הלכות יבום וחליצה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות יבום וחליצה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א הַיְבָמָה שֶׁנָּתַן לָהּ הַיָּבָם גֵּט כְּרִיתוּת פְּסָלָהּ וּפָסַל אֶת צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלַץ לָהּ. וְאֵין הַגֵּט מוֹעִיל בִּיבָמָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן הוֹאִיל וְהַגֵּט מְגָרֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ. וְכָל גֵּט שֶׁפּוֹסֵל אִשְׁתּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה פּוֹסֵל אֶת יְבִמְתּוֹ מִן הַיִּבּוּם וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְזָר עַד שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ:

מגיד משנה היבמה שנתן לה היבם גט כריתות וכו'. מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק רבן גמליאל (דף נ':) ואמרו שם בגמרא מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל אחר חליצה: וכל גט הפוסל וכו'. בעיא שם (נ"ב) דאפשיטא דכל דפסיל בכהונה פסיל ביבמה: ואינה מותרת וכו'. זה מבואר שם ובהרבה מקומות:

ב הַמַּאֲמָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בּוֹ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאֵינָהּ נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא בַּחֲלִיצָה:

מגיד משנה המאמר אף על פי שאינו קונה וכו'. לא הוצרך רבינו בכאן לבאר שהמאמר אינו אלא מדבריהם לפי שסמך לו על מה שכתב ראש פרק שני ופשוט הוא בגמרא דלדידן קיימא לן כבית הלל (דף כ"ט) דאמרי דאין מאמר קונה קנין גמור כמו שכתב רבינו שאינו אלא מדבריהם ובפירוש אומר בפרק רבן גמליאל מ''ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר ביאה ע''כ וכן מתבאר בהרבה מקומות:

ג כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִבְעל צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט שֶׁהֲרֵי נִתְקַדְּשָׁה לוֹ. וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ לָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לְזָר. שֶׁאֵין הַיְבָמָה נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא אַחַר בְּעִילַת הַיָּבָם אוֹ אַחַר חֲלִיצָה. אֲבָל הַגֵּט פּוֹסְלָהּ לְיִבּוּם וְאֵינוֹ מַתִּירָהּ לְזָר. וְהַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבְּעִילָה:

מגיד משנה כיצד העושה מאמר וכו'. שם ובהרבה מקומות:

ד נָתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה הֲרֵי בִּטְּלוֹ וְהֻתְּרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא הֻתְּרָה אֶלָּא לְאֶחָיו אֲבָל זֶה שֶׁנָּתַן הַגֵּט * אֲסוּרָה הִיא לוֹ:

מגיד משנה נתן מאמר ליבמתו כו'. בפרק ארבעה אחין (דף ל"ב) אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ''ט מאי דעביד בה שקליה ופירש''י ז''ל הותרה x אפילו היא לאחים אבל לא לדידיה וזה כדעת רבינו ופסק כלישנא בתרא להקל בשל דבריהם: ובהשגות א''א ובגמרא בלישנא בתרא אמרינן הותרה אפילו היא ע''כ. סובר הרב ז''ל שכיון שאמרו סתם הותרה אפילו היא משמע אפילו לדידיה וכבר דחו טעם זה ואמרו דהתם קאי אמתניתין דשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי שיש אחת מהן שיש עליה זיקת שני יבמים ועלה קאמר רבה שאם נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא לאח הנשאר ויכול ליבמה אם ירצה ומש''ה לא איצטריך לפרושי דלדידיה אסורה וזה דעת הרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל:

ה נָתַן גֵּט לְזִקָּתוֹ [וְלֹא לְמַאֲמָרוֹ] פְּסָלָהּ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּצְרִיכָה גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:

מגיד משנה נתן גט לזיקתו וכו'. זה מבואר בפרק ר''ג (דף נ"ב:) ופי' רש''י ז''ל x דסתמא הרי הוא פוסל וכי אמרינן לעיל נתן גט למאמרו דוקא שפי' למאמרו אבל לא לזיקתו אבל סתמא פסלה אכולהו אחין ע''כ דבריו ז''ל:

ו הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתַּן לִיבָמָה תְּחִלָּה וְלֹא קְדָמוֹ דָּבָר אַחֵר וְלֹא נַעֲשָׂה אַחֲרָיו דָּבָר אַחֵר אֶלָּא שֶׁבָּעַל אוֹתָהּ זֶה שֶׁנָּתַן לָהּ הַמַּאֲמָר הוּא הַנִּקְרָא מַאֲמָר כָּשֵׁר. וְאִם קְדָמוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מִיָּבָם אַחֵר בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. וְכֵן אִם קְדָמַתּוּ בְּעִילָה בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אַחֲרָיו גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּעַל אוֹ נָתַן מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו. אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ אָחִיו מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה נִקְרָא מַאֲמָר פָּסוּל. בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁקְּדָמוּהוּ הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתְאַחֲרוּ אַחֲרָיו:

מגיד משנה המאמר שנתן וכו'. מ''ש רבינו שאין שום מאמר כשר אלא אותו שהוא קודם לדבר אחר ואין אחריו אלא ביאה שבה נותן המאמר על מי שקבלתו. פשוט הוא שם (דף נ"א) ואמרו במשנה שם עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה פי' ולא בדרך אחרת כמו שמתבאר שם והכוונה בכאן לרבינו היא שאין שום מאמר אחר כשר וראוי לביאה כשרה ר''ל שיבעול הנותן למי שקבלתו אלא זה אבל כל שקדמו אחד משאר דברים או נתאחר אחריו ה''ז מאמר פסול ואינו רשאי לבעול אותה והטעם שאין המאמר קונה קנין גמור ולפיכך יש אחריו מעשה אחר ואין צ''ל שאם קדמו מעשה שכבר נפסל בשעת נתינה וכל זה מתבאר שם בפרק רבן גמליאל במשנה ובגמרא אליבא דהלכתא ופרק האשה רבה ובמקומות אחרים ומוסכם מכל המפרשים ז''ל ויתבאר בפרק זה שאף המאמר הפסול יש לו חלות וצריך גט לעקרו:

ז כֵּיצַד. נָתַן גֵּט אוֹ חָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן מַאֲמָר לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ נָתַן לָהּ מַאֲמָר וְחָזַר וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁנָּתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל בֵּין הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן בֵּין הַמַּאֲמָר הָאַחֲרוֹן:

ח נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמַּאֲמָר בֵּין שֶׁקְּדָמוֹ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אוֹ בְּעִילָה. בֵּין שֶׁקָּדַם הַמַּאֲמָר לְאֶחָד מֵאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל. חוּץ מִן הַנּוֹתֵן מַאֲמָר וּבָעַל בְּעִילָה אַחַר הַמַּאֲמָר שֶׁזּוֹ הִיא כְּהִלְכָתָהּ:

ט הַבְּעִילָה שֶׁבּוֹעֵל הַיָּבָם אֶת יְבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אוֹ אַחַר מַאֲמָרוֹ בָּהּ וְלֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת בְּעִילָה כְּשֵׁרָה. וְאִם קְדָמָהּ מַאֲמָר מֵאָחִיו אוֹ גֵּט בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. אוֹ שֶׁקְּדָמָהּ מַאֲמָר בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת בְּעִילָה פְּסוּלָה:

מגיד משנה הבעילה שבועל וכו'. ג''ז מבואר שם בפרק ר''ג (דף נ':) שכל שקדם לה מאמר או גט היא ביאה פסולה ואמרו שם מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום ופירשו אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה ופירש''י ז''ל מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה זיקת יבמין כדתנן לעיל מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה ולא אמרינן תיסגי לבטל ביאה בגט בלא חליצה ותפטר אף חבירתה בביאתה מן החליצה ותירצו אי ביאה אחר הגט כגון גט לזו ובעל לזו דאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שכנסה גזירה ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה [דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט בביאה גרידתא אלמא מעלייתא היא] ואתי למבעל לכתחילה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי תנן צריכה גט וחליצה דאי אמרינן בגט סגי לה אמרי ביאה של זו אחר קנין של זו מעלייתא היא ואתי למעבד ביאה אחר ביאה [וקא פגע באיסור אשת אח עכ''ל]:

י הַחֲלִיצָה שֶׁחוֹלֵץ הַיָּבָם לִיבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אִם לֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת חֲלִיצָה מְעֻלָּה. וְאִם קְדָמָהּ גֵּט אוֹ מַאֲמָר בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת חֲלִיצָה פְּחוּתָה:

מגיד משנה החליצה שחולץ וכו'. ג''ז מבואר שם ובמקומות אחרים ויתבארו למטה מה שיש בין ביאה כשרה לפסולה ובין חליצה כשרה לפסולה:

יא יְבָמוֹת רַבּוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה כְּשֵׁרָה אוֹ נֶחְלְצָה חֲלִיצָה מְעֻלָּה הֻתְּרוּ הַכּל וְנִסְתַּלְּקָה זִקַּת הַיָּבָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם נִבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה פְּסוּלָה אוֹ נָתַן לָהּ מַאֲמָר פָּסוּל נֶאֶסְרוּ כֻּלָּן לְיִבּוּם וּצְרִיכָה גֵּט זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מַאֲמָר. וּצְרִיכָה חֲלִיצָה [כָּל] אַחַת מֵהֶן לְהַתִּירָן לְזָר. שֶׁאֵין זִקַּת הַיִּבּוּם מִסְתַּלֶּקֶת בִּבְעִילָה פְּחוּתָה:

יב נֶחְלְצָה אַחַת מֵהֶן חֲלִיצָה פְּחוּתָה הֻתְּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר זוֹ שֶׁנֶּחְלְצָה אֲבָל צָרָתָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתַּחֲלֹץ גַּם הִיא אוֹ עַד שֶׁיַּחְלְצוּ כָּל הָאַחִין לָרִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּחְלְצָה הַחֲלִיצָה הַפְּחוּתָה. שֶׁאֵין חֲלִיצָה פְּחוּתָה מְסַלֶּקֶת זִקַּת יִבּוּם מִבַּיִת זֶה עַד שֶׁתַּחֲזֹר עַל כָּל הָאַחִין אוֹ עַד שֶׁתֵּחָלֵץ כָּל אַחַת מֵהֶן:

מגיד משנה (יא-יב) יבמות רבות וכו'. משנה (דף מ"ג:) פרק החולץ וכבר נתבאר זה פ''א: כיון שנבעלה וכו'. עיקר הנוסחא בדברי רבינו בכאן צריכה חליצה כל אחת מהן להתירן לזר שהוא סובר שחליצת אחת מהן אינה פוטרת צרתה וכמו שביאר בסמוך במ''ש נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ודעתו בזה צל''ע שהוא ז''ל סובר שאם נתן האחד מאמר לאחת או נתן לה גט ואח''כ בא עליה אחיו ואחד מהן חלץ לאחרת שלא נעשה בה מעשה שאין חליצתה של זו פוטרת זיקת היבום של שנייה וצריכה השנייה גט וחליצה והטעם לפי שזו חליצה פסולה כמו שנתבאר ואינה פוטרת חבירתה ואע''פ שיותר היא פסולה זו שנעשו בה מעשים אלו מ''מ אין חליצתה של שנייה אע''פ שמעולה פוטרתה ונמצא שהוא ז''ל פוסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת מאמר והוא ז''ל סובר שאין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה וסובר דלפטור עצמה פוטרת וכן הוא ז''ל סובר שאם נחלצה אחת מהן מכל האחין נפטרה הצרה ואיני יודע מהיכן יצא לו זה ואיני יכול להלום הסוגיא לפי שיטתו וכבר נחלקו עליו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בדין זה ודעת הרשב''א ז''ל הוא שכל שהן שוות כגון שיש לפניהם מאמר או גיטין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואם האחת בעלת גט או מאמר חליצת אחרת פוטרתה אבל חליצתה של זו אינה פוטרת האחרת ואפילו חלצו לה כל האחין:

כסף משנה (יא-יב) יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן. כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי''ל דלא משמע לטור הכי משום דא''כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס''ל. ומ''ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל:

לחם משנה נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ראה שבהבנת דברי רבינו יש הפרש בין ה''ה ובעל הטורים שה''ה סובר דדעת רבינו דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה אע''פ שהיא מעולה מחליצת צרתה וטעמו מפני שהוא ז''ל כתב שקורא חליצה פחותה אע''פ שעשה מאמר בצרתה שכ''כ בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת כו' ואח''כ כתב סתם דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה משמע דאפילו דעשה מאמר בצרתה וחולץ לה אינה פוטרת צרתה ולפ''ז פסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה לא נפטרה בעלת המאמר ולפי פירוש זה יצא לו לה''ה התמיהות הגדולות שתמה על רבינו ועוד יקשה עליו מה שהקשה בפ''ז מההיא ברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה וכתב שם שברייתא זאת צריכה תלמוד לדעת רבינו. ועוד ק''ל לפי פירוש של ה''ה מההיא דכתב רבינו בפ''ז דחלץ לצרות נפטרו האחיות דהא חליצת צרות חליצה פחותה דאע''ג דהוא פסק כרב אשי דאמר לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה לא הוי אלא דחליצת צרה כשרה טפי כדכתב שם הרא''ש בריש פרק ד' אחין הילכך חשובה חליצת צרת רחל מחליצת רחל אבל מ''מ פסולה הוי וי''ל דרבינו סובר דצרת אחות זקוקה מותרת וחליצתה חליצה כשרה לגמרי ולא פסולה וכן התוס' בד''ה [מאי אחד חולץ לכולן] כתבו דחליצה כשרה הוי. אבל הטור ז''ל נראה שלא הבין כן דברי רבינו מפני שנראה שהוא סובר דפסק כשמואל בההיא דחלץ לבעלת המאמר וכו' שהוא כתב בסימן ק''ע אחר שכתב דין אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת צרתה וכו' וכתב הרמב''ם וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה חולץ וכו' משמע דס''ל דהרמב''ם מודה בדין זה וצ''ל לדעתו דאע''ג דכתב רבינו כאן דחלצה חליצה פחותה לא נפטרה צרה לא בכל חליצה פחותה קאמר דאי מעולה מאחרת אע''פ שהיא פחותה ואפשר שאע''פ שהיא שוה עם אחרת פוטרתה ואע''פ שרבינו סתם כאן דבריו סמך על מ''ש בפ''ז שכשחולץ לצרות נפטרו האחיות וסבירא לטור דחליצת צרות הוי חליצה פחותה ואעפ''כ אמר דפוטרת צרות א''כ למדנו שם דכל חליצה מעולה מחבירתה אע''פ שהיא פחותה פוטרת צרתה ונסתלקו לפי פירוש זה כמה תמיהות שתמה ה''ה ובעיקר מחלוקת דרב ושמואל סובר הטור ז''ל דפוסק רבינו כשמואל דחליצה פסולה אינה חוזרת על כל האחין ופסק כתירוצא בתרא דקאמר כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה''מ למפטר צרה אבל מפטר נפשה פטורה ובמפטר צרה סובר רבינו דכשהיא חוזרת על האחין כרב סגי אע''פ שהיא פסולה אע''פ שזה צ''ע מ''מ נתבאר דעתו ז''ל וקשה דהא כתב הרא''ש ז''ל בריש פרק ד' אחין דאית לן למיפסק כתירוצא קמא דאב''א כי קאמר חליצה מעליא בעינן משום דהך שינויא אתי כרב אשי מכח קושיא שהקשו בתוס' דהא לקמן מסקינן כשמואל התחיל ולא התחיל קאמר והתחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה וכ''ש הכא בשניהם שוין ותירצו דההוא דמפרש לקמן דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר סבר כשינויא דבסמוך דמפלגי בין מיפטר נפשה למיפטר צרה ושינויא דהכא דאמר חולץ לכולן אאמצעית סבר כרב אשי דאמר לקמן לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה ע''כ וכיון שכן קשה על רבינו דהוא פסק כשינויא בתרא והוא בפ''ז פסק כרב אשי דהוא לא כתב שם התחיל ולא התחיל כשינויא קמא וא''כ איך פסק כאן כשינויא בתרא דהוי דלא כרב אשי וי''ל דנהי דשינויא קמא לא מצי סבר כשינויא דהתחיל ולא התחיל וכן שינויא דהתחיל לא מצי סבר כשינויא בתרא דה''מ למיפטר נפשה וכו' אבל רב אשי מצי סבר כתרי שינויי דלעיל דחלץ לצרות נפטרו אחיות משום דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה אבל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אלא היא גופה פטרה נפשה ואינו חולק רב אשי על שינויא בתרא ע''כ תמהתי על דברי הרא''ש ז''ל שפסק כשינויא קמא דאתי כרב אשי דהא שינויא בתרא נמי אתי כרב אשי וצ''ע. ובפירוש דברי ההלכות כתב הרא''ש ז''ל דנחלקו הראב''ד והרמב''ן דהראב''ד פירש דפסקו כשמואל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר והרמב''ן ז''ל כתב בפסקיו כרב וכתב ה''ה דלדעת הרשב''א כל שהחליצות שוות כל אחת פוטרת חבירתה ונראה דטעמו מפני שהוא מפרש מה שאמר בגמרא בפ' ד' אחין כי הדדי נינהו ואחת פוטרת חבירתה כדברי רש''י ז''ל והרמב''ן נראה שהיה מפרש דכי הדדי נינהו וצריכות שתיהן חליצה ולא פטרה חדא לחבירתה אבל כשהיא מעולה האחת פוטרת חבירתה ולכך כתב דכשהיא מעולה פוטרת את חבירתה כדכתב הרא''ש ז''ל בשם הרמב''ן ומפני שהרמב''ן ז''ל מפרש דמאי דקאמר כי הדדי נינהו ר''ל אינה פוטרת אחת לחבירתה לכן פירש דלדידן דקי''ל דחליצה פסולה חוזרת דאין האחת פוטרת לחבירתה כדכתב הטור ז''ל בשמו בסימן ק''ע דאילו היה מפרש כפירש''י ז''ל דכי הדדי נינהו ופוטרת האחת לחבירתה לא היה יכול לומר כן דהא קי''ל דחליצה פסולה חוזרת והיכי מסיק בגמרא דהאחת פוטרת את חבירתה ויש סיוע לדברי הרמב''ן ממה שהקשו בס''פ ר''ג גבי גט לזו וגט לזו לימא מסייע ליה לרבה בר רב הונא דאמר חליצה פסולה חוזרת על כל האחין כו' והשתא לפירוש הרמב''ן אתי שפיר דהא בהא תליא דאי חליצה פסולה חוזרת ה''ה שתיהן נמי צריכות חליצה אבל לפירש''י ז''ל קשה מה ענין זה לזה דאין זה סיוע דאע''ג דחליצה פסולה חוזרת מ''מ בהא אפשר דפוטרת את חבירתה ולכך כתב שם רש''י דפריך מסיפא וקאמר וכן שתי יבמין ליבמה אחת וכו' כלומר דמהך הוי סייעתא ולא מרישא דרישא לא הוי סייעתא דאפילו דחוזרת אפשר דפטרה אחת לחבירתה ולכך קאמר דפריך מסיפא ומש''ה כתב הטור שם בסימן ק''ע בשם רש''י ז''ל דאפילו אם נאמר בשני יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה כו' ביבם אחד וכו' אחת נפטרת בחליצת חבירתה ומלשון זה נ''ל שנראה לו לטור כן כרש''י ז''ל:

יג כָּל יְבָמָה שֶׁנִּבְעֲלָה לִיבָמָהּ בֵּין בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין בְּעִילָה פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו בֵּין לְשֵׁם אִישׁוּת בֵּין לְשֵׁם יַבְּמוּת. וַאֲפִלּוּ בָּעַל צָרָתָהּ אַחַר שֶׁבָּעַל בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ בַּבְּעִילָה. וְכֵן כָּל יְבָמָה שֶׁנִּתַּן לָהּ מַאֲמָר בֵּין מַאֲמָר כָּשֵׁר בֵּין מַאֲמָר פָּסוּל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִפְּנֵי הַמַּאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָסוּר אִסּוּר הַמַּאֲמָר:

מגיד משנה כל יבמה וכו'. זהו ממה שנתבאר שאין בכאן חייבי כרת אלא חייבי לאוין וידוע שקידושין תופסין בחייבי לאוין ולפיכך לביאה זו צריך גט וכן למאמר ומפורש הוא הדין בגמרא ובהלכות פרק רבן גמליאל (דף נ"ב) וכרבנן דסבירא להו הכין:

יד כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַגֵּט דּוֹחֶה הַיְבָמָה דְּחִיָּה גְּמוּרָה וְכֵן הַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר. אֲבָל הַבְּעִילָה קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְהַחֲלִיצָה דּוֹחָה אוֹתָהּ דְּחִיָּה גְּמוּרָה. לְפִיכָךְ גֵּט אַחַר גֵּט בִּיבָמָה אוֹ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר מוֹעִיל [א]. אֲבָל בְּעִילָה אַחַר בְּעִילָה וַחֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה אֵין הָאַחֲרוֹנָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. וְכֵן גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אַחַר הַבְּעִילָה אֵינָהּ כְּלוּם:

מגיד משנה כבר אמרנו וכו' לפיכך גט אחר גט וכו'. שם (דף נ') פרק רבן גמליאל מחלוקת במשנה רבן גמליאל אמר אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה וחכמים אומרים יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל לא לאחר בעילה ולא אחר חליצה כלום ע''כ. ומבואר עוד הדין בברייתא וידוע שהלכה כחכמים וכן מבואר בהלכות:

טו כֵּיצַד. יָבָם שֶׁנָּתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁנָּתְנוּ שְׁנֵי גִּטִּין לִיבָמָה אַחַת זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ כִּגְרוּשָׁה לִשְׁנֵיהֶן וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְאֶחָד מֵהֶן חוֹלֵץ. וְכֵן אִם נָתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן אָחִיו גֵּט לְצָרָתָהּ כָּל אֶחָד אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת זוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט. וְכֵן אִם נָתְנוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַיָּבָם שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְחָלַץ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמִין שֶׁחָלְצוּ זֶה אַחַר זֶה לִיבָמָה אַחַת אֵין חֲלִיצָה אַחֲרוֹנָה כְּלוּם וְאֵין הַחוֹלֵץ אוֹתָהּ בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. שֶׁזֶּה כְּחוֹלֵץ לִשְׁאָר הַנָּשִׁים שֶׁאֵין לוֹ עֲלֵיהֶן זִקָּה:

מגיד משנה כיצד יבם וכו'. שם (דף נ"א) מבואר בברייתא: אבל היבם שחלץ ליבמתו כו'. כבר נזכר זה שאין אחר חליצה כלום:

טז וְכֵן הַבּוֹעֵל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו וְחָלַץ לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵין חֲלִיצָה זוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם חָזַר אָחִיו וְנָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵינוֹ כְּלוּם. חָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אוֹ בָּעַל לֹא עָשָׂה כְּלוּם מֵאַחַר שֶׁבָּעַל אָחִיו תְּחִלָּה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל אִם נָתַן מַאֲמָר לְצָרָתָהּ אוֹ בָּעַל צָרָתָהּ צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה וכן הבועל יבמתו וכו'. גם זה שם והטעם מפני שאין אחר ביאה כלום ופירוש דוקא אחר ביאה כשרה אבל לא לאחר ביאה פסולה כנזכר למעלה בדין ואם נבעלה אחת מהן וכו' וכתנא קמא דמתניתין דקתני והבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום וזהו סתם משנה ודלא כרבי נחמיה דאמר בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום: וכן אם חזר אחריו וכו'. שם מבואר במשנה ובגמרא: אבל אם נתן וכו'. שם מתבאר בסוגיא דלדידן דקי''ל דליכא כרת בצרתה כנזכר פ''א קידושין תופסין בהן וזה פשוט:

יז שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁיִּבְּמוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד וְלֹא נוֹדַע מִי יִבֵּם תְּחִלָּה שְׁנֵיהֶן יוֹצִיאוּ בְּגֵט וְיֻתְּרוּ לְזָרִים וַאֲסוּרוֹת לַיְבָמִין. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים אַחַת בְּעַכּוֹ וְאַחַת בְּצוֹר וְשִׁמְעוֹן אָחִיו בְּעַכּוֹ וְלֵוִי אָחִיו בְּצוֹר וְשָׁמְעוּ שֶׁמֵּת רְאוּבֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּוָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו שֶׁמָּא קָדַם וְיִבֵּם. קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְיִבֵּם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁאָחִיו יִבֵּם תְּחִלָּה. רָצָה הָאֶחָד לַחֲלֹץ קֹדֶם שֶׁיָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ:

כסף משנה שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. יש לתמוה על זה מ''ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה''י וא''ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה:

לחם משנה לפיכך ראובן שהיה בירושלים וכו'. ק''ל קצת דלמה לי דין הקודם להמשך ממנו דין זה בלא''ה אמרינן ליה דכיון דכשייבם אחיו אינו יכול הוא לייבם משום דכיון דאמרינן בית אחד הוא בונה כו' א''כ ודאי דיש לו לחוש אולי בנה אחיו ואין לו לייבם עד שידע מה עשה אחיו: רצה האחד לחלוץ וכו'. קשה דהא לעיל כתב רבינו בפ''ג דכשאמרה מת בעלי ואח''כ מת הבן שניתן לי וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תחלוץ עד שיודע הדבר אם לא היתה פסולה לכהונה גזירה שמא יודע אחר החליצה שהחליצה אינה כלום ותנשא לכהן כדאמרו בגמרא בפרק האשה שלום וא''כ הכא נמי ניחוש שמא חלץ אחיו קודם ואין חליצה אחר חליצה וימצא אח''כ שחליצה זו אינה חליצה ותנשא לכהן וקא שרו חלוצה לכהן בשלמא לחוש שמא יבם אחיו קודם שיחלוץ זה הא ודאי לא חיישינן דאינו יכול ליבם עד שידע מה עשה אחיו ולא חיישינן דעבד איסורא אבל מ''מ שמא חלץ קודם אחיו ודוחק לומר דהכי איירי דפסולה לכהונה וסמך כאן רבינו על מ''ש שם. וי''ל דע''כ לא חיישינן להכי אלא התם גבי אשה שאמרה מת בעלי ואח''כ מת הבן שניתן לי דכיון שהיא אמרה אפשר דהוי כמו שאמרה וכן גבי אשה שהלך בעלה וצרתה דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל הכא לא תלינן בחליצה דאדרבה מצות יבום קודמת ואמרינן דהא האחר ממתין לידע מה עשה זה כדי לייבם ולא יחלוץ דמצות יבום קודמת. וא''ת למה חולץ הא דומה זה למ''ש רבינו בסוף פרק ראשון דמפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום משום דכל העולה ליבום כו' וזו כיון דאינה עולה ליבום בתוך התשעים אעפ''י שימצא אח''כ שאינה מעוברת אין ראוי לחלוץ א''כ הכא נמי נימא הכי כיון דהשתא אינה ראויה ליבום דלא ידע אם יבם אחיו א''כ אינה ראויה לחליצה. וי''ל דהרי כבר אמרו בפרק החולץ הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא נתעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה הא קטנה לאו בת עיבורי היא הכא נמי י''ל דאם אתא אליהו ויאמר עדיין לא יבם אחיו לזו בת חליצה ויבום היא אבל התם אפי' אתא אליהו ואמר דלא נתעברה לא משגחינן ביה:

יח יָבָם קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ כְּמַאֲמָר מִן הַגָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר. וּמַאֲמָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אִם נְתָנוֹ בַּתְּחִלָּה מוֹעִיל וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל בּוֹ עַל הַגָּדוֹל אֲבָל אִם נְתָנוֹ בַּסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. וְגִטּוֹ וַחֲלִיצָתוֹ אֵינָם כְּלוּם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף:

מגיד משנה יבם קטן בן ט' שנים וכו'. במשנה פרק האשה רבה (דף צ"ו) מפורש במשנה הדין ובהרבה מקומות אמרו בגמרא שביאת בן תשע כמאמר דגדול שויוה רבנן. וכתב הרמב''ן ז''ל דמדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כאשת איש להתחייב עליה כדאיתא בהדיא פ''ק דקידושין (דף י"ט) אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה רב אשי ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו ס''ד אמינא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה [וביאתו ביאה] לתחייב עלה משום אשת איש קמ''ל אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי והא דקני לה מדין תורה טעמא דמילתא כדתני עלה בתוספתא דמכילתין זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אינה צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי ע''כ דבריו ז''ל ויש בזה שטה אחרת: ומאמר בן תשע שנים וכו'. מפורש שם בפרק האשה רבה (דף צ"ו) במשנה ואוקימתא בגמרא דביאה בין בתחילה בין בסוף ומאמר בתחילה דוקא אבל לא בסוף: וגיטו וחליצתו וכו'. פסק רבינו כת''ק דברייתא דפליג על ר''מ דאמר דחליצתו כגט דגדול וגיטו ג''כ מהני בתחילה והטעם משום דר''מ יחידאה הוא וכ''נ מן ההלכות. וכתב בעל המאור ז''ל וכן הדברים מוכיחין דע''כ לא קאמר בגמרא יש לו גט אלא לטעמיה דר''מ דאמר יש לו חליצה אבל לרבנן דאמרי אין חליצת קטן כלום ה''ה לגיטו ע''כ דבריו ז''ל והן מסכימים לדעת רבינו:

יט כֵּיצַד. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מַאֲמָר תְּחִלָּה פְּסָלָהּ עַל שְׁאָר אַחִין. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגָּדוֹל מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְחָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְנָתַן לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ מַאֲמָר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא פְּסָלָהּ עַל אָחִיו הַגָּדוֹל. חָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּבָא עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ אַחַר מַאֲמַר אָחִיו הַגָּדוֹל פְּסָלָהּ עַל הַגָּדוֹל כִּשְׁנֵי גְּדוֹלִים שֶׁעָשׂוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה כיצד בן ט' וכו'. כבר נתבאר זה למעלה שהמאמר של קטן אינו פוסל אלא בתחילה והביאה שלו פוסלת תחלה וסוף:

כ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו הַגָּדוֹל וּבָא עָלֶיהָ אוֹ חָלַץ אוֹ נָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה פְּסָלָהּ עַל הַקָּטָן. וְכֵן אִם חָזַר הַקָּטָן וּבָא עַל צָרָתָהּ אוֹ בָּא אָחִיו הָאַחֵר שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ נִפְסְלָה עָלָיו כְּדִין כָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר:

מגיד משנה בן תשע שנים וכו'. כל הבבא הזו במשנה שם וכסתם משנה:

כא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְהִגְדִּיל וְלֹא בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט מִפְּנֵי בִּיאָתוֹ שֶׁהִיא כְּמַאֲמָר וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁקּוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט בִּלְבַד:

מגיד משנה בן תשע שנים ויום אחד וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו שם ובמקומות אחרים ופשוט הוא לפי מה שכבר נתבאר:

כב אֶחָד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וְאֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר:

מגיד משנה ואחד בן תשע שנים ויום אחד וכו'. שם (דף צ"ז:) במשנה וכבר נתבאר זה פ''ב מהלכות אישות בארוכה:

כג קְטַנָּה שֶׁרְאוּיָה לְמָאֵן. וְהַחֵרֶשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשֵׁי שְׁתֵּיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שְׁנֵי מִינֵי קִדּוּשִׁין הֵן. קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ קִדּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְקִדּוּשֶׁיהָ תְּלוּיִין עַד שֶׁתַּגְדִּיל. וְחֵרֶשֶׁת תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ כָּל הַיְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד קְטַנּוֹת אוֹ חֵרְשׁוֹת בִּיאָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת כֻּלָּן:

מגיד משנה קטנה שראויה למאן וכו'. הטעם שכתב רבינו לנשואי קטנה וחרשת שהם מדבריהם נתבאר בגמרא פ' חרש (דף קי"ב): לפיכך אם היו כל היבמות וכו'. משנה פרק ב''ש (דף ק"י) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות ומפורש בגמ' שהחרשת אינה בת חליצה ומתניתין דקתני וכן שתי חרשות אביאה בלבד קאי. וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתניתין דפרק מצות חליצה (דף ק"ד:) דתנן דקטנה בת חליצה אבל לדידן דקי''ל עד שתביא שתי שערות אין חליצה בקטנה כמבואר פ''ד וזהו שלא הזכיר רבינו בכאן אלא ביאה:

לחם משנה לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד כו'. כתב ה''ה וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתני' דפ' מצות חליצה (ק"ד:) וכו' וקשה דהא מתני' דפרק מצות חליצה היא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ורבינו נמי הכי פסק לעיל בפ''ד חליצת קטנה פסולה וא''כ אי אתיא כמתני' דמצות חליצה הוא דפסק כוותה היה לו להזכיר ג''כ [חליצה] וקשה עוד דהיכי מצי אתיא כמתני' דהתם כיון דהתם אמר דחליצתה פסולה א''כ איך פוטרת צרתה אפילו שתיהן קטנות הא חליצה פסולה לא פטרה צרתה. מיהו יש לתרץ לזה דהך חליצה הוי פסולה ומדרבנן מיהא הוי חליצה וכיון שכן דוקא כשהנישואין הם מדאורייתא בקטנה שקדשה אביה אז ודאי החליצה פסולה אבל ב' יתומות דהם נישואין דרבנן אתי חליצה דרבנן ומפיק חליצה דרבנן אבל מ''מ קושיא ראשונה קשיא. וי''ל דה''ה ורבינו גורסין במתניתין חליצתה כשרה היא כגירסת הרב האלפסי ז''ל והיא גירסת הירושלמי שכתבו התוס' ומה שאמר בגמרא זו דברי ר''מ ר''ל דקאמר דמקשינן אשה לאיש מדרבנן ולכך לכתחילה לא תנשא בחליצה זו אלא תחלוץ פעם אחרת אבל חכ''א דאפילו לכתחילה הוי חליצתה חליצה וכדפירשו שם התוספות ומה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות ר''ל לא כמתניתין דקאמר כשרה בדיעבד ולא כחכמים דאמרו לכתחילה חליצה מעליא היא אלא אפילו בדיעבד קודם שתביא שתי שערות חליצתה פסולה ולפ''ז יתיישב דברי ה''ה דמתניתין דפרק בית שמאי סברה דחליצתה כשרה בדיעבד ולכך פוטרת את חבירתה אבל לדידן דקי''ל דחליצתה פסולה אין חליצה שייכא בה כלל ואע''ג דאית לן דנישואי קטנה דרבנן וא''כ כיון דמדרבנן הויא מיהא חליצה הו''ל למיפטר קטנה דכוותה דהוי נישואין דרבנן מ''מ י''ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואילו היו נישואין מה''ת לא פטרה צרתה ה''נ כשהן קידושין דרבנן לא פטרה צרתה. זה נ''ל ליישב דברי ה''ה ואני כתבתי למעלה שגירסת רבינו במשנה בפרק מצות חליצה היא פסולה וכן נ''ל עיקר דלדברי ה''ה ק''ל טובא איך נאמר דמאי דקאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות הוי לא כמתניתין ולא כחכמים דאמרו בין גדולה בין קטנה ואם גירסתו במשנה היה לו כשרה יותר ראוי לו לפרש דמה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות היינו לכתחילה אבל בדיעבד חליצתה כשרה ורב אלפס ז''ל שגירסתו במשנה כך אפשר שהוא סובר כן דחליצתה כשרה אבל רבינו שכתב דחליצתה פסולה נ''ל עיקר בדבריו כמ''ש:

כד הָיְתָה אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת קְטַנָּה אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת צָרָתָהּ. וְכֵיצַד תַּקָּנָתָן. מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וְכוֹנֵס אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ כּוֹתֵב לָהּ גֵּט אַחַר שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ * וְתֻתַּר לְזָר:

מגיד משנה היתה אחת חרשת וכו'. במשנה שם (דף ק"י:) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא כיצד תקנתן אמר רב כונס [את] החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ובהלכות ולר''א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לה לחרשת וכן הלכתא והן הן דברי רבינו: ובהשגות א''א זה המחבר גמרא הוא עושה מדעת עצמו וכו'. סובר הרב ז''ל שלא א''ר אליעזר שם בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולה ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה וע''ז נפסקה הלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהם לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות דרב דאמר כונס את החרשת לא אמרה אליבא דר''א דר''א בכל גווני מלמדין את הקטנה שתמאן והדבר צריך לי הכרע:

כה הָיְתָה אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת בִּיאַת הַפִּקַּחַת אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת הַפִּקַּחַת שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה בִּיאַת הַגְּדוֹלָה אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַקְּטַנָּה וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה:

מגיד משנה היתה אחת וכו'. משנה שם: וכן קטנה וכו'. גם זה משנה שם:

כו הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן וּבָא הַיָּבָם עַל אַחַת מֵהֶן וְחָזַר וּבָא אוֹ הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם זֶה יְבִמְתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:

מגיד משנה היו שתיהן וכו'. שם (דף קי"א) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת בא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה ופירש רש''י ז''ל שהרי ביאתן שוה ואם הראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו ומקיים הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסור שני בתים עכ''ל. וביאר רבינו שהשניה צריכה למאן וכן עיקר:

כז וְכֵן הַדִּין בִּקְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת שֶׁבָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. שֶׁבִּיאַת הַקְּטַנָּה מְעֻלָּה מִבִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת. שֶׁהַקְּטַנָּה רְאוּיָה לְאַחַר זְמַן. לְפִיכָךְ *יְקַיֵּם הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:

מגיד משנה וכן הדין וכו'. שם קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת [לא] פסל את הקטנה כך היא הגירסא בספרי הגאונים ובהלכות x והן הן דברי רבינו אבל רש''י ז''ל גורס פסל את הקטנה והביאו לזה הברייתא שהזכירו שם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואמרו שהטעם דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא וזהו דעת הר''א ז''ל בהשגות שכתב א''א טעות הוא זה כו'. ואפשר שרבינו וההלכות סוברין דהך ברייתא פליגא אמתני' והויא לה הלכה כסתם מתניתין והרשב''א ז''ל הכריע כדברי רש''י ז''ל והר''א ז''ל:

לחם משנה וכן הדין בקטנה וחרשת וכו'. תמיהא לי טובא דלפי גירסא דגריס במשנה לא פסל בקטנה ובא על החרשת תחילה גריס במשנה פסל א''כ היכי אמר התם רב חסדא בפרק ב''ש (דף ק"י:) על מילתיה דרב דאמר כונס החרשת ומוציאה בגט וכו' ש''מ קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה הא ממתניתין נמי שמעינן ליה דמדקאמר (הרשב"א ז"ל) [בא] על הקטנה תחילה ואח''כ על החרשת לא פסל וכשהוא בהפך פסל ודאי דקטנה ספק ולהכי לא פסל ובחרשת קנויה ומשויירת ולהכי פסל כשבא עליה תחילה דאי לא אלא דהוי איפכא דחרשת ספק וקטנה משויירת הדין היה ראוי להיות בהפך בשלמא לגירסת רש''י ז''ל א''ש דכל החלוקות אשר אפשר כבר סתר רש''י ז''ל בפירושו שם ולא נשאר אלא ע''כ חדא ספק וחדא קנויה ומשויירת וממתניתין לא שמעינן הך דכיון דבתרווייהו גרסינן פסל ע''כ צריך אתה לומר דחדא גזירה אטו אידך ואי אמרת דקטנה ספק כשבא על הקטנה תחילה פסל אטו בא על החרשת תחילה ואי אמרת חרשת ספק כשבא על החרשת תחילה פסל אטו בא על הקטנה תחילה וא''כ לא ידענו כלל ממתניתין לכך קאמר דש''מ מדרב דקטנה הוי ספק וחרשת קנויה ומשויירת אבל לדברי רבינו קשה טובא והיא קושיא אלימתא בעיני. ועל צד הדוחק גדול נ''ל לומר דאולי היה רב חסדא יודע דבמתניתין בחד גרסינן פסל וחד לא פסל והיה מסופק במתניתין אי גרסינן לא פסל בקמייתא ופסל בבתרייתא או איפכא לכך אמר דשמעינן מדרב דבקמייתא גרסינן לא פסל ובבתרייתא פסל. עוד ק''ל על מ''ש הטעם שביאת הקטנה ביאה מעולה מביאת החרשת ולמה לי הך טעמא לימא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה היא וממה נפשך לא פסל דההיא ברייתא לא פסלה אלא מטעמא דגזירה ומתני' דלית לה טעמא דגזירה לימא טעמא משום דהיא ספק קנויה ואינה קנויה. ועוד דהך טעמא שכתב רבינו לאו טעמא היא דא''כ דביאתה מעולה מחרשת תיפטר בביאתה לחרשת אעפ''י שאין זו קושיא דכיון דשני מיני קידושין הן להכי לא פטרה מ''מ קשה מאי דכתבתי ואפילו תדחוק ותאמר דמאי דכתב רבינו שביאת הקטנה מעולה הוא הצד אחד דקנויה וה''ק אי אמרינן קנויה עדיפא הך מחרשת ואי אמרינן אינה קנויה נכרית היא ולא פסלה ולא כתב רבינו אלא הצד האחד מ''מ קשה למה כתב הצד האחד היה לו לומר השני צדדין ולומר אי קנויה עדיפא מחרשת ואי אינה קנויה נכרית היא. ונ''ל לתרץ זה דכיון דרבינו סובר דמתניתין פליגא אברייתא ולא ס''ל גזירה אטו בעל חרשת תחילה רצה לתת טעם למה לא גזרינן אטו בעל חרשת תחילה ואמר שלא יטעו שהרי ביאת הקטנה מעולה ואפילו שיראו שלא פסל את הקטנה לא משום הא יטעו דבעל החרשת תחילה ולא בא רבינו כאן לפרש טעמא דקנויה ואינה קנויה אלא טעמא דלית ליה למתני' גזירה אטו בעל חרשת תחילה וצריכה גט זו הברייתא שאמרו שם וחרשת יוצאת בגט וכ''ת הא ביאת קטנה לא פטרה לחרשת וביאת חרשת גופא פסולה היא ולא פטרה נפשה א''כ אמאי יוצאה בגט כבר כתב שם רש''י ז''ל דממה נפשך הוא אי קטנה קנויה הרי פטרה לחרשת ואי קטנה אינה קנויה ביאת חרשת ביאה כשרה היא ופטרה נפשה:

כח בָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וּמְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן * וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט:

מגיד משנה בא היבם וכו'. שם בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל החרשת וכתב רבינו מלמדין את הקטנה שתמאן והוא כדברי ההלכות שכתבתי למעלה דלר''א בכל גווני מלמדין שתמאן והר''א ז''ל חולק בזה ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט וחליצה. ומ''ש בכאן דהא איכא מ''ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אינה קושיא שכבר פסקו בהלכות כעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו כמו שנתבאר פי''א מהלכות גירושין:

כסף משנה (כז-כח) וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'. כתב הרשב''א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי''ל ממאנת אף לזיקתו וקי''ל כר''א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב''ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז''ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע''כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ''ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ''ע עכ''ל הרשב''א בשילהי פרק בית שמאי:

לחם משנה בא היבם תחילה על החרשת וכו'. כאן חזר הר''א והשיג על רבינו יותר על מה שהשיגו לעיל במה שאמר וכיצד תקנתן וכו'. ונ''ל שטעמו שזה קושיא גדולה ממה שהקשה למעלה דלמעלה אמר דלא אמרו כן בגמרא אלא לקיים מצות יבום דאורייתא אבל התם לאו דאורייתא אע''ג דהוי מצות יבום דרבנן אבל כאן הקשה לו דליכא מצות יבום כלל לא דרבנן ולא דאורייתא שהרי כאן שתיהן יוצאות בגט. עוד הקשה על רבינו דהא בגמרא בפרק ב''ש אמר לעולם יתרחק אדם מן המיאונין ונ''ל שהיא קושיא עצומה לדברי רבינו מפני שבגמרא הקשו בפרק ב''ש (דף ק"ט) על מה שאמר ר''א מלמדין את הקטנה שתמאן ומי שרי והתני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מן המיאונים כו' ותירצו מיאון דמצוה שאני משמע דהיכא דליכא מצוה אין מלמדין אותה למאן והכא מאי מצוה איכא הא שתיהן יוצאות בשלמא לעיל איכא מצות יבום דרבנן ולהכי לא הקשה לו הר''א לעיל מהא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין דהא התם איכא מצוה אבל הכא ליכא מצוה כלל ועוד קשה זאת הקושיא במ''ש למטה גבי גדולה וקטנה דכשבא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין אותה שתמאן דלמה לי שילמדו למאן את הקטנה אי משום דא''א לקיים את שתיהן א''כ נגרש את הקטנה דהא נפטרה מחליצה בביאתה של גדולה וע''כ בקטנה שיש לה יד לקבל גיטה איירי דאי לא אינה מתקדשת למיאון דהא לפי גירסת רבינו והרי''ף בההיא דרבא דשלש מדות בקטן כו' יותר דעת צריך במתקדשת למיאון מבקבלת הגט וכ''ת דע''כ צריך להוציאה טפי עדיף במיאון מבקבלת הגט כדי שלא תפסל לכהונה ולא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו וכמ''ש הרא''ש ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל בפרק ב''ש כמו שהקשה על הראב''ד ז''ל למה לא תמאן וכו' ועוד דטעמא דבר קפרא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונים ויתרחק הוא משום דילמא גדלה ומתחרטא בה והכא ודאי לא מתחרטא כיון שהיא יוצאה עכ''פ אדרבה טפי עדיף לו במיאון בשלמא כשאינה צריכה לצאת ואנו מלמדין אותה שתמאן אפשר דמתחרטא דאמרה יותר טוב היה לי להיות עם בעלי אבל השתא דעכ''פ צריכה לצאת לא וכ''כ שם ג''כ הרמב''ן ז''ל אם נאמר כן קשה טובא דא''כ מאי פריך בגמרא ומי שרי על ההיא דר''א הא כיון דעכ''פ צריכה לצאת משום דיש זיקה א''כ טפי עדיף לה שתמאן וכ''ת דהגמרא מקשה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כר''ג משום דאין זיקה אכתי קשה מי אמר לו דסבר ר''א אין זיקה כר''ג דילמא סבר יש זיקה ועכ''פ צריכה לצאת ולכך קאמר דמלמדין אותה שתמאן א''ו שאין כל זה מספיק ללמד אותה שתמאן ואי כתב שם הרמב''ן ז''ל כל זה הוא מפני לתקן חבירתה שתשאר עם החרשת כדכתב שם לתקנתה ולתקנת חבירתה שלכך קאמר דהא ודאי מלמדין אותה שתמאן אבל היכא דליכא תקנת חבירתה בהך כדכתיבנא למה לא סגי והאמת דהך קושיא אלימתא היא לדעת רבינו אם לא שנתרץ לדעתו דודאי הך טעמא דכתיבנא מספיק ומה שהקשו בגמרא ומי שרי ותירצו מיאון דמצוה שאני הוא הדין דה''מ למימר דר''א סבר דיש זיקה כרבי ולכך ליכא הכא גדלה ומתחרטא בה אלא רצה ליישב דבריו אפילו דסבר דאין זיקה כר''ג. עוד קשה לדברי רבינו בצריכותא דקאמר בגמרא ואי אשמעינן בקמייתא משום דלא איקיים מצות יבום אבל בבתרייתא דאיקיים לא והכא כל היכא דיוצאת עכ''פ טפי עדיף ללמדה למאן כדי להתירה לכהונה כדפירש''י דהא היכא דיוצאת עכ''פ טפי עדיף שתמאן מהיכא דיוצאת בגט אע''ג דליכא שום טעמא אחרינא דהא הכא בהני חלוקות שכתב רבינו ליכא טעמא דגדולה רמיא קמיה וליכא טעמא דאיקיים מצות יבום ואפ''ה מלמדין אותה שתמאן מטעמא דפרישית ואי אתה יכול להלום דברי הצריכותא כמו שיישבו הרמב''ן ז''ל וכמו שהובא בפסקי הרא''ש ודוק וצ''ע. עוד כתב הראב''ד ז''ל ועוד דהא איכא מ''ד ממאנת למאמרו וכו' וכתב עליו ה''ה ז''ל דכבר נתבאר בהלכות כמ''ד ממאנת למאמרו ולזיקתו. ובאמת דצ''ע להבין דברי הראב''ד ז''ל דאם כוונתו להשיג על זה למה לא השיגו למעלה בהלכות גירושין ועוד כאן בהשגה ראשונה גבי כיצד תקנתן וכו' היה לו להשיג זה. ונ''ל דכוונתו לדחות הגירסא דגריס בדר''א בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן דקאי אכולהו דלעיל ואמר בבא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה שתמאן וכדכתב רבינו ושיעור דבריו כך הם דשם נאמר שהחרשת יוצאה בגט וכדכתב רבינו יש להקשות עליו הקושיות דהקשה דאין כאן מצוה כלל ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ובתר הכי אמר דאפילו תפרש המשנה דתשאר עם החרשת וכדכתב הרשב''א ז''ל וכמ''ש נמ''י ואיכא מצוה מ''מ קשה טובא דאם נאמר דקאי נמי דר''א אהא דבעל החרשת לא תשאר עם החרשת אלא אם לא תמאן לזיקתו ג''כ דא''כ צריך לחלוץ את הקטנה והוי צרת חלוצתו א''ו תמאן לזיקה וא''כ אמאי לא הקשו בגמרא מינה למ''ד ממאנת למאמרו ולא לזיקתו וזהו מ''ש ועוד דהא איכא מ''ד כו' כלומר אפילו תפרש פירוש אחר ליישב הקושיות הראשונות ולומר שתשאר עם החרשת תקשה לך הך ועוד אבל אם תאמר דר''א לא קאי אברייתא ולא גרסינן בכולן אינו קשה זה נראה ליישב דבריו עם שלשונו דחוק אבל מה נעשה כי לא ידעתי ליישבם באופן אחר ועם זה יתורץ דהר''א ז''ל לא הקשה זה לא בהלכות גירושין ולא לעיל כשכתב כיצד תקנתן כו'. עוד כתב ה''ה ז''ל דלדברי הראב''ד ז''ל תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כלומר ועכ''פ אינו רשאי לקיימה אלא תצא דאילו למה שהבין הטור ז''ל בסימן ק''ע בדברי הר''א ז''ל דישאר עם הקטנה קשה טובא ואמאי דילמא קטנה קנויה היא וביאתה פסולה אחר שבא על החרשת וא''כ על כ''פ תצא וצ''ע לדעת הטור ז''ל:

כט הָיוּ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. בָּא הַיָּבָם עַל הַפִּקַּחַת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. בָּא הַיָּבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַפִּקַּחַת פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט. וְהַפִּקַּחַת בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה:

מגיד משנה היו אחת וכו'. שם במשנה פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת. וכתב רבינו שהחרשת צריכה גט והטעם שאע''פ שביאת פקחת פוטרת מן הזיקה כמו שנזכר למעלה בהיתה אחת פקחת וכו' מ''מ כבר נתבאר בדין כל יבמה שנבעלת ליבמה וכו' שיש ביאה אחר ביאה אפילו בב' פקחות להצריכה גט והוא שבא עליה לשם אישות או לשם יבמות: בא היבם וכו'. שם בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת. ופי' רבינו שהחרשת יוצאה בגט ופשוט הוא שביאתה ביאה כשרה היתה ומספיק לה בגט. וכן פי' שהפקחת צריכה גט וחליצה והטעם מפני שביאתה היתה ביאה פסולה:

לחם משנה בא היבם על החרשת כו'. כתב ה''ה שמה שאמר רבינו שהחרשת יוצאה בגט פשוט דביאתו ביאה כשרה היא. וקשה דהא בפרק ב''ש (דף קי"א) אמרו אלא אי אמרת רבי נחמיה היא הא אמר ביאה פסולה פטרה אלא ש''מ רבנן היא ש''מ ע''כ. ופירש רש''י ז''ל סיפא בנכרית אמאי בעיא חליצה כו' אלא בגיטא תיסגי לה דביאת עצמה פוטרתה דביאה כשרה היא ואם נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת וכו' משמע דקרי ליה גמרא ביאה פסולה משום דבעל החרשת אח''כ שהיא ספק קנויה ומשום דדילמא היא קנויה ה''ה לביאת קטנה הקודמת הוי ביאה פסולה אע''פ שאפשר לדחות דמאי דקאמר הכי בגמרא הוא משום דרצה לדחות אפילו התירוץ הדחוק שאפשר לומר מ''מ האמת היא דביאה כשרה היא ויש לדקדק קצת זה מלשון רש''י ז''ל מ''מ גמרא דקרי ליה בסתמא ביאה פסולה קשה. ונראה לומר דהוא מפרש הגמרא דמאי דקאמר כך בשלמא אי אמרת קטנה ספק וחרשת קנויה ומשויירת א''ש דקאמר תמתין משום גזירה אלא אי אמרת איפכא דקטנה קנויה ומשויירת וחרשת ספק ורבי נחמיה היא ליכא איסורא משום קטנה גופה דהא ביאתו ביאה כשרה וכ''ת גזרי' דילמא בעל החרשת תחילה ויבא אח''כ על הקטנה ואתי למפטרה בגט דהיא ביאה פסולה הא לרבי נחמיה ביאה פסולה פטרה נמצא דלא קרי בגמרא ביאה פסולה אלא היכא דבא על החרשת ואח''כ על הקטנה וקאמר דא''א [למגזר] בא על [הקטנה] תחילה אטו בא על החרשת תחלה ואח''כ בא על הקטנה:

ל הָיוּ גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַקְּטַנָּה לֹא פָּסַל הַגְּדוֹלָה וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן. בָּא עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה. מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּעִילָתָהּ קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר:

מגיד משנה היו גדולה וכו'. שם גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה ר''א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ונפסקה הלכה בגמרא כר''א:

לחם משנה בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה כו'. כתב נמוקי יוסף שהקשה הרשב''א ז''ל כיון דכאן המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים הגדולה גם למעלה המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים החרשת ואמאי כתב והחרשת יוצאה בגט. ונראה דרבינו כבר תירץ קושיא זו במ''ש שבעילתה קונה קנין גמור כלומר דשאני הכא דכיון דקנין הגדולה הוא קנין גמור וקנין הקטנה אפי' דאמרינן דהיא קנויה הוא מדרבנן אתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת קטנה דרבנן כדי לקיים ביאת גדולה שהוא מה''ת אבל לעיל לא אתי מיאון ומבטל ביאת קטנה כדי לקיים החרשת שהיא מדרבנן וקל להבין החילוק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן