הלכות יבום וחליצה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות יבום וחליצה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יָבֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַאֲמָר. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבִּיאָה. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ:

מגיד משנה מדברי סופרים. בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח''כ בועל ושם נתבאר שאין המאמר קונה קנין גמור כמו שיתבאר פ''ה ומתבאר שם שהמאמר ג''כ אפשר בשטר כדין קידושי אשה וכסף לאו דוקא: והעושה מאמר. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ד) מחלוקת רבי ורבנן והלכה כרבנן ושם נתבאר דין הקטנה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה וה''ז כדין קידושין דעלמא וכבר נתבאר בארוכה פ''ג מהלכות אישות:

ב וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה:

מגיד משנה וכשם שהוא מקדש. שם (יבמות דף נ"ב) בגמרא שטר כתובת יבמין כיצד וכו' וכתוב בעטור בשם גאון שמברך הוא ברכת נישואין וכמ''ש רבינו: ואם בא על יבמתו. שם אם בעל בלא מאמר קנה ומקשינן והתנן לוקה ומתרצינן מכת מרדות מדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה:

ג הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה ( בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ). אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר קָנָה:

מגיד משנה הבא על יבמתו. הכל מבואר שם ראש פ' הבא על יבמתו (דף נ"ג:) במשנה ובגמרא ופי' קנה שזכה בנחלה ויוצאה בגט אם בא להוציאה:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעל אֲבָל ( אִם נָפַל מִן הַגַּג וְנִתְקַע בָּהּ אוֹ) שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם אוֹ יָשֵׁן לֹא קָנָה. נִתְכַּוֵּן לְדָבָר אַחֵר וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ לֹא קָנָה. לְהָטִיחַ בִּבְהֵמָה וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ קָנָה שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוִּן לְשׁוּם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם:

מגיד משנה במה דברים אמורים כשנתכוון. שם מבואר בגמרא נפל מן הגג ונתקע x והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפרק רביעי מהלכות אישות כתב שאין קידושיו קידושין ומתישבין בדבר זה:

ה יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי וְגֵרְשָׁהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ הוֹאִיל וְקִדֵּם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט. וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעל אוֹ יַחֲלֹץ וְיוֹצִיא בְּגֵט. גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָּעַל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ. הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה שֶׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ:

מגיד משנה יבמה שנתיבמה. פ' ב''ש (דף קי"א:) משנה היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו עד שיחלוץ לה אחר שלשים יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י''ב חדש כופין אותו עד שיחלוץ לה. ובגמרא הקשו עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו לייבם ותירץ רב בשגיטה יוצא מתחת ידה שכיון שנתן לה גט קודם בעילה פסלה ע''י עצמו תניא יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא חלוצו לה ושרו לה תגרא לאלתר א''ל רב שרביא לרבא והתניא צריכה גט וחליצה א''ל אי תניא תניא ע''כ בהלכות מן הגמרא. ועתה אבאר דברי רבינו. מ''ש יבמה שנתיבמה וכו' הוא דין המשנה שהעמידוה בשהגט יוצא מתחת ידה ופירשו ז''ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. וכתב רבינו ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט כך היא עיקר הנוסחא, ויש ספרים כתב בהן או יוציא בגט וטעות סופר הוא דודאי גט בלבד אינו פוטרה כיון שאומרת לא נבעלתי אלא תרתי בעי והטעם לזה דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספיקא הוא לדידן וזהו דין הברייתא דקתני הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה וי''מ אותה לאחר שלשים יום ונראה מדבריהם דתוך שלשים יום אינה צריכה אלא חליצה אבל אחר ל' צריכה גט לפי שהוא נאמן לומר בעלתי וחליצה משום דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואין נראה מדברי רבינו כן אלא תרי בבי דסיפא דברייתא בכל זמן הן בין לאחר ל' בין בתוך ל' ועי''ל שמה שאמרו הנהו שניהם מודים וכו' שהוא אפילו תוך ל' ואע''פ שלא אמר מעיקרא בעלתי שלא כדברי רש''י ז''ל שפירש ומעיקרא אמר בעלתי והטעם דכל שכנסה אינה יוצאה [בלא גט] אע''פ ששניהם מודים שלא בעל משום דכיון שכנסה מסתמא בעל שמא יאמרו יבמה שנתיבמה יוצאה בחליצה ונ''ל ראיה לזה ממ''ש שם בעא מיניה הון בריה דר''נ מר''נ צרתה מהו א''ל וכי מפני שאנו כופין ומבקשין תיאסר צרה ופרש''י [דאע''ג דאמרה יבמה לא נבעלתי] צרתה ודאי לא מתסרא דחזקה כונס את האשה בועל לאלתר ע''כ, אלמא אפילו לקולא אמרינן דחזקת כנוסה שנבעלה וא''כ היאך תהיה מותרת בלא גט וזה נראה דעת רבינו שכתב או יחלוץ ויוציא בגט ומשמע דבכל גוונא צריכה גט שאם דוקא כשהוא אומר בעלתי היה לו לכתוב אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי. וכן נראה מן ההלכות. שאם כפירש''י לא היו צריכין להביא ההיא דהנהו שניהם מודים כיון שכבר כתבו הברייתא כנ''ל. ומ''ש רבינו גירשה לאחר ל' יום הוא מבואר במשנה והטעם דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולפיכך צריכה חליצה. ומ''ש היא אומרת נבעלתי הוא בברייתא ונראה שרבינו מפרשה אפילו תוך ל' יום וזהו שכתב שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל'. אבל רש''י ז''ל פירשה דוקא לאחר ל' ודברי רבינו נ''ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכיון שהיא אומרת נבעלתי נאמנת ולא גרעה מצרה שאמרו שהיא מותרת בחזקה זו ולא נתבאר לי למה לא נזכר דין הצרה בהלכות ובדברי רבינו:

לחם משנה יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי וכו'. וכתב ה''ה ופי' ז''ל דהגט זה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה וכו'. קשה דהא אמר שם רב אשי בגמ' (דף קי"ב) התם [כותב] גט לזיקתו הכא [צריך] גט למאמרו x ופי' דנתן גט לזיקתו ונפסלה עליו ומחלוקתם הוא דחד אמר דבעל אחר הגט ודי בגט דיש ביאה אחר גט וח''א שצריך חליצה מפני שעדיין לא בעל והשתא תיקשי ליה אמאי לאחר ל' יום מבקשים כיון דאוקי ברייתא דנתן לה גט א''כ היא נאמנת דכיון דאיכא איסורא מוקי איניש נפשיה ואולי לא אמרו כן אלא לומר דר' אמי לא מוקי התם גט לזיקתו הכא גט למאמרו וכו' משום הך סברא וכיון שכן מה שאמר כשגט יוצא מתחת ידה ע''כ אחר כניסה ומ''מ קשה מניין להם שר' אמי ור' אסי חולקים בהא דילמא לא בעי ר' אמי לאוקמי בברייתא ב' גיטין כרב אשי אבל לענין הך סברא לעולם דמודה ליה וגם צריך טעם למה לא פסק רבינו כרב אשי דהוא בתרא. עוד כתב ה''ה והטעם לזה דכיון דאיהו אמר בעלתי וכו' קשה דהא בסוף הלשון כתב לדעת רבינו דאפילו דשניהם אומרים לא בעלתי צריך גט משום דחזקה דאחר שכנסה בעלה ואיך כתב כאן דמשום דאמר לא בעלתי צריך גט, וי''ל דלא כתב ה''ה כן אלא לסתור הגירסא שגורס בדברי רבינו שיכפו אותו לבעול או יוציא בגט וטעמייהו דמהימנינן ליה להך דאמר בעלתי ועדיין לא נחית ה''ה לבאר פירוש זה בלשון רבינו דאחרי כן חדשו ולמד ועוד שמה שאמרו הנהו שניהם וכו' השתא רצה לדחות הגירסא עם הפי' שפירשו רוב המפרשים ולא רצה להכניס עצמו בזה עד לבסוף ודוחק. עוד כתב ועוד י''ל שמה שאמרו הנהו שניהם מודים וכו' לפי זה צ''ל הברייתא דקאמרה הוא אמר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי ה''ה אע''פ שלא אמר בעלתי אלא ששניהם מודים שלא נבעלה שצריך גט ומאי דנקט שאמר בעלתי הוא להודיענו דאע''פ שהוא מתחלה אמר בעלתי והוה ס''ד דכופין קמ''ל כיון דחזר ואמר לא בעלתי צריכה חליצה כלומר מבקשין אבל לא כופין כדכתב רש''י ז''ל וקשה קצת א''כ למה לא פירש רבינו כשאמר ואם היה מודה שלא בעל כופין דבעינן הודאה מתחלה ועד סוף דאי חזר ואמר לא בעלתי אין כופין אלא מבקשין וקצת דמיון יש לקושיית ה''ה שהקשה דאי מאי דקאמר רבינו כופין אותו שיבעול או יחלוץ איירי כשאמר בעלתי היה לו לרבינו להודיענו דין הברייתא ולא אמר שאע''פ שחזר ואמר לא בעלתי שצריך גט אלא ודאי שרבינו איירי באמר לא בעלתי מתחילה ועד סוף ובהכי קאמר דצריך גט והך קושיא נמי שהקשיתי דכוותה היא קשה קצת דהיה לו להודיענו דין הברייתא. עוד כתב ה''ה ז''ל דכיון שכנס מסתמא בעל שמא יאמרו יבמה שנתייבמה יוצאה בחליצה וכו'. לשון זה מגומגם אצלי דנראה דתרי טעמי הוי דטעמא דכיון שכנס מסתמא בעל הוא דאי אמרינן דודאי בעל וטעמא דשמא יאמרו וכו' הוא דאע''ג דאמרינן דלא בעל מ''מ צריך גט שלא יאמרו יבמה שנתיבמה יוצאה בחליצה ולפי טעם שני זה קשה טובא דא''כ כיון דאנן אמרינן דלא בעל אלא מה שצריך גט הוא משום שלא יאמרו אמאי פטרינן לצרה שאמרו לקמן וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסור צרה וכו' אלא ודאי טעם ראשון עיקר. ואפשר דהך כתבו ה''ה לסניף לטעם הראשון ועכ''פ נראים שני טעמים ואע''פ שהלשון מוכיח שהכל טעם אחד. עוד כתב ה''ה ונ''ל ראיה וכו'. הראיה שהביא מדברי רש''י אע''פ שיש לדחות דמה שאמר רש''י ז''ל דאע''ג דאמרה יבמה לא נבעלתי הוא כשהוא אמר בעלתי ולכך צריכה גט ולא תאסור צרה אבל כששניהם מודים שלא נבעלו אינה צריכה גט ותאסור צרה, מ''מ הביא ראיה ממאי דקאמר דחזקה כונס את האשה בעל לאלתר דכיון שכן אפילו לא אמר בעלתי סמכינן אהך חזקה:

ו מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְכוֹר שֶׁבָּאַחִין כְּלוֹמַר גְּדוֹל הָאַחִין יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תֵּלֵד מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם וְאֵין מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה:

מגיד משנה מי שמת והניח אחים. משנה פרק כיצד (דף כ"ד) מצוה בגדול לייבם ואם קידם הקטן זכה ובגמרא ת''ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאילונית ורבינו פירש פשט הפסוק דרך המדרש ואמר שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכר בפרשה:

ז לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבֵּם מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם. [א] וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבֵּם אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:

מגיד משנה לא רצה הגדול ליבם. משנה בפרק החולץ (דף ל"ט) מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה''י או בחרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:

ח אָמַר הַגָּדוֹל הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַהוֹלֵךְ אוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא הַחֵרֵשׁ וְנִמְלַךְ בּוֹ וְאִם לֹא יִרְצֶה אֲנִי אֲיַבֵּם אוֹ אֲנִי אֶחְלֹץ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:

מגיד משנה אמר הגדול המתינו לי. כבר נתבאר זה:

ט וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אֵין אָחִיו הַקָּטָן יָכוֹל לוֹמַר עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֶלָּא אוֹמְרִין לְזֶה שֶׁהוּא כָּאן יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:

מגיד משנה וכן אם היה הגדול. זהו ובגדול עד שיבוא ממדה''י הנזכר במשנה ופי' ז''ל x קטן הנזכר ר''ל גדול בשנים וקטן מאחיו:

לחם משנה וכן אם היה (אחיו) הגדול במדינה אחרת וכו'. על זה הוא שכתב ה''ה פירוש קטן הנזכר כאן ר''ל קטן מאחיו וגדול בשנים דאל''כ איך חולץ ומ''ש בספרים ופירש ז''ל קטן הנזכר ר''ל גדול בשנים וקטן מאחיו ט''ס הוא וצ''ל פירוש קטן הנזכר כאן רוצה לומר גדול בשנים וקטן מאחיו:

י יְבָמָה הָרְאוּיָה לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחֲלֹץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאִם הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת כָּל מִי שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם מֵהֶן לְיִבּוּם וְלֹא רָצְתָה הִיא הַמּוֹרֶדֶת וְחוֹלֵץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:

מגיד משנה יבמה הראויה. כך העלו בהלכות בפרק אע''פ שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכן דעת המפרשים האחרונים ז''ל משום דקי''ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שנתבאר פ''א. וכתב רבינו וכופין את יבמה לחלוץ לה וזהו כפי דעתו ז''ל שכתב בהלכות אישות פי''ד שכופין את הבעל לגרש אשתו כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי וכ''ש ביבמה שכופין היבם לחלוץ לה ומה שאמרו מבקשים בקצת מקומות הוא בנתינת כתובה אבל אם היא מפסדת כתובה כופין הבעל לגרש והיבם לחלוץ זהו דעתו ז''ל. וכבר הארכתי שם בדעות החולקין עליו וכתבתי שאין לסמוך על רבינו בזה. ומקצת המפרשים כתבו שאם היה יבם שאינו הגון שאין כותבים עליה אגרת מרד וכן נראה עיקר שלא אמרו על זה מצות יבום קודמת: ואם הניח אחיו נשים רבות. דינין אלו שכתב רבינו מענין מרד היבמה לא נתבארו בפרט בגמרא אבל הם יוצאים מהיקש סברא כמו שאבאר בכל אחד מהם. ומ''ש שאותה שהיבם תובע לייבם היא המורדת הוא ברור שכיון שאי אפשר לייבם אלא האחת והרשות בידו ליבם אי זו שירצה כמו שנתבאר אותה שהוא רוצה היא המורדת שהרי הדבר תלוי בו. ומ''ש יחלוץ לה רוצה לומר שכופין אותו לחליצה והוא כפי דעתו שכתבתי בסמוך:

יא הָיוּ הַיְבָמִין רַבִּים וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרוֹצָה בְּאָחִיו אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם:

מגיד משנה היו היבמין רבים ותבע. זה מתבאר ממה שנזכר למעלה מצוה בגדול לייבם וכיון שהיא אינה רוצה להתייבם למי שהמצוה בו הרי זו מורדת:

יב אָמַר הַגָּדוֹל אֵינִי רוֹצֶה לֹא לְיַבֵּם וְלֹא לַחֲלֹץ. הֲרֵי אַחַי לְפָנַיִךְ. וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִין לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרָצְתָה בְּאָח אַחֵר וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ. אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ * הֲרֵי כֻּלָּן שָׁוִין וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי זֹאת לֹא מָרְדָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָמְרָה הֲרֵי אֲנִי מַמְתֶּנֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא וִייַבֵּם אוֹתִי אֲבָל זֶה אֵינִי רוֹצָה בּוֹ אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ הַגָּדוֹל הַתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה חֲלֹץ. וְאִם לָאו הֲרֵי רָצְתָה שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבוֹא אָחִיךָ הוֹאִיל וְאֵין לְךָ דִּין קְדִימָה עָלָיו:

מגיד משנה אמר הגדול איני רוצה. ג''ז מהיקש סברא שכיון שמצוה בגדול והוא אינו רוצה ליבמה אין כאן בחירה לאחד משאר האחין שהרי היתה מזומנת למי שהמצוה בו והעכוב בא מחמתו ולא מחמתה וכתב רבינו מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין. ועל זה כתוב בהשגות: א''א ואיך יאמר שכולן שוין כו'. והאי דאביי קשישא היא בפרק כיצד (דף כ"ד) ויש שם גירסאות חלוקות וגירסת רבינו היתה מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחים לא רצו הולכין אצל הגדול וכן נראה שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפרק החולץ הנזכרת למעלה אבל רש''י ז''ל גורס כגירסת הראב''ד ואמר דאם לא כן מתניתין דפרק החולץ היא ולמה לן הא דאביי קשישא ולגירסא זו הסכים הרשב''א ז''ל אם הגדול אינו רוצה בה ושני לו תובעה והיא תולה עצמה בשלישי הרי זו מורדת. ויש במקצת ספרי רבינו בכאן נוסחא משובשת שכתוב בהן והואיל והיא רוצה באחד מהם והוא אינו רוצה בה הרי זו לא מרדה וזה טעות מתבאר במ''ש רבינו למטה בא זה שתלה בו ולא רצה חוזרין אצל זה שתבע וכו' ועיקר הנוסחא כאן והוא רוצה בה ומה שחידש רבינו בכאן הוא שכיון שנסתלק הגדול אין לאחד מהם קדימה על האחר וכפי גירסתו שכתבתי אבל אם אותו שהיא תולה עצמה בו אינו רוצה בה כבר ביאר הוא ז''ל למטה שהרי זו מורדת: ולא עוד אלא אם היה וכו'. דעת רבינו שכל שהגדול שהמצוה בו אינו רוצה לייבם הואיל ואין שם קדימה לאחד משאר האחין ושמא ירצה זה שהיא תולה עצמה בו לייבם אין דנין אותה כמורדת עד שיודע אם הלה רוצה בה אם לאו ואע''פ שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן וגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו על אחי שהמצוה בו והיה נראה שכל שכן בשוין שלא תוכל היא לומר הרי היא ממתנת אותו י''ל שכיון שהגדול כאן ועליו המצוה והוא אינו רוצה בה ונמצא שאין המצוה נעשית כתקונה הרי היא יכולה לטעון טענה זו אבל למעלה אין כאן אלא זה ועליו היא המצוה כיון שאין כאן אחר. זה נראה בדעתו ז''ל:

לחם משנה אמר הגדול איני רוצה וכו'. כתב ה''ה דגירסת רבינו בפרק כיצד (דף כ"ד) בהא דאביי קשישא מצוה בגדול וכו'. ויש לתמוה עליו מה שתמה הרשב''א דא''כ אמאי הקשו בפרק כיצד מאביי קשישא הו''ל לאקשויי ממתני' ונראה דממתניתין ה''א מאי גדול בכור כדכתב שם רש''י ז''ל ואע''ג דלא קאמרה מתניתין בכור הו''א דרך המשנה הוא לדבר לשון סתום אבל אביי קשישא אם פירוש דבריו הוא בכור היה לו לומר בכור בפירוש דאין דרך לדבר לשון הברייתא כל כך סתום ועם זה נאמר דחידוש זה השמיענו אביי קשישא כלומר דמאי דקאמר מתניתין גדול אינו בכור אלא ר''ל גדול ממש וכ''ת א''כ למה לא הביא הרי''ף ההיא דאביי קשישא כדי לגלות לנו דגדול שאמר במשנה אינו בכור וי''ל דסמך על פשט המשנה המוכיח שהוא גדול ממנו ולא הוה אמרינן הכי אלא בדרך דחייה אבל ודאי פשט הלשון מוכיח שאינו בכור ולזה לא הצריך להביא הא דאביי:

יג בָּא זֶה שֶׁתָּלְתָה בּוֹ וְלֹא רָצָה בָּהּ. חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיַבֵּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ. וְאוֹמְרִין לָהּ אֵין כָּאן מִי שֶׁרָצָה לְיַבֵּם אֶלָּא זֶה וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת. אוֹ תִּתְיַבֵּם לוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת:

מגיד משנה בא זה שתלתה. יש לזה סמך בגמרא ממה שאמרו בביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדים וכיון שכן כיון שיש כאן מי שרוצה ליבם ושאר האחין אינן רוצים בין שיהיה קטן בין שיהיה גדול הרי זו מורדת שהרי מצות יבום קודמת מכל מקום:

יד כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים חוֹלֵץ לָהּ וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם יַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

מגיד משנה כל יבמה שאמרנו. זה מתבאר בפרק יש מותרות (דף פ"ה) כמו שאכתוב בפ' זה ופ''ו יתבאר מי הן שדינן להתייבם: וכן אם היה יבמה מוכה שחין. מימרא פ''ק דיבמות (דף ד') מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ומתבאר בכתובות בפרק המדיר (דף ע"ה) במשנה שבכל המומין כן ונזכר שם שאפילו היו המומין ההם בבעל יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל וכבר נתבאר זה פכ''ה מהלכות אישות ושם נזכרו פרטי המומין שהיא יכולה לטעון בהן: נולדו בה מומים. זה פשוט ונלמד מדין האשה שנולדו בה מומין אחר שנתארסה כנזכר שם:

טו יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיבָמָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִים. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְתִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְאִם לֹא רָצָה הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אוֹתָהּ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה * וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:

מגיד משנה יבמה שנדרה. ביבמות פרק ב''ש (דף קי"א:) משנה הנודרת הנאה מיבמה וכו' ופירש''י ז''ל בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ''ל, פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה שאמרו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו רוצה לומר בשידוע בברור שלכך נתכוונה אלא כל שיש לומר שלכך נתכוונה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתא דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ושם מתבאר כן. ומ''ש רבינו או שנדרה הנאה מכל היהודים הוא ממה שאמרו בגמרא (שם קי"ב) איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומסקנא דגמרא כרב ובהלכות רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכתא ונ''מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת ע''כ. וזהו דעת רבינו ויש לזה פירוש אחר ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל וכן עיקר. ומ''ש אא''כ מרדה ותצא בלא כתובה הוא כפי דעתו שנתבאר למעלה שהיבמה מורדת כופין יבמה לחלוץ לה ומפסדת כתובה ומה שאמרו כאן מבקשין הוא בשאינה רוצה להפסיד כתובה אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה. וכבר כתבתי למעלה שאין לסמוך על רבינו בזה והר''א ז''ל נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל אבל כתב שאין זו כדין המורדת, וזה לשונו: א''א אין הדעת מודה וכו'. ולא נתבררו לי דבריו שהרי לפי שיטה זו ג''כ יש מורדת שכופין לאלתר והוא באומרת מאיס עלי וכנזכר פרק י''ח מהלכות אישות וזה הנודרת הנאה מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה ומ''מ עיקר הדין הוא שאין כאן כפייה לא לאלתר ולא לאחר כמה שנים שלא כדעתם ז''ל:

לחם משנה יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה וכו'. הרי''ף מפרש ההיא פלוגתא דיבם הרי הוא כבעל כפי' התוספות לענין דאין כופין ולמ''ד אינו כבעל כופין. וכתב שם טעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת משמע דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע''כ. וקשה איך למד דליתא דשמואל לימא דאיתא והחילוק שיש בין נדרה בחיי בעלה לנדרה לאחר מיתת בעלה הוא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לו אלא מבקשין לבד ואם לא רצה היא תשב עגונה כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה אבל לעולם אין כותבין עליה אגרת מרד ואם היה בחיי בעלה כופין לחלוץ לה ולא תשב עגונה. וי''ל דמשמע ליה להרי''ף מדקאמר יבם הרי הוא כבעל ובבעל כשנדרה מן היהודים הויא מורדת ואבדה כתובתה ה''נ הויא מורדת ואבדה כתובתה ואע''ג דרב אמר אינו כבעל ע''כ לא פליגי אלא בחיי הבעל אבל לאחר מיתה הוי כבעל וכי היכי דבבעל נקרא מורדת ואבדה כתובתה ה''נ כן הוא אבל ה''ר אפרים תלמידו הקשה עליו לפי' זה כמבואר בהרא''ש ז''ל וכן נראה דעת הראב''ד ז''ל בהשגות ולדעתם מה שאמר הרי הוא כבעל אינו [אלא] לענין הכפייה לבד אבל דין הפסד כתובה אין לו ויש לרש''י ז''ל בזה פירוש אחר שלא נלמד משם דין זה אבל הרי''ף פירש פירוש התוספות כדפרישית. עוד כתב ה''ה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא וכו' נראה דכתב כן להכריע הפירוש דודאי הוא כשיש כעס לה עם היבם משום דקאמר בגמרא לאו מסקא ואי איתא דהוא בלא כעס ודאי דמסקא כיון דבלא מריבה אסרה עצמה על היבם למאי הילכתא אלא ודאי מסקא אדעתה:

טז יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי וְכִשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לְזֶה מִן הַשָּׁמַיִם. רָצָה מְיַבֵּם רָצָה חוֹלֵץ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי נִזּוֹנֶת [ב] מִשֶּׁלִּי וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה כָּל יְמֵי חַיַּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה לִי אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה:

מגיד משנה יבמה שתבעה היבם. בסוגיא בכתובות פרק אע''פ (דף ס"ד) ודעת רבינו דאפילו למסקנא דקי''ל כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת כנזכר פ''א כשהוא תובע לחלוץ נזקקין לו וההיא סוגיא קושטא היא אפילו למסקנא דגמרא והרשות בידו אם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ. ויש מן המפרשים ז''ל חולקים בזה ואומרין דכיון דמצות יבום קודמת אם תבע הוא לחלוץ והיא רוצה להתייבם אין כופין אותה לחלוץ וההיא סוגיא דלא כמשנה ראשונה היא ויש מי שסובר כדעת רבינו:

לחם משנה יבמה שתבעה היבם לחליצה וכו'. דברים אלו מבוארים בכתובות (דף ס"ד) שהקשו על ההיא דשמואל דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מברייתא דקאמרה אחת לי ארוסה וכו' אחת לי שומרת יבם ותירצו כאן [שתבע לחלוץ] כאן [שתבע] לייבם דא''ר פדת אר''י תבע לחלוץ נזקקים לו תבע לייבם אין נזקקים לו והקשו מ''ש לייבם דאין נזקקים וכו' וסובר רבינו דהך קושיא הוי לפי משנה ראשונה. וא''כ לפי משנה ראשונה בין ליבם נזקקים ובמסקנא תירצו דהא דר''י ושמואל איירי במשנה אחרונה. וה''ה כתב שיש מפרשים שסוברים שקושיא זו הוי לפי משנה אחרונה והקשו דאע''ג דמצות חליצה קודמת מ''מ ליבום אמאי אין נזקקים וכו' אבל לפי משנה ראשונה ודאי דלחלוץ אין נזקקים וכשתירצו בגמרא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ק''ל קצת לפירוש זה דההיא דר''י דאמר תבע לחלוץ נזקקים וכו' כפי פירוש זה כמאן מוקמינן ליה דלמשנה ראשונה לחלוץ אין נזקקים ולפי משנה אחרונה מאי שנא לייבם דלא דהא הקושיא שהקשו בגמרא לפי משנה אחרונה היא נהי דלפי האמת תירצו קושיא דשמואל אבל הא דר''י לא תירצו ולפירוש רבינו אתי שפיר:

יז יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם מְיַבֵּם וְאֵין לָהּ עָלָיו כְּתֻבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בַּתּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם לֹא כָּתַב לָהּ בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:

מגיד משנה יבמה שלא היה לה על בעלה. בפרק יש מותרות בעיא ופשטה [רב ששת וכו'] כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה [רבנן] משני ואם היתה שנייה לבעל אפילו מיבם אין לה ע''כ, וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דהא ודאי בשכנסה היבם היא ובכנסה הוא דאמרינן דאי לית לה מראשון תקינו לה מב' וכשהיו נישואין הראשונים בעבירה אע''פ שכנסה היבם אין לה כתובה ואם בא לשהות עמה הא קי''ל שאסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה אלא כשבא עליה וקנאה והוא בא להוציאה קודם שיכתוב לה הוא דלית לה הלכך אפילו שהה עמה עשר שנים אם לא כתב לה אין לה כלום אלא שאסור לשהותה ע''כ דבריהם ז''ל ולשון רבינו צ''ע בזה אבל דברים נראין הן. עוד כתבו ז''ל ואילו שנייה ליבם ולא שנייה לבעל לא מיבעיא כלל דודאי מבעל אית לה כתובה דהא לא איתעבידא בה איסורא כלל ואע''ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמרא דילן סמכינן דלא איסתפקא לן כלל ע''כ דבריהם, וזהו דעת רבינו שכתב למעלה כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובה ושנייה ליבם ולא לבעל מן החולצות ולא מתיבמות הוא כנזכר פ''י:

לחם משנה אם רצה היבם לייבם מייבם ואין לה עליו כתובה וכו'. לשון רבינו נראה דאפשר לו לשהות ליבם עם אשתו בלא כתובה וזה א''א כדכתב ה''ה בשם הרשב''א והרמב''ן ודבריהם דברים נראים כדכתב ה''ה אבל מ''מ לשון רבינו קשה להולמו וצ''ע:

יח הַיְבָמָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר'. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּבָעַל לוֹקֶה הוּא וְהִיא וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט. וַאֲפִלּוּ [ג] הָיוּ לוֹ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנָּה. וְנֶאֶסְרָה עָלָיו וְעַל יְבָמָהּ. וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים:

מגיד משנה היבמה קודם שיבא. זה מפורש בהרבה מקומות שהיבמה לזר היא מחייבי לאוין שיש בהן מלקות. ומ''ש רבינו שמוציאה בגט מפורש בגמרא בפרק האשה רבה (דף צ"ב:). ומ''ש ואפילו היו לו כמה בנים. הוא מחלוקת בין הגאונים שיש מי שהיה סובר שאם נשאת לישראל ויש לה בנים ממנו חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה כדי שלא להוציא לעז על בניה והעלו בהלכות שאין הדבר כן אלא אפילו היו לה כמה בנים תצא ואסורה לחזור לו לעולם והכריעו כן מן הירושלמי וכן עיקר וכדעת רבינו:

כסף משנה היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'. משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות:

יט נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר [ד] שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֵּט וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְיַחֲלֹץ לָהּ יְבָמָהּ:

כסף משנה נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'. כתב הריב''ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש:

לחם משנה נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה כו'. כתב הרמב''ן וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה וכו' ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש. משמע דפשוט לו כן אבל במשנה לא אמרו בפרק האשה רבה אלא אמר לה מת בעליך ונתקדשה לאחר מותרת לחזור לו אבל למקדש אם גירשה זה לא הוזכר במשנה אם הותר ואפילו שאסור לא תיקשי מידי להא דרבנן אלא שאולי פשוט לו להרמב''ן ממקום אחר ולקושיא זו תירץ ה''ה דשאני התם דהוא ברשות והכא שלא ברשות דאם נשאת הכא ברשות כגון שא''ל מת יבמיך ונתקדשה ואחר כך בא יבמה וחלץ לה מותרת למקדש וא''ת א''כ אמאי לא מוקי (בבא ג') [בכה''ג] בגמרא מימרא דשמואל בפרק האשה רבה (דף צ"ב:) דאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה כשהקשו התם אתגורי אתגור לימא דאיירי שמואל בגוונא דמתניתין דהתם דנשאת ברשות ולא היה צריך לדחוק ולהפוך המימרא ולומר אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו. וי''ל דמשמע ליה חולץ שחולץ בע''כ כדכתבו שם התוספות ולהכי פריך דאמאי חולץ בע''כ ולכך הפך המימרא והשתא שפיר קאמר נותן גט בע''כ:

כ חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלְצָה מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְבָמָה שֶׁזִּנְּתָה וְהִיא זְקוּקָה לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא רָצָה חוֹלֵץ [ה] רָצָה מְיַבֵּם:

כא כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם. כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קֹדֶם חֲלִיצָה חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ. שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם סְפֵק דִּבְרֵיהֶן. גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְאַחַר כָּךְ מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה:

מגיד משנה (יט-כא) נתקדשה לאחר. שם בגמרא אמר שמואל שהיבמה שנתקדשה צריכה גט (מספק) ואמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה והקשו א''כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו ופירשו הגאונים אבל למקדש ודאי בכל גוונא אסורה כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו חלץ לה היבם מדעת אסורה וכתב הרמב''ן ז''ל וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למדה''י ונתקדשה שמותרת לחזור לבעלה ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש ושמא י''ל התם היא נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה עכ''ל. וכ''כ הרשב''א ז''ל שהטעם הוא מפני שהוא במזיד. וכתב רבינו שאם חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה וכו' אין מוציאין אותו מידו פירוש אע''פ שהיבם היה כהן וקידושיה הראשונים אסרוה על יבמה אין קונסין עליה להוציאה אחר שכנסה לפי שדי להחמיר בזה לכתחילה וכן כתב הרשב''א ז''ל: אבל אם גירשה. זה מבואר בגמרא שם והטעם כמ''ש דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה''י וכמבואר בהלכות: והיבמה שזינתה. בסוטה פרק היה מביא (דף י"ח:) אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם: כל יבמה שהיא ספק. בפרק החולץ (דף ל"ה:) וכבר כתב זה בפרק ראשון בארוכה ושם כתבתי דעות קצת מפרשים בזה וביאר רבינו בכאן שאם גירשה הכהן וכו' ודברים נראין הם שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה:

לחם משנה כל יבמה שהיא ספק מדבריהן וכו'. כתב ה''ה שהוא בפרק החולץ. ונ''ל שלמדו מההיא דהביא ריש פ''א גבי ההיא דרשב''ג דאמר אם לא שהה שלשים יום ספיקא אמר דאם נתקדשה לכהן אינה חולצת וא''ת שא''ה דלרבנן הוי היתר ודאי דהוי ולד מעליא ולר''ש הוי ספק דלא שהה ספיקא הוי וכיון שכן אין ספק דר''ש מוציא מידי ודאי דרבנן בדיעבד מיהא מסתייה לכתחילה חיישינן לר''ש אבל מיהו דלכ''ע הוי ספיקא לעולם דמוציאין וי''ל דהתם אמרינן גבי מעוברת חבירו כמאן נעביד משמע דאי איכא שום תנא דמתיר אע''ג דאיכא חד דאוסר ודאי אין מוציאין והרי הוא ספק אם הוא כמתיר או כאוסר ומ''מ אין מוציאין כיון דהוי ספק דרבנן א''כ למדנו מכאן דכל ספק מדרבנן אין מוציאין והכרח זה מבואר בדברי מ''כ הובא בב''י סי' קנ''ט ע''ש:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן