הלכות טוען ונטען - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְרוּטָה אוֹ יֶתֶר וְיִכְפֹּר [א] בִּשְׁתֵּי מָעִין כֶּסֶף אוֹ יֶתֶר. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה מִשְׁקַל חֲצִי [ב] שְׂעוֹרָה שֶׁל כֶּסֶף נָקִי. וְכַמָּה הֵם שְׁתֵּי מָעִין מִשְׁקַל שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת כֶּסֶף מְזֻקָּק:

ב כָּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְהוּא עֶשְׂרִים מָעָה וְכָל כֶּסֶף שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מִמַּטְבֵּעַ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיָה הַסֶּלַע שֶׁלָּהֶן אֶחָד מִשֶּׁמָּנָה בּוֹ כֶּסֶף וְהַשְּׁאָר נְחשֶׁת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַמָּעָה הִיא הָיְתָה כֶּסֶף נָקִי אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְהִיא כֶּסֶף שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. וּלְפִי שֶׁזֶּה שֶׁהִצְרִיכוּ לִהְיוֹת כְּפִירַת הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף הִיא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין וְלֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנֵי שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ הַדָּבָר הַנִּרְאֶה בְּשִׁעוּר כְּפִירַת הַטַּעֲנָה. [ג] וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁכְּפִירַת הַטַּעֲנָה הוּא מִשְׁקַל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת וַחֲצִי שְׂעוֹרָה מִן הַכֶּסֶף. וְיֵשׁ לִי כַּמָּה רְאָיוֹת לִסְתֹּר אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁתָּפְסוּ עַד שֶׁיָּצָא לָהֶם זֶה הַחֶשְׁבּוֹן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא טָעוּת:

מגיד משנה (א-ב) אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ראש פרק שבועת הדיינין (דף ל"ח:) הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ומפרש במשנה שהכפירה בלבד צריך שתהיה שתי כסף וכרב דאמר הכין בגמרא ועוד יתבאר בסמוך: וכמה היא פרוטה משקל חצי שעורה וכו'. הדרך שכתב רבינו ז''ל במשקל הפרוטה ובמשקל שתי כסף הוא דרך הנכון כבר הכריחוהו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. ודע שמשקל ל''ב שעורות הוא משקל ארגינץ אחד אבל מה שכתב רבינו ז''ל ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף הוא מדבריהם הוא דבר צריך עיון. דהא משמע התם דמקראי ילפינן לה ומה שאמרו מעין ולא אמרו שקלים פ''ק דקידושין מקשה זה בגמרא ומתרץ לה ואפשר שיש שם לרבינו שיטה אחרת:

כסף משנה ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'. ונ''ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע''פ מ''ש עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל י''ט שעורים וחצי. ומ''ש רבינו שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:

ג שְׁתֵּי מָעִין וּפְרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה חַיָּב. אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁכָּפַר בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵי מָעִין. מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲצִי פְּרוּטָה פָּטוּר שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה כְּאִלּוּ לֹא הוֹדָה בִּכְלוּם:

מגיד משנה שתי מעין ופרוטה וכו'. משנה ומחלוקת רב ושמואל בגמרא פ' שבועת הדיינין ותני ר' חייא כוותיה דרב דכפירה בלבד צריך שתהיה שתי כסף וכן פסקו כל הפוסקים ז''ל ובין לרב בין לשמואל הודאה בפחות מפרוטה לאו כלום הוא:

ד מֵאָה תְּמָרִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא תִּשְׁעִים. רוֹאִים אִם הָיוּ שָׁוִין שָׁם הָעֶשֶׂר שֶׁכָּפַר בָּהֶן שְׁתֵּי מָעִין נִשְׁבָּע וְאִם לָאו פָּטוּר. חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה אֱגוֹזִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ [בְּיָדִי] אֶלָּא אֱגוֹז אֶחָד רוֹאִין אִם שָׁוֶה הָאֶחָד פְּרוּטָה נִשְׁבָּע וְאִם לָאו פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מאה תמרים יש לי בידך אין וכו'. זה מבואר ויוצא מן הסוגיא שאין יוצא מכלל כפירה שתי כסף והודאה פרוטה אלא כלים בדוקא כמו שיתבאר:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֶסֶף אוֹ בְּמִינֵי סְחוֹרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַכֵּלִים אֵין מְשַׁעֲרִין אֶת דְּמֵיהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר [ד] מְחָטִין בִּפְרוּטָה וּטְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין הוֹדָה בְּאַחַת וְכָפַר בְּאַחַת חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ו) 'כֶּסֶף אוֹ כֵלִים' כָּל הַכֵּלִים כְּכֶסֶף. טְעָנוֹ [ה] כֶּסֶף וְכֵלִים וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּכֶּסֶף אִם יֵשׁ בַּכְּפִירָה שְׁתֵּי מָעִין חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. הוֹדָה בַּכֶּסֶף וְכָפַר בַּכֵּלִים אִם הוֹדָה בִּפְרוּטָה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה במה דברים אמורים בכסף או במיני סחורות וכו'. שם (שבועות דף מ' ע"ב) טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ויש מי שפירש דבעינן אף בכלים שתהיה ההודאה בפרוטה והכפירה פרוטה ושתי מחטין שאמרו והוא שיהיו שוות שתי פרוטות וכן הוא בירושלמי ואין זה עיקר אלא כדעת הגאונים ז''ל והוא כדעת רבינו שאפילו עשר מחטין בפרוטה חייב וכן הכריע הרשב''א ז''ל: טענו כסף וכלים וכו'. שם א''ר פפא טענו כלי ופרוטה הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור בפרוטה וכפר בכלי חייב ופירוש רבינו פשוט:

ו הֵעִיד [ו] עָלָיו עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁכָּל מִי שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִים אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד. פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְכֵן בִּשְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים אֲפִלּוּ הִפְקִיד אֶצְלוֹ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְטָעַן שֶׁאָבְדָה נִשְׁבָּע. וְכָל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן וְאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִפְּרוּטָה וָמַעְלָה:

מגיד משנה העיד עליו עד אחד אפילו וכו'. בגמרא (דף מ') על המשנה שאמרה הטענה שתי כסף אמר שמואל לא שנו אלא טענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה (וכפר בה) חייב וכו' ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ונחלקו המפרשים אם עד אחד מחייב לשבועה בטענת שמא והרמב''ן ז''ל נוטה לדעת המחייבין ודעת הרשב''א ז''ל כדברי הפוטרין משבועת התורה ואף על פי שאמרו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אינו כלל גמור ולא נתבאר זה בדברי רבינו: וכן בשבועת שומרים וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא ודעת הרב אבן מיגש ז''ל הוא שאין השומרין צריכין שתי כסף ואין כן דעת הרמב''ן ז''ל אלא אף הן צריכין שתי כסף ואין בזה ראיה מכרחת וכבר נזכר זה פ''ב מהל' שכירות:

כסף משנה העיד עליו עד אחד וכו'. כתב ה''ה נחלקו המפרשים אם ע''א מחייב לשבועה בטענת שמא וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ''ל. ואני אומר שאע''פ שלא נתבאר בדברי רבינו כאן נתבאר בפרק ד' מהלכות גזילה דחייב במה שכתב אצל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית:

ז * הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינָן צְרִיכִין טַעֲנַת שְׁתֵּי כֶּסֶף. [ז] וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ הַנִּתְבָּע שֶׁיִּכְפֹּר בִּשְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְיִטּל. שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם כְּפִירַת שְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע מִסָּפֵק:

ההראב"ד הורו רבותי שהנשבעין וכו' עד ישבע מספק. א''א ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ''ל:

מגיד משנה הודו רבותי שהנשבעין וכו'. מחלוקת רבינו עם רבותיו ז''ל בדין זה אין לאחד מן הצדדים ראיה ברורה מן הגמרא ומה שדימה אותן רבינו לנשבעין בטענת ספק אין טענתו מכרחת ודעת הרמב''ן והראב''ד ז''ל בהשגות כדעת רבותיו של רבינו. ודע שאחד מן הנשבעין ונוטלין הוא השכיר וכבר כתבתי בדינו סוף פרק י''א מהלכות שכירות:

ח אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה עַד שֶׁתִּהְיֶה הוֹדָיָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. כֵּיצַד. כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ חִטִּים חַיָּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שֶׁל שְׂעוֹרִים [ח] פָּטוּר שֶׁהַמִּין שֶׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ בּוֹ וְהַמִּין שֶׁהוֹדָה לוֹ בּוֹ לֹא טְעָנוֹ. דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ פִּקָּדוֹן לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף. מָעָה כֶּסֶף הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא פְּרוּטָה [ט] פָּטוּר שֶׁטְּעָנוֹ מִין אֶחָד וְהוֹדָה לוֹ בְּמִין אַחֵר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ עֲשָׂרָה דִּינָרִים מִצְרִיּוֹת הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא עֲשָׂרָה צוֹרִיּוֹת פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. במשנה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ר''ג מחייב ואין הלכה כר''ג וכן מתבאר מן הגמרא: דינר זהב לי בידך וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב סתמא דוקא קאמר ולא שוה קאמר ומשנתנו שאמרה דינר זהב שלי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב העמידוה בגמ' דוקא בשטענו בדינר מטבעות ופר''ח ז''ל כגון שטענו דינר זהב נתתי לך ליתן לי אתה מטבעות בו וזה הודה לו באחד ממטבעות הללו וקמ''ל משנתנו דפרוטה היא מכלל מטבע. ודע שלפי פי' זה טענו עשרה דינרים ממטבע זו והודה לו באחר אין ההודאה ממין הטענה וכמו שכתב רבינו וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

ט מְנוֹרָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא מְנוֹרָה קְטַנָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל אִם טְעָנוֹ מְנוֹרָה בַּת עֶשֶׂר לִיטְרִין וְהוֹדָה לוֹ בִּמְנוֹרָה בַּת חָמֵשׁ לִיטְרִין הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְגָרְרָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל חָמֵשׁ. וְכֵן אִם טְעָנוֹ אֵזוֹר גָּדוֹל וְאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא אֵזוֹר קָטָן פָּטוּר. אֲבָל אִם טְעָנוֹ יְרִיעָה בַּת עֶשְׂרִים אַמָּה וְהוֹדָה לוֹ בִּירִיעָה בַּת עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְחָתְכָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל עֶשֶׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מנורה גדולה יש לי בידך וכו'. ברייתא שם (דף מ"ג) מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור אזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור וכו' מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא חמש ליטרין חייב והקשו בגמרא מ''ש מנורה גדולה ומנורה קטנה (דפטור) דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר (ליטרין) ובת חמש ליטרין נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו ותירץ רבי שמואל בר רב יצחק הכא במנורה של חליות עסיקינן דקא מודי ליה מינה והקשו אי הכי אזורה נמי ליתני ולוקמה בדליפי פירש באזורים קטנים מחוברים זה בזה אלא (מאי אית לך למימר) בדליפי לא קתני ה''נ דחליות לא קתני ומתוך קושיא זו אמרו אלא אמר ר' אבא שאני מנורה הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על חמש ליטרין וסובר רבינו דלפי המסקנא הוא הדין באזור בשהזכירו שניהם מדה מפני שיכול לחתכו וברייתא תנא חדא והוא הדין לאידך וכי אקשי לשמואל אי הכי ליתני אזורה לא מפרקינן תנא חדא והוא הדין לאידך משום דחליות לא מיתני בפירוש בברייתא הילכך לא משתמע חד מאידך אבל במסקנא אזור ומנורה שוין. זה נראה לדעת רבינו וכן נראה מדברי רבינו האי ז''ל:

י כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים פָּטוּר אַף מִדְּמֵי שְׂעוֹרִים. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵין לִי בְּיָדְךָ שְׂעוֹרִים וְנִמְצָא זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין מָנֶה לְךָ בְּיָדִי וְאוֹמֵר לוֹ הָאַחֵר אֵין לִי בְּיָדְךָ שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ כְּלוּם. [י] וְאִם תָּפַס הַתּוֹבֵעַ דְּמֵי [כ] הַשְּׂעוֹרִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

מגיד משנה כור חטים וכו'. בבבא קמא פרק המניח את הכד (דף ל"ה:) מימרא טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים והעלו בהל' מהסוגיא אשר שם דאי תפס שעורים לא מפקינן מיניה וכן פסקו הגאונים:

יא הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַהוֹדָיָה מִמִּין הַטַּעֲנָה וְנִשְׁבָּע. כֵּיצַד. כְּגוֹן כּוֹר חִטִּין וְכוֹר שְׂעוֹרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר [ל] חִטִּין חַיָּב. הִתְחִיל הַטּוֹעֵן וְאָמַר כּוֹר חִטִּין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְקֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים דְּבָרָיו וְאָמַר כּוֹר שְׂעוֹרִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הַנִּטְעָן אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים. אִם נִרְאֶה לַדַּיָּנִין שֶׁהַנִּטְעָן הֶעֱרִים [מ] חַיָּב שְׁבוּעָה. וְאִם לְפִי תֻּמּוֹ פָּטוּר:

מגיד משנה הטוען את חבירו שני מינין וכו'. פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ' ע"ב) אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן העלו שם: התחיל הטוען ואמר כור חטים וכו'. שם מימרא פשוטה כדברי רבינו ז''ל:

יב כּוֹר חִטִּין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן וְכוֹר שְׂעוֹרִים אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי שְׂעוֹרִין. הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְאֵין זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּבַת אַחַת כּוֹר חִטִּים וְכוֹר שְׂעוֹרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְיֹאמַר לוֹ הַנִּטְעָן אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה כור חטים יש לי בידך אין לך וכו'. זה מתברר מתוך הדין שהזכרתי בסמוך דמשמע דבעינן שיודה ויכפור במה שטענו אלא שלמעלה אמרו שאם נראה לדיינין שהנטען הערים חייב ואף בדין זה כתב כן רבינו מאיר הלוי ז''ל שאם הודה בחטים כמערים קודם שהתובע ישלים דבריו חייב ואף מלשון רבינו נראה שכוונתו היא כשהתובע היה עושה מהן שתי תביעות:

יג מְלֹא עֲשָׂרָה כַּדִּין שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא [נ] עֲשָׂרָה כַּדִּין בְּלֹא שֶׁמֶן פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בָּחֲרָסִים. עֲשָׂרָה כַּדִּין שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא עֲשָׂרָה כַּדִּין רֵיקָנִין חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ הַכַּדִּין וְהַשֶּׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בַּכַּדִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מלא עשרה כדין וכו'. בפרק שני דייני גזלות (כתובות דף ק"ח) משנה וסוגיא דגמרא והעלו בהלכות הפסק כדברי רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים ז''ל:

יד * מָנֶה לִי אֶצְלְךָ הַלְוָאָה לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא לָוִיתִי מִמְּךָ אֲבָל חֲמִשִּׁים דִּינָרִין יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן אוֹ מִשּׁוּם נֵזֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ [ס] הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁזֶּה מוֹדֶה בְּמִקְצָת וְיִשָּׁבַע. שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מֵאָה וְהוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב חֲמִשִּׁים וּמַה לִּי נִתְחַיֵּב לוֹ מִשּׁוּם הַלְוָאָה אוֹ מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ מִשּׁוּם נֵזֶק. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:

ההראב"ד מנה לי אצלך וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א''א ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה שהלואה ופקדון שתי טענות הן ויש בידי ראיה על זה וה''ה שאין בזה מקצת הודאה עכ''ל:

מגיד משנה מנה יש לי בידך הלואה וכו'. דין זה לא נזכר בגמ' בביאור אבל המפרשים נחלקו בו ונתלו בסוגיא שבפרק השואל. בהשגות כתוב א''א ואני מורה ובא וכו'. והחלוק הראשון שכתב הר''א ז''ל בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון שאם הודה באחד מהם שהוא פטור הוא דבר מתמיה דמי גרע מטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם שהוא חייב וכבר השיב עליו הרמב''ן ז''ל אבל הדין שהזכיר רבינו ז''ל במנה מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון שהוא חייב נראה דעת הרשב''א ז''ל מסכמת לדברי הר''א ז''ל שהוא פטור וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה לו מנה פקדון דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור כנזכר למעלה והדבר צריך לימוד וכבר נשאו ונתנו בדין זה של הר''א ז''ל הר''ז הלוי ז''ל שהוא חולק עליו וארכו הדברים ביניהם ולא עמדו דברי הר''א ז''ל:

טו מָנֶה וּכְלִי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא הַכְּלִי וְהֵא לְךָ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה. אָמַר בַּעַל הַכְּלִי אֵין זֶה הַכְּלִי כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁזֶּה כֶּלְיוֹ. הוֹדָה הַנִּטְעָן שֶׁאֵין זֶה כֶּלְיוֹ וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּאַחֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁבוּעָה. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיָן זֶה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה וְחַיָּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים:

מגיד משנה מנה וכלי יש לי בידך וכו'. מדברי רבינו נראה שאף על פי שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון אם לא אמר הילך אף על פי שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוכיחו מן הסוגיא שבפירקא קמא דמציעא דכל פקדון שהוא בעינו והודה לו אפילו הוא באגם הוה ליה הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא ואין זה מודה מקצת. ושאר הדברים שכתב רבינו בדין זה פשוטים הם: כל מקום שנאמר וכו'. זה פשוט שכל אלו הדינין לא גרעו מכופר בכל וזה מוסכם:

כסף משנה מנה וכלי יש לי בידך וכו'. כתב הרב המגיד נראה מדברי רבינו שאף על פי שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון וכו'. ואני אומר שאין מכאן הכרע דאיכא למימר דהילך שכתב כאן רבינו לאו למימרא שמביא הכלי בידו אלא היינו לומר שהכלי בעין שלא נאבד ולא נשרף אלא שבפרק א' מהלכות טוען כתב הטוען מטלטלין על חבירו והודה במקצת ונתנו מיד ואמר לו אין לך בידי אלא זה והילך פטור משבועת התורה: כתב הטור בסימן פ''ז וזה לשונו כתב הרמב''ם ז''ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכו' ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו וכו' צריך לישבע שבועה דאורייתא עד כאן ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך עכ''ל. ואני אומר שלא ה''ל לכתוב כן בלשון אפשר דבהדיא כתב רבינו בפרק שאחר זה שמשכון לאו הילך הוא אצל מנה לי בידך על משכון זה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן