הלכות יבום וחליצה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות יבום וחליצה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי בָּנִים הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּפוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

מגיד משנה האומר בני זה. משנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ד) מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ובבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ומבואר בגמרא שם לפטור את אשתו מן היבום והעמידוה אע''ג דמוחזק לן בגויה [שיש לו אחין] וזהו שסתם רבינו וכתב נאמן:

ב אָמַר זֶה אָחִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן לֶאֱסֹר אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְהַנִּיחָהּ זְקוּקָה לְיָבָם שֶׁהֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְאָסְרָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ:

מגיד משנה אמר זה אחי. שם בקידושין במשנה יש לי אחין אינו נאמן ובבבא בתרא זה אחי אינו נאמן ובקידושין הביאו ברייתא בפלוגתא דרבי ורבי נתן ואמר אביי התם דלרבי אפילו מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחין נאמן לפוטרה מן היבום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא ור' נתן פליג עליו ומתבאר בגמרא בב''ב שאין הלכה כרבי לפי אוקימתא זו כמו שאכתוב בסמוך וכ''כ המפרשים דכל היכא דמוחזק לן באחי אינו נאמן לומר אין לי אחים כמ''ש רבינו:

לחם משנה אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין כו'. כתב ה''ה ואמר אביי התם (דף ס"ד) דלרבי אפילו מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחין וכו' ומתבאר בגמרא בב''ב שאין הלכה כרבי לפי אוקימתא זו וכו' כוונתו על מ''ש גבי ההוא דמוחזק לן בגויה דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה נמי דלית ליה אחי ואמרו שם דמשום דאית ליה קלא דאית ליה עדים דאית ליה אחין במדינת הים אינו נאמן ומשמע ליה דה''ה להיכא דאית ליה חזקה ומפני כך כתב שאין הלכה כרבי אלא כרבי נתן ותימא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דהא רבי נתן לא קאמר בפרק האומר אלא היכא דבשעת קידושין אמר אין לי אחין והוה מוחזק שיש לו ואח''כ בשעת מיתה אמר שיש לו דנאמן לאסור וטעמא דהדר ביה בשעת מיתה הא אם לא הדר ביה נאמן במ''ש תחילה וכן פירש''י ז''ל ומוכרח הוא דאל''כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן במ''ש תחילה למה אמר נאמן לאסור למה לנו לאסור לנאמנותו הא אוקמי' אחזקתיה א''ו דאם לא הדר ביה נאמן וא''כ ההיא דב''ב כמאן. גם על הר''ן יש לי כעין קושיא זאת שכתב דקי''ל כרבי דנאמן להתיר וכתב ויש לדקדק דאי קי''ל כרבי נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דיש לו אחין נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן באחין לא מהימן לומר וכו' והשתא קשה לי נמי למה כתב שלא תפול קושיא זו אלא אי קי''ל כרבי אפילו אי קי''ל כרבי נתן תפול הקושיא דע''כ ל''ק אלא היכא דהדר אבל היכא דלא הדר לא. ונ''ל לתרץ קושיא זאת עם מה שנעורר קושיא אחרת והיא דאמאי לא אוקי בגמרא אביי ברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בני ואע''פ כן אמר יש לי בנים הוא נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק לן בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא אפי' דמוחזק לן דלית ליה הוה מצי לאוקמי וכ''ת דמאי דלא מחזיק לן הוי כאילו אמר מחזיק לן דלית ליה א''כ מה נסתפק ה''ה לקמן בלשון המתחיל נאמן עד אחד אם כשהוא מוחזק דלית ליה בני אם הוא נאמן או לא הא ודאי דנאמן דהא קאמר כאן רבי דנאמן ורבי נתן ע''כ לא פליג אלא משום דהדר אבל לא הדר לא אלא ודאי דמאי דקאמר בגמרא דלא מחזיק לן בבני הוא דלא ידיע אי אית ליה בנים או לא ונראה לומר דלכך אוקמוה בגמרא בדלא ידיע לן אי אית ליה אי לא דמשום הך חלוקה נקט רבי נתן נאמן לאסור דהשתא כיון דהך דקאמר דאית ליה בנים אינו לגמרי נגד החזקה דבענין הבנים לא ידיע אי אית ליה ואע''ג דידיע דאית ליה אחים מ''מ אין זה נגד החזקה לגמרי ולכך אי לא הדר ביה בשעת מיתה נאמן אבל אי הדר אהדר החזקה למקומה ונאמן לאסור אבל בענין האחים ואיהו אמר אין לי אחים לא הוצרך לומר ר' נתן נאמן לאסור דאע''ג דלא הדר ביה אינו נאמן והשתא שפיר אתי ההיא דב''ב כרבי נתן וא''ת אכתי תפשוט דהיכא דמוחזק לן דלית ליה בני ואמר יש לי בנים אינו נאמן אמאי מוקי גמרא בדלא מוחזק לוקמא בדמוחזק לן דלית ליה והוה שמעינן דאפ''ה נאמן אי לא הדר ביה וי''ל דהשתא הוי רבותא טפי היכא דהדר ביה דאע''ג דמ''ש ראשונה אינו כנגד החזקה לגמרי דלא מוחזק לן דלית ליה בנים אפ''ה אי הדר ביה נאמן לאסור:

ג הָיָה מֻחְזָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִין וְאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהֻחְזַק אָחִיו אֵין זֶה אָחִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. לֹא הָיָה מֻחְזָק בְּאַחִין וְיָצָא קוֹל שֶׁיֵּשׁ [שָׁם] עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ אַחִין וְהָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אָח הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְתַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ וְיִשְׁאֲלוּ:

מגיד משנה לא היה מוחזק באחין. פרק יש נוחלין (דף קל"ה) ההוא דהוה מוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה [נמי] דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה [אחי] א''ל אביי הא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא א''ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה ויש גורסין הא אמרי דאיכא עדים וזו היא גירסת רבינו ואף לגירסא הראשונה כתבו ז''ל דנפק עלה קלא בהכי דאי לאו הכי פשיטא דלא חיישינן לה וזה פשוט ומוכרח ממה ששנינו יש לי אחין אינו נאמן והוא בדלא מוחזק באחין וכ''ש בדין זה והרמב''ן ז''ל כתב דלאו בקול דעלמא אסרינן לה אלא בדאמרי דאיכא עדים כלומר שהוחזק קול בב''ד וכ''נ דעת הרשב''א ז''ל ויש מן המפרשים אומרים דלא בעינן קול מוחזק בב''ד וזה דעת רבינו:

ד מִי שֶׁזָּנָה עִם אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וְנִתְעַבְּרָה וְאָמַר זֶה הָעֻבָּר מִמֶּנִּי הוּא וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹדָה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה הֲרֵי זֶה סָפֵק לְעִנְיַן יִבּוּם. כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וּמֵאַיִן יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁזֶּה בְּנוֹ וַדַּאי וַהֲרֵי אֵין לוֹ חֲזָקָה. אֶלָּא לְעוֹלָם סָפֵק הוּא וּלְהַחֲמִיר דָּנִין בּוֹ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

מגיד משנה מי שזנה עם אשה. דין זה אינו מבואר בגמרא אבל דעת רבינו הוא דע''כ לא אמרינן האומר זה בני נאמן לפטור את אשתו מן היבום אלא כשהוא אומר שהוא בנו מאשתו שידוע לו שבנו הוא אבל בנו מאנוסתו או ממפותתו אינו יודע אם הוא זה בבירור הלכך מחמירין בו וזה דבר ברור הוא באשת איש שי''ל שרוב בעילות אחר הבעל ושמא מן הבעל הוא זה אבל בפנויה היה נראה לחלק בין אם חשודה ממנו בלבד או חשודה מאחרים שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו בלבד הא אמרינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ט) כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה ואיכא לישני בגמרא לישנא קמא דוקא דלא דיימא מעלמא (פי' שאינה חשודה מעלמא) לישנא בתרא אף על גב דדיימא מעלמא ונראה דעת רבינו פרק שביעי מהלכות תרומות כלישנא קמא וכיון דלענין תרומה דאיכא גם כן איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא ניהמניה וכל שכן ללישנא בתרא. והרשב''א ז''ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מודה שבא עליה בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם בא עליה אחר בכי הא לא אמרינן לשדייה בתר קמא דה''ל כספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דמספקא לן מילתא ולא שדינן ליה בתר קמא ע''כ דבריו. ונראה בדעתו ז''ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דהתם דכל דלא ידעינן בבירור שבא עליה אחר אף על גב דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה ובזה נראה להחמיר דה''ל ספיקא דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני אבל בדלא דיימא בעלמא אינו מוצא טעם נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה ואפילו בדדיימא אפשר שהלכה כלישנא בתרא דסוגיין בפירקא קמא דכתובות אתא כי ההוא לישנא:

לחם משנה מי שזנה עם אשה וכו'. כתב ה''ה והרשב''א ז''ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה כו'. מה שהצריך הרשב''א ז''ל שראינו שבא עליה אע''ג דבגמרא אמרו בסוף פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ט:) דיימא מיניה ודיימא מעלמא דמשמע דבחשודה מיניה סגי כבר כתבו התוס' דדיימא מיניה ר''ל כשידוע שבא עליה: אעפ''י שהוא בנו לענין ירושה כו'. כתב הטור שהקשה עליו הרא''ש ז''ל ולמה יוציא הממון מחזקת היורשים וי''ל דשאני ממון דבידו להורישו אם ירצה וכיון שהוא אומר שהוא בנו הוי כמורישו ולכך נאמן אבל גבי איסורא לא:

ה נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד לִיבָמָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וּמִתְיַבֶּמֶת עַל פִּיו. אוֹ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ * אוֹ שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן, לְהַתִּירָהּ לְזָר. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ עַכּוּ''ם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד בְּמִיתַת הַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁמֵּעִיד בְּאֵשֶׁת אִישׁ לְהַתִּירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:

מגיד משנה נאמן עד אחד. בפרק האשה רבה העלו בהלכות בשם הגאונים שנאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה כדי שתתייבם או שיאמר שמת יבמה כדי שתנשא לשוק וכתב רבינו או שניתן לבעלה בן. ובהשגות אמר אברהם זה הדמיון אינו מחוור כו' והרב בעל המאור סובר כדעת רבינו וכן הכריע הרשב''א ז''ל וכתב דאין ראיה מהבעל דשאני עד דאף היא דייקא ומינסבא משא''כ בבעל דסמכה עליה לגמרי ע''כ. ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט כן שכבר נתבאר למעלה שאם אמר יש לי בנים אע''פ שמוחזק באחין נאמן כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק יש נוחלין (דף קל"ה) וסתמא קתני לה אע''ג דמוחזק דלית ליה בני נאמן ואפשר דכיון דמסקינן במוחזק באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן אלמא דבורו נגד חזקה לא מהני הה''נ במוחזק דלית ליה בני ואמר יש לי בנים אינו נאמן דכאן וכאן להתיר הוא בא וכי אמרינן דנאמן ה''מ דלא ידיע אי אית ליה בני או לא אבל במוחזק דלית ליה בני לא ויש לחלק ביניהם ולומר דשאני אחין דלא תליא מילתא בדידיה ואפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינה ראיה נגד חזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן כנ''ל. ומ''ש רבינו ואפילו עבד או אשה פשוט הוא שכיון שעד אחד נאמן הרי הוא כעדות מיתת הבעל וכ''נ מן הסוגיא וכבר נתבאר פרק י''ב מהלכות גירושין דיני עדות מיתת הבעל ומי הן חמש נשים אלו שהזכיר כאן רבינו:

לחם משנה נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו. כתב ה''ה וכן הכריע הרשב''א ז''ל וכתב דאין ראיה מבעל כו'. וא''ת דהיכי כתב דשאני הכא דהיא דייקא ומינסבא הא ע''כ טעמא דנאמן לא הוי אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא דאי משום דדייקא ומינסבא הא היא עצמה תוכיח כדאמר שם בפרק האשה רבה דלא מהימנא א''ו משום מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. ועוד קשה לדעת רבינו דסובר דהך בעיא איפשיטא א''כ הנהו בעיי דעד אחד דקטטה ועד אחד במלחמה בפרק האשה שלום שכתב בהו דס''ל לרבינו בסוף הלכות גירושין דלא איפשיטא תיפשוט מהכא דהא פשיטנא מהכא דטעמא הויא משום מילתא דעבידא לאיגלויי. וי''ל דהוא מפרש כמו פירוש התוס' דבעיין דעד אחד ביבמה הכא הוא טעם הי מינייהו הוי עיקר טעמא אי הוי משום דעבידא לאיגלויי ובדיוקא זוטא מהני או דילמא עיקר הטעם משום דדייקא ובעינן דיוקא רבה והשתא אמרינן דתרוויהו איתנהו טעמא דעבידא לאיגלויי וטעמא דדייקא ומינסבא והשתא לפי האמת אפשר לומר דעיקר טעמא משום דדייקא הוא ולא משום דעבידא לאיגלויי וכ''ת א''כ היא עצמה אמאי [אינה] נאמנת י''ל דבאשה ליכא אלא טעמא דדייקא לחוד אבל בעד דהוא סניף לו טעמא דעבידא לאיגלויי סגי אע''ג דאין זה עיקר הטעם מהני והשתא לפ''ז אכתי תיבעי לקמן דאפשר עדיין טעמא משום דייקא והתם ביבמה הוי דיוקא רבה ולכך מהני אבל בקטטה ומלחמה דהוי דיוקא זוטא לא וכדכתבו התוס' ע''ש וא''כ אע''ג דתיפשוט בעיין דיבמה דמהני אפשר משום דעיקר טעמא הוא משום דעבידא לאיגלויי ואין עיקר טעמא משום דדייקא ומינסבא אבל הך הוי דיוקא רבה והתם לא הוי רבה כ''כ והשתא אתי שפיר דקאמר הרשב''א דשאני גבי עד דדייקא היא דלעולם בעי דיוקא בין דנאמר טעמא דעבידא לאיגלויי בין דנאמר דייקא ומינסבא אלא דלטעמא דעבידא לאיגלויי סגי דיוקא פורתא ולטעמא דדייקא ומינסבא בעינן דיוקא רבה:

ו וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ כָּךְ אֵין מְעִידִין לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ. וְדִין עֵדוּת זוֹ כְּדִין אוֹתָהּ עֵדוּת לְעִנְיַן עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה בְּמִיתַת הַיָּבָם וּלְכָל דָּבָר:

ז שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי. זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ. שֶׁאֵין יְבִמְתָּהּ נֶאֱמֶנֶת לְהָעִיד לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה שתי יבמות שבאו. משנה פרק האשה צרה (דף קי"ט:) קרוב ללשון רבינו. ומה שכתב שאין יבמתה נאמנת הוא מפני שיבמתה היא אחת מחמש נשים שהזכיר בסמוך שנזכר פי''ב מהלכות גירושין:

ח הָיָה לְאַחַת מֵהֶן עֵד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ. זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הָעֵד עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּרָהּ שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי יְבָמָהּ. וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵד מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הֵעִיד הָעֵד שֶׁמֵּת יְבָמָהּ וְהִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלִי:

מגיד משנה היה לאחת מהן. שם במשנה:

ט הָיָה לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים זוֹ שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת. הָיָה לָהֶן יָבָם אַחֵר כָּאן הֲרֵי זֶה מְיַבֵּם לִשְׁתֵּיהֶן:

מגיד משנה היה לזו בנים. שם במשנה ובגמרא תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות ולא הוצרך רבינו להזכיר זה שפשוט הוא לפי מה שנתבאר: היה להן יבם וכו'. שם במשנה נתייבמו ומתו יבמין אסורות לינשא ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם וקי''ל כת''ק וע''כ ל''פ אלא במתו אבל בנתגרשו לא ופי' מתו היבמין האלו בלא בנים אבל אם היו להם בנים ודאי מותרות הן בהכרח שהרי גמרא ערוכה שכל אחת נאמנת לומר מת בעלי לגבי עצמה אבל לגבי חבירתה לא וכיון שכן כשלאה אשת ראובן אומרת מת בעלי ונתייבמה ללוי והיו בנים ללוי אע''ג דאין אנו מאמינין לה לגבי רחל אשת ראובן האומרת מת בעלי מ''מ אפילו שמעון קיים הרי אינה יכולה להתייבם לו ולמה תאסר וכ''ש נתגרשו כמ''ש רבינו אבל בשמתו היבמין בלא בנים יש לחוש לכל אחת שמא בעלה של חבירתה קיים והיא זקוקה לו ופשוט הוא וכן פירש''י ז''ל נתייבמו שהיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין להן לא עדים ולא בנים ומתו היבמין אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואף על פי שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו שינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר עכ''ל:

י מֵת זֶה הַיָּבָם שֶׁיִּבֵּם אוֹתָן אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר כְּשֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה. נִתְיַבְּמוּ וְנִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְזָר:

יא אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם אֵין הַיְבָמָה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי שֶׁתִּנָּשֵׂא לְזָר הוֹאִיל וְהוּא אִסּוּר לָאו שֶׁמָּא יִהְיֶה קַל בְּעֵינֶיהָ. וְכֵן אֵין הַיָּבָם נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי שֶׁיְּיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵתָה אֲחוֹתִי שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵתָה אִשְׁתִּי שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ עֵד אֶחָד אֶלָּא מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אע''פ שהאשה. משנה פרק האשה שלום (דף קי"ח:) אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא וכו'. ומ''ש עד שיעידו שני עדים וכו' מפורש בסוגיא בפרק האשה רבה הדין והטעם:

יב לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי. אוֹ שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת. בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַיָּבָם שֶׁנִּתַּן לִי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר:

מגיד משנה לפיכך האשה. במשנה שם קרוב ללשון רבינו:

יג הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לְזָר בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

מגיד משנה האשה שהלכה. במשנה שם מפורשת כל בבא זו:

יד הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וּמִתְיַבֶּמֶת שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לִיבָמָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן שֶׁנִּתַּן לִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִפְטֹר עַצְמָהּ מִן הַיִּבּוּם וּמִן הַחֲלִיצָה וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה אוֹ שֶׁאָמְרָה בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵּת. אֲבָל אִם אֵין הַדָּבָר כֵּן אֵינָהּ חוֹלֶצֶת. שֶׁמָּא תַּחֲלֹץ וְיָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה וְהַבַּעַל מֵת תְּחִלָּה וְנִמְצֵאת חֲלִיצָה זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְיִרְאֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ שֶׁחָלְצָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וִידַמֶּה שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ. לְפִיכָךְ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת זְקוּקָה כְּשֶׁיָּצְאָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים:

מגיד משנה במה דברים אמורים. מסקנא דגמרא בפ' האשה צרה שהקשו על משנה זו וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואוקמה רב פפא בגרושה ורב חייא בריה דרב הונא באמרה אני והוא נחבאנו במערה ע''כ ופרש''י ז''ל ואין איש עמנו לבוא ולהעיד הילכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי עכ''ל:

טז וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ הֲרֵי זוֹ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּוָּדַע אִם יָלְדָה צָרָתָהּ אוֹ לֹא יָלְדָה. וְלָמָּה לֹא תַּחֲלֹץ אַחַר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים מִמִּיתַת הַבַּעַל וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְזָר עַל כָּל פָּנִים שֶׁאִם יָלְדָה צָרָתָהּ הֲרֵי נִפְטְרָה זוֹ וְאִם לֹא יָלְדָה הֲרֵי נֶחְלְצָה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִוָּדַע אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁיָּלְדָה צָרָתָהּ וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁאֵינָהּ חֲלוּצָה וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה וְיֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁלֹּא יָדַע בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן וְיָעִיד שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נִשֵּׂאת לִכְהֻנָּה עַל פִּי בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְאַחַר תִּשְׁעָה וְתִנָּשֵׂא לְזָר. אֲבָל זוֹ הַצָּרָה שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ כְּשֶׁמֵּת תַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם כִּשְׁאָר הַיְבָמוֹת וְתַחְלֹץ אוֹ תִּתְיַבֵּם וְלֹא תָּחוּשׁ לְצָרָתָהּ שֶׁבַּמְּדִינָה הָאַחֶרֶת הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה:

מגיד משנה וכן אשה שהלך בעלה. ר''פ האשה שהלך בעלה וצרתה למה''י וכו' ובגמרא ולעולם אמר זעירי לעצמה ג' חדשים לחבירתה ט' וחולצת ממ''נ ר' חנינא אומר לעצמה ג' לחבירתה לעולם והקשו ותחלוץ ממ''נ ותירצו אביי בר אבין ורב חנניא ב''א גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה והקשו ולצריכה ותירצו דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ויאמר קא שרו חלוצה לכהן ופסקו כן בהל' ופי' זה מבואר בדברי רבי':

לחם משנה אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה וכו'. נ''ל שהוא מפרש מ''ש בפרק האשה שלום אמר זעירי לעצמה שלשה חדשים לחבירתה תשעה דלעצמה היינו הצרה שבמדינת הים ולחבירתה היינו שבכאן ורש''י ז''ל לא פירש כן אלא הכל קאי אצרה שבכאן ופירש מ''ש ולחבירתה בשביל חבירתה ולפי פירוש זה מחוור יותר דפשטא דמילתא קאי אצרה שבכאן דעלה הקשו בגמרא ולעולם ועל דא תירצו בגמרא וכו' אלא שהוא דחוק קצת שפירוש לעצמה ר''ל בשביל עצמה וכן לחבירתה בשביל חבירתה:

יז הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיְתָה לָהּ חָמוֹת בִּמְדִינַת הַיָּם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יָלְדָה חֲמוֹתָהּ וּכְבָר נִתַּן לָהּ יָבָם בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. אֶלָּא נַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיָה לוֹ בֵּן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֵת הַבֵּן אֶלָּא הַעֲמֵד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ:

מגיד משנה האשה שמת בעלה. משנה שם: ה''ה לאשה שמת. זה מתבאר מן הגמרא והמשנה (דף כ"ח) שבפרק כל הגט ומסקנא שם שמא מת לא חיישינן:

יח יָצָאת חֲמוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתֵּדַע מֶה הָיָה סוֹף עִבּוּר חֲמוֹתָהּ שֶׁמָּא נוֹלַד לָהּ יָבָם קֹדֶם מִיתַת הַבַּעַל:

מגיד משנה יצאת חמותה. בפרק האשה צרה (יבמות דף קי"ט) במשנה מחלוקת ת''ק ור' יהושע ופסקו הלכה כסתם משנה:

יט הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלֵךְ וְנִתְיַבְּמָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים חִלּוּף תֵּצֵא וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד לִפְנֵי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לְאַחַר הַשְּׁמוּעָה מַמְזֵר:

מגיד משנה האשה שהלך בעלה. במשנה בפרק האשה רבה (דף צ"ב) אמרו שם הולד ממזר והעמידוה בגמרא כר''ע אבל לרבנן הולד כשר שאין ממזר מחייבי לאוין: אמרו לה. שם במשנה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן