הלכות טוען ונטען - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמַרְנוּ מִיּוֹם [א] לְיוֹם אֲפִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים יוֹם אֶחָד לֹא הֶחֱזִיק וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין פֵּרוֹת תָּמִיד כְּגוֹן הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת וְהַחֲנֻיּוֹת וְהַפֻּנְדָּקוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהַשׁוֹבָכוֹת וּבָתֵּי הַבַּדִּין וּשְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָה תָּמִיד וְזוֹרְעִין בָּהּ וְנוֹטְעִין וְהַגַּנּוֹת וְהַפַּרְדֵּסִין. וְכֵן עֲבָדִים הַמְהַלְּכִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁהִיא שׁוֹתָה מִמֵּי גְּשָׁמִים בִּלְבַד וּשְׂדֵה אִילָן אֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת מִמִּין אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיצַד. הָיְתָה שְׂדֵה תְּמָרִים וְגָדַר שָׁלֹשׁ גְּדֵרוֹת אוֹ שְׂדֵה עֲנָבִים וּבָצַר שָׁלֹשׁ בְּצִירוֹת אוֹ שְׂדֵה זֵיתִים וּמָסַק שָׁלֹשׁ מְסִיקוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְהֶחֱזִיק. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאִילָנוֹת רְצוּפִין וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן הַרְחָקָה כָּרָאוּי שֶׁהֲרֵי סוֹפָן לִיבַשׁ הוֹאִיל וְאוֹכְלָן שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת הֶחֱזִיק:

מגיד משנה שלש שנים שאמרנו. משנה שם (דף כ"ח) חזקת הבתים וכו' ואלו שהזכיר רבינו מהם מפורשים במשנה ובגמ' ומהם יוצאין מן הכלל שאמרו וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום אבל שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום ונחלקו במשנה רבי ישמעאל ור''ע בחזקת שדה הבעל ובגמ' (דף ל"ו:) אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ור''ע אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות ויבצור שלש בצירות וימסוק שלש מסיקות וקי''ל כשמואל אליבא דחכמים: ואפילו היו האילנות רצופין וכו'. שם (דף ל"ז:) אמרי נהרדעי אכלן רצופין אינה חזקה והקשה עליהם רבא וקי''ל כוותיה והויא חזקה וכן פסקו ז''ל:

כסף משנה אבל שדה הבעל וכו' ושדה האילן אינם מיום ליום וכו'. וא''ת הא אמרינן דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא''כ אע''פ שאכלה שלש תבואות כל שלא עברו שלש שנים נימא ליה אחוי שטרך. תירץ נמוקי יוסף דלאו בשנים תליא מלתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת הפירות תליא מלתא מדאמרינן (ל"ו) תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ומאי לא אמרינן דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן:

ב הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה דָּר בְּחָצֵר זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ שֶׁשְּׂכָרָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. טָעַן בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר שֶׁמָּא לֹא [ב] שָׁכַן בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אוֹ שֶׁמָּא אֵלּוּ שֶׁהִשְׂכִּירוּ לָהֶם לֹא שָׁכְנוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה. אוֹמְרִים לַמַּחֲזִיק אוֹ תָּבִיא עֵדִים שֶׁשָּׁנִים אֵלּוּ גְּמוּרוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אוֹ הִסְתַּלֵּק. * אֲפִלּוּ בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ לָנוּ הִשְׂכִּיר וְאָנוּ דַּרְנוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְטָעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר יָבִיאוּ עֵדִים שֶׁדָּרוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. צְרִיכִין אֵלּוּ הַשּׂוֹכְרִין לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁדָּרוּ בָּהּ תָּמִיד. שֶׁזֶּה הַדָּבָר תָּלוּי בָּהֶן וְאֵין תָּלוּי בְּטַעֲנַת הַמַּחֲזִיק כְּדֵי שֶׁיָּעִידוּ לוֹ:

ההראב"ד אפילו באו עדים וכו' עד כדי שיעידו לו. א''א ונתננו לו השכר עכ''ל:

מגיד משנה הביא עדים שהיה דר וכו'. שם (דף כ"ט) אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות והקשו והא תנן חזקת הבתים והא בתים ביממא ידעי בליליא לא ידעי ותירץ אביי מאן מסהיד אבתי שיבבי שיבבי מידע ידעי בין ביממא בין בליליא ורבא תירץ כגון דאתו בתרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא והקשה על תירוץ זה רב יימר ואמר דהני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרו הכי אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי ואמר לו רבא מי לא עסקינן דקא נקטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו תרי סהדי דדרו בה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע''ג דלא טעין איהו אנן טענינן ליה ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממא עבידן בליליא לא עבידן ע''כ. ודעת רבינו לפרש דהא דמר זוטרא קאי אתירוצא דרבא אפי' בסהדותא דשוכרן יכול לטעון הלא יבאו עדים שדר בה ביום ובלילה ונתן טעם ומפני מה אין שוכרין נאמנין לפי שזה תלוי בהן אבל אי לא טעין לא טענינן ליה כיון שהביא עדים שדר בה שלש שנים וסובר רבינו דהך טענה אפי' היא בשמא מקבלין אותה. עוד סובר דחנויות בשלש שנים בלבד הויא חזקה ורבים מהמפרשים חלוקין עליו במ''ש שאין השוכרים נאמנין לומר דרנו בה ביום ובלילה דודאי כל היכא דנקטי אגרא בידייהו ואינן נוגעין בעדותן נאמנין הן והא דמר זוטרא אתירוצא דאביי ורבא קאי כלומר דלא צריכין להני תירוצין אלא להיכא דטעין אבל לא טעין לא צריכין לא לשבבי ולא לשוכרין אלא כיון שיש עדים שדר בה או ששכרה שלש שנים דיו בכך והילכך אם נתנו שוכרין אלו השכר אינן נאמנין מדין נוגעין בעדות וזהו שכתב בהשגות אמר אברהם ונתננו לו השכר עד כאן אבל אם השכר בידם ודאי נאמנין וכן נראה עיקר ומצאתי לרבינו פרק ט''ו מהלכות עדות שהזכיר דין זה שהשוכר כל זמן שנתן שכרו אינו מעיד שום עדות לתועלת המשכיר בקרקע זה וכאן דבריו הם בשהשכר בידן ואעפ''כ אם טען המערער שיבאו עדים שדרו בה השוכרים יום ולילה טענתו טענה מפני שזה הדבר תלוי בשוכרים עצמן ולפיכך אינן נאמנין וכבר כתבתי שדעת האחרים ז''ל עיקר שכל שהשכר עדיין בידם נאמנין עוד יש שחלקו על רבינו במה שאמרו שמקבלין טענת המערער בשמא לפי שהן סבורין שאין מקבלין ממנו אלא בטוען ברי ונראין דברי רבינו. גם במ''ש שבחנויות די בחזקת שלש שנים כתוב בהשגות א''א אין דרך הגמ' כן וכו'. באור דבריו דודאי שלש שנים רצופות ושלמות בעינן ולא מקוטעות ולא מפוזרין אבל החנויות נתרבו שאע''פ שחזקתן מפוזרת הוי חזקה אבל ודאי שלמים בעינן והילכך צריך שתהיה חזקת החנויות שש שנים כדי שיהיו הימים בלבד שלש שנים ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ומדברי אבן מיגש נראה כדעת רבינו גם קצת המפרשים כתבו כן:

כסף משנה הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים וכו'. נראה שסובר רבינו דהא דאמרינן דמודה מר זוטרא אי לא טעין המערער לייתי סהדי דדר בה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה מודה שאם המחזיק או העדים שמעידים שדרו בה רוכלים אינם מצויין בעיר טענינן בשביל המערער ואמרינן למחזיק שיביא עדים שהחזיק בה שלש שנים ביום ובלילה דכיון דרוכלים הם מסתמא לא דרו בה ביום ובלילה:

ג הָיָה זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹ הָעֵדִים שֶׁדָּרוּ בָּהּ מִן הָרוֹכְלִין הַמְחַזְּרִין בַּעֲיָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. טוֹעֲנִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה וּכְשֶׁיָּבִיא עֵדֵי חֲזָקָה אוֹמֵר לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁהָיִיתָ מַחֲזִיק בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּחֲצֵרוֹת וּבָתִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן עֲשׂוּיוֹת לָדוּר בְּתוֹכָן בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אֲבָל הַחֲנֻיּוֹת שֶׁל תַּגָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין דָּרִין בָּהֶן אֶלָּא בַּיּוֹם כֵּיוָן שֶׁדָּר בָּהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים [ג] בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה חֲזָקָה:

ההראב"ד בד''א בחצרות וכו' עד הרי זה חזקה. א''א אין דרך הגמרא כן דלרבויי מפוזרות קאמר ולא לרבויי מקוטעות עכ''ל:

ד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְצוּפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. הֲרֵי שֶׁהֶחְזִיק בְּשָׂדֶה וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִירָהּ שָׁנָה וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִירָהּ שָׁנָה. אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵן כַּמָּה שָׁנִים לֹא הֶחֱזִיק. הָיָה דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהוֹבִיר אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתָן [ד] זוֹרְעִין שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וּמִקְצָתָן זוֹרְעִין שָׁנָה וּמוֹבִירִין שָׁנָה הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לֹא הוֹבַרְתִּי אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁנַת הַזְּרִיעָה:

מגיד משנה שלש שנים וכו'. זו היא מימרא דרב הונא שהזכרתי ושם אמרו אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי והקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דזרע ואזל האי גברא ואוביר ופירוש באתרא דמברי אף על פי שאכלן מפוזרות הויא חזקה אבל שנת ההוברה ודאי לא סלקא ליה וזה ברור וכן פירשו וכן נראה מדברי רבינו:

ה שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהֶחְזִיקוּ [ה] בְּשָׂדֶה שֵׁשׁ שָׁנִים הָאֶחָד אֲכָלָהּ רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית. וְהַשֵּׁנִי אֲכָלָהּ שְׁנִיָּה וּרְבִיעִית וְשִׁשִּׁית לֹא עָלְתָה חֲזָקָה לְאֶחָד מֵהֶם. שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ אָדָם אֶחָד שָׁנָה אַחַר שָׁנָה מִפְּנֵי זֶה לֹא מָחִיתִי. לְפִיכָךְ אִם כָּתְבוּ אֵלּוּ הַשֻּׁתָּפִין שְׁטָר בֵּינֵיהֶן שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה כֵּיוָן שֶׁעָבַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָלְתָה לָהֶן חֲזָקָה. שֶׁהַשְּׁטָר [ו] יֵשׁ לוֹ קוֹל וְהוֹאִיל וְלֹא מִחָה אִבֵּד זְכוּתוֹ. וְהוּא הַדִּין לְעֶבֶד שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְנִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אִם כָּתְבוּ שְׁטָר בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֶחֱזִיקוּ:

מגיד משנה שני שותפין וכו'. שם מעשה בגמרא ומבואר שם:

ו אֲכָלָהּ שָׁנָה זֶה הַמַּחֲזִיק וּמְכָרָהּ וַאֲכָלָהּ הַלּוֹקֵחַ שָׁנָה וּמָכַר לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי וַאֲכָלָהּ שָׁנָה. אִם מָכְרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁטָר שְׁלָשְׁתָּן מִצְטָרְפִין וַהֲרֵי זוֹ חֲזָקָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִחָה. וְאִם מָכְרוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר אֵינָהּ חֲזָקָה שֶׁהַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָמַד בָּהּ אִישׁ אֶחָד שָׁלֹשׁ שָׁנִים לֹא הֻצְרַכְתִּי לִמְחוֹת:

מגיד משנה אכלה שנה זה המחזיק וכו'. שם בגמרא שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר ופירושה מבואר בדברי רבינו:

ז אֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שְׁתַּיִם הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שָׁנָה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הַבֵּן שָׁנָה הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה וְהוּא שֶׁלָּקַח בִּשְׁטָר:

מגיד משנה אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. ברייתא שם ופירוש הבן המחזיק בין שהוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה לדעת רבינו ואף על פי שהוא סבור שאין חזקת הקטן חזקה כנזכר ריש פרק שלשה עשר בדין זה שהאב התחיל להחזיק הרי זו חזקה שהרי בטענת האב הוא בא. זה נראה בדעתו ז''ל מפני שסתם כאן ולא חלק בין גדול לקטן ושם פ' שלשה עשר אבאר בזה:

ח אֲכָלָהּ בִּפְנֵי הָאָב שֶׁהָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה שָׁנָה וּבִפְנֵי בְּנוֹ [ז] שְׁתַּיִם. אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה. אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה וּבִפְנֵי בְּנוֹ שָׁנָה וּבִפְנֵי לוֹקֵחַ מִן הַבֵּן שָׁנָה. הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהוּא שֶׁמָּכַר הַבֵּן זוֹ הַשָּׂדֶה בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו שֶׁהֲרֵי לֹא הִכִּיר הַמַּחֲזִיק שֶׁנִּמְכְּרָה וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַר בִּשְׁטָרוֹ. אֲבָל אִם מָכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ:

מגיד משנה אכלה בפני האב וכו'. ברייתא ואוקימתא מפורשת שם ופירש בשהבן הזה הוא גדול אבל אם הוא קטן אין מחזיקין בנכסיו ואע''פ שהתחיל להחזיק בחיי אביו כמו שאבאר פרק י''ד. ומ''ש רבינו אבל אם מכר וכו' אין לך מחאה גדולה מזו. כתב הרשב''א ז''ל שאין צריך מכירה בשטר אלא אפילו מכר בעדים לבד הויא מחאה. וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ופשוט הוא שדין מכירה שהוא מחאה הוא בכל מחזיקים ולא בדוקא בזה שאין חזקתו שלמה בפני אחר:

כסף משנה אכלה בפני האב וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב אבל אם מכר וכו' וכ''נ מדברי רבינו שלא הזכיר שטר עכ''ל. אומר אני שנעלם מעיני ה''ה מ''ש רבינו בפרק ט''ו גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו שנראה מדבריו שם שצריך מכירה בשטר שכתב והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי:

ט נָרָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁנִים הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנָה בָּהּ אֵינָהּ חֲזָקָה. וְכֵן אִם [ח] פָּתַח בָּהּ שְׁבִילֵי הַמַּיִם וּפָתַח וְשִׂדֵּד בִּלְבַד הוֹאִיל וְלֹא אָכַל פֵּרוֹת אֵינָהּ חֲזָקָה:

מגיד משנה נרה שנה וכו'. כך נראה מסקנא דגמ' שם דניר לא הוי חזקה וכן פסקו ז''ל: וכן אם פתח וכו'. זהו מה שאמרו שם מפתיחא לא הוי חזקה וכן פירש רבינו האיי ז''ל בספר המקח ופירושין אחרים יש וזה עיקר:

י זְרָעָהּ וְלֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם אֶלָּא זָרַע כּוֹר וְאָסַף כּוֹר לֹא הֶחֱזִיק שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה:

מגיד משנה זרעה ולא הרויח וכו'. שם אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה:

יא אֲכָלָהּ שַׁחַת לֹא הֶחֱזִיק. וְאִם הָיָה הַמָּקוֹם דַּרְכָּן לִזְרֹעַ לְשַׁחַת מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִין הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

מגיד משנה אכלה שחת וכו'. שם אכלה שחת לא הוי חזקה אמר רבא ואי קאי שחת בצורא דמחוזא הרי זו חזקה:

יב * אֲכָלָהּ עָרְלָה שְׁבִיעִית וְכִלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲבֵרָה הֲרֵי זוֹ [ט] חֲזָקָה:

ההראב"ד אכלה ערלה שביעית וכו' עד הרי זו חזקה. א''א שבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחריני עכ''ל:

מגיד משנה אכלה ערלה שביעית וכלאים כו'. שם (דף ל"ו) אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה x תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה כך היא גרסת הגאונים וההלכות ועיקר. וכתב רבינו אע''פ שנהנה בעבירה אבל יש מן המפרשים שפירשו שהטעם הוא לפי שיש שם אכילה של היתר כגון בערלה ובשביעית העצים ובכלאים נדחקו לפרש בזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות באחד ומאתים והביאו ראיה שטעם דין זה הוא מפני אכילת עצי היתר ממה שאמרו בכתובות גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל עבד רב יהודה עובדא באכילת חבילי זמורות ואמרו שם רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה. וזהו שכתב בהשגות א''א שבוש הוא זה דלא אמרו וכו'. ודעת רבינו אפרש הא דאכלה ערלה בתרי גווני או שאכל הזמורות וכההיא דכתובות או בעבירה דומיא דכלאים וכגון שאכלה הפירות והכריחו לפרש כן לפי שדוחק הוא לומר דההיא דכלאים בהוסיפו הפירות ולא הזמורות אי נמי יש לתרץ לדעתו דההיא דכתובות הכי קאמר אכילת חבילי זמורות אכילה היא דלא גרעה מאכילת איסור דערלה שהיא קרויה אכילה ועל דרך הדמיון הוא מביא ראיה זה נראה לדעת רבינו:

יג הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ סֶלַע אוֹ חַלָּמִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה צָרִיךְ לֵהָנוֹת בּוֹ בְּדָבָר הָרָאוּי לָהּ כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁטַח בּוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ יַעֲמִיד בּוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא נֶהֱנָה בּוֹ בְּכָל אוֹתָן הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים בַּדָּבָר הָרָאוּי לוֹ לֹא הֶחֱזִיק:

מגיד משנה היה המקום שהחזיק בו סלע וכו'. מפורש שם בראש הפרק:

יד הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מֵחֲצַר חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהָיָה מְגַדֵּל שָׁם תַּרְנְגוֹלִין אוֹ מַעֲמִיד שָׁם תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם. אוֹ שֶׁנָּתַן שָׁם זִבְלוֹ. בֵּין שֶׁהֶעֱמִיד שָׁם מְחִצָּה בֵּין שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד. אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְטָעַן עַל בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר אַתָּה נָתַתָּ לִי מָקוֹם זֶה אוֹ מְכַרְתּוֹ לִי הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

מגיד משנה היה מעמיד בהמה וכו'. כבר הארכתי בדין זה פרק חמישי מהלכות שכנים:

טו שָׂדֶה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר וּבָא זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ וְזָרַע חוּץ לַגָּדֵר [י] וְנֶהֱנָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. שֶׁהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין וְאוֹמְרִין כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁזּוֹרֵעַ בְּמָקוֹם מֻפְקָר אָמַרְנוּ כָּל מַה שֶּׁזָּרַע חַיַּת הַשָּׂדֶה תֹּאכְלֶנּוּ וּלְפִיכָךְ לֹא מָחִיתִי. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַזּוֹרֵעַ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר אֶלָּא רֶגֶל חַיָּה וְיַד כָּל אָדָם מְצוּיִין בּוֹ:

מגיד משנה שדה שהיא מוקפת גדר וכו'. שם אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה מימר אמר כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה:

טז אֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חוּץ מִבֵּית רֹבַע הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ חוּץ מֵאוֹתוֹ בֵּית רֹבַע שֶׁלֹּא נֶהֱנָה בּוֹ. אֲפִלּוּ [כ] הָיָה חַלָּמִישׁ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי לוֹ אֵין לָזֶה בּוֹ חֲזָקָה:

מגיד משנה אכלה כולה וכו'. שם בראש הפרק:

יז הֶחֱזִיק אֶחָד בָּאִילָנוֹת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן וְאֶחָד הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע וּזְרָעָהּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ [ל] וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם טוֹעֵן שֶׁהַכּל שֶׁלִּי וַאֲנִי לְקַחְתִּיו. זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּאִילָנוֹת וַאֲכָלָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים יֵשׁ לוֹ [מ] הָאִילָנוֹת וְקַרְקַע שֶׁצְּרִיכִין לוֹ וְהוּא כִּמְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לְכָל אִילָן וְאִילָן. וְזֶה שֶׁהֶחְזִיק בַּקַּרְקַע יֵשׁ לוֹ שְׁאָר הַקַּרְקַע:

מגיד משנה החזיק אחד באילנות וכו'. שם וכבר כתבתי פרק כ''ד מהלכות מכירה הסוגיא וביאורה בארוכה ודעת רבינו שסוגיא זו משמשת לשני ענינין האחד למוכר ולוקח והאחד בחזקת שלש. וכן כתבו בתוספות. ולזה הסכים הרשב''א ז''ל אלא שהם חלוקין בפירוש חצי קרקע הנזכר בסוגיא שם כמו שכתבתי בפרק כ''ח מהלכות מכירה באריכות:

יח וְכֵן הָאוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת אִילָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְטָעַן עַל בַּעַל הָאִילָן אַתָּה מָכַרְתָּ לִי אִילָן זֶה וְקַרְקָעוֹ הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע כָּעֳבִי הָאִילָן עַד הַתְּהוֹם:

מגיד משנה וכן האוכל פירות אילן וכו'. שם (דף ל"ז:) אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דקלא לחבריה קני ליה משיפולי ועד תהומא מתקיף לה רבא לימא ליה לכורכמא רישקא זביני לך עקור כורכמא רישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. ועיקר הפירוש דנהרדעי הוו סברי שאע''פ שהקונה שני אילנות ואין צריך לומר אילן אחד אין לו קרקע כמבואר פ' כ''ד מהל' מכירה זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקומות אילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו ואמר להן רבא דלא מכר לו אלא כורכמא רישקא כלומר לימי העץ אבל אם בא מחמת טענה שמכר לו המקום בפירוש חזקתו ראיה כיון שלא מחה בו ולזה הפירוש הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל והוא דעת רבינו ורבו ז''ל:

יט שְׂדֵה אִילָן שֶׁהָיוּ בּוֹ [נ] שְׁלֹשִׁים אִילָנוֹת בְּתוֹךְ בֵּית שָׁלֹשׁ סְאִין וְאָכַל עֲשָׂרָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁלִישִׁית [ס] הֻחְזַק בַּכּל. וְהוּא שֶׁהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁאָכַל מְפֻזָּרוֹת בְּכָל בֵּית הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁאָר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת. אֲבָל אִם הוֹצִיאוּ שְׁאָר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת וְלֹא אֲכָלָן לֹא הֻחְזַק אֶלָּא בְּמַה שֶּׁאָכַל:

מגיד משנה שדה אילן שהיו בו וכו'. שם (דף ל"ו:) אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע לרבנן היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ה''ז חזקה לאו מי אמר ר''י חד פירא הוי חזקה לכולהו פירי הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני והני מילי היכא דלא אפיקו אבל אפיקו ולא אכל לא הויא חזקה והוא דבזאי בזו וזה פירוש המימרא לדעת רבינו ואכל עשרה בשנה זו פירוש מפוזרין בכל השלשה בית סאין ומדברי ר' ישמעאל נשמע וכן דמפוזרין דוקא דהא דין זה למדנו ממאי דאמר ר' ישמעאל דבשדה אילן כנס את תבואתו מסק את זיתיו ואסף את קיצו הרי אלו שלש שנים ובודאי התבואה מפוזרת היא בכל השדה וכן הזיתים והקיץ מפוזרין הן בכל השדה שכן דרכן של בני אדם לפזרן בשדה ולזה הוי חזקה כל חד לחבריה וכן הדין באילנות אלו דדוקא מפוזרין זה דעת רבינו וה''ה דלא אפיקו השאר אבל אי אפיקו השאר לא הוו הנך שאכל חזקה לאחרים והא דלא הוו הנך חזקה לאחרים והוא דבזאי בזו פירוש דוקא כשבזזו העם שאר אילנות אבל הניח הוא הפירות שם הרי אלו שאכל חזקה לאחרים זהו דעתו ז''ל ויש בזה פירושים אחרים הרבה ואחד מהם כתוב בהשגות ואיני רואה קושיא על דברי רבינו:

כ * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל הוּא מִקְצָת הַפֵּרוֹת [ע] וּבָזְזוּ הָעָם שְׁאָר הַפֵּרוֹת. אֲבָל אִם מֵנִיחַ פֵּרוֹתֵיהֶן עֲלֵיהֶן הוֹאִיל וְאָכַל אִילָן מִכָּאן וְאִילָן מִכָּאן מִכָּל הַשָּׂדֶה הֶחֱזִיק בְּכָל הַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָסַף כָּל פֵּרוֹתֶיהָ:

ההראב"ד במה דברים אמורים בשאכל וכו' עד אף על פי שלא אסף כל פירותיה. א''א דעת אחרת היה לו כי ראה בגמ' והוא דבזו בזויי וסבר כי הוא לשון בזה ושלל וטעה כי הוא כמו בזעיה בזועי והוא לשון פזור שאכל שלשה מכאן ושלשה מכאן ומכאן הוציאו המפרשים זה הפזור שכתב הוא עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן