הלכות יבום וחליצה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות יבום וחליצה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיְּיַבֵּם אָדָם אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין אִם מֵת בְּלֹא זֶרַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'וּבֵן אֵין לוֹ' (דברים כה-ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ'. וּמִן הַתּוֹרָה אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יְבִמְתּוֹ שֶׁזּוֹ אִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁהִקְנוּ אוֹתָהּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא יָבוֹא עָלֶיהָ. וּכְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ שֶׁמֵּת:

מגיד משנה מצות עשה מן התורה. זה מבואר בכתוב כמ''ש רבינו ונזכר בהרבה מקומות: ומן התורה אינו צריך. זה מבואר בהרבה מקומות ביבמות ונתבאר פרק שני שמדבריהם צריך לקדשה קודם ביאה וכן נתבאר פכ''ב מהלכות אישות שאם אין לה כתובה מראשון תקינו לה חכמים משני:

ב לֹא רָצָה לְיַבֵּם אוֹ שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא. הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לַחֲלֹץ אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'וְחָלְצָה נַעֲלוֹ' וְגוֹ'. [א] וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת [ב] לְמִצְוַת חֲלִיצָה:

מגיד משנה לא רצה ליבם. מ''ש רבינו בכאן או שלא רצתה היא הוא כפי דעתו ז''ל שהוא סובר שהאשה האומרת מאיס עלי כופין הבעל לגרשה וכן הוא סובר ביבמה שכופין היבם לחלוץ וכ''כ בבאור פרק שני ושם אכתוב בדין זה: ומ''ש ומצות יבום קודמת. כך מסקנ' דגמרא פרק החולץ (דף ל"ט) ומבואר בהלכות שם:

ג זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כה-ה) 'וּבֵן אֵין לוֹ' אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת אוֹ זֶרַע הַבֵּן אוֹ זֶרַע הַבַּת הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ זֶרַע מִכָּל מָקוֹם. וּבֵין מֵאִשָּׁה זוֹ בֵּין מֵאַחֶרֶת הֲרֵי זֶה פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ זֶרַע מַמְזֵר אוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

מגיד משנה זה שנאמר בתורה. מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק כיצד (יבמות דף כ"ב) מי שיש לו בן מ''מ פוטר [את] אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית ואמרו בגמרא מ''מ לאתויי מאי א''ר יהודה לאתויי ממזר. ומה שכתב רבינו שטעם בן השפחה הוא ממ''ש האשה וילדיה מבואר בקידושין בפרק האומר (דף ס"ח) וגם שם נזכר טעם בן הכותית שהוא מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין:

ד אֲבָל בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַכּוּתִית אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁזֶּרַע הַבָּא מִן הַשִּׁפְחָה עֲבָדִים וְהַבָּא מִן כּוּתִית כּוּתִי וּכְאִלּוּ אֵינָם. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּשִׁפְחָה (שמות כא-ד) 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ' מְלַמֵּד שֶׁוְּלָדָהּ כְּמוֹתָהּ. וּבְכוּתִית הוּא אוֹמֵר (דברים ז-ד) 'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי' מֵסִיר אוֹתוֹ מִלֵּחָשֵׁב בַּקָּהָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ נִתְגַּיֵּר בְּנוֹ מִן הַכּוּתִית הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַגֵּרִים וְהַמְשֻׁחְרָרִין וְאֵינָם פּוֹטְרִין אֶת אִשְׁתּוֹ. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה שֶׁלּוֹ וְשִׁחְרְרוֹ וְשִׁחְרְרָהּ וּנְשָׂאָהּ וּמֵת בְּלֹא זֶרַע הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם לְאָחִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנָהּ מִמֶּנּוּ קַיָּם שֶׁכְּבָר שִׁחְרְרוֹ:

מגיד משנה הרי שהיה לו בן. דין זה הוא פשוט ומוסכם בשפחה שלא היתה שלו בשעה שנתעברה מהבן הזה לפי שאין הבן הזה חשוב כבנו לשום דבר כמו שנתבאר אבל בשפחתו הוא לפי שיטתו שכתב פ''י מהלכות גירושין ושם כתב הוא שיש מן הגאונים ז''ל שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחררה ואח''כ בא עליה וכבר הארכתי פ''ד מהל' נחלות לבאר דעתו וראיותיו בזה:

ה מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ מְעֵבֶּרֶת. אִם הִפִּילָה אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם. וְאִם יָלְדָה וְיָצָא הַוָּלָד חַי לַאֲוִיר הָעוֹלָם אֲפִלּוּ מֵת בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי אִמּוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְנוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לְכַמָּה נוֹלַד. אִם חַי שְׁלֹשִׁים [ג] יוֹם הֲרֵי זֶה וְלַד קַיָּמָא וּפוֹטֵר נְשֵׁי אָבִיו מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאִם מֵת בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשְּׁלֹשִׁים בֵּין שֶׁמֵּת מֵחלִי בֵּין שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג אוֹ אֲכָלוֹ אֲרִי הֲרֵי זֶה סָפֵק נֵפֶל סָפֵק בֶּן קַיָּמָא וּצְרִיכָה חֲלִיצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל לֹא תִּתְיַבֵּם:

מגיד משנה מי שמת. זה מתבאר במשנה ובגמרא בפ' החולץ ביבמות (דף ל"ה): ואם ילדה ויצא הולד חי. כבר כתב רבינו פ''א מהלכות מילה שבן ח' שהיה שלם בשערו ובצפרניו ה''ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהא ואם נולד כשהוא לקוי ואין צפרניו שלמים ה''ז כנפל אא''כ שהה ל' יום ואם שהה ל' אפילו שידוע שהוא בן ח' ולא גמרו סימניו ה''ז ולד של קיימא [וכן מתבאר בדבריו כאן ובמקומות אחרים שכל שכלו לו חדשיו בודאי אע''פ שלא גמרו סימניו שהם שערו וצפרניו ה''ז ולד של קיימא] ואם לא נודע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו נראה ודאי שדעת רבינו הוא שהוא ספק כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום והספק הזה הוא ספק בשל תורה והולכין בו להחמיר אלא שלענין מילה מלין אותו בשבת ממה נפשך שאם בן ז' הוא בדין הוא שידחה שבת ואם הוא בן ח' ה''ז נפל ומחתך בשר בעלמא הוא כמ''ש רבינו שם זהו דין תורה לדעת רבינו. ויש לדברים אלו עיקר בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ה:) וביבמות פרק הערל (דף פ':) ובמקומות אחרים ולבאר הסוגיא לדעת זה יארכו הדברים אבל כללו של דבר הוא שרבינו פוסק כרבי דאמר אישתהויי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו וזהו הדין הראשון שכתבתי. ופסק כרשב''ג דכל ששהה שלשים יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו לו סימניו דבחדא מן תרתי דהיינו או גמר סימנין או שהוי שלשים יום נפק ליה מתורת נפל אע''פ שלא כלו לו חדשיו דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי וזהו הדין השני. ואם נודע שכלו לו חדשיו כ''ע מודו שהוא של קיימא ואין צורך לדבר אחר וזהו הדין הג'. זהו דין תורה אבל חכמים החמירו בזה במקצת דברים. ובענין ירושה שהוא דבר ממון סובר רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב רבינו פ''א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת ה''ז נוחל ומנחיל ור''ל בשנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמ''ש רבינו בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה. ובדין הרוצח כתב פ''ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך שלשים ללידתו דבעינן חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אבל בבן ח' שלא שהה אע''פ שנגמרו סימניו אינו נהרג וזהו ששנו חכמים על דין תורה מפני שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו וידוע כל ספק נפשות להקל וכיוצא בזה כתב פ''א מהלכות אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו לפי שהקילו באבילות כמו שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל וכאן בדין החליצה כתב שדין תורה הוא כפי מה שנתבאר שכל שיצא הולד חי פוטר את אמו והוא כשנגמרו סימניו שהוא קרוי ולד ואין צורך לדבר אחר וחכמים החמירו בזה ואמרו דכל דליכא חדא מן תרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אע''פ דאיכא גמר סימנין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ויתבאר סוף פרק ב' שזהו לכתחילה אבל אם עמדה ונשאת לכהן תעמוד תחתיו בלא חליצה. ונראה שכל זה למד רבינו מן הסוגיא שבריש פרק החולץ (דף ל"ז) דגרסינן התם אמר ליה רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי תנן רשב''ג אומר כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכו' הכא גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא אמר ליה הכי השתא בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב''ג דאמרי אע''ג דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד. וסובר רבינו דהא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא דאי הוא בשכלו לו חדשיו כ''ע מודו דולד גמור הוא וכמו שנתבאר בגמרא בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ד) אלא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא ואמרי' דבדיעבד עבדינן כרבנן ומאן רבנן רבי היא דאמר אשתהויי אשתהי והוא שגמרו סימניו דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו ולא שהה לכ''ע נפל גמור הוא כדמוכח בפרק הערל ומתוך כך למד רבינו שדין תורה הוא דבגמרו סימניו אע''פ שלא כלו לו חדשיו ולא שהה ולד של קיימא גמור הוא ובזה החלק בלבד החמירו חכמים כאן לכתחלה אבל בכלו לו חדשיו או ששהה לא מצאנו שהחמירו כלל זהו דעת רבינו. ומ''ש בין שמת מחולי וכו' מתבאר בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (דף קל"ה:) דהא דרשב''ג בכל גוונא היא. ויש שטה אחרת בדברים אלו שהעמידו סוגיא זו דהחולץ בסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו ואזלינן בתר רובא אבל בשנודע ודאי שלא כלו לו חדשיו אע''פ שגמרו סימניו נפל הוא דלא קיימא לן כרבי ויש מי שכתב דאפילו לרבי ספיקא הוי וכתב הרמב''ן ז''ל דלא כלו לו חדשיו ולא גמרו לו סמניו נפל גמור לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו ספק הוא וחולצת אפילו אשת כהן ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא הוא אינו ידוע אם כלו לו חדשיו בין גמרו בין לא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה שלשים יום אינו נפל והרי הוא כאדם שלם לכל דבריו עכ''ל בפרק הערל. ועוד יש בזה שיטות אחרות ולבאר דעת רבינו באתי:

לחם משנה מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו'. כתב ה''ה ולזה כתב רבינו בפרק א' מהלכות נחלות אע''ג דשם תמה ה''ה מאין הוציא רבינו דין זה מ''מ כאן נתן טעם לדבר אבל מ''מ לא מפני טעם זה נוציא הדין אלא כשנמצא הדין מפורש אז מועיל טעם זה עוד כתב וכיוצא בזה כתב פרק א' מהלכות אבל תימה דבהלכות אבלות כתב רבינו דבן שמנה שמת אחר שלשים אין מתאבלין עליו והא לפי דברי ה''ה היכא דאיכא שהוי שלשים יום סגי לכל ענין ולמה שם אין מתאבלין וצ''ע. והראב''ד ז''ל השיגו שם דהלכה כרשב''ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וטעם הדבר שכתב שם דהלכה כרשב''ג ולא הקשה מכ''ע אבאר לקמן: עוד כתב ה''ה דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו וכו' וא''ת לוקמה רבינו בדלא ידעינן אם כלו כמו שהעמידו לשאר המפרשים. וי''ל דסובר רבינו דא''כ הוי ספק של תורה וכמ''ש ה''ה לעיל ואם לא נודע אם הוא בן שבעה או בן שמונה ולא גמרו סימניו וכו' והספק הוא ספק בשל תורה וא''כ לא היה לו לומר דבאשת כהן אינה חולצת אבל שאר המפרשים ס''ל דאזלינן בתר רובא כדכתיבנא לקמן וא''ת לדעת רבינו א''כ מהו זה ששאלו בגמרא בפרק ר''א דמילה (דף קל"ו) אהא דתניא רשב''ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מי פליגי רבנן עליה ואת''ל פליגי הלכה כמותו או לא ת''ש דאמר ר''י א''ש הלכה כרשב''ג הלכה מכלל דפליגי ע''כ. והשתא לדעת רבינו ע''כ איירי בדנגמרו סימניו ולא כלו דאי כלו אין כאן מחלוקת דודאי ולד גמור הוא ואם לא נגמרו ולא כלו לכ''ע נפל הוא אלא ודאי נגמרו ולא כלו וא''כ מאי קא מיבעיא ליה מי פליגי הא בהדיא פליג רבי וקאמר דבנגמרו סימניו בלא שהוי שלשים יום סגי. וי''ל דה''ק מי פליגי רבנן דהיינו רבי עליה דרשב''ג או דילמא לא פליגי אלא רבי דקאמר נגמרו סימניו ה''ה דבעי שהוי שלשים יום ורשב''ג ה''ה דבעי נגמרו סימניו ולא פליגי וכמו שמפרש הרב בעל הטורים לפי האמת או דילמא פליגי. וא''ת אמאי פשיט מדקאמר הלכה כרשב''ג לימא דרבי ורשב''ג לא פליגי אלא ה''ק לאפוקי דרבנן דרבי דסבר דדוקא כלו חדשיו בעינן. וי''ל דא''כ היה לו לומר הלכה כרבי ורשב''ג וכמ''ש התוס' בפרק ר''א דמילה אלא ודאי מדקאמר הלכה כרשב''ג משמע דרבי פליג עליה והכי מפרש לה רבינו. ושאר המפרשים אוקמוה בשלא נודע אם כלו אם לא וטעמא נ''ל דבלא כלו הוי מחלוקת איפכא דלרבנן הוי נפל אע''ג דשהה ולרשב''ג לא הוי נפל כיון דשהה וכמו שמתבאר בפרק הבא על יבמתו גבי הא דאמרו שם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כמאן כרבי וכתבו שם התוס' דע''כ תרי מחלוקות הוי בין רשב''ג ורבנן ורשב''ג מיקל בחד ומחמיר באידך ורבנן מחמירי בחד ומקילי באידך והם. האחד סתם ולדות בהך מחמיר רשב''ג ואמר דבעי שהוי שלשים יום אבל אם לא שהה ספק ורבנן מקילים ואומרים דאע''ג דלא שהה ולד מעליא הוא, ובבן שמנה הוי איפכא דרשב''ג סבר דבשהוי סגי ורבנן סברי אע''ג דשהה שלשים לא מהני והשתא לפ''ז ע''כ סוגיין בשלא נודע שכלו דאי נודע שכלו פשיטא דהוי ולד לכ''ע ואי ידעינן שלא כלו לרבנן לאו בהך אמרי רבנן דהוי ולד אדרבא בהך פליגי לאידך גיסא דאע''ג דשהה שלשים יום הוי נפל אלא ודאי בשלא נודע שכלו וזה ההכרח למדתי מדברי הריב''ש בסימן תרע''ו וע''ש. והשתא הראב''ד ז''ל שכתב שם בהלכות אבל והקשה לרבינו דהלכה כרשב''ג הוא משום דמפרש כפירוש שאר המפרשים ובבן שמנה ודאי פליגי רבנן דאע''ג דשהה הוא נפל לכך קאמר דהלכה כרשב''ג זה נ''ל דעתם ז''ל. ורבינו נראה שאינו מפרש דתרי מחלוקת בדבר מרשב''ג לרבנן דהוא מפרש רבנן דרשב''ג רבי והם שלש סברות רבנן דרבי ורבי ורשב''ג ומ''ש בגמרא אלא הא דעבד רבה תוספאה כמאן כרבי כלומר דהוי יחידאה ותירצו כמאן כרשב''ג ר''ל כרשב''ג דבהא מילתא דאישתהי סבר כרבי אע''ג דבאידך פליג דהיינו דגמרו סימניו דלרשב''ג לא מהני ולרבי מהני ואע''ג דבגמרא אמר הלכה כרשב''ג היינו למיחש ליה לכתחילה אבל בדיעבד בדין תורה גמרו סימניו מהני ולמדו רבינו מההיא דאשת כהן חולצת ולא מתייבמת וכו' כדכתב ה''ה זה נראה ביאור דבריו. והטור כתב בא''ה סי' קנ''ו דתרתי בעינן גמרו ושהה שלשים יום דמשמע ליה דרשב''ג ורבי לא פליגי ומ''מ קשה דבטומאת כהן כתב דוקא שנודע לנו שכלו חדשיו או ששהה שלשים ולא הזכיר גמר סימנים וגם בסוף אותם ההלכות כתב לענין אבילות דכששהה שלשים יום סגי ודבר תימה הוא אלא ששם בדין אבילות ר''ל כשנגמרו סימניו שהזכיר קודם לכן וכן בטומאת כהן ואעפ''י שסתם הדברים יותר מדאי י''ל שסמך על מ''ש כאן באה''ע ועדיין צ''ע ובהלכות מילה הזכיר נגמרו סימניו לחודיה ואפשר דהתם בהא לחודיה מהני משום דהתם אפילו אינו בן קיימא אינו אלא מחתך בשר בעלמא ואין כאן איסור תורה ולכך הקילו:

ו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ מַמְזֵר אוֹ [ד] עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל מִשֶּׁיָּצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּמוּת אָחִיו הֲרֵי זֶה זוֹקֵק אֶת אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם. וְאִם הָיָה לוֹ אָח מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ אָחִיו לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים וְאֵינוֹ זוֹקֵק אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הוֹאִיל וְהָיְתָה הוֹרָתוֹ [ה] שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ אָחִיו:

מגיד משנה מי שיש לו אח. משנה פרק כיצד (דף כ"ב) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את x אשתו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הכותית ובעטור לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ומתעגנא עד דחליץ לה אותו מומר וכתב מר רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעיא מיניה חליצה ואם הוה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים אינה זקוקה ליבום דלאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה ע''כ והרשב''א ז''ל תמה על דברי רב יהודאי דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה וכותית ועוד דמומר אע''פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין כנזכר פרק רביעי מהלכות אישות וכיון שיש להם קידושין זיקה נמי יש להם כדמשמע בהרבה מקומות דכל מי שקידושיו קידושין זיקתו זיקה וכ''ש שאשתו הנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מיכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנה ע''כ דבריו והניח הדבר בצ''ע. ומדברי רבינו נראה שלא כדברי מר יהודאי שהרי לא חלק בין אם היה עובד כו''ם היבם בשעת הנשואין בין שהמיר אחרי כן וכ''ש בבעל מומר ואח כשר שאם מת שהיא זקוקה לחליצה ויבום וכמ''ש הרשב''א ז''ל. ומה שכתב ואע''פ שהיתה לידתו בקדושה וכו'. פשוט הוא במקומות רבים ועוד יתבאר בסמוך:

לחם משנה מי שיש לו אח מכל מקום וכו'. מ''ש [ה''ה בשם] מר רב יהודאי גאון וכו' יש להקשות דילמא גבי בעל לא כתב שצריך שבעת שקדשה יהיה מומר דכיון דטעמא דבעינן יבם שיהיה מומר בעת הנישואין הוא משום דנישואין מפילין כדכתב ה''ה וכיון שבשעת נישואין נאסרה ליבם מומר תו לא זקוקה ליה כיון דהיה מצוי באותה שעה ונאסרה עליו דבשלמא ביבם שנולד אחר הנישואין לא אמרינן דכיון דלא היה בשעת הנישואין לא זקוקה ליה דמאי דתלינן בנישואין הוא כשיהיה היבם בעת הנישואין ונאסרה עליו וא''כ הך טעמא נמי שייך בבעל דדוקא בשעה שקידש היה מומר אז לא יזקק לאחיו דנישואין מפילין אבל אם לא היה מומר לא וכ''ת דכן דעתו ומאי דכתב בבעל היינו כשהיה מומר בשעת הקידושין יקשה תרתי חדא דהרי מדברי הרשב''א שהביא ה''ה משמע דהבין דבריו דמר יהודאי אפילו שיהיה יהודי בעת הנישואין שכן כתב וכ''ש אשתו דנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מכאן וכו' ואי איתא דאהא לא פליג מר יהודאי למה לו להרשב''א להזכיר דבר דליכא פלוגתא ועוד דא''כ למה ליה שימות בהמרתו הא משמע דביבם שהיה מומר בעת הקידושין אע''פ שבשעת מיתתו הוא ישראל לא זקיקא ליה דנישואין מפילין וצ''ע על כל זה והרב מהר''י בן חביב ומהר''ר אליה מזרחי האריכו בעניינים אלו יעויין שם. עוד מספקא ליה אם יש לו בן מאשה אחרת מומר אם פוטר את אשתו מיבום דאם אמרינן דפוטר הא בגמרא אמרו גבי ממזר דכיון דפוטר לענין יבום מיזקק זקיק וא''כ ה''נ דכוותה היא ואם אינו פוטר דבר קשה לומר כן וצ''ע:

ז אַחִים מִן הָאֵם אֵינָן חֲשׁוּבִין אַחִים (אֶלָּא לַאֲבֵלוּת וּלְעֵדוּת אֲבָל) לְעִנְיַן [ו] יְרֻשָּׁה אוֹ לְעִנְיַן יִבּוּם וַחֲלִיצָה הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁאֵינָן. שֶׁאֵין אַחְוָה אֶלָּא מֵאָב:

מגיד משנה אחים מן האם. זה נתבאר לענין אבילות פ''ב מהלכות אבל ואבילותם הוא מדברי סופרים כנזכר שם. ולענין עדות פרק י''ג מהלכות עדות ופיסולם מד''ס כנזכר שם. ולענין נחלה וחליצה ויבום מבואר במקומות רבים ומהם ראש פרק כיצד (דף י"ז) בסוגיא מבואר דנחלה מן האב ולא מן האם וכן יבום:

ח גֵּרִים שֶׁנִּתְגַיְּרוּ וַעֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ אֵין לָהֶן אַחְוָה כְּלָל וַהֲרֵי הֵן כְּזָרִים זֶה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הֲרֵי הֵן כְּזָרִים. וַאֲפִלּוּ תְּאוֹמִים וְנוֹלְדוּ בִּקְדֻשָּׁה אֵין בֵּינֵיהֶן אַחְוָה עַד שֶׁתְּהֵא הוֹרָתָן וְלֵדָתָן בִּקְדֻשָּׁה:

מגיד משנה גרים שנתגיירו. פרק נושאין על האנוסה (דף צ"ז:) משנה הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה. ומ''ש ואפילו תאומים מפורש בברייתא ובגמרא שם:

ט מִי שֶׁהָיוּ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וָמֵת. בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת הַשְּׁאָר וְאֵינוֹ מְיַבֵּם לִשְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה וְאֵינוֹ בּוֹנֶה שְׁנֵי בָּתִּים. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ אַחִים רַבִּים אֶחָד מֵהֶן חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם לְאַחַת מִן הַיְבָמוֹת וְיֻתְּרוּ שְׁאָר הַצָּרוֹת:

מגיד משנה מי שהיו לו נשים רבות. משנה פרק החולץ (דף מ"ג:) מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ומ''ש וכן אם היו לו אחים רבים מתבאר שם בהרבה מקומות מן המסכתא:

לחם משנה ואינו מייבם לב' שנאמר וכו' בית אחד הוא בונה וכו'. בגמרא (דף מ"ד) הקשו ניחלוץ לתרוויהו ותירצו בית חלוץ הנעל בית אחד אתה חולץ וכו' ולא חש רבינו להאריך להביא גם אותו הפסוק:

י הָיוּ בִּיבָמוֹת אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת לִכְהֻנָּה וּפְסוּלוֹת. אִם הָיָה מְיַבֵּם מְיַבֵּם לְאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הָיָה חוֹלֵץ יַחֲלֹץ לַפְּסוּלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסל אֶת הַכְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה בַּחֲלִיצָה:

מגיד משנה היו ביבמות אלו. שם היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם x לכשרה ובגמ' א''ר יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:

יא מֵתוּ לוֹ אַחִין רַבִּים וְנָפְלוּ נְשׁוֹתֵיהֶן לְפָנָיו. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְיַבֵּם אֶת כֻּלָּן מְיַבֵּם וְאִם לָאו חוֹלֵץ. אוֹ חוֹלֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶן וּמְיַבֵּם לְמִי שֶׁיִּרְצֶה אַחַת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת:

מגיד משנה מתו לו אחין רבים. שם במשנה ארבעה אחין נשואים ארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו והקשו בגמ' ושבקין ליה והא תניא וכו' ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך ותירצו לא צריכא דאפשר ליה והקשו אי הכי אפילו טובא נמי ותירצו עצה טובה קא משמע לן ד' אין טפי לא כי היכי דנימטיי' עונה בחדש ע''כ בגמרא ובהלכות וכבר נתבאר פרק י''ד מהלכות אישות שלא ישא יתר על ד'. ומה שכתב ואם לאו חולץ כו' פשוט הוא ומתבאר בגמרא:

לחם משנה מתו לו אחים רבים וכו' וכן החולץ ליבמתו וכו'. מ''ש רבינו שהוא מד''ס כבר תמה ה''ה ונתן קצת טעם אבל הטור בסימן קס''ב כתב שהוא בעשה והוא דבר תימה מאוד דהא משמע בגמרא (דף נ"ג) דהוי לאו דאמרו דאתי כר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ואולי ט''ס הוא וצ''ל אינו אלא בל''ת ומפני שבבבא הקודמת בהכונס את יבמתו כתב אינו אלא בעשה טעה המדפיס וכתב גם כאן אינו אלא בעשה:

יב הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ נֶאֶסְרוּ צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין וְאִם בָּא הוּא אוֹ אֶחָד מֵהָאַחִין עַל צָרָתָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה [ז] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ' וְלֹא עָלֶיהָ וְעַל צָרָתָהּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וְכֵן הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ נֶאֶסְרָה הַחֲלוּצָה הִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ עַל הַחוֹלֵץ וְעַל שְׁאָר אַחִין. וְכֻלָּן אֲסוּרוֹת עֲלֵיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁנִיּוֹת. שֶׁמֵּאַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו בְּלֹא וָלָד נִסְתַּלֵּק אִסּוּר עֶרְוָה מֵעַל כָּל נָשָׁיו לְפִיכָךְ תּוֹפְסִין בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין כִּשְׁנִיּוֹת:

מגיד משנה הכונס את יבמתו. פרק קמא (דף י') איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מ''ד בעשה כר''י מ''ד בכרת כר''ל. ופסקו בהלכות בפרק החולץ כר''י ורש''י ז''ל פי' בעשה משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל רבינו פירש משום דכתיב יבמה יבא עליה וכו' ויש מי שגורס חד אמר בלאו הוא לאו דלא יבנה: וכן החולץ ליבמתו. פרק קמא (דף י':) איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת ור''י אמר בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מאי טעמא דר''ל אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחין כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא פי' באיסור אשת אח שלא במקום מצוה ור''י [אמר לך] מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עליה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד איהי שליחותא דצרה קא עבדה. ודעת רבינו שהלכה כר''י ולדידיה אפילו לאו ליכא וההיא דרשא דלא יבנה אסמכתא בעלמא היא דהא פשיטה דקרא לא משמע הכי ואין אסור בחליצה אלא מדבריהם והביאו לזה מה שאמרו בגמרא פרק החולץ (דף מ':) איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא [גזרו] בערוה דאורייתא גזרו בהו רבנן שניות [אבל] בחלוצה לא גזרו רבנן שניות או דילמא ל''ש והוא מפרש שהחלוצה עצמה מדרבנן ודברי תימה הם אצלי דהא בפירקא קמא (דף י':) אמרינן איתיביה ר''י לר''ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו וכו' אלמא לר''י בלאו קיימא ובפ' ר''ג (דף נ"ג) אמרו בשלמא לר''י דאמר כולה ביתא בלאו קאי [מש''ה] איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין פי' וכר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. הנה בכאן מבואר דלר''י קיימא בלאו וההיא דפ' החולץ בקרובות חלוצה דודאי קרובותיה הם מדרבנן כמו שיתבאר בסמוך ויש ספרים שגורסין בערוה דרבנן ועל הקרובות קאמר וראיתי להרבה מפרשים שכתבו דרך פשיטות שהן ככל חייבי לאוין ומצאתי לרמב''ן ז''ל שכתב בספר ההשגות שחבר על ספר המצות דין זה במצוה מיוחדת ומנאה במצות לא תעשה והשיג על רבינו למה לא כתבה ומ''מ ודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין כנזכר פ''ד מהלכות אישות:

יג הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ קְרוֹבוֹתֶיהָ אֲסוּרוֹת עָלָיו. כְּגוֹן אִמָּהּ וּבִתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִבְנוֹ וּלְאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ שְׁנִיּוֹת שֶׁלָּהּ אֲסוּרוֹת כְּגוֹן בַּת בַּת בִּתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לְבֶן בֶּן בְּנוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ. וְכֵן אִם מֵתָה יְבִמְתּוֹ וַעֲדַיִן הִיא זְקוּקָה לוֹ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ [ח] כְּאִלּוּ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ וּמֵתָה תַּחְתָּיו. וְכָל הָאִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן. וּמֻתָּר אָדָם לִשָּׂא אֲחוֹת צָרַת חֲלוּצָתוֹ וּשְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ:

מגיד משנה החולץ ליבמתו. משנה בהחולץ (דף מ') ומסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכבר נתבאר פ''א מהלכות אישות מי הן קרובות ומי הן השניות: וכן אם מתה. פרק כיצד (דף י"ח:) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה וכ''פ בהלכות וכן דעת הגאונים ז''ל: ומותר אדם לישא. במשנה פרק החולץ (דף מ':) ומותר אדם בקרובות חלוצתו:

יד אָסוּר לְיָבָם לִשָּׂא קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ כְּגוֹן אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ עַד שֶׁיְּיַבֵּם אֶחָד מֵאֶחָיו לָהּ אוֹ יַחֲלֹץ לָהּ וְתָסוּר זִקָּתוֹ מֵעָלֶיהָ וְיִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ אוֹ שְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כֻּלָּן אֲסוּרוֹת עַל אָחִיו שֶׁחָלַץ אוֹ יִבֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אסור ליבם לישא וכו'. משנה בהחולץ (יבמות דף מ') שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך [הגדול] מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו ובגמרא אמר שמואל הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא:

לחם משנה אסור לישא קרובת זקוקתו וכו'. במשנה אמרו שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכתבו שם התוספות דדוקא קידש משום דעבד איסורא קנסינן ליה ואין דעת רבינו כן שלא הזכיר קידש אלא דבכל גווני אסור:

טו הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ אִם רָצָה לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר וְלֹא נִשְׁאַר עָלֶיהָ שֵׁם אִסּוּר מִפְּנֵי אָחִיו כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

טז כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת שֶׁבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. לְפִיכָךְ יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד יְקַיֵּם. אֲבָל אֵינוֹ חוֹלֵץ עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִבָּדֵק שֶׁהֲרֵי (דברים כה-ז) 'אִישׁ' כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה לְעִנְיַן חֲלִיצָה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה. וּבִיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים אֵינָהּ קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. לְפִיכָךְ אֵין יְבִמְתּוֹ נִתֶּרֶת לְזָר עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁיִּגְדַּל אוֹ עַד שֶׁתַּחֲלֹץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה כבר בארנו בהל' אישות (פי"א) לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן ט' וכו'. דין קטן בן ט' שבא על יבמתו יתבאר פ''ה בארוכה (וכן דין קטן בן ט' ביבמתו ע"י ביאה). ומ''ש יקיים מבואר במשנה פרק ב''ש (דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו. ומ''ש שאינו חולץ מבואר בגמ' בהרבה מקומות במסכתא ומהם ריש פרק האשה צרה (דף קי"ט) דלד''ה אין חליצת קטן פוטרת:

לחם משנה עד שיבא עליה אחר שהגדיל או עד שתחלץ וכו'. אם נאמר דאו שתחלץ ר''ל כשבא עליה הקטן בקטנות צ''ל דה''ק עד שיבא עליה ויפטרנה בגט לבד אם לא בא עליה כשהוא גדול צריכה ג''כ חליצה ואם נפרש דאיירי כשלא בא עליה קטן בקטנותו אתי שפיר שתחלץ כפשוטו:

יז וְכֵן הַיְבָמָה הַקְּטַנָּה אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם אוֹתָהּ מְיַבֵּם אֲבָל אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתִבָּדֵק. וַאֲפִלּוּ נִבְעֲלָה אַחַר י''ב שָׁנָה אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְיִמְצְאוּ בָּהּ הַסִּימָנִין:

מגיד משנה וכן היבמה. מסקנא דגמרא פרק מצות חליצה (דף ק"ה:) והלכתא עד שתביא שתי שערות פירוש ואפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה:

יח כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַיָּבָם חוֹלֵץ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אִישׁ כָּךְ אֵין הַיְבָמָה חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אִשָּׁה גְּדוֹלָה. וְיָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה:

מגיד משנה ויבם קטן. משנה פ' ב''ש (דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה:

יט הַיְבָמָה לֹא תִּתְיַבֵּם וְלֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם הַמִּיתָה וּמִיּוֹם הַיִּבּוּם וּמִיּוֹם הַחֲלִיצָה כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. וּמִפְּנֵי מָה לֹא תַּחֲלֹץ בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְיִבּוּם וְנֶאֱמַר (דברים כה-ז) 'אִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ' (דברים כה-ט) 'וְחָלְצָה נַעֲלוֹ' וְגוֹ' בְּעֵת שֶׁהִיא עוֹלָה לְיִבּוּם עוֹלָה לַחֲלִיצָה וְכָל זְמַן שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה לְיִבּוּם אֵינָהּ עוֹלָה לַחֲלִיצָה. וְאִם יִבֵּם אוֹתָהּ אוֹ חָלַץ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעֵבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ נִפְטְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה כְּלוּם:

מגיד משנה היבמה לא תתייבם. משנה פרק החולץ (דף מ"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים ומתבאר בגמרא שם צ' יום כמ''ש רבינו. ודין שאר הנשים נתבאר פי''א מהלכות גירושין: ומפני מה לא תחלוץ. שם בגמרא: ואם יבם אותה. מתבאר שם בגמרא:

כ הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה. אִם הָיָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נֶחְלְצָה לוֹ מֵעוֹלָם וּמֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הִפִּילָה אוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שֶׁנּוֹלַד חוֹזֵר וְחוֹלֵץ לָהּ הוּא אוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו. שֶׁחֲלִיצַת הַמְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת הַמְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ יִבּוּם:

מגיד משנה החולץ ליבמתו. משנה (דף ל"ה:) ראש פרק החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא וכו': ואם הפילה או שלא שהה ל' יום וכו'. פירוש או שלא נודע אם כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' אבל כלו לו חדשיו בודאי מתבאר למעלה שאמו פטורה וכבר הארכתי בזה למעלה והדין הזה שכתב רבינו כאן הוא במשנה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה ובגמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה וכו' ונפסקה הלכה בגמ' כר''ל ופירש רבינו דלאו דוקא מן האחים האחרים אלא מאחד מהם או ממנו או מן האחים האחרים וכבר כתבתי המשנה שיש איסור קורבה בחליצה זו אע''פ שאינה פוטרת ואף רבינו סובר כן וקיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

לחם משנה שחליצת המעוברת אינה חליצה וכו'. אע''פ שכתב רבינו בסוף פ''ד כ''מ שאמרנו אינה חליצה כו' הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה וכו' וכאן אמר שחליצת המעוברת אינה חליצה ובהדיא אמרו בגמרא דנפסלה מן הכהונה י''ל דהרי כאן ביאר דבריו באומרו חוזר וחולץ לה ומדקאמר חוזר וחולץ ולא קאמר או חולץ או מייבם משמע דנאסרה עליו ומ''ש אינה חליצה ר''ל מדין התורה ומפני שרבינו לא אמר דבר זה כדין אלא כנותן טעם לא חש לפרש דבריו זה נ''ל לדעת רבינו ועם היות שמ''מ קיצר וכמו שאמר ה''ה קיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

כא לְפִיכָךְ הַכּוֹנֵס אוֹ הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ הַמְעֵבֶּרֶת לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד זוֹ. שֶׁאֵין הַוָּלָד מַתִּיר עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם:

מגיד משנה לפיכך הכונס. ברייתא שם:

כב הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֵבֶּרֶת מַפְרִישִׁין אוֹתָן וּמַמְתִּינִין לָהּ. אִם הִפִּילָה יַחֲזֹר וִיקַיֵּם. וְאִם יָלְדָה אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי זֶה מוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְחוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים. וְאִם נִתְקַיֵּם הַוָּלָד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו:

מגיד משנה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) ומה שכתב רבינו מפרישין אותם פשוט הוא שהרי הוא ספק אשת אח שלא במקום מצוה. ומה שכתב אם הפילה הוא כשילדה ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו שהוא קרוי נפל כנזכר למעלה בדעתו ז''ל. ומה שכתב ואם ילדה הוא בשלא נודע בבירור שכלו לו חדשיו אלא שנגמרו סימניו ולפיכך אינה צריכה חליצה בהכרח שכבר נתבאר למעלה שולד כזה פוטר מן התורה ואינו פוטר מדבריהם ולפי שאינו פוטר מדבריהם צריכה חליצה לזיקתו שאין ביאת המעוברת ביאה לפטור מן היבום כנזכר למעלה וסובר רבינו שאם כן צריכה גט לביאתו דדמיא לכנוסה וכן דעת קצת מפרשים ז''ל וכן נראה שהסכים הרשב''א ז''ל. ומה שכתב ואם נתקיים הולד שלשים יום פשוט הוא והוא הדין אם נודע בבירור שכלו לו חדשיו שכל אחד מאלו פוטר את אמו כמו שנתבאר למעלה:

לחם משנה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. וכתב ה''ה וסובר רבינו שא''כ צריכה גט לביאתו וא''ת והא גמרא ערוכה היא (דף ל"ו:) דאמרו שם על מתניתין דבזמן שאין הולד בן קיימא יקיים תניא משום ר''א אמרו יוציא בגט ואע''ג דפליגי עליה דר''א מ''מ כיון דבעי גט לא פליגי עליה וא''כ משמע דתרתי בעינן. ונראה דמ''ש כאן רבינו דבעי גט לדעת רבינו הוא כאן דכיון דנגמרו סימניו והולד פוטר מן התורה היה די בחליצה קמ''ל דבעי נמי גט ורש''י ז''ל על ההיא דיוצא בגט פי' ומיהו בלא חליצה סגי נראה דפי' כן אליבא דר''י אבל אליבא דר''ל ודאי דתרתי בעינן כמבואר שם לעיל בגמרא דלפוטרה בגט צריך שיבעול פעם אחרת וקשה קצת למה הניח ריש לקיש שהוא הלכה ופירש דלא כהלכתא ונראה דפירש הנראה יותר מפשט הלשון שהוא יוציא בגט דמשמע לחודיה ואע''ג דר''ל מתרץ דבעי נמי חליצה סגי בחדא כך נ''ל:

כג יָלְדָה לְאַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מִשֶּׁנִּתְיַבְּמָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא הֲרֵי זֶה הַוָּלָד סָפֵק אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן לְפִיכָךְ יוֹצִיא בְּגֵט וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁיָּלְדָה הַבָּנִים שֶׁיָּבֹאוּ אַחֲרָיו סָפֵק מַמְזֵרִים:

מגיד משנה ומה שכתב ילדה לאחר ששה חדשים. כבר נזכר במשנה והטעם מפני שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומ''ש גם כן ואם בא עליה שם בגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן