת איירי רבינו לקמן בגת של עכו''ם א''כ אפילו משפך נמי גם כן וזה החילוק מגת למשפך מאין יצא לו. וי''ל דרבינו הוקשה לו דבפרק אין מעמידין (דף ל"ג:) אמרו גבי פרזק רופילא אנס הני כובי מפומבדיתא רמא בהו חמרא וכו' אתו שיילוה לרב יהודה אמר דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים והם מותרין ע''כ. הרי דכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשוך סגי וה''ה למשפך ולמחץ. ולכך נ''ל לומר ודאי דאידחיא לה הך ברייתא גבי מחץ ומשפך משום דשם (דף ע"ה) בפרק השוכר אמרו בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי וכו' אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו וכו' הדפין והעדשין והלולבין מדיחן וכו' והביאה רבינו לקמן בפרק זה וסבור רבינו דמכח הך ברייתא דקאמר דכלי הגת בהדחה סגי אידחיה לה ההיא דקאמרה דמחץ ומשפך בעי ניגוב דהא כלי הגת הם ובשלמא גבי גת לא אידחיה לה דכיון דמצינו דמתניתין אמרה נמי בגת של אבן וכו' ושל חרס שהוא אסור אע''פ שקילף לית לן למידחיה לברייתא ולמתניתין מקמי הך דהכא וכמ''ש רש''י ז''ל דקמו רבנן בתראי ופשטו הלכתא כותיה דזה אין נראה לו לרבינו אלא נראה לו דגבי גת יש לחלק כמו שחילק הרא''ש ז''ל דכיון שהוא דורך בו נכנס היין הרבה מפני כובד הדריכה ולכך ודאי אסור משא''כ בשאר כלי הגת ומפרש עדשים כפי' ר''ת ולא כפי' רש''י ז''ל שפירש שהוא הגת ובכי הא הך ברייתא ומתניתין דגת של אבן א''ש אבל ברייתא גבי מחץ ומשפך אידחיה לו זה הכריחו לרבינו מפני הך ברייתא ועוד שראה דברי רב יהודה דאמר התם בפרק אין מעמידין שהבאתי. זה נ''ל לדעתו ז''ל:

יח * וְכֵן כּוֹס שֶׁל חֶרֶס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ הָעַכּוּ''ם אָסוּר לִשְׁתּוֹת בּוֹ. הֱדִיחוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית [ע] מֻתָּר שֶׁכְּבָר הָלְכוּ צִחְצוּחֵי הַיַּיִן שֶׁבּוֹ. וְהוּא שֶׁהָיָה מְצֻפֶּה בַּאֲבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁהַיּוֹצְרִין עוֹשִׂין אוֹ שֶׁהָיָה מְזֻפָּת. אֲבָל שֶׁל חֶרֶס צָרִיךְ הֲדָחָה:

ההראב"ד וכן כוס של חרס וכו'. א''א אין זאת הגירסא אצלנו ולא בהלכות הרב ז''ל אלא על השתיה ולא על ההדחה. ומה שאמר בסוף אבל של חרס צריך הדחה שבוש גדול הוא זה אטו מעיקרא לא בהדחה קאמר. עכ''ל:

כסף משנה ומ''ש וכן כוס של חרס וכו' הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר וכו'. שם (דף ל"ג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו''ם פעם ראשון כ''ע ל''פ דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש''י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותים בהם. אי שתי בהו עכו''ם פעם ראשונה דכ''ע אסירי דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים. וכתבו התוס' שר''ת הקשה על פירוש זה ולפיכך פירש דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם העכו''ם יין כמה פעמים פעם ראשונה כ''ע ל''פ דאסור פירוש אם לא הדיחה במים אחר שתית העכו''ם אלא פעם ראשונה כ''ע ל''פ דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל והביא ראיות לפירוש זה, ודברי רבינו כפירוש ר''ת. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א אין זאת הגירסא אצלנו וכו'. טעמו דלפי מ''ש בגירסאות שלנו בגמרא וכדברי הרי''ף אי שתי בהו עכו''ם משמע דאשתיה קאי כפירוש רש''י והראב''ד ז''ל נראה שהוא סבור דא''א לפרש פירוש ר''ת על גירסא זו אי שתי בהו עכו''ם אלא על גירסת כסי דשתי בהו עכו''ם ואני אומר שעל גירסא זו יש לפרש פירוש ר''ת וה''פ כסי אי שתי בהו עכו''ם אפילו הם ישנים מה תקנתם ומהדר ואמר תקנתם ג''פ. ומ''ש רבינו הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אע''פ שכפי לשון הגמרא ה''ל לכתוב הדיחו פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר יש ליישב דה''ק הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אחר שלש הדחות וממילא משמע דקודם לכן אסור. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה הדיחו ואינה נוסחא מחוורת שאין לה משמעות. ומ''מ מ''ש אבל של חרס צריך הדחה תמוה מאד דעד השתא נמי לא שרי ליה אלא ע''י הדחה וכבר השיגו הראב''ד וכתב ומ''ש בסוף אבל של חרס וכו'. ונ''ל דה''ק אבל של חרס שאינו מצופה באבר ולא מזופת צריך הדחה בעלמא כדין הדחת שאר כלים כלומר א''צ אלא הדחה אחת בלבד וכתב כן כדי לחלק בין כסי לחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי דבהנך אמור בגמרא משכשכן במים ודיו ובכסי הצריכו הדחה ג''פ ולפיכך פירש דכסי הם מצופים או מזופתים ומפני הציפוי או הזפת הם בולעים הרבה ולפיכך צריכין הדחה ג''פ אבל חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי שאינם מצופים ולא מזופתים אינם בולעים כ''כ ולפיכך בשיכשוך בעלמא סגי להו. ומיהו יש לדקדק על זה מדין כלים השועין באבר שכתב בסמוך שאם הם לבנים או אדומים או שחורים מותרים ואם היו ירוקים אסורים מפני שהם בולעים ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים מפני שהם בולעים [דמשמע] דטפי בלע חרס שאינו שוע מחרס שוע והכא משמע איפכא דבשוע בעי ג' הדחות ובשאינו שוע סגי בהדחה אחת. וי''ל דהתם מיירי בכלים השועים באבר כלומר שהוא חלק ביותר דאז לא בלע אלא פורתא והכא מיירי בשאינו חלק אלא שהוא חופה הכלי כעין חיפוי הזפת שאינו חלק ומש''ה בלע טפי מכשאינו מחופה דיקא נמי דהתם נקט השועים באבר דשוע לשון חלקות בלשון גמרא והכא נקט מצופה באבר כדרך שהיוצרים עושים דלשון מצופה אינו מורה על חלקות כמו שמורה לשון שוע ועוד דכדרך שהיוצרים עושים (דנקט) אתא לגלויי שאינם חלקים שדרך היוצרים שלא להקפיד שיהיו שועים אלא שיהיו מחופים בלבד ועוד מדנקט בהדיה או שהיה מזופת משמע דהאי ציפוי דאבר כעין ציפוי דזפת הוא שאינו חלק. ואכתי איכא למידק דהכא קאמר דשל חרס שאינם מצופים כלל בהדחה בעלמא סגי וגבי כלים השועים כתב שאם יש בהם מקום מגולה אסורים כלומר דהדחה לא מהניא בהו ואפילו כמה הדחות. וי''ל שכבר כתב שם רבינו שיראה לו שאין הדבר אמור אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים והכא מיירי בשלא כנסו בהם לקיום ומש''ה בהדחה בעלמא סגי להו. והריב''ש כתב בתשובה מ''ש רבינו משה אבל של חרס צריך הדחה וכתב עליו הראב''ד אין זו הגירסא אצלנו וכו' נראה שהבין מדבריו דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עכו''ם צריכים הדחה וניגוב ככלי הגת דאי בישנים א''א לומר שיהיו צריכים ניגוב ולזה אמר שאין שומעים לו אלא צריכים מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום. אומר אני שאם היתה כוונת הרמב''ם להדחה וניגוב כמו שהבין הראב''ד מדבריו ה''ל לברר ולומר מנגבן כמ''ש בכלי הגת אבל נ''ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתין או מצופים באבר מדיחן ג''פ בלי שפשוף דבשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אין מצופין צריכים הדחה ר''ל עם שפשוף שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא כדאמרינן דלוקח כלי תשמיש מן העכו''ם מדיחן ומטבילן וביארו המפרשים דמדיחם בשפשוף קאמר (זה נ"ל בכוונת הר"מ ז"ל) עכ''ל. ונראה שלא היה גורס בדברי רבינו גבי ראשונה ושניה ושלישית הדיחו וכנוסחת הספרים שכתבתי לעיל דא''כ לא היה אפשר לו לפרש דברישא מיירי בלא שפשוף דהא הדיחו קתני ואיהו ז''ל קאמר דכל היכא דנאמרה הדחה ע''י שפשוף היא א''ו לא היה גורס הדיחו ולפי זה יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל שאין לגירסא זו משמעות ולפי פירושו אפשר דאמשכשכו במים שכתב רבינו לעיל מינה בסמוך סמיך. ומיהו ק''ל על דבריו שאחר שכתב רבינו דין זה סתם דמשמע דדינא דגמרא הוא היאך חזר וכתבו בלשון יראה לי שהרי כתב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים ואפילו הם של חרס x (וזה לשונו הראב"ד השיג וכתב א"א אין הגירסא הזאת אצלנו וכו' נראה שהבין מדברי הר"מ ז"ל דבחדשים מיירי וכו' עד זה נ"ל בכוונת הר"מ ז"ל) אלא נוסחא משובשת נזדמנה להריב''ש בדברי הראב''ד שכתוב בה וכל הדחה וניגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חילוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה בו עכו''ם פעם ראשונה ושניה צריך ליישנן ולמלאם שלשה ימים מעת לעת עכ''ל. שכל זה תוספת מאי זה תלמיד טועה הוא והעיקר כמו שכתוב בנוסחתנו וכבר נתבארו דברי הראב''ד ודברי רבינו: וחכמי לוניל שאלו מרבינו בדבר כוסות של חרס קבלנו מכל הגאונים והרב אלפסי שאין להם תקנה אי שתי בהו עכו''ם פעם ראשון ושני כי אם בהתישנם י''ב חדש על כן לא הבננו כלל מכל אשר כתוב בספר. והשיב ודאי כך אמרו מקצת הגאונים כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראים שא''ת כך נמצאו הדברים סותרים זה את זה שכבר נפסקה הלכה שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו אפילו נשתהא בהם יי''נ יום או יומים כמו כוס וכן אם היה יין עובר עליו תמיד ולא ישתה כגון המשפך וכיצד יהיה הכוס ששתה בו העכו''ם ג''פ צריך יישון ועוד שבענין דבר שאין מכניסו לקיום נחלקו בכוסות של עכו''ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידענו במה נחלקו ונפסקה הלכה פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ש''מ שאין ענין הדברים ששתה בהם העכו''ם שתי פעמים כ''ש אם שתה בהם פעם שלישית אלא פירוש הדברים כמו שביארנו בחיבורנו עכ''ל:

לחם משנה כוס של חרס ששתה בו העכו''ם וכו'. פרק אין מעמידין (דף ל"ג:) כסי רב אסי אסר וכו' (עיין בכ"מ) איכא דאמרי פעם ראשון ושני כ''ע ל''פ דאסיר וכו' והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ע''כ. ופרש''י ז''ל פעם ראשון דכ''ע לא פליגי דאסיר דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאה מים שלשה ימים וכדאמרן ע''כ. וזהו פירוש הראב''ד ז''ל בהשגות וכבר דחו התוס' פירוש זה וכן רבינו ז''ל דחאו בתשובתו לחכמי לוני''ל ופירש הוא כך אי שתי בהו עכו''ם כמה פעמים והדיחו פעם ראשונה כ''ע לא פליגי דאסיר כ''פ בפעם וכו' ופסק כדפסקו בגמרא דתלתא זימני בעינן ובאמת שלשון אי שתי עכו''ם פעם ראשונה משמע דפעם ראשונה דבק עם השתים שהזכיר קודם והוא מחוור יותר לפי' רש''י ז''ל אבל רבינו אפשר דמפרידו ולא קאי אלא אהדחה שהיא בכח כדפרישית והראב''ד ז''ל בהשגות לא נראה לו שרבינו גורס כגירסתנו דכפי גירסתנו משמע ליה הפירוש פשוט כפרש''י אלא משמע ליה דגריס הכי אם הדיחו פעם אחת כ''ע ל''פ וכו' ולא גריס אי שתי עכו''ם והוזכרה ההדחה בגמרא בפירוש ומפני זה כתב אין זו הגירסא אצלנו וכו' וכבר יישבתי דעת רבינו וכן פירשו התוס' בשם ר''ת: והוא שהיה מצופה באבר וכו' אבל של חרס צריך הדחה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בהשגות שבוש גדול הוא זה אטו מעיקרא לאו בהדחה קאמר ע''כ. ויש ליישב דברי רבינו דה''ק אבל של חרש א''צ אלא הדחה אחת דטפי בלע מצופה באבר יותר מהיכא שאינו מצופה. וא''ת הא רבינו כתב לקמן בהפך שהרי כתב כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' אסורים מפני שהם בולעים משמע דכשהוא של חרס הוא בולע יותר וכבר הוקשה זה בעיני הרב''י ותירץ דהתם מיירי כשהם מצופים באבר והוא חלק וז''ש שוע ולהכי בלע טפי כשהוא של חרס בלא אבר אבל הכא לא קאמר שוע אלא קאמר מצופה שר''ל שאינו חלק והיינו כעין מזופת שאמר אח''כ שהיא חפוי שאינו חלק. ולענ''ד בהא ודאי האבר הוא בולע פחות מהחרס דהוא דומה למתכת כדאמרו בגמרא דרצו להתיר מאני דקוניא בפסחא אע''פ שכלי חרס אסורים וא''כ ודאי שהאבר בולע פחות ממה שבולע החרס וא''כ מה לי שיהיה חלק או יהיה מחופה כעין הזפת. לכנ''ל לתרץ דשוע לא מיקרי אלא כשאין בו סדקים ובקעים כלומר מקום מגולה קצת שאינו מחופה דאז ודאי לא מיקרי שוע. וראיה לדבר דבגמרא שם אמר כי אית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי בלעי ואסירי כי תבעי לך דשיעי. ורבינו נראה שמפרש קרטופני שר''ל מקום מגולה שיש בו בקעים שהם קצת מגולים ואינם מחופים ומדקאמר בגמרא כי תבעי לך דשועי משמע דהיכא דאית בהו קרטופני לא מיקרי שיעי ולכן כשכתב רבינו השועים ר''ל שאין בהם סדקים ובקעים ואין בהם מקום מגולה וכשיש בהם מקום מגולה לא מיקרי שיעי. וז''ש רבינו ואם היה בהם מקום מגולה וכו'. והשתא א''ש מ''ש רבינו למעלה מצופה באבר ר''ל בלא שיע אלא הם מצופים ואית בהו סדקים ולכך ודאי הני בלעי טפי מחרס מפני שכיון שיש בהם סדקים מחמת הסדקים אשר בהם נכנס היין שם וקשה לצאת מהם ולכך ודאי בעי שלש הדחות. זה נ''ל ליישב דבריו ז''ל:

יט כְּלֵי חֶרֶס הַשּׁוֹעִים בַּאֲבָר שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּיֵין נֶסֶךְ אִם הָיוּ לְבָנִים אוֹ אֲדֻמִּים אוֹ שְׁחוֹרִים מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ יְרֻקִּין אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹלְעִים. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁל חֶרֶס בֵּין לְבָנִים בֵּין יְרֻקִּים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא בְּשֶׁכָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם. אֲבָל לֹא כָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם מְדִיחָן וּמֻתָּרִין וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל חֶרֶס:

כסף משנה כלי חרס השועים באבר וכו'. שם (דף ל"ג:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסיר משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי ופירש''י דמצריף יש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי, קרטופני בקעין וסדקים. ובפ' שני דייני גזירות (כתובות ק"ז:) איפסיקא הלכתא כרב זביד: ומ''ש ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום וכו' ואפילו הם של חרס. יש לדקדק דכיון דבתחלת דבריו פתח בכלי חרס השועים באבר מאי ואפילו הם של חרס דקאמר הא בשל חרס עסיק ואתי. ונ''ל דהוי כאילו אמר ואע''פ שהם של חרס והיה ראוי להחמיר אפילו הכי שרי בהדחה. וכתב הרשב''א בתורת הבית על דברי רבינו אם כדבריו חיורי ואוכמי כשמכניסן לקיום מותרים בשיכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום א''צ מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וכן דעת הראב''ד ז''ל עכ''ל:

לחם משנה אם היו לבנים וכו'. שם אמר רב זביד הני מאני דקוניא וכו' (עיין בכ"מ) ופי' רבינו קרטופני מקום מגולה ופסק כרב זביד לחומרא: כלי נתר אמרו בגמ' דאין בהם טהרה עולמית ונראה שרבינו סובר כהראב''ד דלא מהני יישנן י''ב חדש ולכך כיון שהזכיר ירוקין שיש בהן נתר כדאמרינן בגמרא דהן אסורין כ''ש היכא שכולן נתר דאסורין: ויראה לי שאין הדבר אלא כשכנסו וכו'. כלומר בכלים העשויים להכניס בהם לקיום וכו'. ועיין בב''י ז''ל שפירש שם פירוש אחר:

כ גַּת שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל עֵץ שֶׁדָּרַךְ בָּהֶן הָעַכּוּ''ם אוֹ גַּת שֶׁל אֶבֶן [פ] שֶׁזִּפְּתָהּ הָעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא דָּרַךְ בָּהּ מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר [צ] אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם:

לחם משנה גת של אבן ושל עץ וכו'. פ' השוכר את הפועל (דף ע"ד:) במשנה גת של אבן שזפתה עכו''ם וכו' (עיין בכ"מ) ובגמרא ת''ר וכו' עד אומרו ואם היו מזופתין אסורין והבאתיו למעלה והקשו והא תנן גת של אבן שזפתה עכו''ם מנגבה והיא טהורה ותירצו מתני' דלא דרך בה ברייתא דדרך בה ע''כ. והשתא מ''ש גת של אבן ושל עץ שדרך בה היינו ברייתא דשל אבן ושל עץ ינגב דאוקמוה דדרך בה או גת של אבן שזפתה היינו מתני' אבל בשל עץ שזפתה הלכה כחכמים דיקלוף את הזפת ובגת של אבן שזיפתה ודרך בה אסורה היינו ברייתא דקאמרה ואם היו מזופפין כו' אוקמוה דדרך בה וז''ש גת של אבן מזופפת וכו' או גת של עץ זפותה וכו': ומ''ש ארבע פעמים. שם בגמרא אמרו בפומבדיתא מתנו בי רב אמרו משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע חמש ולא פליגי כלומר רב ושמואל מר קא חשיב וכו' וז''ש רבינו ארבע פעמים כלומר ברטיבתא אבל ביבשתא כיון שכתב שהקדים מים תחלה ע''כ הם חמש ולא הוצרך להזכיר שהרי אם יטיל מים ואפר ואח''כ מים לבד הרי ג' א''ו צריך להטיל מים ואפר ומים ואפר וכיון שכן ע''כ לנקות האפר צריך להטיל מים אח''כ שהם מים ואפר ומים ואפר ומים ולכך בכתבו מקדים המים תחלה הרי הוזכר החמש פעמים. ודע שזה האיסור של הזפת כלומר גת שזפתה אין אנו יכולים לפרש בדברי רבינו שהוא כמו שפירש רש''י ז''ל שהוא משום דאורחא למיהב ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא דאם כן איך כתב רבינו למעלה דבכלים חדשים מזופתים דבהדחה בעלמא סגי להו הא אורחא למירמא בהו פורתא דחמרא ואם כן אמאי מותרים בהדחה הא הכי בעי ניגוב בגת של אבן ובשל עץ קליפה. לכך נראה דטעמא לא הוי אלא דילמא אחר שזפתה נשתמש בה והזפת בולע טובא וכיון שאינה חדשה לא מינכרא ולכך אסורה אבל כשהיא חדשה מינכרא שלא הטיל בה היין כלל ואי משום חמרא דזרק בזפת הא אמרי רב הונא דהוי כזורק מים לטיט. וא''ת אי חיישת משום דנשתמש בה אם כן מה לי של אבן מה לי של עץ בשלמא אי חיישת לחמרא דזיפתא הא יש חילוק שבשל עץ בעי זיפתא טובא ושדי חמרא טובא אבל אי אמרת משום דנשתמש אח''כ מאי שנא. וי''ל דשל עץ כיון דאיכא בה זפת טובא דהזפת הוא הבולע אבל של אבן כיון דליכא כ''כ זפת לא בלע כל כך ורש''י ז''ל שמפרש משום חמרא דזיפתא לא פליג אדרב הונא דאמר כזורק מים לטיט דאפשר דרב הונא נמי מודה הכא משום דאין ישראל עומד על גביו וכי קאמר הכי הוא בישראל עומד על גביו כדאמר התם אבל היכא דאין ישראל עומד יש לחוש דרמי חמרא טובא יותר ממה שצריך הזפת ולכך אסור. א''נ י''ל כמו שתירץ הר''ן בפ' אין מעמידין דאע''ג דדבר שאין מכניסו לקיום בשכשוך סגי מ''מ גת וכלי גת החמירו בהם שתשמישן בשפע וכמו שהאריך שם מיהו מחץ ומשפך כתב רבינו לעיל דבהדחה סגי מכח ההיא ברייתא שכתבתי לעיל אבל בגת לא מצינו שיחלוק הברייתא דעדשים אינו מפרש גת כפי' רש''י וכמ''ש לעיל:

כא * גַּת שֶׁל אֶבֶן מְזֻפֶּפֶת שֶׁדָּרַךְ בָּהּ הָעַכּוּ''ם. אוֹ גַּת שֶׁל עֵץ זְפוּתָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא דָּרַךְ בָּהּ צָרִיךְ לִקְלֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְאִם יִשְּׁנָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ נָתַן בָּהּ מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְלֹף. לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד:

ההראב"ד גת של אבן מזופפת וכו' ואם ישנה י''ב חדש וכו'. א''א אומר אני לשלשה ימים צריך קליפה לפי שאין המים נכנסין שם אלא לאחר כמה ונמצאו לשלשה ימים חוזרין ויש אומר אף לשנים עשר חדש מידי דהוה אקיטרי דאמרינן אי אית בהו קיטרי שרי להו:

כסף משנה (כ-כא) גת של אבן או של עץ וכו'. בסוף ע''ז תנן גת של אבן שזפתה עכו''ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ''א יקלוף את הזפת ושל חרס אע''פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ובגמרא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א''ד [אמר רבא] דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' כי ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א''ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי א''ל לרב זיל בהדיה וכו' אזל חזייה דהוה שיעא טפי אמר הא ודאי בניגוב סגי לה בהדי (דהוה) קא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכו' ת''ר הגת והמחץ והמשפך של עכו''ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין והא תנן גת שזפתה עכו''ם מנגבה והיא טהורה מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ופירש''י גת של אבן שזפתה עכו''ם ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. של עץ דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. אבל דרך בה בגת מזופפת לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי זיפתא. הגת והמחץ וכו' בשל חרס עסקינן וכו' מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאינם מזופפין. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים ד''ה כל זמן שאינם מזופפין ואם היו מזופפין אסורים עד שיקלוף. מתני' דלא דרך בה הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי לה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה הילכך אפילו בשל אבן בעי קילוף וכ''ש בשל עץ עכ''ל: והשתא מ''ש רבינו גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו''ם. כלומר ואינם זפותין מדיחן במים ובאפר היינו ברייתא דגת ומחץ דקתני של עץ ושל אבן ינגב בדדרך בה. ומ''ש דשל אבן שזפתם העכו''ם אע''פ שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר היינו מתני' דקתני גת של אבן שזפתה עכו''ם ינגב ואוקימנא בדלא דרך בה דוקא ולשון אע''פ שלא דרך בה אינו נוח לי ויש ליישב דה''ק אע''פ שלא דרך בה ומפני כך היה ראוי שלא להצריכה שום תיקון אע''פ כן מאחר שזפתה עכו''ם צריכה ניגוב: ומ''ש מדיחן במים ובאפר וכו'. בסוף ע''ז (דף ע"ד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב''ח אמר באפר ואסיקנא רב אמר במים וה''ה לאפר רבב''ח אמר באפר וה''ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. ופירש''י רב אמר מים תחלה וה''ה שצריך אפר אחריהם ורבב''ח אמר באפר תחלה וה''נ שצריך מים אחריהם ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה (לשפשף עד שתהא נגובה ואח"כ מים ביבשתא מים תחילה) ואח''כ אפר ומשפשף אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע (חמש) ולא פליגי מר קא חשיב מייא בתראי ומר לא קא חשיב מייא בתראי. ופירש''י תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים תלת וארבע תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע''פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא קא חשיב. ורב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא. בפומבדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא דקא חשיב מייא בתראי. ול''פ רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דמפרשי ול''פ הנך דסורא ודפומבדיתא (אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי דפומבדיתא חשבי להו וכו') אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין דפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חדא זמנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש''י לפירוש האחרון והר''ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי''ל כלישנא בתרא הילכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים וכן נראה שהוא דעת רבינו וכ''נ שהוא דעת הרמ''ה שכתב הטור. ומ''ש גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו''ם היינו כלישנא בתרא דאמרינן דגת של אבן שזפתה עכו''ם אם דרך בה עכו''ם צריכה קליפה. ומ''ש או גת של עץ זפותה אע''פ שלא דרך בה היינו מתניתין דקתני של עץ לחכמים יקלוף את הזפת ואוקימנא מתניתין בדלא דרך בה. ומ''ש ואם יישנה י''ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף וכו'. כתב הראב''ד א''א אומר אני לג' ימים וכו'. ודע שלא בגת בלבד סבור הראב''ד כן אלא גם בקנקנים מזופפים סובר שאין מועיל להם העירוי אא''כ יקלוף הזפת. ויש ליישב לדעת רבינו שכל ששהו המים מעת לעת הרי הם נכנסים בכ''מ שנבלע היין ומתערב כל יין הבלוע במים וכן דעת הרא''ש והרשב''א והר''ן וכתב הר''ן בסוף ע''ז שכן דעת התוס' ורש''י והוא ז''ל שם דחה דברי הראב''ד. ומ''ש וי''א אף לי''ב חדש וכו'. כלומר דאף ביישון י''ב חדש צריך לקלוף הזפת והביא ראיה מדאמרינן בסוף ע''ז הני רווקי דארמאי וכו' דכיתנא מיישנן ואי איכא קיטרי שרי להו אלמא ביישון אינו מועיל למה שהוא בלוע בגו קיטרי והוא הדין למה שבלוע בזפת. ואני אומר שאין משם השגה לדברי רבינו מכמה טעמי חדא שהרי פי' רש''י דאי אית ביה קוטרי לא קאי אלא להכשיר בניגוב בלבד וכן דעת הרשב''א ואפילו את''ל דקאי נמי איישון אפשר לומר שאע''פ שאינו מועיל למה שבגו קיטרי מועיל למה שבולע בזפת דאל''כ לא הוו שתקי בגמ' מלומר שצריך לקלוף הקנקנים אם הם מזופתים כשאמרו שהכשרם בעירוי וכן דעת הרשב''א בת''ה:

לחם משנה ואם יישנה י''ב חדש וכו' או נתן בה מים שלשה ימים מעת לעת וכו' לא נאמר יקלוף וכו'. בהשגות א''א אומר אני לג' ימים וכו'. ונראה שכוונתו להשיג על רבינו במ''ש דלא בעינן קליפה דאין הדין הוא כך אלא היכא דאיכא ג' ימים בעינן נמי קליפה קודם. וא''ת אי איכא קליפה למה בעינן ג' ימים הא אמרו במתני' יקלוף את הזפת דבהא לחוד סגי ולא היה לו להר''א ז''ל לומר אלא אומר שאין ג' ימים מועיל אלא קליפה ומדקאמר אומר אני לשלשה ימים וכו' משמע מלשונו דעם הקליפה בעינן ג' ימים. י''ל דאה''נ וטעמא משום דאיהו מפרש דמאי דקאמרי רבנן יקלוף את הזפת ר''ל ואח''כ ינגב כדפירש הרא''ש ז''ל ולכך כיון שצריך לעשות עכ''פ תיקון אחר הקליפה קאמר דעם הג' ימים בעינן קליפה כלומר אם רצה לעשות במקום הניגוב ג' ימים אינו מועיל לו אלא צריך עמו קליפה וה''ה אם עושה עמו נגוב דסגי. וביאור דבריו במ''ש שאין המים נכנסים ר''ל שטעם העירוי הוא שהמים נכנסים שם בכלי ומבטלים טעם היין אבל בשיש זפת אין נכנסין שם ואחר ג' ימים המים חוזרים כמו שהיו ולא נשאר בכלי מים כלל. ובספר אחר מצאתי בהשגת הראב''ד ז''ל שאין המים נכנסים ונבלעים שם אלא לאחר כמה ימים נמצאו ג' ימים חסרים. וביאור דבריו לפי זאת הנסחא הוא דכשלא יש זפת מיד נכנסים המים תוך הכלי והם ג' ימים שם ומפליטם אבל עתה אין נכנסים שם אלא אחר יום או חצי יום ונמצא שלא היו כל הג' ימים המים תוך הכלי אלא הם חסרים דהוי כהם שני ימים וחצי שהמים נבלעים בכלי וי''א אף לשנים עשר דהוי קטרי כלומר דהזפת הוא כמו קיטרי ולכך צריך להסירו:

כב * גַּת שֶׁל חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת אָסוּר לִדְרֹךְ בָּהּ מִיָּד עַד [ק] שֶׁיָּחֵם אוֹתָהּ בְּאֵשׁ עַד שֶׁיִּרְפֶּה הַזֶּפֶת. וְאִם יִשְּׁנָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ נָתַן בָּהּ מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֻתֶּרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד גת של חרס אע''פ שקלף את הזפת אסור לדרוך בה מיד עד שירפה את הזפת. א''א זה שבוש אלא עד שיכניס בו גחלים ויתלבן כדי שיתרפה הזפת אם היה שם:

כסף משנה גת של חרס אע''פ שנקלף הזפת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך. וכתב הראב''ד א''א זה שיבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו'. כוונתו להשיג על מ''ש רבינו שאם יישנה י''ב חדש או נתן בה שלשה ימים מים מותרת כלומר ואינו צריך לקלוף הזפת והראב''ד סבור שאע''פ שנתן בה ג' ימים מים צריך לקלוף הזפת כמו שקדם ויש לתמוה למה כתב על זה שהוא שיבוש כיון שיש מקום לסברת רבינו כ''ש שכבר נתבאר כי דעת המפרשים והפוסקים כדעת רבינו:

לחם משנה גת של חרס וכו'. בהשגות א''א זה שבוש כו'. דוק מה שהבין כ''מ הוא מחוור דאין לומר שבוש על מ''ש תחלה בהשגה ראשונה אומר אני וכו' דמשמע דאינו אלא סברא בעלמא. אבל נראה כוונתו להשיג על רבינו מ''ש אע''פ שקלף את הזפת וכו' עד שיחם דמשמע דאיירי אחר שנקלף הזפת דצריך שיחם עד שירפה הזפת דכן משמע מרהוט לשונו ועל זה השיג דכיון דכבר נקלף הזפת איך אמר עד שירפה הזפת הלא אין כאן זפת לכך אמר הר''א ז''ל דצריך לומר שיתרפה הזפת אם היה שם כלומר דאע''ג דאין שם זפת שכבר נקלף צריך שיכניס בו גחלים עד שאם היה שם הזפת היה מתרפה ומ''ש שיכניס בו גחלים רבותא אשמעינן דאע''ג דלעיל בפרק י''א משמע דלא סגי אלא שיחזיר לכבשן האש ולא סגי קינסא בגמרא הכא סגי בקינסא כיון שכבר נקלף הזפת. ועדיין קשה אמאי לא פריש הר''א ז''ל דברי רבינו דעד שירפה הזפת ר''ל קודם שיקלוף הזפת ונראה משום דמשמע שיחם האש שכתב רבינו דהיינו קינסא ולא הוי חזרה לכבשן האש מדלא קאמר שיחזור לכבשן האש וכיון דקינסא קאמר רבינו דשרי ודאי דאיירי אחר שנקלף הזפת:

כג מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן שֶׁל עַכּוּ''ם אִם הָיְתָה שֶׁל שֵׂעָר מְדִיחָהּ וּמְשַׁמֵּר בָּהּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁל צֶמֶר מְדִיחָהּ בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וּמְדִיחָהּ עַד שֶׁתִּנָּגֵב וּמְשַׁמֵּר בָּהּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י''ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן. וְכֵן כְּלֵי חֵלֶף וְהוּצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּפִיפוֹת שֶׁדּוֹרְכִין בָּהֶן יַיִן אִם הָיוּ תְּפוּרִין בַּחֲבָלִים מְדִיחָן. וְאִם הָיוּ אֲחוּזוֹת זוֹ בְּסִבּוּךְ קָשֶׁה מְדִיחָן בְּאֵפֶר וּבְמַיִם אַרְבַּע פְּעָמִים וּמְנַגְּבָן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְאִם הָיוּ תְּפוּרוֹת בְּפִשְׁתָּן מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן:

כסף משנה משמרת של יין של עכו''ם וכו'. מימרא בסוף ע''ז (דף ע"ה): וכן כלי חלף והוצים וכו'. שם הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו:

לחם משנה משמרת של יין וכו'. פ' השוכר את הפועל (דף ע"ה) הני רווקי דארמאי וכו': ואם היו אחוזות וכו'. זהו פירוש למה שאמרו שם בצבתא וכו' ורש''י ז''ל פירש מין גמי וכו':

כד כְּלֵי הַגַּת שֶׁדָּרַךְ בָּהֶן הָעַכּוּ''ם יֵין נֶסֶךְ כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתָן כְּדֵי שֶׁיִּדְרֹךְ בָּהֶן הַיִּשְׂרָאֵל. הַדַּפִּין [ר] וְהָעֲדָשִׁים וְהַלּוּלָבִין מְדִיחָן. הָעֲקָלִין. שֶׁל נְסָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן. שֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ:

כסף משנה כלי הגת וכו' הדפים והעדשים וכו' עד של שיפא ושל גמי מיישנן י''ב חדש. שם ומסיים בה ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב''ג משום ר' יוסי אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין (עונה) וכמה עונה וכו' או יום או לילה וכו' אמר רבי יוחנן חצי יום וחצי לילה וכו' ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת ופירש''י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה די''ב שעות שלימות בעינן. ע''כ ומשמע לרבינו דר''י ורשב''ג לא לחלוק על דברי ת''ק באו דת''ק מיירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו מיירו בהכשר דמיד:

לחם משנה כלי הגת וכו'. שם ברייתא הרי שהיו גיתיו וכו' ופסק כרבנן דלא כרשב''ג דאמר מגת לגת וכן פסק כר''י וכרשב''ג בשם ר''י משום דמשמע ליה דלא פליג את''ק:

כה בִּזְמַן שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ לוֹקְחִין [ש] הַיַּיִן מִכָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ לֹא הָיוּ לוֹקְחִין אֶלָּא מֵאָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לוֹקְחִין יַיִן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מֵאָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. * וְכֵן הַבָּשָׂר וְהַגְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד וכן הבשר והגבינה וכו'. א''א זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אא''כ נחשד:

כסף משנה בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל וכו'. כתב הרשב''א בתשובה שמה שמחלק רבינו בין א''י לח''ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מדגרסינן בפ' אין מעמידין (דף ל"ט:) אין לוקחין ימ''ח מח''ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ח''ל וכ''ש הוא אף א''י בזמן הזה היה כח''ל וכ''כ ה''ה בפרק ג' מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב''ד שכתב א''א זו אינה משנה וכו':

לחם משנה בזמן שהיתה א''י וכו' בזה''ז אין לוקחין יין וכו'. פ' אין מעמידין (דף ל"ט) ת''ר אין לוקחין ימ''ח מח''ג בסוריא וכו' וכולן אם נתארח אצל בעה''ב מותר וסובר רבינו דלא אמרו אלא למעוטי א''י אבל כ''ש ח''ל. אבל הראב''ד ז''ל בהשגות נראה שסובר דלא אמר סוריא אלא מפני שהיו חשודים אבל שאר המקומות שאינם חשודים לא ולכך כתב בהשגות א''א זו אינה משנה וכו':

כו הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וְהֵבִיא לוֹ יַיִן אוֹ בָּשָׂר אוֹ גְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג [ת] הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֶלָּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יְהוּדִי בִּלְבַד. וְאִם הֻחְזַק שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר וְלֹא מְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים אֵלּוּ אָסוּר לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. וְאִם עָבַר וְנִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְלֹא שׁוֹתֶה יַיִן עַל פִּיו עַד שֶׁיָּעִיד לוֹ אָדָם כָּשֵׁר עֲלֵיהֶם:

כסף משנה המתארח אצל בעה''ב וכו'. בפ''ב דע''ז. ומ''ש ואם הוחזק שאינו כשר וכו'. דבר פשוט הוא ונלמד הוא מדין דמאי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן