הלכות טוען ונטען - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין טָעַן הָאֶחָד וְאָמַר מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל זֶה שֶׁהִלְוֵיתִיו אוֹ שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶצְלוֹ אוֹ שֶׁגָּזַל מִמֶּנִּי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלוֹ בְּשָׂכָר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהֵשִׁיב הַנִּטְעָן וְאָמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם אוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן. אֵין זוֹ תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה אֶלָּא אוֹמְרִים בֵּית דִּין לַנִּטְעָן הָשֵׁב עַל טַעֲנָתוֹ וּפָרֵשׁ [א] הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ זֶה טַעֲנָתוֹ וֶאֱמֹר אִם לָוִיתָ מִמֶּנּוּ אִם לֹא לָוִיתָ. הִפְקִיד אֶצְלְךָ אוֹ לֹא הִפְקִיד. גְּזַלְתּוֹ אוֹ לֹא גְּזַלְתּוֹ. שְׂכַרְתּוֹ אוֹ לֹא שְׂכַרְתּוֹ. וְכֵן שְׁאָר הַטְּעָנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ תְּשׁוּבָה זוֹ. שֶׁמָּא טוֹעֶה הוּא בְּדַעְתּוֹ וְיָבוֹא לְהִשָּׁבַע עַל שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁהִלְוָהוּ כְּמוֹ שֶׁטָּעַן וְהֶחְזִיר זֶה אֶת הַחוֹב לִבְנוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה כְּנֶגֶד הַחוֹב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁנִּפְטַר מִן הַחוֹב. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ הֵיאַךְ תֹּאמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא אַתָּה מִתְחַיֵּב מִן הַדִּין לְשַׁלֵּם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֶלָּא הוֹדַע לַדַּיָּנִין פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים וְהֵם יוֹדִיעוּךָ אִם אַתָּה חַיָּב אוֹ אֵין אַתָּה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם גָּדוֹל אוֹמְרִים לוֹ אֵין לְךָ הֶפְסֵד שֶׁתָּשִׁיב עַל טַעֲנָתוֹ וְתוֹדִיעֶנּוּ כֵּיצַד אֵין אַתָּה חַיָּב לוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ וְהֶחֱזַרְתָּ לוֹ שֶׁהֲרֵי אָנוּ דָּנִין בְּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן אִם טָעַן הַטּוֹעֵן וְאָמַר זֶה חַיָּב לִי מָנֶה. אוֹ מָנֶה יֵשׁ לִי אֶצְלוֹ. אוֹמְרִים לוֹ מֵאֵי זֶה פָּנִים. הִלְוֵיתָ אוֹתוֹ. אוֹ הִפְקַדְתָּ אֶצְלוֹ. אוֹ הִזִּיק מָמוֹנְךָ. אֱמֹר הֵיאַךְ נִתְחַיֵּב לְךָ. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיִּדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְהוּא אֵינוֹ חַיָּב כְּגוֹן שֶׁחֲשָׁדוֹ שֶׁגְּנָבוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאֶתֵּן לְךָ מָנֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁהִלְוָהוּ מָנֶה וְהֵשִׁיב זֶה וְאָמַר לוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאַחַר [ב] כָּךְ הֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵדִים שֶׁהִלְוָהוּ בִּפְנֵיהֶם וְחָזַר הַנִּטְעָן וְאָמַר כֵּן הָיָה וְלָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא הֻחְזַק [ג] כַּפְרָן [ד] וּמְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם הֵשִׁיב אֵינִי חַיָּב אוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהָלַךְ הַתּוֹבֵעַ וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהִלְוָהוּ בִּפְנֵיהֶם וְאָמַר (הַנִּתְבָּע) כֵּן הָיָה אֲבָל הֶחְזַרְתִּי לוֹ פִּקְדוֹנוֹ אוֹ פְּרַעְתִּיו חוֹבוֹ לֹא הֻחְזַק [ה] כַּפְרָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:

מגיד משנה בעלי דינין שבאו לבית דין וכו'. דברים אלו פשוטים בעצמם ויש להם סמך בגמ' ממ''ש בשבועות ובנדרים וכשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו וכו' ופרק זה בורר אמרו במשנה גבי עדים ששואלין להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה וכו' והוא מחשש טענה שמא יטענו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן וכל שכן שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו וזה ברור: הרי שטען עליו שהלוהו מנה וכו'. פ''ק דמציעא (דף י"ז) אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי הא דשבתאי בריה דר' מרינוס כתב לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עילויה אירכסא כתובה אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרו דכתב לה לסוף אמר פרעתי אתא לקמיה דרבי חייא אמר להו הוחזק כפרן לאותה אצטלא ע''כ בגמרא ומפרש רבינו דהא דרבי יוחנן היא בעדים מעידין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וז''ש שיש לו וכיון שאמר טענה המכחשת העדים לעולם אינו נאמן לומר פרעתי עד שיברר בעדים אבל אם אין העדים מעידין שיש לו עכשיו אלא שהלוהו והוא מברר דבריו שמה שאמר אין לך בידי כלום ר''ל לפי שפרעו ודאי לא הוחזק כפרן וזה פשוט שאין לך בידי אין משמעו שלא לוה מעולם ואם כן למה הוחזק כפרן בכך:

ב רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁמָּנָה לוֹ מָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ מַה הֵן. וּתְבָעוֹ בְּדִין וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁהִלְוֵיתִיךָ. וְאָמַר מַתָּנָה נָתַתָּ לִי אוֹ פֵּרָעוֹן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁמָּנָה לוֹ בִּפְנֵיהֶם הֻחְזַק כַּפְרָן. וּלְעוֹלָם אֵין אָדָם מֻחְזָק כַּפְרָן עַד שֶׁיִּכְפֹּר בְּבֵית דִּין וְיָבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיַכְחִישׁוּהוּ בְּמַה שֶּׁכָּפַר:

מגיד משנה ראוהו עדים שמנה לו מעות כו'. פ' שבועת העדות (דף ל"ד) בעי ר''י מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני והעדים רואין אותו מבחוץ מהו א''ר המנונא והלה מה טוען אי דאמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי. וכתב רבינו ולעולם אין אדם מוחזק כפרן עד שיכפור בב''ד וכן כתבו ז''ל וכן בדין שהרי חוץ לב''ד יכול הוא לטעון מה שירצה:

ג * מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ כָּפַר בְּבֵית דִּין וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ מָנֶה וּפְרָעוֹ. וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי. הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁלָּוָה כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמִי. וְנִמְצָא הַלּוֶֹה אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁפְּרָעוֹ הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי וְאֵין הַמַּלְוֶה חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק זֶה כַּפְרָן. [ו] וְכֵן אִם הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְזֶה אֵינוֹ כְּתַב יָדִי. אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ הֲרֵי זֶה הֻחְזַק כַּפְרָן וּמְשַׁלֵּם:

ההראב"ד מנה הלויתיך וכו' עד שהרי הוחזק כפרן. א''א אין צורך לזה הטעם עכ''ל:

מגיד משנה מנה הלויתיך כפר בבית דין ואמר וכו'. פרק שבועת הדיינין (דף מ"א) ההוא דא''ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפתיך אמר ליה להד''מ אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי מאי נעביד אינהו קאמרי אוזפיה ואינהו קאמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן בגמרא וקי''ל הלכה כרבא וכתבו ז''ל דדוקא כי אתו סהדי אבל אי לא אתו סהדי ולוה גופיה הדר אמר לויתי ופרעתי לא הוחזק כפרן על פי עצמו כיון דליכא סהדי ואי בעי קאי בטענה הראשונה וזהו שכתב רבינו למעלה בסמוך ויבואו שני עדים ויכחישוהו וכן עיקר וגדולה מזו כתב רבינו פרק שביעי ושם יתבאר וכתב רבינו ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק כפרן ומכאן שהוא סבור שבכל מקום שהוחזק כפרן אין צריך התובע לישבע וכן עיקר וזה דעת קצת המפרשים ז''ל ונראה לי ראיה מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא ודאי אינו נשבע: וכן אם הוציא עליו כתב ידו וכו'. זה מתבאר ממה שנזכר בסמוך:

ד מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ וְהוּא לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הַנִּטְעָן וַהֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. לֹא [ז] הֻחְזַק כַּפְרָן שֶׁאֵין הָעֵדִים זוֹכְרִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁהֵם עֵדִים בּוֹ לְפִיכָךְ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן וְיִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוֵיתִיךָ וְאַתָּה עָמַדְתָּ בְּצַד עַמּוּד זֶה וְאָמַר הַנִּטְעָן לֹא עָמַדְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה מֵעוֹלָם וּבָאוּ עֵדִים שֶׁעָמַד לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מנה הלויתיך וכו'. דברי רבינו בכאן הוא בשאין שם עדי הלואה כמו שיתבאר למטה והדין הזה מבואר פ' שבועת הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן א''ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וקיימא לן כרבא: כיוצא בו תן לי מנה וכו'. מבואר פ' שבועת העדות (דף ל"ד:) וכרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני:

ה * תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוֵיתִיךָ וַהֲרֵי הָעֵדִים וְאָמַר הַנִּטְעָן פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אוֹמְרִין לַלּוֶֹה הֲבִיאֵם וְהִפָּטֵר. לֹא בָּאוּ אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. יִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁאֵין אָנוּ מַצְרִיכִים אוֹתוֹ לַהֲבִיאָן אֶלָּא לְבָרֵר [ח] דְּבָרָיו וּלְהִפָּטֵר אַף מִשְּׁבוּעָה. שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד תן לי מנה שהלויתיך וכו' עד שפרעו. א''א לאו דוקא אומר בפני פלוני ופלוני שזה לשון המדבר בהווה וזה לשון המדבר על עיקר הטענה ואין כאן חכמה עכ''ל:

מגיד משנה תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים. דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך הקשו כל המפרשים ז''ל מהא דאמרינן פרק גט פשוט (דף ק"ע) כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא (אמר ליה פרען) זוזי אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה ויבאו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה ואי לא אתו לאו מהימנא אנא והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אמר ליה אנא בהא כשמעתיה דמר סבירא לי דאמר ר' אבא וכו' אמר רב האומר לחבירו (מנה לי בידך והוא אומר) פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכין שיבאו פלוני ופלוני ויעידו והקשו וכו' ותירצו אנא נמי לברר קאמינא ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעדי הלואה דלמעלה אין שם עדי הלואה וכאן יש עדים וזהו שכתב כאן והרי העדים או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכאן יש מפרשים שחלקו כן והר''א ז''ל כתב בהשגות שזה דעת רבינו ואמר עליו ואין כאן חכמה ול''נ שהחלוק היא לדעת רבינו מפני עדי הלואה והרבה תירוצין נאמרו בזה. ודע שמדברי הרבה מן המפרשים נראה שבדין הנזכר כאן אם באו אותן פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם ואף כן נראה מדברי רבינו אבל עיקר הדבר הוא דקי''ל כרבא דלעיל ולא קי''ל כי הא דר' יצחק נפחא ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה מפני שהחזקה מכח שטר היא באה אבל בהלואה שהוא נאמן לומר פרעתי קי''ל דבכל גוונא נאמן וזה דעת רבינו אלפסי ז''ל שלא כתב בהלכותיו ההיא דגט פשוט ולזה הסכימו רבינו מאיר הלוי והרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל:

כסף משנה תן לי מנה שהלויתי לך והרי העדים וכו'. כתב ה''ה דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך וכו' ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה וכו'. לי נראה לחלק בענין אחר דהכא מיירי דיחדו אותם לעדים דכל כה''ג מידכר דכירי ואם באו ואמרו להד''מ הוחזק כפרן והכי דייק לשון רבינו שכתב בבבא דלעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהוזמנו העדים בו ואפשר לומר בענין אחר שרבינו מפרש דהא דאמרינן בפ' גט פשוט לברר קאמינא הכי קאמר הא דאמינא יבאו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד''מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואה''נ דאפי' לא באו או באו ואמרו להד''מ בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפ' שבועת הדיינין דכי אמרו להד''מ נאמן ובשבועה וה''ה שכתב שנראה מדברי רבינו כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם טעמו מדנקט רבינו לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאם לא כן לישמעינן הא וכ''ש הנך ולי נראה שאין זה הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באים: כתב עוד הרב המגיד ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה כלומר וזה כבר כתבו רבינו בריש פט''ו:

ו אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן. לְמָחָר תְּבָעוֹ בְּדִין וְהֵבִיא עֵדִים וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בְּךָ וְאֵין לְךָ בְּיָדִי [ט] כְּלוּם. פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים [י] מֵעוֹלָם שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַי וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עֵדוּת אֵין אָדָם זוֹכְרוֹ. וּלְפִיכָךְ אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן:

מגיד משנה אמר לו בפני וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) מפורש זה בגמרא ובהלכות בבאור וכן מבואר שם הא דאמר רב צריך שיאמר אתם עדי ל''ש אמר לוה ל''ש דאמר מלוה ושתיק לוה:

ז וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ הִטְמִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְאָמַר לוֹ מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן רְצוֹנְךָ שֶׁיָּעִידוּ בְּךָ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמַר לוֹ לֹא שֶׁמָּא תִּכְפֵּנִי בְּדִין לְמָחָר וְאֵין לִי מָה אֶתֵּן לְךָ וּלְמָחָר תְּבָעוֹ בְּדִין בְּאֵלּוּ הָעֵדִים. בֵּין שֶׁטָּעַן וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ בֵּין שֶׁאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת עַד שֶׁיֹּאמַר הַלּוֶֹה [כ] אַתֶּם עֵדַי אוֹ יֹאמַר הַמַּלְוֶה בִּפְנֵי הַלּוֶֹה וְיִשְׁתֹּק הַלּוֶֹה אֲבָל בָּעֵדוּת הַזֶּה לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. * מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ קַב רְשׁוּ כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹבוֹת הַרְבֵּה. אָמַר מִי הוּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ אֶלָּא פְּלוֹנִי וּבָא אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וּתְבָעוֹ וְאָמַר הוּא אֵינִי חַיָּב לוֹ כְּלוּם. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְכֵן אֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ [ל] אָמַר אִלּוּ הָיָה לִי מָמוֹן לֹא הָיִיתִי פּוֹרְעוֹ לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי. וְאַחַר מִיתָתוֹ בָּאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי לִתְבֹּעַ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לָהֶם כְּלוּם. שֶׁהָאָדָם עָשׂוּי לְהַרְאוֹת [מ] עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ בַּעַל מָמוֹן [נ] וְשֶׁלֹּא הִנִּיחַ בָּנָיו בַּעֲלֵי מָמוֹן וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

ההראב"ד מעשה באחד שהיו וכו' עד ישבע היסת ויפטר. א''א אין זה לפי הגמרא עכ''ל:

מגיד משנה מעשה באחד שהיו קורין וכו'. שם: וכן אחד שהיו אומרים עליו וכו'. גם זה שם:

ח אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּטְמִין עֵדִים אֵינָהּ עֵדוּת וְכֵן הַמּוֹדֶה מֵעַצְמוֹ וְעֵדִים שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְאָמַר לוֹ הֵן. בְּכָל הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין אוֹמְרִין לַנִּתְבָּע לָמָּה לֹא תִּתֵּן מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלְךָ. אָמַר אֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם. אוֹמְרִים לוֹ וַהֲלֹא אַתָּה אָמַרְתָּ בִּפְנֵי אֵלּוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ הוֹדֵיתָ מֵעַצְמְךָ. אִם עָמַד וְשִׁלֵּם מוּטָב וְאִם לֹא טָעַן אֵין [ס] טוֹעֲנִין לוֹ. אֲבָל אִם טָעַן וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ אוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ אֶת עַצְמִי נִתְכַּוַּנְתִּי פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אע''פ שהמטמין עדים וכו'. דברי טעם הם אלו דודאי טענת משטה אני בך אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכן בשאר הטענות ומבואר בגמ' גבי משטה הייתי בך אבל בעל המאור חלק ואמר שאם לא תבעו הלה אלא שהוא הודה מעצמו אפי' לא טען טוענין לו ולדברי הכל ליתומים טענינן להו כל מה שהיה יכול אביהן לטעון וזה מבואר בדברי רבינו למעלה:

כסף משנה אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות וכו' אבל אם טען משטה הייתי בו וכו' או שלא להשביע עצמי נתכוונתי וכו'. ליכא למידק מהכא דסבר רבינו דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב או שלא להשביע עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד''מ קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר מנה לי בידך:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן