הלכות מאכלות אסורות - פרק אחד עשר א-יב - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק אחד עשר א-יב - היד החזקה לרמב"ם

א יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ''ם אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְהַשּׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הָאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא מִתִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם מִבָּשָׂר אוֹ מִפֵּרוֹת אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח הָאוֹכֵל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-לח) 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ' וְגוֹ':

כסף משנה יין שנתנסך לעכו''ם אסור בהנאה. בפ''ב דע''ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יי''נ לזבח ובזבח כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. ומ''ש שהשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה (ששיעורו בכ"ש). משנה בפרק בתרא דע''ז (דף ע"ג) מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכ''ש ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ומ''ש שלוקה איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב''ן בהשגותיו על סה''מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז''ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או הירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו שענינו פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה והזבח והיין המתנסך לעכו''ם אחד הן כמ''ש בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך וכו' עכ''ל: ומ''ש וכן האוכל כ''ש מתקרובת עכו''ם וכו'. נתבאר בדברי רבינו בסמוך:

לחם משנה יין שנתנסך לעכו''ם וכו'. מה שקשה על רבינו ממ''ש רבינו פ' ז' מהל' ע''ז דכל הנהנה באחד מכל הדברים הנעשים בשביל ע''ז לוקה שתים אחת משום לא תביא ואחד משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכאן לא כתב אלא לוקה דהיינו מלקות אחת דמשמע משום לא ידבק לבד, וכן קשה עוד על רבינו דלמה מנה בפתיחת ההלכות שתיית יין נסך לאו בפני עצמו כיון שהוא נכלל בכלל ולא ידבק בידך מאומה וכבר מנה הלאו בהלכות ע''ז. על כל זה עמד הרמב''ן בהשגותיו על רבינו בס''מ והרמב''ן ז''ל דסובר שהוא מקרא דואכלת וכו' משום דאע''ג דאמרו בפ' אלו הן הלוקין (דף כ"ב) דבעצי אשרה לוקה משום לא ידבק בידך ומשום לא תביא לא אמרי כן אלא בעצי אשרה דוקא שהוא ע''ז גופה אבל תקרובת שלה לא. ועל מ''ש הרמב''ן והזבח והיין המתנסך לע''ז אחד הן כמו שאמר בכ''מ המזבח והמנסך קשה דהל''ל דהוי אחד משום היקשא דחלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם דהקיש היין לזבח ואולי דמ''ש דאמר כן בכ''מ הוא מטעם היקש זה: יין שנתנסך לעכו''ם כו'. כתב הרב כ''מ והשותה ממנו כל שהוא לוקה בפ' ב' דע''ז מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכל שהן. ונראה כוונתו ממתני' (דף ע"ד) דואלו אסורין ואוסרין כל שהן ומהא לא איריא אלא לפי' הר''ן דפירש כל שהו ממש כפירוש ההלכות אבל לפירוש רש''י ז''ל שפירש דהוה חבית בין החביות משום דמתני' בכולה חשיב דבר שבמנין ואין ראיה מכאן אלא ממתני' לעיל מינה דאמר שם יי''נ אסור ואוסר בכ''ש היה לו א''כ להרב כ''מ להביא ההיא מתני' דהיא ראיה פשוטה אליבא דכ''ע: יין שנתנסך לעכו''ם כו' שנא' אשר חלב זבחימו כו'. פ' אין מעמידין (דף כ"ט:) על מתני' דאלו דברים של עכו''ם אסורים וכו' אמר יין מנלן אמר רבא מקרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה זבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור וכו' מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה ע''כ. וראיתי במנין מצות ל''ת שמנה רבינו מצוה כ''ה שלא ליהנות בע''ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, ומצוה קס''ד מנה שלא לשתות יי''נ שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם ע''כ. ובאמת הוא דבר תמוה בעיני שהרי המלקות שכתב כאן שלוקה ביי''נ אינו אלא מקרא דלא תביא תועבה אל ביתך וקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם כמ''ש בהל' ע''ז פ''ז וא''כ ליכא שום קרא כלל דלא תעשה אלא הני תרי של לא תביא ושל לא ידבק וכבר מנאם רבינו שם במצוה כ''ד ומצוה כ''ה וא''כ איך מנה יין נסך הנכלל בלא תביא וכו' במצות לא תעשה בפני עצמה והביא ראיה מקרא דאשר חלב זבחימו וכו' דהך קרא אינו לא תעשה אלא גילוי הוא להורות שיין נסך בכלל לא תביא דאיתקש לזבח וגדולה מזו מנה רבינו בחדא כמבואר בריש פ''ק בהלכות תעניות שכתב שם ה''ה דמנה שם תרועת תעניות ותרועת הקרבנות באחת אע''ג דהם שתי מצות כמ''ש ה''ה משום דשם תרועה אחת היא וא''כ כ''ש כאן דהיה לו למנותם בחדא דאין כאן אלא מצוה אחת של ל''ת כדפרישית. וע''ק אם מנה יי''נ מצוה בפ''ע משום דאיצטריך קרא לגלויי דאסור בהנאה א''כ היה לו למנות ג''כ התקרובת דאיצטריך קרא לגלויי כדאמרו בגמרא מויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, מיהו לזה י''ל דהיכא דהמגלה הוא דבר תורה שהוא קרא דישתו יין נסיכם וכו' ראוי למנותם בתרתי משום דכיון דגלה לנו הכתוב עצמו שלא היה נכנס בקרא דלא תביא אם לא שהוא עצמו חזר לפרש ישתו יין נסיכם אע''ג דאחר הגילוי נכנס הוא וז''ש במצוה כ''ה דקרא דלא תביא תועבה הוא מרבה יי''נ כלומר אחר הריבוי של ישתו יין וכו' מ''מ כיון שהכתוב הודיענו שלא היה נכנס במשמעות דלא תביא אלא בתר דרבייה א''כ ראוי למנותם בתרתי אבל בזבח לית לן שום קרא לרבות שהודיענו שלא היה נכנס במשמעות לא תביא ואע''ג דקרא דויצמדו לבעל פעור וכו' הודיענו כן אין זה דבר תורה אלא דבר קבלה ואין לחייב מלקות בשביל גילוי הנביאים שכיון שהכתוב של תורה לא הוצרך לגלות דנכנס בקרא דלא תביא ואע''ג דדברי קבלה גלה לן לא איכפת לן מידי וא''כ בודאי הוא נכנס במשמעות הכתוב דולא תביא והכל חדא מילתא ומ''מ צ''ע: ומ''ש רבינו לוקה מן התורה ר''ל לוקה תרתי כמו שכתבתי שהוא מקרא דלא תביא תועבה וקרא דלא ידבק והגילוי הוא ישתו יין נסיכם וז''ש שנאמר אשר חלב זבחימו וכו' כלומר זהו הגילוי אבל הלאוין כבר ביארם רבינו פרק ז' מהלכות ע''ז, וא''ת לפי דעת רבינו שהוא סובר שאין ללקות תרתי מפני רבוי הלאוין אלא מפני הענינים החלוקים כמו שהניח בשרש המצות למה כאן לוקה תרתי משום שני לאוין של לא תביא ושל לא ידבק כיון שהכל ענין אחד. וי''ל דהם שני ענינים, האחד משום הע''ז עצמה והלאו לא תביא תועבה שהוא משמשיה ותקרובותיה, והשני מפני שהוא ממון עובדיה לא ידבק בידך מאומה מן החרם שפירש רבינו בממון עיר הנדחת וא''כ הם שני ענינים חלוקים לכך לקי תרתי. ומ''ש רבינו והשותה אסור, נראה ה''ה הנהנה כמ''ש בפרק ז' מהלכות ע''ז וסמך כאן על מ''ש שם:

ב יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ כְּזֶבַח שֶׁקָּרֵב לָהּ וְכֵיוָן שֶׁאִסּוּר זֶה מִשּׁוּם עַכּוּ''ם הוּא אֵין לוֹ שִׁעוּר שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת (דברים יג-יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם':

ג יֵין הָעַכּוּ''ם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם נִתְנַסֵּךְ אוֹ לֹא נִתְנַסֵּךְ וְהוּא הַנִּקְרָא סְתַם יֵינָם אָסוּר [א] בַּהֲנָאָה כְּמוֹ יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ. וְדָבָר זֶה מִגְּזֵרוֹת סוֹפְרִים הוּא. וְהַשּׁוֹתֶה מִסְּתַם יֵינָם רְבִיעִית מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה יין העכו''ם שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'. בפרק ב' דע''ז (דף ל"ב) גזרו על יינם משום (יחוד) בנותיהן ושנינו בפרק הנזכר (דף כ"ט:) אלו דברים של עכו''ם אסורים ואיסורן איסור הנאה. ומ''ש והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות. אע''פ שביי''נ כתב ששיעורו בכ''ש משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם בסתם יינם שאינו אלא מגזירת סופרים שיעורו כשאר משקין שהן אסורין ברביעית:

לחם משנה (ב-ג) וכיון שאיסור זה משום עכו''ם וכו' סתם יינם וכו'. שם (דף ל':) אמר ר' אסי א''ר יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא ג' יינות הן וכו' סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו'. ומ''ש שהשותה רביעית מסתם יינם מכין אותו מכת מרדות קשה דמאין הוציא זה אם מפני שאמרו מטמא ברביעית זו אין ראיה דרביעית קאי אטומאה אבל איסוריה חמיר טפי ולא קאי רביעית אלא אטומאה כמו שהזכירו שם יין אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית וכי היכי דכזית דיין נסך לא קאי אלא אטומאה אבל איסורו בכל שהו ה''נ נימא בסתם יינם ונימא דחכמים תקנו דאסור בכל שהוא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דבדאורייתא אפילו כ''ש הוא הדין בסתם יינם אפילו כל שהוא, ויש להביא ראיה לזה מריש פ' השוכר את הפועל (דף ס"ב:) שאמרו איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו מי אמרינן כיון דאיסוריה חמיר כביין נסך שכרו נמי אסור או דילמא הואיל וטומאתו קיל אף שכרו נמי קיל. ואי איתא כדברי רבינו אמאי לא עביד הב' צדדים באיסור ולימא כיון דאיסוריה קיל שאינו אלא ברביעית ואינו כמו יי''נ שאיסורו בכ''ש אף שכרו נמי קיל. וי''ל לזה שלא ר''ל הקולא לענין השיעור לבד אלא רצה לומר הקולא אחרת יותר גדולה שהם שתי קולות הא' בענין השיעור והשנית בענין הטומאה של יי''נ שהיא בכזית והיא טומאה חמורה שהוא משא ואהל אבל הטומאה של סתם יינם היא קלה בשיעור שהוא ברביעית ובענין שהוא מטמא טומאת משקין היא קלה ולא חמורה. אבל מ''מ יש לתת טעם מאין הוציא רבינו זה אם לא שנאמר שרצה להקל בסתם יינם שהוא דרבנן וכיון שלא מצא לו שיעור מפורש בגמרא רצה לתת לו כשיעור הכולל בכל השתיות מהדברים האסורים שהחיוב הוא ברביעית או שנאמר שלענין מכת מרדות ס''ל לרבינו ז''ל דבעי רביעית אבל איסורא מיהא איכא אפי' בכל שהוא וזה מוכרח ממ''ש רבינו ז''ל בפ' ט''ז מהלכות אלו נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתיה הרי דהחמירו בסתם יינם בכל שהוא. ועדיין צ''ע מנ''ל לחלק בכך:

ד וְכָל יַיִן שֶׁיִּגַּע בּוֹ הָעַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא נִסֵּךְ אוֹתוֹ שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הָעַכּוּ''ם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָא לָמַדְתָּ שֶׁיֵּין יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ''ם [ב] דִּינוֹ כִּסְתַם יֵינָם שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה:

כסף משנה ומ''ש וכל יין שיגע בו העכו''ם ה''ז אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל') ופרק רבי ישמעאל (שם דף נ"ח):

לחם משנה וכל יין שיגע וכו'. זהו מחלוקת דרבנן ורבי יהודה בן בתירה הובא בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ט ע"ב) דריב''ב סבר אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע''ז ואחד שאומר לו לא כל הימנך שתאסור וכו' והוא פסק כרבנן ודלא כריב''ב. וא''ת א''כ למה פסק לקמן פרק י''ג דהמפקיד יינו ביד עכו''ם בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה דהא כתבו התוס' בפ' אין מעמידין דריב''ב דקאמר כן הוא דאזיל לטעמיה דס''ל דיין של ישראל שנגע בו העכו''ם מותר בהנאה אבל לרבנן ודאי דאסור אפי' בהנאה. ולכאורה נראה דרבינו א''א שיכחיש זה דהא מוכרח הוא מחמת הקושיא שהקשו שם דכמאן קא סבר אי כרבי אליעזר דהיכא שהפקידו בחותם אחד לא חייש לזיוף א''כ אפילו בשתיה מותר ואי כרבנן דחייש לזיוף אפילו בהנאה תאסר. וי''ל דרבינו יתרץ הקושיא באופן אחר ויאמר דהך דינא דהמפקיד יינו אצל עכו''ם הוי אפילו לרבנן דסבירא להו דיי''נ אסור בהנאה וס''ל לרבינו כרבנן דחייש לזיופא אפילו בחותם אחד ומ''מ שרינן ליה בהנאה דלענין ההנאה הוי ספק ספיקא ספק אם זייף ונגע ספק אם לא זייף ואת''ל שזייף ספק אם נגע בכוונה ואסור בהנאה כלומר בכוונת ניסוך או נגע שלא בכוונת ניסוך ומותר בהנאה ואע''ג דכל שאינו בכוונת ניסוך אסור אפילו בהנאה כמו שנבאר מ''מ התם היינו משום דאפילו שהוא שלא בכוונת ניסוך חייש דדילמא מנסך הוא ואנן לא ידעינן ליה אבל אי בודאי אינו מנסך פשיטא דמותר בהנאה תדע לך שכ''כ רבינו וכל יין שנגע בו העכו''ם הרי זה אסור שמא נסך אותו ואי איתא למה אמר שמא נסך בלא ניסוך נמי אסור בהנאה אלא טעמא ודאי דגזרינן שמא נסך ואנן לא ידעינן א''נ אטו דהיכא דנגע וניסך אבל מן הדין הוא מותר בהנאה היכא דלא נסך וא''כ חזר הדבר להיות ספק ספיקא ולכך שרינן ליה בהנאה אבל לענין השתיה שהוא חד ספיקא דבכל נגיעה הוא אסור בשתייה הוי אסור והיכא דליכא חותם כלל ונגע אסרינן ליה אפילו בהנאה משום דליכא אלא חדא ספיקא אם הוא בכוונה או אינו בכוונה. זה נ''ל לתרץ לדעת רבינו ולכך פסק כאן כרבנן ושם פסק דין המפקיד יינו וכו' כדפרישית:

ה עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּיַיִן שֶׁלֹּא [ג] בְּכַוָּנָה וְכֵן תִּינוֹק עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּיַיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה [ד]. הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מִן הָעַכּוּ''ם וּמָלוּ וְטָבְלוּ מִיָּד אֵין מְנַסְּכִין וְיַיִן שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָהֲגוּ בְּדָתֵי יִשְׂרָאֵל [ה] וְלֹא פָּסְקָה עַכּוּ''ם מִפִּיהֶם:

כסף משנה עכו''ם שנגע ביין שלא בכוונה. יתבאר בפי''ב. ומ''ש וכן תינוק עכו''ם שנגע ביין וכו'. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ז) אמר רב תינוק בן יומו עושה יי''נ ומפורש התם בעובדא דהוה בבי רב דאמרו ליה והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי''נ א''ל אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יי''נ ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו ר''ת והרא''ש והרמב''ן והרשב''א ז''ל אע''פ שיש פוסקים כשמואל ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עכו''ם ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עכו''ם ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עכו''ם ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא. וכתב הרשב''א שיודע בטיב עכו''ם ומשמשיה כל שהוא נודר ומזכיר בפיו עכו''ם ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו''ם ומשמשיה עכ''ל. וכ''כ הטור ואיני יודע למה השמיט זה רבינו: הלוקח עבדים מן העכו''ם וכו'. שם אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן העכו''ם אע''פ שמלו וטבלו עושים יין נסך עד שתשקע עכו''ם מפיהם וכמה אריב''ל עד י''ב חדש ורב פליג עליה וסבר שהלוקח עבדים מן העכו''ם מלו וטבלו לאלתר אינם עושים יין נסך ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו התוספות והרשב''א והרא''ש. וכתב שכן נהגו כל גדולי אשכנז אף על פי שיש פוסקים כשמואל:

לחם משנה עכו''ם שנגע ביין וכו'. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ז) ההוא עובדא דהוה בבי רב וכו' בהדי דקא נחית נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני לעכו''ם ע''כ. ורבינו נראה שגורס גירסת התוספות דלא גריס ברישא דלולבא אלא נגע בחמרא ולכך כתב כאן עכו''ם שנגע ביין כלומר בידו ממש ולא ע''י דבר אחר דע''י ד''א שלא בכוונת מגע מותר אפילו בשתיה וכי אסרינן לקמן בפרק ב' מדדו בקנה שהוא ע''י ד''א אסור בשתייה היינו טעמא משום דהתם נתכוון ליגע ולא נתכוון לנסך אבל היכא דלא נתכוון אפילו ליגע והוא ע''י דבר אחר מותר אפילו בשתיה והך דשלא בכוונה שכתב כאן הוא שלא בכוונת מגע דאי שלא בכוונת ניסוך כיון שיודע שהוא יין אסור בהנאה כדכתב בפי''ב עכו''ם שנגע ביין ולא נתכוון לזה הרי זה מותר וכו' משמע דאם יודע שהוא יין אסור אפילו בהנאה אע''ג דלא נתכוון לנסך: הלוקח עבדים וכו'. שם פסק כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי''נ כלומר לאסור בשתייה ומוקי ברייתא דקטנים אין עושים יי''נ בבני השפחות וכן קאי ארוקן ומדרסן כדאיתא שם ופסק כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל דפליג עליה שם:

ו בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת הָעַכּוּ''ם שֶׁנּוֹלְדוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וּמָלוּ וַעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ הַגְּדוֹלִים אוֹסְרִין הַיַּיִן כְּשֶׁיִּגְּעוּ בּוֹ וְהַקְּטַנִּים אֵינָן אוֹסְרִין:

כסף משנה בני השפחות העכו''ם וכו'. שם אותיבנא לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי''נ מדתניא הלוקח עבדים מן העכו''ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' גדולים עושים יי''נ קטנים אין עושים יי''נ וכו' קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגמה אבני שפחות הא וכן קאמר וכו' הא קמ''ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי''נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושים יי''נ אין עושים כלל קאמר אפילו לאסרו בשתיה דאי לאו הכי לישני ליה מאי אין עושים יי''נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור. ומשמע לרבינו דהא דקטנים אינם עושין יי''נ במלו ולא טבלו היא אבל לא מלו ולא טבלו עושין יי''נ לאוסרו בשתיה כדין שאר עכו''ם קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר עכו''ם בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאע''ג דבשאר עכו''ם עושים יי''נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגמה אבני השפחות כלומר שמוחלקים בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וכתב הטור שכן דעת הרמ''ה אבל הרשב''א כתב בת''ה בני השפחות והם שנולדו מן השפחה עכו''ם ברשות ישראל לכ''ע קטנים אין עושים יי''נ ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע''ז ומשמשיה ואע''פ שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאע''פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע''ז כיון שלא טבלו עדיין עכו''ם הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אע''פ שלא מלו אין עושים יי''נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א''כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני עכו''ם עושים יי''נ לאסור אותו בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם כשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא אנא בקטנים בני עכו''ם שלא מלו וזה ברור (אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורי הראשונים ז"ל דברים לא נתכנו בעיני) וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו עכו''ם מדרסן טמא יינם בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו''ם ומשמשיה ע''כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי עכ''ל. ואני אומר שלא נראה לרבינו ולהרמ''ה לפרש כן משום דדוחק לומר דשמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה. ומ''ש דמילה בלא טבילה לא מהניא דהא כל שמל ולא טבל אינו גר. י''ל דשאני הכא דכיון שנולדו ברשות ישראל מהניא מילה לחודה לאפוקינהו מאיסור שתיה. ומ''ש ותדע מדאקשי מינה לרב וכו' י''ל דהא ודאי לשאר קטנים עכו''ם מילה בלא טבילה לא מהניא ולא אמרינן דמהניא בבני השפחות אלא מפני שנולד ברשות ישראל וא''כ לא הוה אפשר ליה לשנויי הכי והתוספתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא:

לחם משנה והקטנים אינם אוסרין וכו'. כתב הרב כ''מ דהיינו דמלו דוקא ועדיין לא טבלו אבל לא מלו אפילו קטנים עושים יי''נ דמשמע ליה לרבינו דמלו דנקט גבי בני השפחות משום גדולים וקטנים ולא משום גדולים בלחוד כשאר המפרשים. וקשה דלרב נחמן דמפרש ברייתא עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות גדולים הוא דעושין יי''נ קטנים אין עושין יי''נ אף עבדים נמי גדולים עושים יי''נ קטנים אין עושין יי''נ ואי איירי בקטנים דמלו דוקא גבי בני השפחות א''כ גבי עבדים נמי דמלו דוקא הוא דאין עושין יי''נ דלא מסתבר דעדיפי בני עבדים מבני השפחות דבבני השפחות לא מלו עושין יי''נ ובעבדים אפילו לא מלו אין עושין יי''נ ואי איירי בעבדים דמלו דוקא קשה דגבי עכו''ם אין לחלק בין מלו ללא מלו דמילה בלא טבילה לא מהניא וכדכתב הרב כ''מ עצמו לכך ודאי דלר''נ ע''כ צ''ל דנקט מלו גבי בני השפחות משום גדולים אבל קטנים אין עושין יי''נ אפילו לא מלו והשתא הוי דומיא עבדים דבני השפחות דבין מלו בין לא מלו אין עושין יי''נ ואע''ג דרבינו מפרש אליביה דמלו דנקט בבני השפחות משום גדולים וקטנים נקטיה היינו משום דמצינן לפרושי אליביה ברייתא כפשטה אבל לר''נ על כרחיך משום גדולים נקטיה ובקטנים בין מלו בין לא מלו אין עושין יי''נ:

ז גֵּר תּוֹשָׁב וְהוּא שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יֵינוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וּמְיַחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן. וְכֵן כָּל עַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ''ם כְּגוֹן אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים יֵינָן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים. אֲבָל אוֹתָם הָעוֹבְדִים עַכּוּ''ם סְתַם יֵינָם אָסוּר בַּהֲנָיָה:

כסף משנה גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ד:) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חבירים שלא לעבוד ע''ז דברי ר''מ וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו (ואלו) [לא באו] לכלל גר תושב אלא איזהו ג''ת זה גר אוכל נבילות שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עכו''ם וכו' יינו כשמנו וכו' רשב''ג אומר יינו יי''נ ואמרי לה מותר בשתיה וידוע דהלכה כחכמים והא דקתני בסיפא מייחדין אצלו יין וכו' מסקנא דכולהו תנאי דלעיל היא ופירש''י אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן, אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא''כ בעכו''ם דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו''ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש וכו' יינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה [קאי] אבל בשתיה אסור עכ''ל. ולמד רבינו מגר תושב לכל עכו''ם שאינו עובד ע''ז וכתב הרשב''א דטעמא משום דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהן אבל איסור הנאה שגזרו ב''ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעכו''ם עובד ע''ז אבל בשאינו עובד לע''ז לא היתה גזירה ואע''פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע''ז וכן לא קבלו עליהם בפני ג' ז' מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע''ז דברי ר''מ וחכ''א כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יי''נ ושאר גזירות שגזרו בעכו''ם היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע''ז והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע''ז א''ל כי תניא ההיא להחיותו [והאמר רבב''ח אר''י גר תושב שעברו עליו י''ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל] אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו''ם אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני ג' חבירים אלא להחיותו בלבד ומ''מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כשמנו עכ''ל: ואיכא למידק על דברי רבינו שמאחר שהוא סובר שכל עכו''ם שאינו עובד עכו''ם אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר [בהנייה] דמשמע דאם חיסר מלקבל אחת מהשבע אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע''ז מכללם מעכו''ם דקים לן דלא פלח עכו''ם ולא קיבל עליו שאר מצות. וי''ל דע''כ לא קאמר רבינו שאינו אוסר בהנאה אלא בעכו''ם שהוא מבני דת דלא פלחי ע''ז אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע''ז אע''פ שזה קבל עליו שלא לעבוד ע''ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דרבינו שכתב וכל עכו''ם שאינו עובד ע''ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה''ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע''ז הוא דיינו מותר בהנאה אע''פ שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפי זה הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח ע''ז ה''ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי ע''ז. ועי''ל דכל עכו''ם שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע''ז אע''פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלם עליו יינו מותר ובכה''ג הוה ההיא דבר ששך. ומ''ש רבינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות להשמיענו שאעפ''כ יינו אסור בשתיה אבל [לא] כתב כן לומר דמותר בהנאה דלא איצטריך דבלא''ה נמי כיון שקבל עליו שלא לעבוד עכו''ם מותר וכמ''ש בסמוך. ומ''ש רבינו אבל אותם העובדים עכו''ם וכו'. פשוט הוא:

לחם משנה גר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות וכו'. על מה שתירץ הרב כסף משנה לדעת רבינו דעכו''ם שהוא מאומה שאינו עובד ע''ז אינו אוסר בהנאה אבל אם הוא מאומה שעובד ע''ז בעינן שיקבל שבע מצות ובבר ששך דאמר רבא התם בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ה) ידענא ביה דלא פלח היינו שהוא מאומה שאינו עובד וה''ה גם ההיא דאבדרנא, קשה דא''כ מאי פריך ליה גמרא מההיא דגר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים הא התם איירי על כרחיך מאומה שהוא עובד ע''ז דהתם קאמרי רבנן קבלת שבע מצות ובעכו''ם שאינו מאומה שעובד ע''ז לא בעינן קבלת שבע מצות והא דאבדרנא הוי מאומה שאינו עובד ע''ז. ואולי י''ל לדעתי דהכי פריך דמשמע ליה דההיא ברייתא לענין שלא תעשה יין נסך אתאמרה וכיון שכן כי היכי דאמרו דגר תושב לענין שאינו עושה נסך הוי בקבלת שבע מצות היה לו לבעל הברייתא לומר דאם הוא מאומה שאינו עובד ע''ז דינו כן הוא גם כן דאינו עושה יי''נ ותירץ המתרץ דההיא להחיותו איתמר ולהחיותו לא הוי אלא בקבלת שבע מצות לרבנן או לחד מהני תנאי כסברתיה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. ולי אני הצעיר נראה לומר דמאי דנקט רבינו ז''ל כאן שבע מצות משום דס''ל דדוקא בכי האי מיחדין אצלו יין דלמגע עכו''ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן כיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע כדכתב רש''י ז''ל לרבינו ז''ל דכוותה בגר תושב מקילין בכי האי דלא מתכוון להעביר ישראל אבל בעכו''ם אינו עובד ע''ז חיישינן ליה למגע עכו''ם דמתכוון להעביר ישראל ולכך נקטיה בברייתא דין דמיחדין גבי גר תושב אבל לענין הניסוך באינו עובד ע''ז לחוד סגי דאינו מנסך:

ח כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיָן זֶה שֶׁהַיַּיִן אָסוּר אִם הָיָה עַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱסַר הַיַּיִן בִּגְלָלוֹ עוֹבֵד עַכּוּ''ם הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ''ם הֲרֵי הוּא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה בִּלְבַד. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עַכּוּ''ם סְתָם הֲרֵי זֶה עוֹבֵד עַכּוּ''ם:

ט אֵין מִתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ''ם אֶלָּא יַיִן שֶׁרָאוּי לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל סְתַם יֵינָם וְגָזְרוּ עַל כָּל יַיִן שֶׁיִּגַּע בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְהִתְנַסֵּךְ. לְפִיכָךְ יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ [ו] אָסוּר וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת עִם הָעַכּוּ''ם [ז] בְּכוֹס אֶחָד. אֲבָל יַיִן מָזוּג וְיַיִן שֶׁהִתְחִיל לְהַחֲמִיץ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתֶּה [ח] אִם נָגַע בּוֹ נֶאֱסַר:

כסף משנה אין מתנסך לע''ז אלא יין שראוי להקריב ע''ג המזבח וכו'. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו''ם אינו אסור וכו'. מימרא בפ' אין מעמידין (דף ל') וקאמר התם דשמואל הוה שתי ליה עם אבלט וכתב הרא''ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ''כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן עכ''ל. וכתב הטור ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש והם דברי הרא''ש וספר התרומה והראב''ד והרשב''א בשם הגאונים: ומ''ש רבינו אבל יין מזוג וכו'. בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג וכו' יש בו משום יי''נ. וכתב הר''ן איכא מ''ד דה''מ כגון דליכא טפי מג' חלקי מים אבל איכא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יי''נ והביא ראיה מפלוגתא דת''ק ואחרים בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ו:) גבי שמרי יין לענין ברכה ואינה ראיה דה''מ בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יי''נ וכ''כ הרא''ש דשמרים שאני שאינו אלא קיוהא בעלמא אע''פ שיש בו טעם יין אבל יין מזוג אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי''נ. ומ''ש רבינו ויין שהתחיל להחמיץ, שם אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו וכו' ומשום יי''נ מכאן ואילך וכו' ואין בו משום יי''נ וכתבו הרשב''א והר''ן דרבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ודעת המפרשים להחמיר בחומץ שלנו שנגע בו העכו''ם אלא א''כ הוא כ''כ חזק שכשמשליכין ממנו על הקרקע מבעבע:

לחם משנה אין מתנסך לעכו''ם וכו'. המפרשים הקשו על רבינו דהרי יין מזוג דהוא פסול לגבי המזבח ויש בו משום נסך. ואני לא ראיתי בדברי רבינו בפ''ו מה' איסורי מזבח שהזכיר בכלל יינות הפסולין יין מזוג, לכן אני אומר דרבינו סובר דיין מזוג כשר לגבי מזבח משום דבפ' המוכר פירות (דף צ"ז:) אמרו אי למעוטי מזוג עלויי עלייה ומפרש רבינו כך אי למעוטי מזוג דכיון דאינו קרב אין מקדשין עליו עלויי עלייה ואמאי אינו קרב כיון שהוא עילויא לו דכיון שהוא מעולה ראוי להכשירו לגבי המזבח ודלא כפירוש המפרשים שפירשו עלויי עלייה לענין קידוש אבל לענין מזבח לא דברייתא היא בספרי חי אתה מנסך ולא המזוג דרבינו משמע ליה דכיון דהוא מעולה לגבי מזבח נמי מעלי וברייתא דספרי דחינן לה מקמי גמרא דידן דלשון מעולה משמע חשוב לכל: אבל יין מזוג וכו'. הר''ן כתב בשם אחרים דאפילו מזוג יותר משלשה חלקים מים אית ביה משום יין נסך ואע''ג דגבי שמרים אמרו דכשהוא יותר משלשה חלקי מים מברכין עליהם שהכל שאני שמרים דאינו אלא קיוהא בעלמא אבל יין לא, וקשה עלייהו דא''כ איך אמרו בפ' המוכר פירות (דף צ"ו:) דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דארי על חד כו' היכי אזיל לטעמיה הא התם הוי יין ולכך אפילו באחד מד' מקרי יין אבל שמרים לא. וי''ל דלא אמר לטעמיה אלא בענין דשלשה חלקי מים דמשוי רבא השיעורים בשמרים וביין אבל לעולם דיש חילוק בין זה לזה אלא שרבא משוה התם לכך קאמר לטעמיה: ויין שהתחיל להחמיץ וכו'. קשה על רבינו למה לא כתב שלשה ימים כמ''ש בגמ' (דף ל') (האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי וכו') דרבא אזיל לטעמיה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וכו' וכן כתב הר''ן. וע''ק למה כאן כתב ואפשר שישתה ובהלכות רוצח פי''א כתב ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ ולא כתב כמ''ש כאן. מיהו אין זו קושיא דדא ודא אחת היא אלא שכאן פירש יותר וסמך על מ''ש כאן. ולקושיא ראשונה י''ל דאית ליה כדעת המפרשים שכתבו שאין אנו בקיאין בחומץ בזמן הזה מה הוא ולכך לא תלה הדבר אלא בענין השתיה דאפשר שישתה:

י הוֹרוּ גְּאוֹנֵי הַמַּעֲרָב שֶׁאִם נִתְעָרֵב בְּיֵין יִשְׂרָאֵל מְעַט דְּבַשׁ אוֹ מְעַט שְׂאוֹר הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הוּא כִּמְבֻשָּׁל אוֹ כְּשֵׁכָר וְאֵינוֹ מִתְנַסֵּךְ וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ עִם הָעַכּוּ''ם:

כסף משנה הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו'. טעמם מפני שכיון שאינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר שאין בהם משום יי''נ והרמב''ן והרא''ש והרשב''א והר''ן כתבו שאין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לע''ז שאסרה אותם תורה למזבח ויין מזוג פסול למזבח ואפ''ה אסיקנא דיש בו משום יי''נ וכן דעת ה''ר יונה וכתבו הריב''ש והרשב''ץ שאין לסמוך על הוראה זו שהורו גאוני המערב שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים:

יא מֵאֵימָתַי יֵאָסֵר יֵין הָעַכּוּ''ם מִשֶּׁיִּדְרֹךְ [ט] וְיִמָּשֵׁךְ הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרַד לַבּוֹר אֶלָּא עֲדַיִן הוּא בַּגַּת הֲרֵי זֶה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְכִין עִם הָעַכּוּ''ם [י] בַּגַּת שֶׁמָּא יִגַּע בְּיָדוֹ וִינַסֵּךְ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּפוּת. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ גַּת דְּרוּכָה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיַּיִן מְעֹרָב עִם הַחַרְצַנִּים וְזַגִּין וְלֹא יָרַד לַבּוֹר:

כסף משנה מאימתי יאסר יין עכו''ם וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ה) תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו''ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן (לתוך) התפוח ואינו נעשה יין עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי''נ תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע''פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה ת''ש ואינו נעשה יי''נ עד שירד לבור ה''נ בגת פקוקה ומליאה ת''ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל''ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים וכו' אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא וחזרו לומר וכו' אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא ופירש''י על דברי רב הונא כיון שהתחיל לימשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והסכימו הרשב''א והרא''ש והר''ן שפירוש זה עיקר וכך הם דברי רבינו: ומ''ש לפיכך אין דורכין עם העכו''ם בגת וכו'. היינו במשנה אחרונה וכדרב הונא וכן פסקו הפוסקים: ומ''ש ואפי' היה כפות. שם (דף נ"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע''ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העכו''ם בגת א''ל דורכין עם העכו''ם בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועכו''ם לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ''ט אילימא משום דקא סבר דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן אסריניה בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר''ש אישרייה אפילו בשתייה. והרי''ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב (הר"ן) שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעל עכו''ם לחנותא ואמר האי לאו חמרא הוא וכו' ואסיקנא דמיתסר בהנאה ממתניתא דאגרדמים וכו' ולמד ממנה שני דברים חדא דמגעו מחמת ד''א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג''כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו והוא ז''ל תמה עליהם דמי השוה להם המדה דכיון דבגמ' מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע''ג דחזינן דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע''ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא גמרא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרי' אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר''נ וכו' ודחינן לה [משום דאימר דאמר ר''נ ביד ברגל מי אמר] לימא דאי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפי' בהנאה עכ''ל. ורבינו נראה שהוא סובר כדעת הרי''ף במה שסובר דמגעו מחמת ד''א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו' והביא דין ברייתא דאגרדמים ומשמע דסבר רבינו דליתא לההיא דינוקא דשרי לדרוך עם העכו''ם בגת בדציירניה לידיה מדאמרינן חזרו לומר אין דורכין עם העכו''ם בגת סתם דאם איתא ה''ל לסיומי אא''כ היה כפות ועוד דבההוא עובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו''ם משמע ודאי שהישראל היה משמרו שלא יגע ביד דאל''כ מאי מספקא ליה לשמואל א''ו הישראל משמרו שלא יגע וכיון דבהא אסרינן ה''ה דאסרינן בכפות דבכל גוונא אסרו דריכת העכו''ם ומ''מ משמע ליה דבישראל משמרו לא נאסר אלא בשתיה מדאמרינן בעובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו''ם אי משכחנא דשרי כר''ש אישרייה אפי' בשתיה וכיון דלא אשכחנא תנא דשרי כר''ש איתסר בשתיה מיהא אבל בכפות דלא אשכחן מאן דאדכר ביה צד שריותא כלל אסרינן ליה אפי' בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות ומיהו בניסוך דרגל משמע דס''ל לרבינו דלא שמיה ניסוך ומטעמא דכתב הר''ן. וכתב הרשב''א בתשובה שמה שכתב בתורת הבית שנראה מדברי הרמב''ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה סמך על מ''ש בפ' י''ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו''ם היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך עכ''ל. ומשמע שטעמו של הרשב''א שדייק מלשון רבינו שכתב בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם משמע שיש אבר שאין דרכן לנסך בו והיינו רגל ומשום דדרך ביזוי הוא וקשיא ליה לישנא דבשאר אבריו דנקט דמשמע שהרגל הוא מכללם דאין לומר דלא אתא לאיתויי אלא פיו אבל לא רגל דא''כ לא ה''ל למינקט לשון רבים וצ''ל דיש איברים אחרים בגוף זולת הרגל שדרכם לנסך בהם. ול''נ דמלשון רבינו כאן יש ללמוד שהוא ז''ל סובר דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב אין דורכין עם העכו''ם בגת שמא יגע בידו וינסך ואם איתא מאי איריא משום שמא בידו יגע תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עכו''ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וכו' ה''ז אסור בשתיה משמע שאע''פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על ענבים שבגת ודרך עליהם דא''כ לא ה''ל למיסתם סתומי: ומ''ש רבינו ואין לוקחים ממנו גת דרוכה וכו'. היינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ''מ יש לתמוה שה''ל לכתוב בגת פקוקה ומליאה שרי וכדאוקי רב הונא למתני'. וי''ל שסובר רבינו דמעיקרא לא דחקי למימר דבגת פקוקה ומליאה שרי רב הונא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' אבל בתר דאסיקנא דמתני' כמשנה ראשונה ורב הונא כמשנה אחרונה תו לא צריכינן לדחוקי בהכי אלא מתני' אפי' בשאינה פקוקה שרי ורב הונא אפי' בפקוקה ומליאה אסר אטו שאינה פקוקה ומליאה וכתב הר''ן שכן דעת הרמב''ן ושכן נראה מדברי רבינו וכן דעת ר''ת ואל תשיבני מדגרסינן אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה דמשמע דרב הונא גופיה אמרה דאיכא למימר דגמ' הוא דאמרה אליבא דרב הונא והוי כאומר אמר לך רב הונא בגת פקוקה ומליאה ואפי' את''ל דרב הונא גופיה אמרה איכא למימר דה''ק אי לא הוה סיפא דקתני אינו נעשה יי''נ עד שירד לבור הייתי מוכרח לומר דבגת פקוקה ומליאה לא אסרתי כי היכי דלא תיקשי לי מתני' אבל השתא דקתני סיפא אינו עושה יי''נ עד שירד לבור ומתני' פליגא ואנא דאמרי כמשנה אחרונה אפי' בפקוקה ומליאה נמי אסרתי. כנ''ל לדעת רבינו אע''פ שהרשב''א והר''ן סוברים דאף למסקנא שרי רב הונא בגת פקוקה ומליאה ושכך מטים דברי הרי''ף:

לחם משנה מאימתי יאסר יין העכו''ם. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ה) אמר רב הונא יין כיון שהתחיל להמשך עושה יי''נ תנן לוקחין גת בעוטה וכו' (עיין בכ"מ) ופירש''י התחיל להמשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והתוס' פירשו שם בשם ר''ת שהתחיל להמשך שהתחיל לקלח מן הגת ורבינו נראה שמפרש כפירוש רש''י ז''ל שכתב אע''פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת ומדקאמר עדיין בגת משמע שהוא נוטה לפירוש רש''י ז''ל: לפיכך אין דורכין עם העכו''ם כו'. שם במשנה ובגמ' (דף נ"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע''ז בשית שני וכו' (עיין בכ"מ) וא''כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דאפילו אם הוא כפות אין דורכין עמו הא אמרו בגמרא דציירנא להו לידיה דמשמע דהיכא דכפות דורכין וההגהות מיימוניות כתבו שמדברי רבינו נראה שטעה אותו התינוק ואין זה מספיק כלל דאע''פ שהוא ינוקא מנא ליה לרבינו דטעה כיון דגמ' שקיל וטרי במילתיה ועוד דבניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פסק כוותיה שכ''כ שמא נגע בידו משמע דברגליו אין ניסוך כלל והרב''י סי' קכ''ד כתב שהרא''ש דחה דברי הינוקא מפני דמדמה ליה למדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה וכי היכי דמדדו ביד אמרינן דבעבידתיה טריד ה''נ אמרינן בעבידתיה טריד ואע''ג דלא צייר לידיה אבל לפי דעת רבינו א''א לומר כן שהוא סובר דמדדו ביד אסור וכמו שביאר שם הרב''י. ונ''ל לתרץ שרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לבעלי התוספות שאם שאלה זו של ינוקא הוא כפי המשנה אחרונה כדפרש''י ז''ל א''כ היה לו לתרץ אין דורכין עם העכו''ם בגת דכפי משנה אחרונה דינא הכי הוי והם תירצו דעל ידי מעשה שאלו ורבינו לא רצה לפרש כן ולכך תירץ דכפי משנה ראשונה שאלו לו ולכך השיב להם דורכין והקשו לו דהא קא מנסך בידיה כלומר דאפילו לפי משנה ראשונה סובר רבינו שהטעם שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור משום דהיין והענבים הם מעורבים אבל אם הוא הבדיל היין מן הענבים ולקח כוס מלא ודאי דשייך ביה ניסוך וכמ''ש התוס' לפי משנה אחרונה בדבור אמר רב הונא דאם שולה יין מן החבית וכו' והכי דייק לישנא דמתני' דקאמרה אע''פ שנוטל בידו ונותן לתפוח כלומר שנוטל הענבים ומש''ה לא הוי יי''נ ר''ל דאינו נוטל יין מופרש ומובדל בלי ענבים דאלת''ה לישמעינן רבותא אפילו שנוטל היין בידו ומה הקשו בגמרא והא מנסך בידיה כלומר שיטול היין בידו וינסך שכיון שהיין מובדל ומופרש בין הענבים בידו שייך נסוך וא''כ אפשר שיטול מעט בידו לשתות לזה אמר דציירנא ליה לידיה וכל זה הוא לפי משנה ראשונה ועל דא קאמר דדורכין והברייתא קאמרה על זה דבראשונה היו אומרים שדורכין ואח''כ אמרו שאין דורכין וא''כ אפילו על דצייר ליה לידיה דקאמרה מעיקרא דדורכין קאמרי לבסוף דאין דורכין דאי לא צייר אפילו כפי משנה ראשונה אין דורכין אלא ודאי אפילו דצייר והטעם משום דיגע בידו ואע''פ שהיין מעורב עם הענבים הרי כיון שהתחיל לימשך נעשה יי''נ ולכך כתב רבינו שאפילו שהוא כפות אין דורכין. זה היה נראה ליישב דבריו אבל א''א לומר כן ממה שהקשו והא מנסך ברגל ולפי משנה ראשונה לית נסוך ברגל כלל וצ''ע: ואין לוקחין ממנו גת דרוכה כו'. שם ואע''ג דאוקמוה בגמ' דמתני' בגת פקוקה וא''כ הי''ל לרבינו לבאר דהיכא שהיא מלאה מותר ליקח, תירץ הרב''י בסי' קכ''ג בשם הר''מ דכשתירצו בגמ' לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן וכו' הדר ביה משינויא קמא דגת פקוקה ומלאה וה''ק אלא מתני' היא כמשנה ראשונה ולכך קאמר לוקחין וכו' וזה אפשר שהוא דעת רבינו. או אפשר שטעמו משום מ''ש בירושלמי הובא בתוספתא דהיכא שהעלים ישראל עיניו ממנו אסור משום דגזרינן שמא התחיל לימשך ולכך סתם רבינו אין לוקחין דסתמא דמילתא דישראל לא ראהו דאסור וחיישינן שמא התחיל לימשך ביד העכו''ם ואח''כ מלאהו ענבים והראשון עיקר:

יב עַכּוּ''ם שֶׁדָּרַךְ הַיַּיִן וְלֹא נָגַע בּוֹ וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְיִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁכְּנָסוֹ בֶּחָבִית הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה:

לחם משנה עכו''ם שדרך היין ולא נגע בו וכו'. זה הוציא רבינו ממ''ש שם בעובדא דינוקא נסוך דרגל לא שמיה נסוך ואע''ג דאוקימנא ההוא במשנה ראשונה בהא קי''ל כוותיה דלא אשכחן פלוגתא בהא למשנה אחרונה וכתב רבינו שאסור משום דבגמ' לא שאלו אלא אם הוא מותר בהנאה אבל בשתיה פשיטא ליה דאסור משום דאל''כ הוה ליה למיבעי בגת של ישראל ולימא מהו לדרוך עכו''ם עם ישראל בגת וכמבואר שם בתוס' א''ו דפשיטא ליה מטעמא דניסוך ברגל דאסור בשתיה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן