הלכות כלאים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות כלאים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א יֵשׁ מִינִין בַּזְּרָעִין שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין הָאֶחָד נִפְרָד לְצוּרוֹת הַרְבֵּה מִפְּנֵי שִׁנּוּי מְקוֹמוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹבְדִין הָאָרֶץ עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי מִינִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְהֵן מִין אֶחָד אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ב וְיֵשׁ בַּזְּרָעִים שְׁנֵי מִינִין שֶׁהֵן דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְצוּרַת שְׁנֵיהֶן קְרוֹבָה לִהְיוֹת צוּרָה אַחַת וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:

ג כֵּיצַד. הַחֲזֶרֶת עִם חֲזֶרֶת גַּלִּים. וְהָעֵלְשִׁין עִם עֵלְשֵׁי שָׂדֶה. וְהַכְּרֵשִׁין עִם כְּרֵשֵׁי שָׂדֶה. הַכֻּסְבַּר עִם כֻּסְבַּר הָרִים. וְחַרְדָּל עִם חַרְדָּל מִצְרִי. וּדְלַעַת הַמִּצְרִית עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן הַחִטִּין עִם הַזּוּנִין. וְהַשְּׂעוֹרִים עִם שִׁבּלֶת שׁוּעָל. וְהַכֻּסְּמִין עִם הַשִּׁיפוֹן. וְהַפּוֹל עִם הַסַּפִּיר. וְהַפֻּרְקְדָּן עִם הַטֹּפַח. וּפוֹל לָבָן עִם הַשְּׁעוּעִים. וְהַקְּשׁוּת עִם הַמְּלָפְפוֹן. וְהַכְּרוּב עִם הַתְּרוֹבְתּוֹר. וְהַתְּרָדִין עִם הַלְּעוּנִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. אֲבָל הַצְּנוֹן עִם הַנְּפוּסִין. וְהַחַרְדָּל עִם הַלַּפְסָן. וּדְלַעַת יְוָנִית עִם דְּלַעַת מִצְרִית אוֹ עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ד וְכֵן בְּאִילָן שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינִין שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה בָּעָלִין אוֹ בַּפֵּרוֹת הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. כֵּיצַד. הַתַּפּוּחַ עִם הַחִזְרָד. וְהַפַּרְסְקִין עִם הַשְּׁקֵדִים. וְהַשֵּׁזָפִין עִם הָרִימִין אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה הֲרֵי הֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. אֲבָל הָאֲגַסִּים עִם הַקְרוּסְטְמָלִים וְהַפְּרִישִׁים עִם הָעֵזְרָדִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ה וְכֵן אִם יֵשׁ שָׁם זְרָעִים וְאִילָנוֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִין בְּטִבְעָן הוֹאִיל וְעָלִין שֶׁל זֶה דּוֹמִין לְעָלִין שֶׁל זֶה אוֹ פְּרִי שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לִפְרִי שֶׁל זֶה דִּמְיוֹן גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנֵי גְּוָנִין מִמִּין אֶחָד לֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶן לְכִלְאַיִם זֶה עִם זֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בְּכִלְאַיִם אֶלָּא אַחַר מַרְאִית הָעַיִן:

ו * כֵּיצַד. הַלֶּפֶת עִם הַצְּנוֹן אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁפִּרְיֵיהֶן שָׁוִין. וְהַלֶּפֶת עִם הַנְּפוּס אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶן שָׁוִין. אֲבָל צְנוֹן עִם הַנְּפוּס אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָלִין דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְהַפְּרִי דּוֹמֶה לַפְּרִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם הוֹאִיל וְטַעַם פְּרִי זֶה רָחוֹק מִטַּעַם פְּרִי זֶה בְּיוֹתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

ההראב"ד כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שהפרי של זה דומה לזה. א''א כבר כתבנו למעלה שזה שבוש:

כסף משנה (א-ו) יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'. הכל בפ''ק דכלאים ובירושלמי שם א''ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א''ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ''ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ''ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל: כתב הראב''ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ''א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ''ל בפ''א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ''ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ''ל. וה''פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה''ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש''ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא''ת אה''נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה''ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל''כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה''ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב''ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש''ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה''פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ''ש עוד הראב''ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ''ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר''ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע''פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ''ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א''ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א''ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ''ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: ועל מ''ש הראב''ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ''ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע''י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א''כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי''ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש''ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב''ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה:

ז כַּמָּה מַרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. אֲבָל אִם נִרְאִין שֶׁנִּזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא הֲרֵי זֶה אָסוּר:

ח וְשִׁעוּרִין רַבִּים יֵשׁ בְּהַרְחָקָה הַזֹּאת הַכּל לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה הַנִּזְרַעַת וּלְפִי רֹב הֶעָלִין וְשִׁלּוּחַ הַיּוֹנְקוֹת:

ט כֵּיצַד. שָׂדֵהוּ שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה מִין תְּבוּאָה וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ מִין תְּבוּאָה אַחֶרֶת בְּשָׂדֶה אַחַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע וְהוּא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה מְרֻבָּע בֵּין מִן הָאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד. וְאִם לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים:

כסף משנה (ז-ט) כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה''ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'. היא משנה בפ''ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת''ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. ומ''ש בין מן האמצע בין מן הצד נלמד מהדין שיבא בסמוך. ומ''ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים. ירושלמי בספ''ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר''י קורקוס ז''ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ''ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות:

י * הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר אֲפִלּוּ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים מְרֻבָּע בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִן הָאֶמְצַע. וּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ טֶפַח:

ההראב"ד היתה שדהו זרועה ירק וכו'. א''א אין דברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בששה טפחים ולרבי יהודה לאסור בששה וללקות בטפח:

כסף משנה היתה שדהו זרועה ירק וכו'. בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. ומ''ש אפילו דלעת. שם דלעת בירק כירק. ומ''ש בין מן הצד בין מן האמצע, בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר''ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר''ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר''ע עכ''ל. והרי זה באמצע ואפ''ה שרי. ומ''ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח. ירושלמי יתבאר בסמוך: כתב הראב''ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ''ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ''ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע''כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה''נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות:

יא הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעָה תְּבוּאָה וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע:

כסף משנה היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'. בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא:

יב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחָקָה בַּשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק מִמִּין אַחֵר דַּיּוֹ לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשָּׂדֶה וּבֵין הַשּׁוּרָה תֶּלֶם אֶחָד אָרְכּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים בִּלְבַד וְרָחְבּוֹ כְּעָמְקוֹ:

ההראב"ד בד''א שצריך להרחקה וכו' תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעמקו. א''א לא מצאתי שיעור עמקו בשום מקום אלא לשון המשנה ורוחב כמלואו ופירשו כמלוא העול שחורש בו התלם. ולשון התוספתא ענין אח' (כמלוא העול השרוני):

כסף משנה במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'. בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר''ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר''ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר''ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ''ל: והראב''ד כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר''ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו:

יג הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אֲפִלּוּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין שֶׁעָלִין שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּים וּמִסְתַּבְּכִין מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם נִמְשְׁכוּ הֶעָלִים שֶׁל דְּלַעַת וְנִכְנְסוּ לַתְּבוּאָה וְנִסְתַּבְּכוּ בָּהּ יַעֲקֹר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלִּפְנֵי הַדְּלַעַת עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הֶעָלִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם זָרַע שׁוּרָה מִמִּין זֶה וְשׁוּרָה מִמִּין אַחֵר שֶׁדַּיּוֹ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן תֶּלֶם אֶחָד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה היתה שדהו זרועה תבואה וכו'. שם וכת''ק:

יד הִרְחִיק בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶן וְהָיָה מִין זֶה נוֹטֶה עַל גַּבֵּי מִין זֶה בֵּין שֶׁנָּטְתָה תְּבוּאָה עַל הַתְּבוּאָה אוֹ יָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק אוֹ יָרָק עַל הַתְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה עַל הַיָּרָק הַכּל מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי הִרְחִיק כַּשִּׁעוּר. חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ אִם נָטְתָה יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'. בפרק שני:

טו הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים בּוֹר אוֹ נִיר אוֹ גַּפָּה אוֹ דֶּרֶךְ אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. אוֹ סֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִסְמֹךְ הַמִּין הָאֶחָד לְצַד אֶחָד מֵאֵלּוּ וְהַמִּין הָאַחֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי הוֹאִיל וְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֵן נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה:

כסף משנה היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'. שם:

טז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ הַרְחָקָה אוֹ דָּבָר הַמַּבְדִּיל בְּשֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לַחֲבֵרוֹ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂעוֹרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם'. אֵין הָאִסּוּר אֶלָּא שֶׁיִּזְרַע שָׂדֵהוּ כִּלְאַיִם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָאָרֶץ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ זָרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שְׂעוֹרִים סָמוּךְ לַחִטִּים וּמָשַׁךְ זֶרַע הַשְּׂעוֹרִים עַד שֶׁסְּמָכוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא זְרוּעָה שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאוּ הַשְּׂעוֹרִים שֶׁבְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁהֵן סוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ:

ההראב"ד בד''א שצריך הרחקה כו'. א''א לי נראה מן הגמ' ומן המשנה שאינו מותר לעשות כך לכתחלה אלא לדעת ר''ש דאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו בכרם וכן אין אדם חורש דבר שאינו שלו בזרעים אבל לרבנן אינו רשאי לחרוש אבל מותר להמשיך בשדות זרועות כמו שמפורש בסוף וכן המשנה בשדות זרועות היא שנויה ובהמשכה כשבתחלה בהיתר נזרעו ולבסוף נראים כסוף שדה:

כסף משנה במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'. למד כן בק''ו ממה שיבא בסמוך. ומ''ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'. שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: וכתב הראב''ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו:

יז הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּצִדָּהּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לוֹ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד חִטִּים שֶׁלּוֹ סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָעָם לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן וְלֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם רְאוּיָה הִיא לִזְרֹעַ פִּשְׁתָּן אִם לֹא וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אָסוּר לִזְרֹעַ מִין אַחֵר בֵּין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד עַד שֶׁיַּרְחִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:

כסף משנה היתה שדהו זרועה חטים וכו'. גם זה שם וכתנא קמא:

יח הָיְתָה שָׂדֵהוּ וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁבְּצִדָּהּ זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה לֹא יִזְרַע בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל וַחֲרִיעַ אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהָעָם זוֹרְעִים מֵאֵלּוּ תֶּלֶם אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת מֻתָּר לִזְרֹעַ בֵּינֵיהֶן חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ. שֶׁמֻּתָּר לְהַקִּיף חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ לְכָל מִין חוּץ מִן הַתְּבוּאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַזִּיקִין אוֹתָהּ. וְכֵן אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּצֶלַע שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּזָוִית שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין כְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁנָּגַע בְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר בְּלֹא הַרְחָקָה וְלֹא הַבְדָּלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'. גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו''ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ''ל. וכאן כתב פירוש אחר: ואיכא למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ''ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'. שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'. פשוט הוא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן