הלכות יבום וחליצה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות יבום וחליצה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כֵּיצַד מִצְוַת חֲלִיצָה. [א] הַיְבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם וּבָאָה [ב] לַדַּיָּנִין. וְהֵן קוֹרְאִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וְלָהּ. אִם עֵצָה טוֹבָה לְיַבֵּם יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לְיַבֵּם. וְאִם עֵצָה טוֹבָה לַחֲלֹץ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הִיא יַלְדָּה וְהוּא זָקֵן אוֹ הִיא זְקֵנָה וְהוּא יֶלֶד יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:

מגיד משנה כיצד מצות חליצה. בסנהדרין פרק זה בורר (דף ל"א:) והיבמה הולכת אחר יבמה להתירה עד כמה אמר ר' אמי אפילו מטבריא לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והביאוה בהלכות בפרק מצות חליצה: והם קוראין. שם בפרק מצות חליצה (דף ק"ו:) משנה וברייתא:

ב וּצְרִיכִין [ג] הַדַּיָּנִין לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ שָׁם בִּפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ז) 'וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים' וְגוֹ'. לֹא נוֹעֲדוּ וְלֹא קָבְעוּ מָקוֹם אֶלָּא נִקְרוּ נִקְרָה וְנִקְרֵאת הִיא וְהוּא לִפְנֵיהֶן וְחָלְצוּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה וצריכין הדיינין. שם (ק"א:) אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה. ומ''ש שאם לא נועדו שחליצתו כשרה פשוט הוא ומתבאר שם שאין קביעות המקום מעכב:

לחם משנה וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו וכו'. מדכתב רבינו קביעות קודם השנים הנוספים משמע קצת דהשנים הנוספים אין צריכים קביעות מקום כמ''ש בתה''ד וקשה דהא בגמרא גרסינן (דף ק"א:) תא סק לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה ע''כ. משמע דאפילו לשנים נוספים צריך קביעות מקום ואפשר דהך תא סק אינו קביעות מקום אלא בא כאן ותשב כדי שתחלוץ עתה בפנינו וכבר קבעו מקום הדיינים קודם זה. אבל הרב ה''ר ישראל כתב הרב''י דס''ל דהך הוי קביעות מקום ולמד מכאן דאין צריך אלא שיאמר החכם שבהם נלך למקום פלוני מדלא [אמר] כאן אלא רב יהודה ואפילו נאמר דרבינו סובר כן יש לתרץ לדעתו כמו שנתבאר בהלכות. עוד כתב שם הרב דאין צריך לילך ולישב שם ולדידיה צ''ל דמאי דאמרו בגמרא תא סק ר''ל לערב תבא ותשב שם בעת שיעשה החליצה אבל אינו ר''ל בא ושב עתה לקביעות מקום. וכתב ה''ה שמתבאר שם שאין קביעות המקום גורם אפשר דהוא משום דאמר צריכי דייני למקבע דוכתא ולא קאמר אי לא קבעו דוכתא לאו כלום הוא וכיוצא בזה דקדק ה''ה לקמן גבי הא דאמר צריכי דייני למיחזי רוקא או אפשר דהא קי''ל כר''ע דאמר ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה דאיש מעכב כמו שיתבאר לקמן:

ג וּמְלַמְּדִין אוֹתָהּ וְאֶת הַיָּבָם לִקְרוֹת עַד שֶׁהוּא וְהִיא יִהְיוּ רְגִילִין וְתִהְיֶה יְכוֹלָה לִקְרוֹת (דברים כה-ז) 'לֹא אָבָה' בִּנְשִׁימָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר יַבְּמִי. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ אָבָה יַבְּמִי:

מגיד משנה ומלמדין אותה. שם אמר אביי האי דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אבל לא חפצתי לקחתה רבא אמר x אסוקי מילתא היא ואסוקי מילתא לית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי אמר ליה לא סבר ליה מר להא דרבא אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כדרבי זירא דאמר רבי זירא xx כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ופירוש זה מבואר בהלכות כדברי רבינו וכתב הרשב''א ז''ל וכפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה צריך שידע לומר לא חפצתי בבת אחת והא דנקט בלא אבה משום דאין דרכן של נשים לידע לקרות ואינן ראויות עד שילמדום אבל סתמן של אנשים לידע לקרות וראויין הם והוא ז''ל הקשה עליהן וכתב שיש גירסא אחרת בזה והראשונה נוסחת הגאונים והספרים וכן היא בעיטור:

ד וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה רְגִילָה לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרְאָה בִּנְשִׁימָה אַחַת אֵין מַקְפִּידִין עַל זֶה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה מַרְגִּילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתֵּדַע:

ה וְהַחֲלִיצָה בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וּבִפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת [ד]. וְאִם אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה גֵּר פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו גֵּר וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית לֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁיִּהְיֶה אָבִיו [ה] וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִצְוָתָהּ בַּחֲמִשָּׁה כְּדֵי לְפַרְסֵם [ו] הַדָּבָר. וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם אֲפִלּוּ הָיוּ [ז] עַמֵּי הָאָרֶץ:

מגיד משנה והחליצה ביום. במשנה (דף ק"ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ור''א פוסל ואוקימנא לה בגמרא לסתמא דמתני' דיחידאה היא וכן מבואר בהלכות: ובפני ג'. שם (דף ק"א) ראש פרק מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות ובגמרא דמאחר דאפילו שלשתן הדיוטות דיינין למה לי הא קמ''ל דבעינן שיודעים להקרות כעין דיינין ושם (דף ק"ב) מבואר בגמרא דבעינן לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל: ומצותה בחמשה. שם מבואר מעשים בגמרא:

לחם משנה ומצותה בחמשה כו'. דקדק נמוקי יוסף ז''ל מכאן דדוקא עמי ארץ אבל פסולים לא והוא כתב בשם הרשב''א שאם הזמינו ג' לב''ד בפירוש וקראו האחרים למילי דעלמא אפילו גרים ואפילו פסולים ע''כ. ויש לדקדק דהא בגמרא אמר ליה רב יהודה לרב שמואל בר יהודה תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה וא''ל תנינא בישראל בב''ד של ישראל ולא בב''ד של גרים ואנא גר אנא משמע דגר פסול לאיצטרופי לחמשה. וי''ל דלהכי כתב דאם הזמינו לג' לב''ד בפירוש כלומר דמה שאמרו בגמרא שהוא פסול הוא מפני שלא הזמינו השלשה לב''ד בפירוש אלא אמר שב כאן לאיצטרופי לחמשה ולא נתברר מי הם הדיינים ומי הם הנוספים ולכך צריך שלא יהיה גר אבל כשנתברר לא ועם זה נוכל ליישב דברי רבינו בקביעות מקום בשנים הנוספים דנראה שאינו צריך קביעות מקום אע''ג דבגמרא איתא תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה הוה כדכתיבנא לעיל דאפשר דמ''ש בגמרא הוא שלא נתבררו הדיינים השלשה בפירוש ולא הזמינום אבל כשנתבררו ודאי דהשנים האחרים א''צ קביעות מקום:

ו כֵּיצַד חוֹלְצִין. מְבִיאִין לוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב וְאֵינוֹ תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן וְלוֹבְשׁוֹ בְּיָמִין וְקוֹשֵׁר רְצוּעוֹתָיו עַל רַגְלוֹ. וְעוֹמֵד הוּא וְהִיא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַקְרִין לַיְבָמָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כה-ז) 'מֵאֵן יְבָמִי' וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לַיָּבָם (דברים כה-ח) 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ'. וְנוֹעֵץ רַגְלוֹ בָּאָרֶץ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַתֶּרֶת רְצוּעוֹת הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ וְחוֹלֶצֶת הַמִּנְעָל וּמַשְׁלֶכֶת אוֹתוֹ לָאָרֶץ וּמִשֶּׁיִּשָּׁמֵט רֹב הֶעָקֵב הֻתְּרָה הַיְבָמָה לְזָר:

מגיד משנה כיצד חולצין. שם משנה ובגמרא (דף קב:) סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ובמשנה (דף ק"ד) בשמאל חליצתה פסולה ורבי אלעזר מכשיר וכל הסדר שכתב רבינו מפורש שם בין המשנה והגמרא ומבואר בהלכות ומוסכם. ויתבאר בדברי רבינו בפרק זה שיש הרבה דברים מאלו שאינן מעכבין אבל לכתחלה כך היא הסדר וראוי. ומה שכתב ג''כ ומשישמט רוב העקב מימרא שם ובירושלמי אמרו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ע''כ. ולא סמך עליו רבינו משום דבגמרין לא הוזכרה חליצה ביד ימין כלל וגבי יבמה גדמת אמרו (דף ק"ה) מי כתיב וחלצה ביד ורגל ימיני נמי אי לאו דגמרין ליה (דף ק"ד) ממצורע היו מכשירין אפילו של שמאל ויד דלא כתיב מנא לן ואפילו לכתחילה וכן כתב הרשב''א ז''ל:

כסף משנה כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש''י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו:

ז וְאַחַר כָּךְ עוֹמֶדֶת וְיוֹרֶקֶת בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פָּנָיו רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִין. שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבִשְׁעַת רְקִיקָה [ח] וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִרְאוֹת הָרֹק הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לָהּ (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' (דברים כה-י) 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל':

מגיד משנה ואחר כך עומדת. מה שכתב רבינו שמצוה שיהו עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה הוא מן הברייתא השנוייה בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרין דברים אלא בעמידה ואמירתה ואמירתו שוין ורקיקה סובר רבינו דכיון דאמר רבא דצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דכתיב לעיני וירקה הרי היא כדין וצריכין לעמוד לכתחילה אבל החליצה אפילו לכתחילה מיושב כמו שכתב רבינו והיא יושבת ואחר כך עומדת וכתב הרשב''א ז''ל שכן מוכח בגמרא דחליצה אפילו לכתחלה מיושב ואף רקיקה מסתפק הוא ז''ל למה הצריכה רבינו מעומד ויש מן המפרשים סוברין שהכל לכתחילה מעומד וכן נהגו: וצריכין הדיינין. כבר הזכרתי זה בסמוך: ואחר כך מקרין. במשנה שם:

לחם משנה ואח''כ עומדת וכו'. כתב ה''ה ואמירתה ואמירתו שוין. נ''ל שצריך לומר ואמירתו ואמירתה שוין וטעמו שהוא הרגיש ממה שהביא מספרי דלא ילפינן מהתם אלא באמירה דידיה שכן כתיב ועמד ואמר ואיך כתב רבינו דבאמירה דידיה ודידה בעינן עמידה לזה תירץ שהם שוים:

ח הַכּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'כָּכָה' בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. וְכָל הַיּוֹשְׁבִין שָׁם עוֹנִים אַחֲרֶיהָ (דברים כה-י) 'חֲלוּץ הַנָּעַל' שָׁלֹשׁ [ט] פְּעָמִים. וְצָרִיךְ שֶׁתִּתְכַּוֵּן הַיְבָמָה שֶׁתַּחֲלֹץ לוֹ וְיִתְכַּוֵּן הוּא שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְיַעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִשְׁמָן. * וְהַסּוּמָא אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'וְיָרְקָה בְּפָנָיו' וְאֵין זֶה [י] רוֹאֶה הָרֹק:

מגיד משנה וצריך שתתכוין. בגמרא ברייתא שם (דף ק"ב): והסומא אינו חולץ. ממה שאמרו בברייתא שם (דף ק"ג) והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה למד רבינו שאין חולץ לכתחילה ונתן לה טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת כמו שיתבאר. ובהשגות: א''א והוא שיש שם אחר שיחלוץ ע''כ סובר הוא ז''ל דכל היכא דליכא אחרינא אפילו לכתחילה חולץ וברייתא דמשמע דוקא דיעבד הוא בשיש שם אחר ואיני יודע הכרח בזה אלא או ברייתא הוא בדוקא בכל גוונא או דילמא לאו בדוקא אלא משום סיפא דקתני בשאר דינין חליצתה פסולה תנא רישא כשרה והוא הדין אפילו לכתחילה:

לחם משנה והסומא אינו חולץ וכו'. כתב ה''ה ובהשגות א''א וכו' ואיני יודע הכרח בזה וכו'. נראה כוונתו לומר דזאת הפשרה של הראב''ד לא ידע מנין לו דברייתא (דף ק"ג) לא מתפרשא אלא מחד גוונא דהיינו בדיעבד דוקא בכל גוונא או תפסו שהיה לו להר''א ז''ל להכחיש הדין לרבינו לגמרי ולומר דמאי דנקט כשרה משום סיפא נקטיה ואין פיסול בסומא כלל וא''ת היכי קאמר דלאו בדוקא הא יושב שהזכירו שם בברייתא בדיעבד הוא דלכתחלה עומד בעינן מועמד ואמר וא''כ כיון דביושב הוי ברייתא בדוקא ע''כ בכולהו נמי הכי הוי וי''ל דאפשר דאפילו ביושב לא הוי בדוקא דהא החליצה הוי מיושב לכתחילה אלא הקריאה והרקיקה צריך מעומד וברייתא לא הזכירה אלא חליצה שכן אמרו החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב ועיקר החליצה חליצת מנעל היא והך הוי אפילו לכתחילה:

ט נִמְצָא סֵדֶר הַחֲלִיצָה כָּךְ הוּא. קוֹרְאָה הִיא תְּחִלָּה (דברים כה-ז) 'מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי'. וְאַחַר כָּךְ הוּא אוֹמֵר (דברים כה-ח) 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ'. וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ. וְאַחַר כָּךְ תָּרֹק. וְאַחַר כָּךְ תִּקְרָא (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' (דברים כה-י) 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל':

מגיד משנה נמצא סדר החליצה. שם (דף ק"ו:) אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ''ל מתניתין היא הא קמ''ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי:

י וְאֵין הַסֵּדֶר מְעַכֵּב אֶלָּא אִם לֹא קָרְאָה בַּתְּחִלָּה לֹא הִיא וְלֹא הוּא אוֹ שֶׁרָקְקָה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה אוֹ שֶׁקָּרְאָה וְאַחַר כָּךְ רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

יא וְלָמָּה לֹא תַּחֲזֹר וְתָרֹק עַל הַסֵּדֶר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רְקִיקָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ כְּלוּם וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת מִן הָאַחִין:

מגיד משנה ולמה לא תחזור ותרוק. שם (דף ק"ה) ההיא דאתיא לקמיה דרב אמי הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה רקקה מקמי דתחלוץ א''ל רבי אמי חלוץ לה ושרי לה תגרא א''ל רבי אבא והא בעינן מירק [א''ל] הא רקקה לה [א''ל תהדר] ותירוק ומה בכך [א''ל] נפיק מיניה חורבה דאי אמרת תהדר ותירוק אמרו רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתו למשרי חלוצה לאחין:

יב חָלְצָה בִּלְבַד וְלֹא קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחָלְצָה וְקָרְאָה וְלֹא רָקְקָה אוֹ שֶׁחָלְצָה וְרָקְקָה וְלֹא קָרְאָה שֶׁחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה חלצה בלבד. במשנה (דף ק"ד:) אמר לו רבי עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש [מעכב] ובגמרא הביאו ברייתא אליבא דרבי עקיבא דקתני חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לִקְרוֹת. אֲבָל אִלֶּמֶת אוֹ אִלֵּם אֵינָן חוֹלְצִין וְאִם חָלְצוּ חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְאֵינָן כְּחֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם. לְפִי שֶׁהַחֵרֵשׁ אוֹ הַחֵרֶשֶׁת אֵינָן בְּנֵי דַּעַת:

מגיד משנה במה דברים אמורים בשהיו יכולים לדבר וכו'. מ''ש רבינו שהאלם והאלמת חליצתן פסולה מפורש שם בגמרא במסקנא אבל מ''ש שחליצת חרש או חרשת אינה כלום נראה שסמך לו על התוספתא ששנינו שם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכו' תצא וי''ג דברים בה הרי שהשוו דין חרש שוטה וקטן ואמרו תצא ונתבאר בגמרא שאין חליצת קטן כלום וכן השוו אותם חכמים בכ''מ לכל דבר שצריך דעת. ויש מי שהקשה על דברי רבינו ממה ששנינו במשנה החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרו בגמרא אמר שמואל זו דברי ר''מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום מדקאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום אלמא מודו חכמים בחליצת חרש וחרשת דחליצה פסולה היא. ועוד הקשו ממה שאמר שם בגמרא דטעמא דמתניתין לפי שאינן באמר ואמרה ואמר רבא השתא דקאמרת קריאה מעכבת לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתני' דקתני אם לא קראה חליצתה כשירה כרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' אלמא טעמא דמתניתין אינו משום דלאו בני דיעה נינהו אלא לפי שאינן ראויים לקריאה והרי הם כאלם וכאלמת ויש לדחוק בזה לדעת רבינו דלהכי מפרשינן טעמא דמתני' משום קריאה לאשמועינן דאפי' אלם ואלמת חליצתן פסולה ומיהו אינן שוין בדינן אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושמואל דקאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום משום דהוה משמע ליה דמשום קטן בלחוד תני במתניתין חליצה פסולה אבל בחרש ובחרשת אפי' תנא דמתני' מודה דאינה כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה אלא קטן א''נ דפלוגתא דר''מ וחכמים בקטן שמיע ליה באינך לא שמיע ליה ומשום הכי לא כייל להו ומיהו אנן סמכינן על התוספתא שהיא משוה אותן וזה התירוץ יותר נכון כנ''ל לדעת רבינו אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל סבורין שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת ואינן כשוטה לדבר זה והאריכו בטעם זה וכן נראה מן ההלכות:

לחם משנה במה דברים אמורים כשהיו יכולים לדבר שהרי הן ראויים לקרות. כתב הרב המגיד וכן השוו אותן חכמים בכל מקום לכל דבר שצריך דעת וקשה קצת להך ראיה דא''כ נשוה חרשת לקטנה וכי היכי דקטנה חליצתה פסולה חרשת נמי ליהוי חליצתה פסולה דחרש וקטן שוים לכל דבר ומה שיש בקטנה היה ראוי להיות בחרשת:

יד רָקְקָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא חָלְצָה וְלֹא קָרְאָה. אוֹ שֶׁרָקְקָה וְקָרְאָה וְלֹא חָלְצָה הֲרֵי זוֹ כַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה. קָרְאָה הִיא וְהוּא וְלֹא חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ'. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא הַחֲלִיצָה וְהָרְקִיקָה הוּא שֶׁמּוֹעִיל אֲבָל הַקְּרִיאָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת:

מגיד משנה רקקה בלבד. זה מבואר בגמרא (דף ק"ה) אליבא דר''ע דהלכה כמותו. וק''ל קצת בדברי רבינו שנראה מהם שהוא סובר שהרקיקה בלבד פוסלת לאחין מן התורה והביא מקרא לזה ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא מועיל ואע''פ שיש חילוק בין חליצה ורקיקה שהחליצה בלבד מכשרת בדיעבד ואילו רקיקה אינה מכשרת אלא פוסלת כמו שנתבאר סובר הוא ז''ל ששניהם שוין לפסול מן התורה וק''ל דהא משמע מסקנא דגמרא בהדיא דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן והטעם אמרו שם משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסלה אתי לאחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד קשה דהא ר''ע לא דריש דבר שיש בו מעשה בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור''א דדריש דבר שיש בו מעשה ס''ל דחלצה בלבד חליצתה פסולה וכיון דקי''ל כר''ע היאך כתב רבינו דרשתו של ר''א וצ''ע לי:

טו חָלְצָה וְרָקְקָה וְקָרְאָה וְהֵם יוֹשְׁבִין אוֹ מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה שְׂרוֹךְ הַנַּעַל קָשׁוּר עַל שׁוֹקוֹ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁחָלַץ. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה חלצה ורקקה. ברייתא ומשנה שם. ומ''ש שאינן יודעין להקרות מתבאר שם שאין צריך שידעו להקרות אלא לכתחלה:

לחם משנה חלצה ורקקה וכו' וקראה והן יושבין או מוטין על צדיהן וכו' וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה. כתב ה''ה ומתבאר שם שאין צריך שידעו להקרות אלא לכתחלה אולי דעתו מפני שנתבאר שם שאין הקריאה מעכבת:

טז חָלְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל קָשׁוּר לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה. אוֹ שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּנָה הִיא. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל. חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְכֵן אִם חָלְצָה בִּפְנֵי יָחִיד וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁחָלְצוּ וְכָל הַחוֹלֵץ לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם אֵינָהּ חֲלִיצָה:

מגיד משנה חלצה בלילה. בבא זו ג''כ מבוארת שם במקומות חלוקים. ויש מי שנסתפק בקטנה שחלצה בדיעבד אם היא כשרה ומשמע דכיון דמסקנא דגמ' והלכה עד שתביא שתי שערות שאפילו בדיעבד פסולה וכדברי רבינו. ויש בקצת ספרים טעות סופר בכאן שכתוב בהן חליצתה כשרה ואינו אלא פסולה ופשוט הוא: וכן אם חלצה. שם מבואר: אבל חרש שוטה וקטן. כבר הארכתי למעלה בדין החרש. ומ''ש וכל החולץ וכו' זה מבואר בהרבה מקומות בגמרא שאין חליצה שאינה צריכה פוסלת לכהונה ומפני כך אמרו שאין ראוי לחלוץ בכיוצא בזה כמו שנתבאר פ''ג בבבא המתחלת בד''א בשהיתה פסולה וכו' ויתבאר פ''ח שאפילו ספק חלוצה לא גזרו בה:

כסף משנה אבל חש''ו שחלצו וכו' אינה חליצה. כתב הריב''ש בפ' כל הגט (דף כ"ד:) אמר שמואל כ''מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש''י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ''ל. ואע''ג דבגט לא קי''ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה''ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר''א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע''ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס''ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה''ל למינקט להו בהדייהו וכ''נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר''א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ''מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא''כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב''ם בפ''ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ''י שכ''מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא''כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב''ם עצמו כתב בפ''ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע''י ישראל שלא כדין או ע''י עכו''ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע''י עכו''ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ''מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ''מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע''פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ''ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז''ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס''ל ז''ל דה''ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל''כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א''כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ''ל:

לחם משנה וכן קטנה שחלצה לגדול חליצתן פסולה. בפרק מצות חליצה (דף ק"ה:) אמרו על מתניתין דקטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה זו דברי רבי מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ''א איש כתוב בפרשה [אבל] אשה בין גדולה בין קטנה ואמרו שם במסקנא רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות ע''כ. והנראה לכאורה דהך והלכתא הוי דלא כחכמים דאמרו אשה בין גדולה בין קטנה אלא ה''ק והלכתא כר''מ דמקשינן אשה לאיש ובעינן עד שתביא שתי שערות וכ''נ מדברי התוספות שכתבו בהך והלכתא הוי כדברי רבא והכי קאמר לדברי רבי עד שתגיע לעונת נדרים אבל הלכתא כר''מ דמקשינן אשה לאיש ועד שתביא שתי שערות וא''כ נראה לפי זה דבקטנה אין חליצתה חליצה כלל דכיון דמקשינן אשה לאיש ובקטן קי''ל דאין חליצת קטן כלום דלא כר''מ דאמר דפסולה ה''ה בקטנה ונ''ל שזה טעמו של הרא''ש שכתב הטור בסימן קס''ט דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ואם רבינו מפרש כפירוש זה דהך והלכתא הוי כר''מ קשה דמשמע דאינה חליצה כלל לדידן דקי''ל כרבנן דאין חליצת קטן כלום לכך היה נראה לומר דהך והלכתא הוי אליבא דר' יוסי וה''ק לעולם דמדאורייתא בין גדולה בין קטנה אבל מ''מ מדרבנן צריך עד שתביא שתי שערות ואם לא הביאה אפשר דכשרה בדיעבד כיון דאינו אלא מדרבנן או אפשר דפסולה וזהו שכתב ה''ה שיש מי שנסתפק ומ''מ דעת רבינו דפסולה וא''כ לפי זה לית לן היקשא דאשה לאיש אבל אם נאמר זה בדברי רבינו קשה קצת שהוא ז''ל כתב בפרק ראשון וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם וכו' אינה חולצת וכו' כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה משמע לכאורה דהיינו היקשא דאשה לאיש לכך נאמר דרבינו מפרש דהך והלכתא הוי אליבא דר''מ משום דמקשינן אשה לאיש וכי תימא א''כ כיון דאין חליצת קטן כלום ה''ה חליצת קטנה כיון דמקשינן י''ל דהך דמקשינן לא הוי אלא מדרבנן כדמשמע בירושלמי כמ''ש התוספות וא''כ מדאורייתא הוי חליצה גמורה ולכך קאמר דהוי חליצה פסולה והרב מוהרר''י קארו ז''ל כתב שם דלא מצא זאת הסברא שכתב הטור דחליצת קטנה אינה כלום ואינה פוסלת על כל האחין אלא לבעלי התוס' שכתבו בפרק מצות חליצה על מתני' דקטנה שחלצה וכו' וא''ת מ''מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי''ל דאי לא הוה תני גבי [קטנה] הוה אמינא דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני משתחלוץ ייתור לשון דלאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ע''כ ולפי מה שהבין בדברי התוס' דמאי דקאמרי אינה כלום ר''ל ואינה פוסלת על האחין תימה טובא דהיכי אמרו כמו חליצת קטן הא מתניתין ר''מ ור''מ סבר דחליצת קטן פוסלת דהכי אמרה מתניתין דחליצת קטן פסולה אלא ודאי נ''ל דאין כוונת דברי התוספות לומר אינה כלום ולא פסלה אלא ר''ל אינה כלום מן התורה דהוה ס''ד דמה''ת הויא חליצה ורבנן הוא דפסלוה משום דמקשינן ולא הוי כחליצת קטן דמן התורה אינה חליצה ומדרבנן הוי חליצה כדאמר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול לכך קאמר תחלוץ משתגדיל לומר דמדאורייתא אינה כלום אלא מדרבנן הוא דהוי חליצה לבד כמו חליצת קטן אבל לעולם דבין חליצת קטן בין חליצת קטנה פוסלת על כל האחין זה נ''ל מפירוש דבריהם ז''ל: ואפילו בינו לבינה וכו'. פרק מצות חליצה (דף ק"ה:) הקשו בינו לבינה מי ידענא ותירצו אמר רב יהודה אמר שמואל ועדים רואים אותו מבחוץ ע''כ. ורבינו לא הזכיר מזה כלום ואפשר לומר דסמך על המבין אי נמי י''ל דבגמרא הקשו כן משום דאמרו שם דהכשיר ר' עקיבא ולהכי הקשו דאפילו הוא והיא מודים דנחלצה לא מהימנו כדי להתירה לעלמא אבל רבינו דפסק דפסולה אפילו ליכא עדים כיון דשניהם מודים מהימנו לפוסלה לאחין. ומ''ש רבינו דהוי חליצה פסולה בינו לבינה אע''ג דמתניתין לא קאמר אלא בשנים כבר כתבו שם התוספות דר''ש דמכשיר בשנים דלאו דוקא בשנים ולא נקט שנים אלא משום עדות וה''ה בינו לבינה:

יז יָבָם שֶׁרַגְלוֹ הַיְמָנִית חֲתוּכָה אֵינוֹ חוֹלֵץ בִּשְׂמֹאל וְאִם חָלְצָה מֵעַל שְׂמֹאלוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. הָיְתָה רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר אוֹ הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁהַחוֹלֵץ * צָרִיךְ לִנְעֹץ עֲקֵבוֹ בָּאָרֶץ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל. וְאִם חָלְצָה לְמִי שֶׁרַגְלוֹ כָּךְ הֲרֵי חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

מגיד משנה יבם שרגלו. דעת רבינו וההלכות הוא שמי שנפסקה רגלו הימנית אע''פ שלא נפסק עד הארכובה אינו חולץ וכשאמרו במשנה (דף ק"א) מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה הוא בשלא נפסק רגלו אלא שהנעל קשור בשוק למטה מן הארכובה אבל נפסקה רגלו אינו חולץ מההיא דאמימר (דף ק"ג) דאמר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעיה לא חליץ וכ''ש נפסק רגלו וכן דעת בעל העטור ז''ל אבל רש''י פי' בההיא דאמימר ואע''ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא עכ''ל וזה דעת בעל המאור דכל שנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולץ וכן דעת הרשב''א ז''ל וכתב הוא ז''ל והוא דדחיס מאי דאשתייר אארעא כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא עכ''ל: היתה רגלו עקומה. זו היא מימרא דאמימר שהזכרתי בסמוך האי מאן דמסגי על לוחתא ופירש''י שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל לוחתא לשון לווחין פלאנט''א בלע''ז כלומר שאינו דורס במקום מדרס הרגל עכ''ל. ופי' רבינו שזה כלל לכל שאינו יכול לדרוס במקום דריסה לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו וכ''נ שם בגמ' דטעמא דאמימר משום אידך דידיה דאמר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא ואע''ג דאם לא נעץ כשר בדיעבד מ''מ בעינן ראוי לנעוץ וכל שאינו ראוי חליצתו פסולה. ובהשגות א''א לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה ע''כ נראה שהוא ז''ל סובר דלא אמרה אמימר אלא לכתחלה ואין נראה כן מן ההלכות ומן הגאונים ז''ל שא''כ לא היו צריכין לחלק בין משנתינו להא דאמימר דמתני' בדיעבד היא:

כסף משנה יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'. כתוב בא''ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב''ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל''כ הל''ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ''ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה''ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה:

לחם משנה יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל. כתב ה''ה ז''ל דעת רבינו וההלכות וכו' בפי' דברי ההלכות ורבינו יש ב' פירושים האחד מה שהבין ה''ה דטעמא דאמימר (דף ק"ג) דפסיל מאן דמסגי על לוחתא הוא משום אידך מימרא דבעי למידחסיה ונהי דבאידך מימרא אם לא דחס בדיעבד חליצתה כשרה משום דהוא ראוי לבילה אבל הכא כיון דאינו ראוי לנעוץ אפילו בדיעבד פסולה. הב' מה שהבין הטור ז''ל בסימן קס''ט כיון דתלוי הך מימרא באידך כי היכי דבההיא דמסגי אלוחתא בדיעבד פסול הוא הדין בההיא דצריך למדחסיה אם לא דחס פסול. ובהבנת דברי הר''א ז''ל יש ג''כ שני פירושים האחד מה שהבין ה''ה דסבירא ליה דטעמא דהך מימרא דמסגי אלוחתא הוא משום דדחסיה כדברי רבינו אלא שחולק עליו וסובר דאפילו בהך מימרא דמסגי אלוחתא אפילו בדיעבד לא פסיל וזהו שאמרו לא חליץ דמשמע לכתחילה ולא מחלקין בין ראוי לנעוץ לאינו ראוי לנעוץ. הב' מה שהבין בו הטור ז''ל והוא מוסכם לדעת הרא''ש ז''ל דאין הטעם בשתי המימרות שוות אלא דטעמא דמימרא קמא דצריך למידחסיה הוא מפני שתהא טורחת לחלוץ רגלו ולפעמים מנעל של ב''ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע וטעם מימרא השנית הוא לפי שמנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וכו' ולכך המימרא הראשונה אם לא דחס כשר בדיעבד ובמימרא שניה דהוי טעמא מקרא הוי פסולה. והשתא יש לתמוה טובא לכל הפירושים. למה שהבין ה''ה בדברי רבינו וההלכות קשה כיון דמימרא ראשונה הוא לכתחלה דוקא א''כ מה הקשה שם רב אשי לאמימר מההיא ברייתא דאמרה לעיל בין עומד בין יושב בין מוטה הא לעיל הובאה שם אותה ברייתא בגמרא ואמרו שם חליצתה כשרה ובדיעבד הוא ומאי דקאמר אמימר הוא דלכתחלה לא וה''ז דומה למה שהכריח ה''ה לומר דאין ההלכות והגאון סוברים כהר''א ז''ל במימרא שניה דא''כ מאי קשיא להו ממתניתין דמן הארכובה ולמעלה חליצתה כשרה והוצרכו לתרץ הא מתניתין לא קאמרה אלא כשרה ואמימר קאמר דלכתחלה לא יעשה והך קושיא גופא קשיא להו בקושיא דפריך בגמרא במימרא קמייתא כדכתיבנא ומה גם דהרמב''ם ז''ל ע''כ סובר דהך ברייתא בדיעבד דוקא דהא דקדק לעיל בחולצת מן הסומא דחליצתה כשרה דמדקאמר כשרה משמע בדיעבד דוקא. ועוד קשה כיון דפיסול מסגי אלוחתא לא הוי אלא משום דצריך למידחסיה א''כ אמאי לא פריך רב אשי לאמימר מההיא דסמוכות הרגלים ולימא ליה ודאי דלא בעינן למידחסיה דא''כ דסמוכות הרגלים אמאי חליץ הא לא מצי למידחסיה ואמאי פריך הא דסמוכות הרגלים במימרא בתרא ולא פריך ליה לאלתר במימרא קמא. ובמה שהבין הטור ברבינו והרי''ף ז''ל דאפילו במימרא קמא פסול בדיעבד לא תפול קושיא ראשונה שהקשיתי אבל תפול השניה. ובמה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל תמיהא טובא דכיון דבין במימרא קמא בין במימרא בתרא ס''ל דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא פסיל לא פריך רב אשי כלל לאמימר לא במימרא דההיא דבין יושב בין מוטה ולא במימרא בתרא מההיא דסמוכות הרגלים דבכולהו מיתניא בברייתא לעיל חליצתה כשרה ומשמע אבל לכתחלה לא והא דמקשה ליה ה''ה מן ההלכות והגאון היה לו להקשות מדברי הגמרא והוא כעין הקושיא עצמה כדכתיבנא ועוד תפול הקושיא השנית שהקשיתי לעיל דכיון דהבין דטעם ב' המימרות שוות א''כ אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מהא דסמוכות הרגלים. ובמה שהבין הטור בדברי הר''א ז''ל יש כאן קושיא אחת והיא מאי פריך במימרא קמא מההיא דבין עומד בין יושב הא אמימר לא קאמר אלא לכתחלה וברייתא הוי בדיעבד ובכל הני דהנהו ברייתא פסק הטור שם דבדיעבד לא. ע''כ נ''ל לתרץ ולומר דהך מקשה והך מתרץ סברי דכי מכשרינן בדיעבד היינו חד פיסולא אבל תרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ועם ההקדמה הזאת מקשה שפיר במימרא קמא אמימר לרב אשי דהשתא דאמרת דצריך למידחסיה אכרעיה הוי תרי פיסולי חד דעומד בעינן כדילפינן מועמד ואמר והשניה דצריך למדחסיה אכרעיה ולזה הקשה לו דנהי דברייתא בדיעבד מ''מ היכי מכשרינן תרי פיסולי בדיעבד ותירץ דאינו אלא חד פיסולא דלעולם דדחיס לכרעיה ולפ''ז הקשה שפיר ג''כ במימרא שניה רב אשי לפי מה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל דכיון דאמרת דמסגי אלוחתא הוא פסול לחלוץ מדרבנן א''כ הרי כאן שני פסולים הראשון שהוא אינו ראוי לחלוץ וחולץ והשני שחולץ בסמוכות הרגלים שאינו נקרא מנעל גמור ותרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ותירץ דליכא אלא חד פיסול שהוא פיסול המנעל דברייתא איירי דיהיב לאידך וחליץ אבל מה שהקשה ה''ה להר''א ז''ל מן הגאון וההלכות פריך שפיר דליכא אלא חדא פיסולא דנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה והיינו פיסולא דמסגי אלוחתא וא''כ בחדא פיסולא מכשרינן בדיעבד וא''כ אין כאן קושיא דכאן אמר לא חליץ לכתחלה ושם אמר בדיעבד כשרה אלא ודאי שאין דעתם כדעת הר''א ז''ל. ונשאר לתרץ קושיא אחת והיא להרי''ף והרמב''ם ז''ל לכל הפירושים ולהר''א ז''ל לפי מה שהבין בו ה''ה אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מההיא דסמוכות הרגלים. ונראה לתרץ דרב אשי היה סובר במימרא קמא דטעמיה הוא משום מ''ש הרא''ש דפעמים יהיה המנעל גדול לרגלו ולכך צריך לדחוק רגלו בקרקע וא''כ אין לפסול האי דמסגי אלוחתא אם יהיה לו מנעל קשור שלא יפול מרגלו ולהכי לא מקשה ליה מההיא דסמוכות הרגלים אבל בתר דקאמר ליה במימרא שניה האי מאן דמסגי אלוחתא וכו' הבין שטעם מימרא קמא אינו אלא מפני שעל כל פנים צריך לנעוץ מפני שאם לא כן אמאי פסול האי דמסגי אלוחתא ולכך פריך ליה מההיא דסמוכות הרגלים והוי פירכא בין למימרא קמא בין למימרא בתרא אחר שנתגלה לו טעם מימרא ראשונה ותירץ לו כגון דיהיב לאחר וכו'. ולפי מה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל דתרי מימרי לכתחילה דוקא דאין להקשות דתרוייהו למה לי דצריכי אי אשמעינן צריך למידחסיה אכרעא הוה אמינא דוקא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כגון דרגלו הפוכה לחלוץ לכתחילה דלא מצריך אמימר הכי אלא היכא דאפשר לדחוס אי נמי הוה אמינא דטעמא דאמימר דצריך למידחסיה אינו שצריך לנעוץ העקב אלא שידחוס הרגל בכל אופן שיהיה וא''כ אף ברגלו הפוכה נועץ גם הרגל אם ירצה ובהכי סגי קמ''ל ואי אשמעינן רגלו הפוכה הוה אמינא הך אסור משום דלא מיקרי רגל אבל לא צריך למידחס היכא דהוי רגל קמ''ל ומדלא השיג הר''א ז''ל כאן ואמר והוא שיש לו אח כמו שהשיג גבי החולצת מן הסומא משמע דהכא בכל גוונא לא חליץ ומ''ש בשלטי הגבורים והראב''ד כתב שאם אין לו אח חולץ לכתחילה קאי לחולצת מן הסומא ולא למאן דמסגי אלוחתא וכן כתב באלפסי ישן ובאלפסי החדש יש סימן על הך מימרא דאמימר וע''ז כתב הראב''ד והוא טעות המדפיס דאותו הסימן אינו אלא לרמז על ההגהה אחרת של וכ''כ הרמב''ם וכו' אבל הראב''ד כתב סימנו הוא גבי והחולצת מן הסומא דההיא דמסגי אלוחתא ודאי לא שנא ליה להר''א בין יש לו אח לאין לו אח משום דס''ל דהוי דאורייתא משום מעל [רגלו] ולא מעל כף רגלו כמ''ש הטור בשמו ולזה לא השיגו הר''א ז''ל לרבינו כאן:

יח וִיבָמָה [כ] שֶׁיָּדֶיהָ חֲתוּכוֹת חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְחָלְצָה בְּיָדָהּ. חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁל בֶּגֶד אֵינָהּ חֲלִיצָה. אֲבָל אִם חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב. אוֹ שֶׁהָיָה תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל שֶׁל שֵׂעָר אוֹ שֶׁל סִיב אוֹ שֶׁל שַׁעַם אוֹ שֶׁל עֵץ. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ. אוֹ מִנְעָל פָּרוּם שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁאֵין מְקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

מגיד משנה ויבמה שידיה חתוכות. שם (ק"ה) יבמה גדמת חולצת בשיניה: חלצה במנעל של בגד. מ''ש רבינו שבשל בגד אינה חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצה פסולה נראה שהוא סובר דכיון דאסיקנא התם (דף ק"ג) דלר''מ דס''ל בשל שעם ושל סיב אע''פ שאינן מחופין עור חליצתן כשרה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין לדידן דקי''ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב כל שאינן מחופין עור חליצתן פסולה אע''פ שמגינים בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלינן ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה ר''מ היא דסתם מתני' ר''מ היא ולא קי''ל כוותיה. זה נראה בדעתו ז''ל ואינן דברים מוכרחין אבל הרשב''א ז''ל כתב שכולן שוין ובשל בגד נמי חליצה פסולה הויא דכולהו לרבנן ממעטין להו מדכתיב ואנעלך תחש אלמא עור בעינן הילכך כולן שוין ור''מ הוא דהוה קא מפליג בהו דלית ליה האי דרשא אלו דבריו ז''ל ולמטה בפרק זה מתבאר החילוק שיש בין חליצה פסולה לאינה חליצה כלל: אבל אם חלצה במנעל. כל זאת הבבא מפורש שם במקומות חלוקים:

יט חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר אוֹ הָיְתָה קַרְקָעִיתוֹ עוֹר וּלְחָיָיו שֶׁל שֵׂעָר. אוֹ שֶׁחָלְצָה סַנְדָּל שֶׁל שְׂמֹאל מֵעַל רַגְלוֹ הַיְמָנִית. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה הַמִּנְעָל שֶׁלּוֹ אוֹ ( שֶׁלֹּא) הָיָה גָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ. אוֹ קָטָן שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ אוֹ נִפְרַם שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁמְּקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה חלצה בסנדל של עץ. פי' וה''ה לשאר דברים כלומר של שיער ושל סיב או של שעם ומחופין עור וכן מתבאר (שם ק"ב ק"ג) באוקימתא דאביי דאע''ג דאידחיא קושטא היא לענין דינא ופשוט הוא ורבינו כתב של עץ וה''ה לשאר. ומ''ש או שלא היה המנעל שלו מתבאר שלכתחילה צריך שיהיה המנעל שלו ואם אינו שלו צריך שיקנוהו לו וכן מבואר בגמרא דרב יוסף א''ל לאביי הב ליה סנדלא ואקנייה ליה וכתב הרשב''א דמדרבנן היא דאי מדאורייתא אפילו לכתחלה במנעל שאינו שלו אבל רבנן גזרו לכתחילה משום קטן שאינו חופה את רוב רגלו או גדול שאינו יכול להלך בו דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש ע''כ דבריו. ויתר הדברים שכתב רבינו בבבא זו נתבאר שם במקומות חלוקים:

כסף משנה חלצה בסנדל המוסגר וכו'. כתב ה''ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ''ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה''ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו''ם ושל זקן העשוי לכבודו:

לחם משנה או היתה קרקעיתו של עור ולחייו של שער. היינו בעיין דפרק מצות חליצה (דף ק"ב:) דאמרו שם בעא מיניה ר''א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שיער מהו א''ל מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש א''ה כאלו של שיער נמי ההוא קרקא מיקרי ע''כ. ומפרש רבינו תרסיותיו ר''ל לחייו ומדכתב רבינו של שיער משמע דוקא של שיער הבא מן התחש אבל של דבר אחר לא. אבל הטור בסימן קס''ט כתב אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור וכתב הרב''י ז''ל דמשמע ליה דמאי דנקט בגמרא של שיער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכי שני בגמרא לפי זה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש צ''ל דלאו טעמא משום דהשיער כיון שבא מן התחש מיקרי תחש כדמשמע לפירוש רש''י אלא ר''ל כיון שהמנעל הוא של עור לא משגחינן בתרסיותיו וקרינן ביה ואנעלך תחש וקשה לפירוש זה א''כ מה הקשו בגמרא א''ה כולו של שיער נמי הא פשיטא דלא מהני תרסיותיו של שיער אלא מפני שהמנעל שהוא המיקר הוא של עור אבל כשהמנעל הוא של שער מהיכא תיתי לן דמהני והיכי מקיימינן קרא בתחש דהא שיער לא מיקרי בא מן התחש לדעת הטור וי''ל דהטור הוקשה לו בדברי הגמרא האי בעיין דנקט של שיער אי דעתיה הוא משום דבא מן התחש א''כ אמאי לא בעי מעיקרא בכולו שיער מהו כיון דבא מן התחש מיקרי תחש או דילמא לא וכ''ת שני ליה בין תרסיותיו לכולו א''כ מאי פריך בתר הכי א''ה כולו נמי הא אמרינן דשאני ליה לכך נראה לו לטור דהבעיין כששאל מאי דנקט שיער לאו דוקא וה''ה אפילו שאינו של עזים שאינו בא מן התחש אלא שיער אדם דקא מיבעיא ליה הוא מי משגחינן בתרסיותיו וכיון שאינם של עור לא מהני או דילמא לא והשתא א''ש דלא בעי בכולו דפשיטא ליה דלא מיקרי תחש ובכולו לא מהני ובתר דשני ליה ואידך מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש אז הבין הבעיין דמשום השיער נקרא תחש כיון שהוא בא מן התחש לכך קאמר ליה דמהני וזהו שאמר לו מי לא קרינן ביה וכו' ועפ''ז הקשה לו השתא דאמרת דכיון דבא מן התחש תחש מיקרי א''כ אפילו כולו של שער נמי ואז גלה לו הפשטן ואמר ההוא קרקא מיקרי דכיון שאינו עור לאו מנעל [הוא] ואע''ג דבא מן התחש לאו כלום הוא ומ''ש לך מי לא קרינן ואנעלך תחש כוונתו לומר משום דלא משגחינן בתרסיותיו כיון שעיקר המנעל של עור אבל לא כמו שהבנת שהשיער נקרא תחש וע''פ פירוש זה יצא הדין של הטור. זה נ''ל טעמו של בעל הטורים אע''פ שאין דעת רבינו כן כדכתיבנא:

כ סַנְדָּל הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט וְשֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ בְּרַגְלֵי הַצּוּרָה לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ. וְאִם חָלְצָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל סַנְדָּל שֶׁל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְמֵת שֶׁיִּקָבֵר בּוֹ. אִם חָלְצָה בּוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹמֵד לְהַלֵּךְ בּוֹ:

מגיד משנה סנדל המוסגר. שם (ק"ג:) אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט ואחד סנדל של עכו''ם לא תחלוץ [בו] ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת עכו''ם x ושל זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה והוסיף רבינו של עיר הנדחת ופשוט הוא שהרי הוא כתקרובת עכו''ם שאין בטלה עולמית וכן כתבו ז''ל ופי' תקרובת עכו''ם כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל מעורה אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו''ם שאין תקרובת אלא המשתפך xx כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמניחים ברגלי הצורה וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

כא קָרְעָה הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ אוֹ שֶׁשְּׂרָפַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שְׁתֵּי מִנְעָלִין וְחָלְצָה הָעֶלְיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְעָה הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁנִּתְגַּלְּתָה רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה:

מגיד משנה קרעה המנעל. שם (דף ק"ב) בעיא ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא הוא ולחומרא הילכך פסולה. ומ''ש או שהיה לבוש ב' מנעלים בעיא שם ומקצת ספרים אין הגירסא כמ''ש רבינו:

לחם משנה קרעה המנעל מעל רגלו הרי זו חליצה פסולה וכו'. נראה דגירסת רבינו בגמ' (דף ק"ב) היא כך לא צריכא דשלפתיה לעילאי וקרעתיה לתתאי מאי חליצה בעינן וליכא או דילמא גלויי כרעא בעינן והא איכא. וא''ת א''כ היינו בעיין דלעיל דקרעתהו ושרפתהו מהו גלויי כרעא בעינן וכו' י''ל דאיבעיא לן הא בעיא להודיענו דאע''ג דהוה ס''ד דהך הוי חליצה כיון דחלצה העליון קמ''ל דלאו חליצה הוי. ולפי גירסא אחרת הך קרעתיה לעילאי דקאמר בגמרא ר''ל שקרעה באופן שלא נתגלה הרגל ולא הוי דומיא דקרעתהו דקאמר ר' ינאי לעיל דהוי גילוי כרעא ולפי גירסת רבינו דמי הא להא ואתי שפיר טפי ולזה כתב ה''ה שגירסת רבינו היא נכונה:

כב יְבָמָה שֶׁאָכְלָה שׁוּם אוֹ גַּרְגִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְבִּין אֶת הָרֹק וְהָיָה הָרֹק זָב מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק מֵעַצְמוֹ:

מגיד משנה יבמה שאכלה שום. שם (דף ק"ו:) אמר רבא אכלה תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשה ולא כלום מ''ט וירקה מעצמה בעינן ע''כ. ופי' ולא כלום שלא עשתה רקיקה כדין תורה אבל דיעבד כבר נתבאר למעלה שאפילו בלא רקיקה כלל חליצתה כשרה:

כג רָקְקָה דָּם אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם מָצְצָה וְרָקְקָה כָּשֵׁר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדָם שֶׁנִּמְצָץ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִכְנֶגֶד פָּנָיו כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה וְהוּא קָצָר אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְנֶגֶד פָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָאָרֶץ כָּשֵׁר. וְכֵן אִם לֹא רָאוּ הַדַּיָּנִין הָרֹק כְּשֶׁיָּצָא מִפִּיהָ כָּשֵׁר:

מגיד משנה רקקה דם. שם (דף ק"ה) יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק והקשו שם על זה ותירצו ל''ק כאן במוצצת כאן בשותתת וכתב הרשב''א ז''ל ואם רקקה ואינה שותתת ולא מוצצת איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק וכ''כ הרמב''ן ז''ל עכ''ל: רקקה וקלטתו הרוח. שם (דף ק"ו:) אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ''ט וירקה בפניו בעינן [וליכא] הילכך הוא אריך והיא גוצא קלטתו הרוח [הא] איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי [רוק] להדי אפיה והדר אזיל ע''כ: וכן אם לא ראו. פי' דהא דאמרינן צריכי דייני למיחזי רוקא ה''מ לכתחילה אבל אם לא ראו כבר עשתה חליצתה כהלכתה שהרי רקקה וזהו שלא אמר רבא שם אי לא חזו דייני רוקא לאו כלום היא כמו שאמרו בההיא דאכלה תומא הסמוכה שם:

לחם משנה רקקה דם וכו'. בפרק מצות חליצה (דף ק"ה) אמרו יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק. עוד אמרו שם לעיל גדמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו כו' א''ל מי כתיב וחלצה ביד ומי כתיב וירקה רוק. ולכאורה נראה דפליגי אהדדי דהא מההיא דקאמר מי קאמר וירקה רוק משמע דאפילו הוי דם ממש הוי רקיקה מעלייתא והכא קאמר דוקא מוצצת דאיכא רוק אין אבל שותתת לא והרא''ש ז''ל כתב בפסקיו בשם הראב''ד ז''ל דלא פליגי ומאי דקאמר מי כתיב וירקה רוק היינו לענין הרקיקה בחליצה דמהניא אע''פ שהיא דם אבל מאי דקאמר שא''א לדם וכו' הוא ביבמה שרקקה קודם חליצה אי אמרינן דהוי כחליצה פסולה לפסול על האחין או לא וזהו שאמר יבמה שרקקה דם תחלוץ כלומר תחלוץ ולא תתייבם דנפסלה על האחין כדפירש''י ז''ל ולכך דוקא בעינן דאיכא נמי רוק כיון דהך רוק לא מיפסל אלא משום גזירה דרוק דבתר חליצה לכך בעינן דאיכא נמי ביה רוק ולזה אמר שמפני שא''א לרקיקת דם בלא רוק תחלוץ ולא תתייבם והקשו על זה בגמרא מההיא דזובו טמא כלומר היכי אמרת דאי אפשר לדם בלא רוק הא התם אמרינן דאין הדם טמא משמע דאפשר לדם בלא רוק דאי על כל פנים איכא רוק הא רוקו של זב מטמא ותירץ דהיינו דוקא בשותת אז אמרינן דליכא רוק אבל במוצצת לא ואין להקשות דכיון דבזב אינו מטמא דם א''כ היכי מהני כאן רקיקת דם דשאני התם דגלי קרא זהו טעמו של הראב''ד ז''ל אבל רבינו נראה שאינו סובר כן אלא שאין לחלק בין רקיקה שקודם חליצה לרקיקה שבתוך החליצה ואפשר לומר לדעתו אחד משני פנים או דס''ל דפליגי הך שלחו ליה לאבוה דשמואל וההיא דלוי ופסק כי הך דהכא לחומרא או אפשר דלא פליגי ומ''ש לעיל מי כתיב וירקה רוק ה''ק כיון דבדם עכ''פ איכא רוק דבמוצצת איירי סגי דלא כתיב בקרא רוק דנימא דצריך רוק הנראה לעינים אלא אפילו נראה דם כיון דא''א בלא רוק סגי אבל מכל מקום רוק פורתא מיהא בעי מדכתיב וירקה. ומ''ש בגמרא כאן במוצצת כאן בשותתת איכא חלוקה אמצעית והיא רוקקת ולא מוצצת ולא שותתת ואיכא לאיסתפוקי כמי דיינינן ליה והרשב''א ז''ל נראה שדן אותה לחומרא כדכתב ה''ה בשמו וכל שאינו מוצצת שותתת קרי ליה ונראה נוטה לזה לשון רבינו שכתב שא''א לדם שנמצץ משמע דוקא נמצץ:

כד חֲלִיצָה מֻטְעֵית פְּסוּלָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת עָלֶיךָ כְּלוּם וְאִם תִּרְצֶה אַחַר כָּךְ לְיַבֵּם תְּיַבֵּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם הִטְעוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז אוֹ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה [ל] שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לַחֲלֹץ לָהּ:

מגיד משנה חליצה מוטעת. שם (דף ק"ו) ת''ר חליצה מוטעת כשרה וכו' עד ותניא נמי כר''י וידוע שאין הלכה כר''ל לגבי ר''י. וכתב רבינו או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ונראה שהוציאו ממה שאמרו בירושלמי ארשב''ל כל שאומרים לו חלוץ [לה] והיא ניתרת לך לאחר זמן ונחלק עליו ר''י עוד שם בירושלמי אתא עובדא קמיה רבי ברבי חייא וא''ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין מן דחלץ לה א''ל אי אתו משה ושמואל לא שריו לה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל שהמעשה הזה הלכה הוא ואפילו ר''י יודה בזה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה אף על פי שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ואין נראה כן מדברי רבינו אלא המעשה הזה אתי כר''ל ואינו כהלכה ומה בין זה למה שאמר ר''ל שם חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתה ממנה חליצה כשרה היא ואמרו בגמרא על ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא וכו' וקבעי למכליה מינה וכו' אמר ליה [רבי חייא] חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ ליה א''ל השתא מינך אפסיל לה חלוץ לה חליצה מעלייתא כי היכי דתשתרי לעלמא. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הוה עובדא קמי רבי מונא ועבד כר''ל כד שמע ר''י פליג חזר וכפה [אותו] וחלץ לה זמן תניינות וטעמא דמילתא משום דכיון דאסורה ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ''ל ועוד האריך:

כה הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַחֲלִיצָה חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ רָאוּי לַדַּיָּנִין לוֹמַר לוֹ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּגֵט. לְחָצוּהוּ יִשְׂרְאֵלִים וְהִכּוּהוּ עַד שֶׁחָלַץ אִם כַּדִּין עָשׂוּ חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין עָשׂוּ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת אוֹ שֶׁטָּעוּ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם הָעַכּוּ''ם אֲנָסוּהוּ מֵעַצְמָן. אִם הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיַּחֲלֹץ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינָהּ חֲלִיצָה:

מגיד משנה המוסר מודעא. שם ת''ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר והקשו היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואם לא אמר רוצה אני [אפילו] גט נמי לא ותירצו [אלא] ה''ק חליצה מוטעת לעולם כשרה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והביאו שם מתני' דערכין (דף כ"א) דקתני וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע''ז המשנה א''ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וכבר כתבתיה פ''ב מהלכות גירושין. וממה שהשוו החליצה לגט כתב רבינו שאף בחליצה יכול למסור הוא מודעא וכתב דין העשוי כדין ושלא כדין והחילוק שיש בין ישראל לעכו''ם על הדרך שכתב פ''ב מהלכות גירושין בדין הגט וכבר הארכתי שם בביאור דינים אלו:

'כו-כז כ''מ' שאמרנו אינה חליצה וכו'. החילוקים שכתב בכאן רבינו פשוטין הם שכל מקום שאמרו אינה כלום הרי היא כאילו לא חלצה וכל מקום שאמרו חליצה פסולה הולכים להחמיר בה בכל דבר וכ''נ מן הגמרא. אבל מ''ש שאם עברה ונשאת בחליצה פסולה שאין מוציאין אותה מידו נראה ודאי שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה ואם לא כן כוונת רבינו קשה לי שהרי משמע בגמרא במקצת מקומות שהזכירו חליצה פסולה שמן התורה אינה כלום ואם כן היאך תעמוד עם בעלה בלא חליצה וזה צ''ע:

כסף משנה לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו''ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה. כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו:

לחם משנה חליצתו פסולה וכו'. כבר נתן הריב''ש טעם לשבח למה כאן הוי פסולה ובגט אינו גט כלל:

כו כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ חֲלִיצָה אוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם אוֹ אֵינָהּ כְּלוּם הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ לֹא נֶחְלְצָה לוֹ וְלֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וּמֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְנִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְנֶאֶסְרָה עַל הָאַחִין וְאֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה:

כז עָבְרָה וְנִשֵּׂאת הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ:

כח יְבָמָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִין הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא חָלְצָה לְאֶחָד מֵהֶן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְנִפְסְלָה עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם רְאִינוּהָ שֶׁחָלְצָה נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן נִפְסְלָה שֶׁמָּא נִתְכַּוְּנָה לַחֲלִיצָה וּצְרִיכָה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:

מגיד משנה יבמה שגדלה בין וכו'. שם (דף ק"ב) א''ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ובהלכות מן הגמרא טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה ואע''ג דתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת ה''מ למשרייה לעלמא אבל לאחין מיפסלא ע''כ. ומכאן כתבו מן המפרשים שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד הרי זה חליצה פסולה אינו אלא בשרקקה בב''ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת שאל''כ בכאן א''א שלא רקקה בפני אחד מהן וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

כסף משנה יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'. בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע''ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא''כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי''ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע''פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא:

כט גֵּט חֲלִיצָה שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִין לָהּ אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדָהּ רְאָיָה שֶׁנֶּחְלְצָה וְאֵין הַדַּיָּנִין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָאָה זֹאת שֶׁנֶּחְלְצָה כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט חֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הִיא בַּת פְּלוֹנִי וְאֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְשֶׁזֶּה שֶׁחָלַץ לָהּ אָחִיו הוּא. שֶׁהֲרֵי הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם הִכִּירוּ זֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה:

מגיד משנה גט חליצה שאנו וכו'. (שם) רבא אמר אין חולצין אא''כ מכירין ואין ממאנין אא''כ מכירין לפיכך כותבין גט וחליצה אע''פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אעפ''י שאין מכירין דלא חיישינן לב''ד טועין פי' ואין חוששין שמא טעו הבית דין וחלצו אע''פ שלא הכירו וכמ''ש רבינו וגירסתו כגירסת ההלכות ורש''י ז''ל ויש שם גירסא אחרת ואין חילוק ביניהם בעיקר הדין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן