הלכות כלאים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות כלאים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א זֶרַע שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ זֶרַע אַחֵר אִם הָיוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כְּגוֹן סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ אֶת הַמְעֹרָב עַד שֶׁיְּמַעֵט אֶת הַחִטִּין אוֹ יוֹסִיף עַל הַשְּׂעוֹרִים וְאִם זָרַע לוֹקֶה:

כסף משנה זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'. רפ''ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר''ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ''א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת''ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א''ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע''כ. מחלוקת חכמים עם ת''ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת''ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין:

ב וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם עִם הַזֶּרַע מִצְטָרֵף לְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כֵּיצַד. עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ שְׁנֵי קַבִּין שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי קַבִּין עֲדָשִׁים וּשְׁנֵי קַבִּין פּוֹלִים הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע הַכּל עַד שֶׁיְּמַעֵט סְאָה שֶׁל תַּעֲרֹבֶת וְיָבֹר מִקְצָתָהּ אוֹ יוֹסִיף עַל הַחִטִּים. שֶׁהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַפּוֹל כֻּלָּם כִּלְאַיִם עִם הַחִטִּים:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְעָרְבוּ מִינֵי תְּבוּאָה זֶה בָּזֶה אוֹ מִינֵי קִטְנִיּוֹת זֶה בָּזֶה אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת אוֹ קִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה. אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁנִּתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶן בִּתְבוּאָה אוֹ בְּקִטְנִיּוֹת שִׁעוּרָן אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִמַּה שֶּׁזּוֹרְעִין בְּבֵית סְאָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִית לֹא יִזְרַע עַד שֶׁיְּמַעֵט אוֹ יוֹסִיף עַל הַתְּבוּאָה:

כסף משנה ומ''ש בד''א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'. משנה שם:

ד כֵּיצַד. חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בִּתְבוּאָה וַהֲרֵי הַחַרְדָּל זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ קַב בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן הַקַּב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית חַיָּב לְמַעֵט. וְכֵן אִם הָיָה מִין זֶה מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ סָאתַיִם בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ חֲצִי קַב בְּכָל סְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית יְמַעֵט:

ה לְפִיכָךְ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אִם הָיָה שְׁלֹשֶׁת רְבִיעִים בְּכָל סְאָה הֲרֵי זֶה יְמַעֵט. וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט. לְפִי שֶׁבֵּית סְאָה זוֹרְעִין בּוֹ שָׁלֹשׁ סְאִים זֶרַע פִּשְׁתָּן. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מְשַׁעֲרִים בְּכָל הַזְּרָעִים הָאֲחֵרִים:

כסף משנה (ד-ה) ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'. שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ''ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב וּבְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ. * אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב זֶרַע בְּזֶרַע אַחֵר אוֹ לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין אֲפִלּוּ הָיְתָה חִטָּה אַחַת בְּתוֹךְ כְּרִי שֶׁל שְׂעוֹרִים אֲסוּרָה לְזָרְעָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד אבל נתכוין לערב זרע עם זרע אחר כו'. א''א קשיא דידיה אדידיה למעלה בראש הפרק אמר אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים וכי ממעט מיהא מותר לזרוע והלא מתכוין לזרוע שני מינין ואמת הוא כי בירושלמי מקשו הכי מה אנן קיימין אי במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור. ואולי מה שאמרו במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור במתכוין בשעת כנוס התבואה קאמר בשעה שכנס תבואה זו המעורבת כוונתו היה לזרעה אבל אם היתה כוונתו לאכלה ונמלך לזרעה ימעט ודיו:

כסף משנה ומ''ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'. שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: וכתב הראב''ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה''ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ''ל שהוא בע''א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני:

ז הַזּוֹרֵעַ שָׂדֵהוּ מִין מִן הַמִּינִין וּכְשֶׁיִּצְמַח רָאָה בּוֹ כִּלְאַיִם. אִם הָיָה הַמִּין הָאֶחָד אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זֶה יִלְקֹט עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ כִּלְאַיִם זָרַע בְּכַוָּנָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּין הָאֶחָד שֶׁצָּמַח תְּבוּאָה וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית. אוֹ זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית וּבְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְאִם הָיָה הַצּוֹמֵחַ פָּחוֹת מִיכַּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲטוֹ:

כסף משנה הזורע שדהו מין מן המינים וכו'. בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו':

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲשָׁד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵין זֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶן עָלוּ אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְמַעֵט:

כסף משנה במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'. בפ''ב דכלאים (מ"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד:

ט כֵּיצַד. כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָּהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס וְתִלְתָּן שֶׁזְּרָעָהּ לְמַאֲכַל אָדָם שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁזֶּה מַפְסִיד הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

י וּבְמַה יִּוָּדַע שֶׁהַתִּלְתָּן זְרוּעָה לְמַאֲכַל אָדָם. כְּשֶׁהָיְתָה זְרוּעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְלָהּ גְּבוּל סָבִיב. וְכֵן מְקוֹם הַגֳּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶּׁיִּצְמַח צֶמַח בִּמְקוֹם הַגֳּרָנוֹת. וְאִם הֵסִיר מִקְצָתָן אוֹמְרִין לוֹ עֲקֹר הַכּל חוּץ מִמִּין אֶחָד שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַשְּׁאָר:

כסף משנה (ט-י) ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"א):

יא אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. * הַטּוֹמֵן אֲגֻדַּת לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ תַּחַת הָאִילָן אֲפִלּוּ תַּחַת הַגֶּפֶן. אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין מְגֻלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן וְאִם אֵינָן אֲגֻדָּה אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הֶעָלִין מְגֻלִּין חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:

ההראב"ד הטומן אגודות לפת וכו' ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים. א''א מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנון דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות לפיכך אם היו עלין מגולין אפילו לפת אחת אין בו כלאים עם הגפן וכל שכן עם השאר אילנות או אם היו אגודות אין בהן כלאים שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואע''פ שאין עלין מגולין ולמאן דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלין מגולין לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת:

כסף משנה אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'. בפירקא קמא דכלאים: הטומן אגודת לפת וצנון וכו'. שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: וכתב הראב''ד א''א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב''ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. ומה שכתב אפילו תחת הגפן אבאר בפ''ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: כתב הר''י קורקוס ז''ל מה שפירש הראב''ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה''ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ''ל:

יב * שָׂדֶה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה וְקָצַר הַזֶּרַע וְנִשְׁאֲרוּ הָעִקָּרִין בָּאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין צֶמַח אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים לֹא יִהְיֶה זוֹרֵעַ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה מִין אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר הָעִקָּרִין:

ההראב"ד שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרים בארץ אע''פ שאין מוציאין צמח אלא לאחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין. א''א זו לא מצאתי שרש ועיקר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאין עושים אלא לשלש שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים:

כסף משנה שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'. בפ''ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע''פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: וכתב הראב''ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן:

יג * הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים קֹדֶם שֶׁיִּצְמְחוּ הַחִטִּים. יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ הַחִטִּים וְיַתְלִיעוּ בָּאָרֶץ כְּמוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ רָוָה וְאַחַר כָּךְ יְהַפְּכֶהָ בְּמַחְרֵשָׁה וְיִזְרַע הַמִּין הָאַחֵר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר חִטָּה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרָה אֶלָּא חוֹרֵשׁ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹרְשִׁין אוֹתָהּ קֹדֶם הַמָּטָר כְּדֵי שֶׁתִּרְוֶה:

ההראב"ד היתה שדהו זרועה חטים כו'. א''א לא נשנית כך בתוספתא אלא הופך את הזרע לא הפך ימתין לה עד שיתליע ועד כמה תשהא שלשה ימים במקום הטינא. נמצא לזה הלשון מה ששנו במשנה ימתין עד שיתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה:

כסף משנה היתה שדהו זרועה חטים וכו'. שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח''כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח''כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר:

יד צָמְחוּ הַחִטִּים וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים יַהֲפֹךְ וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. וְאִם הוֹרִיד בְּהֶמְתּוֹ לְתוֹכָהּ וְקִרְסְמָה אֶת הַצֶּמַח הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ שָׁם מִין אַחֵר:

כסף משנה ומ''ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'. שם בירושלמי. ומ''ש הראב''ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת:

טו בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַכִּלְאַיִם. וְכָל אָדָם יוֹצֵא לְגִנָּתוֹ וּלְשָׂדֵהוּ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ מִן הַכִּלְאַיִם. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ יוֹצְאִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וּמְסַבְּבִים לִבְדֹּק:

כסף משנה באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה. בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'):

טז בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין וְהָיוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִים שֶׁמְּנַקִּין לָהֶן שְׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ כִּלְאַיִם. וְהוּא שֶׁיִּמְצְאוּ בָּהּ מִין אַחֵר אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲבָל פָּחוֹת מִיכַּן לֹא יִגְּעוּ בָּהּ:

כסף משנה ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ''ד עד סוף הפרק. שם במועד קטן:

יז וְחוֹזְרִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הַפֶּסַח לִרְאוֹת הָאֲפִיל שֶׁיָּצָא. וְכִלְאַיִם שֶׁהֵנֵצּוּ אֵין מַמְתִּינִים לָהֶן אֶלָּא יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן מִיָּד וּמַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אִם יֵשׁ בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן