הלכות טוען ונטען - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָנֶה וְאָמַר לָהֶן בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה לֹא דֶּרֶךְ שִׂיחָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר אַתֶּם עֵדַי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה עֵדוּת. תְּבָעוֹ בְּדִין אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וּמְשַׁלֵּם עַל פִּיהֶם. וְאִם הָיָה עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע הוֹאִיל וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה. * טָעַן כְּשֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הָעֵדִים וְאָמַר שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ אֶת עַצְמִי הוֹדֵיתִי נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם כְּשֶׁהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם הָיָה הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאֵינִי עָשִׁיר הוֹדֵיתִי. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנָּתַן נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת:

ההראב"ד טען כשבאו וכו' עד ונשבע היסת. א''א דבריו חלושין מאד וסוף דבריו אינן משוים עם דברי הרב שכתב בסוף גט פשוט עכ''ל:

מגיד משנה המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה וכו'. פרק זה בורר (דף כ"ט) הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין וכמדומה לי שרבינו מפרש הודאה זו בשאמר אתם עדי או שהתובע עמו כמו שיתבאר למטה וזהו הדין הנזכר למטה כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור וכו' אבל דבריו בכאן הם ממה שאמרו פרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין ואמר בהלכות דשמעינן מיהא דאי לא אמרו אמר לנו אבא פרעתיו נותנין ולא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו ואע''ג דלא אמר תנו והיינו דוקא כשאמר דרך הודאה וכבר נתבאר זה פרק י' מהל' זכייה ומתנה ומשם למד רבינו דה''ה לבריא שהודה בדרך הודאה גמורה שאפי' בלא אתם עדי ה''ז עדות לענין שאינו יכול לטעון משטה הייתי בך אבל יכול לטעון שאמר כן שלא להשביע את עצמו ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה ויש שם עדים היאך יטעון משטה הייתי בך וברור הדבר שדרך הודאה אמר כן אבל החלוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דבריו נראין כן אבל לא מצאתי להם בגמרא סמך ברור. ומ''ש ואם היה עד אחד נשבע. כן הוא דעת קצת הגאונים וקצת אומרים דהודאה בעד אחד לא כלום הוא ומ''מ נשבע היסת:

כסף משנה המודה בפני עדים וכו' ואמר להם בדרך הודייה. למד כן רבינו מדתנן פרק זה בורר שאם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו מנה או איש פלוני אמר לנו שהוא חייב לו מנה לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו מנה מפרש רבינו דה''פ ואם אמרו העדים הוא אמר לנו דרך שיחה שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר בדרך הודייה ובגמרא מסייע לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי כלומר אם לא הזכיר לו הודייה וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר לשון הודייה ויש הוכחה לזה מדגרסינן בירושלמי פ' זה בורר אהא דתנן שאם אמרו העדים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום כלומר עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ר' יוסא בשם ר' יוחנן אמר אם היה מתכווין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ומפרש רבינו דה''ק אם כמוסר דבריו דרך הודייה לא דרך שיחה: וכתב הטור בסימן פ''א בשם הרמ''ה אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דע''כ לא אמרינן דצריך לומר אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אין צ''ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה אני בך וכן כתב בעל התרומות בשער מ''ב: ודע שעל מה שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו התוס' וא''ת דאמרינן בפרק גט פשוט שכ''מ שהודה אצ''ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו ויש לומר שתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע וכן כתב הרא''ש דכשתבעו לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו וכעין זה דעת רבינו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כשאין התובע שם אבל כשהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו פן יתבענו זה וה''ל כאילו תבעו והודה לו דלא שייך למימר ביה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וההיא דפ' גט פשוט לדעת רבינו מתוקמא אפילו כשלא תבעו אלא שהתובע שם דכיון דבשעת מיתה ליכא טענת משטה הייתי בך וכיון שהתובע שם ליכא טענת שלא להשביע את בניו ויש להוכיח עוד כן מהירושלמי שכתבתי בסמוך אם היה מתכוין למסור לו עדות דמתיבת לו איכא למידק שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שאינו יכול לטעון ולומר שלא להשביע את עצמי הודיתי:

ב כָּל הַמּוֹדֶה [א] בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלוֹמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. אֲבָל מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן בְּהוֹדָיַת פִּיו. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר [ב] בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר אַתֶּם עֵדַי. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. וּצְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם הוֹדָה בְּבֵית דִּין אַחַר שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת שְׁנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִימוּ שְׁנֵיהֶם לְחַיֵּב אִישׁ אַחֵר:

מגיד משנה כל המודה בפני ב' וכו'. זהו מה שכתבתי למעלה שאמרו בגמרא הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין לפני ג' ולא קנו מידו מאי רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי ושם אמרו דאי אמר כתובו וחתומו והבו ליה כתבינן: וכן אם הודה וכו'. בסמוך יתבאר זה. ומה שכתב והוא שיהיה בית דין מכירין את שניהם וכו'. דבר פשוט הוא ומבואר בהרבה מקומות:

כסף משנה הרי אלו כותבין ונותנין והוא שיהו ב''ד מכירין את שניהם וכו'. זה נלמד מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קס"ז) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן:

ג בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין מֵעַצְמָן בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ לָהֶן וּבָא הַתּוֹבֵעַ וְקָבַל לִפְנֵיהֶם וְשָׁלְחוּ שָׁלִיחַ אֵצֶל הַנִּתְבָּע וּבָא וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ קְבוּעִין וְלֹא שָׁלְחוּ לוֹ אֲפִלּוּ קִבֵּץ אוֹתָן וְהוֹשִׁיב הַשְּׁלֹשָׁה וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶן וְאָמַר לָהֶן הֱווּ עָלַי דַּיָּנִין וּבָא אַחַר כָּךְ הַתּוֹבֵעַ וְאָמַר כִּתְבוּ לִי [ג] הוֹדָיָתִי אֵין כּוֹתְבִין שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא זֶה תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בִּשְׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל אִם הוֹדָה בְּקַרְקָעוֹת אֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ וְלֹא אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וּתְנוּ הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין שֶׁאֵין כָּאן לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא תּוֹבְעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה:

מגיד משנה בית דין של וכו'. שם (דף כ"ט:) אמר ליה ר' אדא בר אהבה הא אודיתא זימנין כתבינן זימנין לא כתבינן כניפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אע''ג דכנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר הוו עלי דייני מר בר רב אשי אמר אפי' אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא לדינא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ובהלכות הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מ''ד לית הלכתא כמר בר רב אשי ואיכא מ''ד הלכתא כמר בר רב אשי והאי סברא דרבינו האיי ז''ל ע''כ וכן הוא דעת רבינו דהלכתא כמר בר רב אשי: בד''א במטלטלים וכו'. שם הודה במטלטלין וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין והלכתא כותבין עוד שם מטלטלין ואיתנהו בעינייהו רבינא אמר כמקרקעי דמו רב אשי אמר כיון דמחסר גוביאנא לאו כמקרקעי דמו וקי''ל כרב אשי ולזה סתם רבינו שבכל מטלטלין הדין כן:

כסף משנה בית דין של שלשה שהיו יושבין מעצמן וכו'. רבינו מפרש דעד דקבעי דוכתא היינו שיהיו יושבין במקום הקבוע שלהם אפילו לא כנפינהו איהו אלא שהיו יושבים שם מעצמם וגם לא אמר הוו עלי דייני אם שלחו לו דמזמני ליה לבית דין כותבין:

ד שְׁטַר הוֹדָיָה שֶׁיָּצָא וְלֹא הָיָה כָּתוּב בּוֹ אָמַר לָנוּ כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לֹא הָיוּ נוֹתְנִין. הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר הוֹדָה פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בֵּית דִּין. אִם אֵין כָּתוּב בּוֹ שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה אוֹ דְּבָרִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִכְּלָל שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ וְטָעוּ וְדִמּוּ שֶׁהַהוֹדָיָה בִּשְׁנַיִם הוֹדָיָה בְּבֵית דִּין וּלְפִיכָךְ אֵין דָּנִין בּוֹ דִּין שְׁטָר:

מגיד משנה שטר הודיה וכו'. שם ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה כתובו וחתומו והבו ליה ואסיקו התם דכשרה שחזקה על העדים שלא היו כותבין בטעות: היה כתוב וכו'. שם מפורש במסקנא דחיישינן לבית דין טועין שידמו ששנים יכולין להיות ב''ד:

ה כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹדָיָה בְּבֵית דִּין אוֹ עֵדוּת בְּבֵית דִּין כְּמִלְוֶה הַכְּתוּבָה בִּשְׁטָר וּלְפִיכָךְ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא קִבֵּל אֶת הַדִּין עַד שֶׁשָּׁלְחוּ וֶהֱבִיאוּהוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין וְתָבַע אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְאָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע הֵן יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי. בֵּין שֶׁאָמְרוּ הַדַּיָּנִין חַיָּב אַתָּה [ד] לִתֵּן לוֹ בֵּין שֶׁאָמְרוּ צֵא תֵּן לוֹ וְיָצָא וְאָמַר פָּרַעְתִּי נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר הַתּוֹבֵעַ לַדַּיָּנִים וְאָמַר כִּתְבוּ לִי הוֹדָיָתִי אֵין כּוֹתְבִין לוֹ שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. [ה] וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְיָצָא וְאָמַר נִשְׁבַּעְתִּי נֶאֱמָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין [ו] אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע. הָיוּ הָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע [ז] הֻחְזַק כַּפְרָן [ח] לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְעוֹלָם לוֹמַר נִשְׁבַּעְתִּי עַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ בַּעַל דִּינוֹ אוֹ יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּשְׁבַּע בִּפְנֵיהֶם:

מגיד משנה כבר בארנו וכו'. פ''ק דמציעא (דף י"ז י"ח) אמרו לו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן פירוש משום שאינו ממהר לפרוע עד שיפסקו לו הדין ויאמרו לו חייב אתה ליתן לו ורב זביד אמר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו וכתוב בהלכות ואע''ג דקי''ל הודאה בב''ד כמלוה הכתובה בשטר דמי ה''מ היכא דלא ציית דינא אי נמי דציית ואתברר דלא פרע אבל היכא דציית דינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבלה עילויה לדינא ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרע ליה ע''כ. וקרובים דברים אלו לדברי רבינו ויש בזה תירוצין אחרים: וכן מי שנתחייב שבועה וכו'. שם אמר ר' יוחנן היה חייב לחבירו שבועה (בב"ד) ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה וכתוב בהלכות שמעינן מיהא דהיכא דנתחייב לחבירו שבועה בב''ד ויצא מבית דין ולאחר זמן תבעו חבירו באותה שבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע נאמן ואינו חייב לישבע ע''כ והן הן דברי רבינו. ורבינו האיי גאון ז''ל כתב שאם היה חייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אע''פ שהוא נאמן כיון שאין עדים מכחישין אותו מ''מ נשבע הוא היסת שכבר נשבע ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שאין זה אלא בנשבעין ולא משלמין אבל נשבעין ונוטלין אינן נוטלין עד שיביאו ראיה שנשבעו כ''כ הרמב''ן ז''ל ודבר ברור הוא:

כסף משנה וכן מי שנתחייב שבועה בב''ד ויצא ואמר נשבעתי וכו'. כתב ה''ה בשם רבינו האיי גאון שאם היה חייב שבועת התורה וכו'. ואני אומר שאין כן דעת רבינו שכתב בסוף הלכות שותפים שאין משביעין היסת אלא אם טענו דבר שאם יודה בו חייב לשלם ממון אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפילו על ידי גלגול:

ו שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין וְנִתְחַיֵּב הָאֶחָד לַשֵּׁנִי וְאָמְרוּ לוֹ צֵא וְתֵן לוֹ וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי וְעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. אָמְרוּ לוֹ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן שֶׁזֶּה נִשְׁמָט מֵהֶן עַד שֶׁיַּחְקְרוּ דִּינוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר פַּעַם אַחֶרֶת וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ זֶה הַמָּמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ בִּפְנֵיהֶם וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ וְנִפְטָר. לְפִיכָךְ הָיוּ בְּקִיאֵי הַדַּעַת שֶׁבִּסְפָרַד כְּשֶׁיּוֹדֶה הַלּוֶֹה אוֹ כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין אוֹמֵר לוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁלֹּא יִפְרָעֵנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים:

מגיד משנה שנים שבאו לדין וכו'. שם מימרא קרוב ללשון רבינו ופירוש עדים מעידים אותו שלא פרעו העלו רוב המפרשים ז''ל כגון שלא זזה ידם מתוך ידו משעה שיצא מב''ד ולא פרעו: לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד וכו'. עצה טובה היא זו ומכאן אתה למד שאפילו שלא בשעת הלואה יכול המלוה לומר אל תפרעני אלא בעדים וכבר נתבאר זה פט''ו מהל' מלוה ולוה:

ז מִי שֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֲנִי חַיָּב לְזֶה הַתּוֹבֵעַ מָנֶה וְאַחַר כָּךְ אָמַר נִזְכַּרְתִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ חוֹבוֹ זֶה שֶׁהוֹדֵיתִי בּוֹ וַהֲרֵי עֵדִים. הֲרֵי זֶה עֵדוּת [ט] מוֹעֶלֶת וְעוֹשִׂין עַל פִּיהֶם שֶׁהֲרֵי לֹא [י] הִכְחִישׁ עֵדָיו וְאֵינוֹ כְּאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי מֵעוֹלָם:

מגיד משנה מי שהודה בבית דין שאני חייב וכו'. דין זה שכתב רבינו לא ידעתי לו עיקר בגמרא אבל דברים של טעם הם ומכל מקום קצת המפרשים הקשו עליו מהדין הנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה ולמה לא יחזור ויאמר נזכרתי שפרעתי כולו והרי העדים מעידים ותירצו לדעת רבינו דהתם בעומד על דבריו הראשונים אבל אם חזר ואמר נזכרתי ה''ז יכול לטעון כיון שעדים מעידין ומסייעין אותו. ויש תימה בדברי רבינו לפי זה למה לא בירר שם דבריו ויש לחלק בין דין זה לאותו שהזכרתי מפני שיש שם שטר ואלולי עדות העדים לא היה נאמן כלל אבל כאן אינו חייב אלא מחמת הודאת פיו ועדיין צ''ע:

כסף משנה מי שהודה בבית דין וכו' שהרי לא הכחיש עדות וכו'. כלומר ואינו דומה לדין הנזכר בפרק ששי אצל מנה הלויתיך ואמר לא היו דברים מעולם. הר''ן בריש מציעא כתב על דין זה דדבר תימה הוא והוא ז''ל דקדק שם מהא דאמרינן מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה בהיפך וצ''ע:

ח יֵשׁ לַטּוֹעֵן בְּבֵית דִּין לַחְזֹר [כ] וְלִטְעֹן טַעֲנָה אַחֶרֶת לְהַכְחִישׁ הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה וְסוֹמְכִין עַל טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן [ל] אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר יֵשׁ לַחְזֹר וְלִטְעֹן וּלְהַפֵּךְ כָּל הַטְּעָנוֹת שֶׁיִּרְצֶה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיַכְחִישׁוּ טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׁיאוֹ לְטַעֲנָה אַחֶרֶת אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ. וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעָהּ כְּמוֹ שֶׁהִשִּׁיא בְּזֹאת הַטַּעֲנָה הָאַחֶרֶת. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּית דִּין. אֲבָל אִם יָצָא מִבֵּית דִּין אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְעֹן אַחַר שֶׁבָּאוּ עֵדִים. שֶׁמָּא אֲנָשִׁים רָעִים לִמְּדוּהוּ טְעָנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה יש לטוען בבית דין לחזור וכו'. פרק חזקת (דף ל"א) מפורש במסקנא דטוען וחוזר וטוען והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמייתא ולא נפיק מבי דינא וכן מבואר בהלכות וסובר רבינו שאין שואלין כל תנאין אלו אלא כשבאו עדים קודם שחזר בו הא לאו הכי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכל גוונא טוען וחוזר וטוען וכן כתב רבו ז''ל ובאמת שהמעשה הנזכר בגמרא שם הוא כשבאו עדים קודם טענתו השנית ושם הזכירו תנאין אלו: כסף משנה יש לטוען בב''ד לחזור ולטעון טענה אחרת וכו'. כתב הרשב''א בתשובה מפני שראיתי שטען אפילו הודיתי יכול אני לחזור בי ולסתור טענותי הראשונות כל זמן שלא יכחישוני עדים וזה שבוש וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען להרמב''ם ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בבית דין באותה טענה שאי אפשר לטעון ולחזור בבית דין מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור, ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפיטור כגון שטענו ואמר לו מנה לי בידך א''ל הן ואחר כך חזר ואמר לא היו דברים מעולם אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה וא''ל מנה שבשטר זה עשרים דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפילו באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת הלואה ובפנינו מנה לו כל אותו סך הכתוב בשטר ואח''כ לא זזה ידינו מתוך ידו אפ''ה הוא נאמן לחובתו יותר ממאה עדים וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינים האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא''ל מה אתה עושה בתוך שלי השיבו מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הנטען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו אבל אם קודם שבאו עדים וחזר ואמר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן וכן אם א''ל מנה לי בידך ואמר לא היו דברים מעולם ובאו עדים ואמר שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו חזר וטען שלוה ופרעו וז''ש הרב לא זולת עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן