הלכות טוען ונטען - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמִּטַּלְטְלִין בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין הַלָּלוּ יְדוּעִין לוֹ. כֵּיצַד. בֶּגֶד זֶה אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁבְּיָדְךָ אוֹ שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁלִּי הוּא. אוֹ הִפְקַדְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ לְךָ. וַהֲרֵי הָעֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין אוֹתוֹ מִקֹּדֶם בִּרְשׁוּתִי. וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:

מגיד משנה כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות בגמרא מהם פ' חזקת (דף מ"ה) ופ' כל הנשבעין (דף מ"ו) ודין המשכון כבר נתבאר פי''ג מהל' מלוה ולוה:

ב טָעַן שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. כְּגוֹן בְּגָדִים וּפֵרוֹת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת וּדְבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁאִילוֹ כְּלִי זֶה וְלֹא [א] הִשְׂכִּירוֹ לוֹ בְּעֵדִים הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי הֶעָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וַהֲרֵי אוֹתוֹ הַכְּלִי תַּחַת יַד שִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן טוֹעֵן שֶׁהוּא שָׁאוּל אוֹ שָׂכוּר. וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה אַתָּה מִשְׁכַּנְתּוֹ בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֶלָּא רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל טַעֲנַת שִׁמְעוֹן. וַאֲפִלּוּ מֵת שִׁמְעוֹן [ב] הֲרֵי רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ. וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת. שֶׁטּוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ:

מגיד משנה בד''א בדברים שאינן עשויין וכו'. פרק כל הנשבעין שם ע''ב שלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן אינו נאמן ודעת הרב אלפסי ז''ל והרבה מן הגאונים דבכל גוונא אינו נאמן ולא בעינן ראוהו שהטמין כלים וכן עיקר ויש לזה ראיה מוכחת פ' המקבל: ומ''ש רבינו ואפי' מת שמעון וכו'. מבואר פ' המקבל דרבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר והוראת הגאונים ז''ל אין דעת רבינו כן כנזכר פ''ט:

כסף משנה והורו הגאונים וכו'. בפרק שאחר זה כתב שאין דעתו נוטה לזה:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה כְּלִי זֶה [ג] נִרְאֶה וְעוֹמֵד בְּיַד שִׁמְעוֹן. אֲבָל אִם רְאוּבֵן טָעַן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן כְּלִי פְּלוֹנִי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְשָׂכוּר הוּא הוֹצִיאוֹ אֵלַי וַהֲרֵי יֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לִי. וְאָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת וְנִפְטָר. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאֵין בְּיָדִי כְּלוּם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֶצְלִי וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי:

מגיד משנה בד''א כשהיה כלי זה נראה וכו'. זה פשוט דכולה סוגיא דכל הנשבעין אינה אלא בראה וכ''כ הרמב''ן ז''ל וכן מוכיח פ' חזקת הבתים (דף מ"ה):

ה אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁהָיָה בַּעַל הַכְּלִי טוֹעֵן אֲנִי הִפְקַדְתִּיו אֶצְלְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁכְּלִי זֶה הָיָה שֶׁלִּי וְנִגְנַב אוֹ אָבַד אוֹ נִגְזַל וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וְזֶה שֶׁתַּחַת יָדוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֲבָל אֲחֵרִים מְכָרוּהוּ לִי אוֹ נְתָנוּהוּ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיַד זֶה שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע כְּלָל שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ טוֹעֵן:

מגיד משנה אין כל הדברים הללו אמורין וכו'. פרק הגוזל בתרא (דף קי"ד:) משנה המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו ובגמ' מחלק בין בעל הבית העשוי למכור את כליו לאינו עשוי למכור את כליו כמו שמבואר בהל' גנבה פרק ה' ולא נזכר בגמ' חלוק בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אבל קצת מן המפרשים ז''ל חלקו בהן מכח סוגיא דכל הנשבעין ודעת רבינו לחלק בהם ולהשוות כלים העשויין להשאיל ולהשכיר בבעה''ב העשוי למכור את כליו לאינן עשויין בבעה''ב שאינו עשוי למכור כליו והרבה מן המפרשים ז''ל מסכימין דודאי יש תקנת השוק אפילו בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר והרי זה נשבע ונוטל דמיו כיון שזה אין טוענו השאלתיו לך או השכרתיו אבל מה שסובר רבינו שאפילו בדמים אינו נוטל כליו אא''כ יצא לו שם גנבה בעיר חלק עליו הר''א ז''ל בהלכות גנבה ואמר דבכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו צריך שיצא לו שם גנבה בעיר ושם אינו נראה מדבריו שיטול כליו בלא דמים אבל למטה נראה שהוא סבור שאפילו בלא דמים נוטלין ולזה עשו בהן תקנת השוק והוא דבר תימה כמו שאזכור למטה. ודע שדעת רבינו ז''ל עיקר וטעמו הוא מפני שאין מחזיקין בני אדם בגנבים וכל שהוא מודה שלא השאיל ולא השכיר לזה כלי זה אינו נאמן לומר נגנב ממני או השאלתיו לאחר והוא מכרו לך וכן עיקר:

כסף משנה אין כל הדברים האלו אמורים וכו' מפני שאין לו טוען. כלומר שאין הלה טוען הפקדתיו אצלך או השאלתיו לך והוה ליה כטוען שמא שאין זה נשבע כמו שנתבאר בפ''א:

ו יָצָא לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים חֲזָקָה מִכְּלֵיהֶן שֶׁנִּגְנְבוּ. יִשָּׁבַע זֶה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל וְיַחְזֹר הַכְּלִי לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. טָעַן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה אִם לֹא הָיָה מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיַעֲמֹד הַכְּלִי בְּיָדוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלְּקוּחִין הֵן בְּיָדִי וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. אִם אָמַר שֶׁלְּךָ הֵן אֲבָל חַיָּב [ד] אַתָּה לִי כָּךְ וְכָךְ יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין:

מגיד משנה טען אתה מכרתו לי וכו'. זה מבואר דכל שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין נאמן האומר לקוחין ומבואר פ' הנשבעין ודין זה הוא אפי' בבעה''ב שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גנבה בעיר ואע''פ שבכיוצא בזה אמרו ישבע כמה הוציא ויטול כנזכר פ''ה מהלכות גנבה זהו בשהאיש שמטלטלים בידו טוען אחר מכרן לי אבל באומר אתה מכרתם לי ודאי נאמן בהיסת ואפי' בדמים אין מוציאין מידו ומשנה דפ' הגוזל והסוגיא שעליה כולן הן בשמי שהכלים בידו טוען מאחר לקחתים: מכאן אתה למד לכל מי שיש מטלטלין וכו'. זה נתבאר למעלה בראש הפרק:

כסף משנה מכאן אתה למד וכו'. תימה דדברים פשוטים הם במ''ש בראש הפרק ומאי קמשמע לן במה שאמר מכאן אתה למד היא היא. ואפשר שבא ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ואם לא כן כי אמר שלך היא אבל אתה חייב לי וכו' לא היה לו לישבע אלא היסת:

ז * מִי שֶׁהָיוּ בְּיָדוֹ דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהֵם שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָם לִי אוֹ נְתָנָם לִי בְּמַתָּנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. אֲפִלּוּ [ה] הֵבִיא זֶה עֵדִים שֶׁהָיוּ יְדוּעִין לוֹ. שֶׁאָדָם עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו:

ההראב"ד מי שהיו וכו' עד שאדם עשוי למכור את כליו. א''א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא היה יכול לטעון ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא עכ''ל:

מגיד משנה מי שהיה בידו דברים העשויין וכו'. דין זה ג''כ נתבאר למעלה והוא בשלא יצא לבעליו שם גנבה בעיר והבעלים אין טוענין השאלתיו או השכרתיו לך ואע''פ שאם היה טוען כך היה נאמן אינו נאמן בטענת גנובין במגו משום דלא מחזקינן אינשי בגנבי ומיגו כי האי לא אמרינן. ובהשגות א''א לא ידעתי למה וכו'. נראה מדבריו שהוא נוטלן בלא דמים מזה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה וזהו דין היורש שרבא הוציא הספר מתחת ידו כמו שיתבאר בסוף הפרק ולקחו בלא דמים ואלו הן דברי תימה דודאי לא עדיפי כלים העשויין להשאיל ולהשכיר בשלא יצא לו שם גנבה משאר כלים בשעמדו בני אדם ולנו בתוך ביתו ומחתרת חתורה לו ובני אדם אלו יצאו ואבונקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו והללו ספריו של פלוני ואף באלו אמרו חכמים שהלוקח נוטל דמיו מן הנגנב וישבע כמה הוציא ויטול כנזכר פ''ה מהלכות גנבה וא''כ כל שכן בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר בשלא יצא לו שם גנבה ואת''ל שלא עשו תקנת השוק בכלים אלו אם כן אין לך אדם לוקח מחבירו כלים העשויין להשאיל ולהשכיר אלא ודאי אין ספק שאינו נוטלו בלא דמים וההיא דרבא שהוציא הספר מן היתומים זהו בשבעל הספר היה טוען השאלתיו או השכרתיו לאביהן ואם היה אביהן קיים לא היה נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם היה טוען בעל הספר גנוב הוא מאתי ודאי לא היה מוציאו בלא דמים ואף בדמים דעת רבינו שאינו נוטלו וכן עיקר כמו שכתבתי למעלה והרוצה לעמוד על דעת רבינו בכל פרטי דברים אלו יעיין כאן ופ''ה מהלכות גנבה ויסכים דבריו אלו עם אלו:

ח טָעַן זֶה עָלָיו וְאָמַר שֶׁאֲנִי הִשְׂכַּרְתִּים לְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּים לְךָ מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. וְאִם הָיוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לוֹ וְלֹא הִשְׂכִּיר לוֹ אֶלָּא מִפְּלוֹנִי לָקַח וְיַעֲמִיד כֵּלָיו בְּיָדוֹ:

ט אַל תִּטְעֶה בֵּין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר לִדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ רַבִּים וּגְדוֹלִים. שֶׁכָּל הַדְּבָרִים רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וְדַרְכָּן לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ חֲלוּקוֹ שֶׁל אָדָם וּמַצָּעוֹ וּמִטָּתוֹ רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֵם הַכֵּלִים שֶׁבְּנֵי אוֹתָהּ מְדִינָה עוֹשִׂין אוֹתָן מִתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לְהַשְׁאִילָן וּלְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן וַהֲרֵי הֵן לְבַעְלֵיהֶן. כְּמוֹ קַרְקַע שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ וְהַגּוּף קַיָּם כָּךְ אֵלּוּ הַכֵּלִים עִקַּר עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּשְׂכָרָן. כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶן בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת. וּכְגוֹן כְּלִי נְחשֶׁת הַטּוּחַ בְּזָהָב שֶׁשּׂוֹכְרִין אוֹתוֹ לַכַּלָּה לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ. שֶׁעֲשִׂיַּת אֵלּוּ הַכֵּלִים אֵינָן לִמְכִירַת עַצְמָן וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּעַל הַבַּיִת בְּבֵיתוֹ אֶלָּא לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים כְּדֵי לֵהָנוֹת כְּנֶגְדָּן אוֹ לְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן. וְכֵן אִם הָיָה לְאָדָם מִשְּׁאָר הַכֵּלִים וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׂכִּירוֹ תָּמִיד וּמַשְׁאִילוֹ וְהֻחְזַק לוֹ שֶׁהוּא לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר:

מגיד משנה אל תטעה בין דברים העשויין וכו'. ודאי ממה שאמרו חכמים עשויין ולא אמרו ראויין יש להוכיח שאין כל דבר הראוי להשאיל ולהשכיר בכלל זה דודאי יש בכלל ראויין עשויין שהרי אינן עשויין אלא א''כ הן ראויין אבל אין בכלל עשויין ראויין שהרי אין כל הראויין עשויין לכך וזה מבואר ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש עשויין עשויין מעיקרן לכך וכן הלשון מורה כפשטו אבל רוב המפרשים ז''ל ראיתי שפירשו עשויין רגילין ודרכן להשאילן ולהשכירן כמו שאמרו בעל הבית העשוי למכור כליו שפירושו רגיל ודרכו למכרן אע''פ שיש לפרשו העשוי העומד לכך מפני דחקו ומ''מ כך נראה מדברי קצת הגאונים ז''ל שכל שדרך להשאיל ולהשכיר כלי זה אע''פ שאינו עשוי מעיקרו לכך הדין הזה נוהג בו והכל לפי מה שהוא השואל ולפי מה שהוא המשאיל שיש דברים רגילין להשאילן לקצת אנשים ולא לקצתן ויש מי שישאל כלי זה מאחר ולא ישאלנו מזה ואף על פי שחלוקין אלו לא נזכרו בגמרא דברי טעם הם ונראה שהסכימו לזה הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכבר קרב רבינו אל כיוצא בזה שאמר שאם יש עדים שהוא משכירו תמיד אע''פ שאינו עשוי לכך הרי הן כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולא חלק רבינו בשואלין בין איש לאיש אלא במשאילן:

י וּכְלִי שֶׁהֶפְסֵדוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ וּבְנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו שֶׁלֹּא יַשְׁאִילוּהוּ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְהֵעִידוּ שֶׁהִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ זֶה אֵין מְבַטְּלִין בָּהֶן חֶזְקָתָן אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים. * רְאָיָה לִדְבָרֵינוּ שֶׁהֲרֵי רָבָא הוֹצִיא זוּג שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ הַסַּרְבָּל וְסֵפֶר הַגָּדָה בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְלוּלֵי שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל לֹא הוֹצִיא מִתַּחַת יְדֵי יְתוֹמִים. הָא שְׁאָר הַזּוּגוֹת [ו] וּשְׁאָר הַסְּפָרִים אֵינָן בִּכְלַל דִּין זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל בַּדִּין וְהוּא דָּבָר שֶׁל טַעַם שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו וְלָדוּן בּוֹ וּבָרוּר הוּא לְמוֹצְאֵי דַּעַת וְרָאוּי לַדַּיָּן לָשׂוּם אוֹתוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו וְלֹא יָלוֹז:

ההראב"ד ראיה לדברינו וכו' עד סוף הפרק. א''א אחר כל ההתראות והאזהרות האלה אשר התרה זה המחבר ואשר שם לרבים וגדולים טועים חזר הדין לכל דבר שאין כל אדם מקפיד עליו מלהשאילו או מפני בלאותו הרי הוא מדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר:

מגיד משנה וכלי שהפסדו מרובה וכו'. בפ' המקבל (דף קט"ז) גבי סכינא דאשכבתא פירוש סכין של שחיטה אמר אביי שהוא עשוי להשאיל ולהשכיר ורבא חלק עליו ואמר כיון דמיפגם קפדי אינשי ולא מושלי וסובר רבינו שמחלוקתן היא בשיש עדים שזה משאילו דאי לא לא הוה אמר אביי שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דהא ודאי אינו עשוי מעיקרו לכך ואעפ''כ חלק רבא ואמר שאין מבטלין חזקת כלי זה שכל אדם מקפיד עליו להשאילו או להשכירו וזה שהיה משאילו איהו דאפסיד אנפשיה ואין דנין לו דין חלוק משאר כל בני אדם זהו דעתו: ראיה לדברינו שהרי רבא וכו'. שם בפ' המקבל רבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ונראה מדברי רבינו שהביאו לו עדים שהיו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואם היה פירוש דברים העשויין הראויין לא היה צריך רבא לעדים דודאי ברור הוא שראויין הן להשאיל בין זוגות וספרים אלו בין שאר זוגות ושאר ספרים זו היא ראיית רבינו ז''ל ואין הכרח בגמ' שנתברר לו לרבא זה בעדים ואולי יש לו גרסא מבוארת בזה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן