הלכות טוען ונטען - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טוען ונטען - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְעָנֶנּוּ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ שֶׁבְּמִשְׁקָל אוֹ שֶׁבְּמִנְיָן. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה דִּינָרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשָּׁה. כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ. שְׁתֵּי לִיטְרִין שֶׁל מֶשִׁי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא רוֹטֶל הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אָמַר לוֹ כִּיס מָלֵא דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים. מֵאָה דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא צְרוֹר שֶׁל דִּינָרִין וְלֹא מָנִיתָ אוֹתָן בְּפָנַי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ וּמַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אין מודה מקצת חייב שבועה וכו'. פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ב) משנה אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ואמר רבא בגמרא אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין וזה מבואר:

ב בַּיִת מָלֵא תְּבוּאָה מָסַרְתִּי לְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא עֲשָׂרָה כּוֹרִין. עֲשָׂרָה כּוֹרִין מָסַרְתִּי לְךָ אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הֵם שֶׁהֲרֵי לֹא מְדַדְתָּם בְּפָנַי אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל פָּטוּר:

ג בַּיִת זֶה מָלֵא עַד הַזִּיז מָסַרְתִּי לְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר עַד [א] הַחַלּוֹן חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה בית זה מלא וכו'. משנה שם זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ומדברי רבינו נראה דדוקא בשטוענין בבית ידוע דאי בבית סתם לאו דבר שבמדה הוא שהרי כמה בתים יש גדולים וקטנים ואין ידוע טענתם כמה וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל ועיקר אף על פי שיש חולקין:

ד אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה עַד שֶׁיּוֹדֶה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכְפֹּר בּוֹ. כֵּיצַד. מִי שֶׁטָּעַן חֲבֵרוֹ וְאָמַר מֵאָה דִּינָרִין יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ חֲמִשִּׁים שֶׁבִּשְׁטָר זֶה וַחֲמִשִּׁים בְּלֹא שְׁטָר. אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים שֶׁבַּשְּׁטָר אֵין זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת שֶׁהַשְּׁטָר לֹא תּוֹעִיל בּוֹ כְּפִירָתוֹ וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין בּוֹ וַאֲפִלּוּ כָּפַר בּוֹ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הַחֲמִשִּׁים:

מגיד משנה אין מודה מקצת חייב וכו'. פירקא קמא דמציעא (דף ד') מבואר זה בהלכות מהכרח השמועה אשר שם ונראה פירוש דברי רבינו דדוקא כשהם בשטר שא''א לו לומר פרעתי אבל אם היו החמשים בעדים לא בכתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי אם הודה בהן הודאתו הודאה לחייבו שבועת התורה וזה נראה ממה שהזכיר שטר בדוקא וממה שכתב שהשטר לא הועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים והרמב''ן הוסיף לומר שאפילו החמשים הם בכתב ידו בנאמנות חייב כיון שאינו גובה בו מנכסים משועבדין ולא מעטו אלא שטר בדוקא דהוה ליה שעבוד קרקעות שגובה בו מן הלקוחות ורבינו האי כתב בשערי השבועות הפך מזה ואמר שאפילו אין החמשים אלא בעדים אם הודה בהן אין הודאתו כלום ודברי רבינו נ''ל עיקר:

כסף משנה אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ר''ן ונ''י פ''ק דמציעא לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבר ולפיכך השיאו דעתו לדעת אחרת וה''ה כיון יפה לדעתו ודקדק יפה בלשונו ושפתים ישק:

ה שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ סְלָעִים וְלֹא הִזְכִּיר מִנְיָן. מַלְוֶה אוֹמֵר חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ הֵם הַכְּתוּבִים בּוֹ וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שָׁלֹשׁ וְהֵם הַכְּתוּבִים בַּשְּׁטָר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ בִּשְׁטָר זֶה אֶלָּא בִּשְׁתַּיִם וַהֲרֵי הוֹדָה בְּסֶלַע שֶׁאֶפְשָׁר לִכְפֹּר בָּהּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא [ב] כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וְתַקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל שֶׁיָּשִׁיב אֲבֵדָה לֹא יִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. * וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אָמַר לִי אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ מָנֶה וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וְאָמַר מָנֶה הָיָה לְאָבִיךָ בְּיָדִי וְנָתַתִּי לוֹ חֲמִשִּׁים דִּינָרִין וְנִשְׁאַר לוֹ חֲמִשִּׁים שֶׁזֶּה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר אֲנִי יוֹדֵעַ [ג] בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לְאָבִי בְּיָדְךָ אוֹ בְּיַד אָבִיךָ מָנֶה וְהוּא אוֹמֵר אֵין לוֹ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים אוֹ אֵין לְךָ בְּיַד אָבִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים הֲרֵי זֶה מוֹדֶה מִקְצָת וְיִשָּׁבַע:

ההראב"ד וכן האומר לחבירו וכו' עד משבועת היסת. א''א אני אומר שזה מחלוקת ראב''י וחכמים ופסק הרב שהלכה כמותו עכ''ל:

מגיד משנה שטר שכתוב בו סלעים כו'. שם פ''ק דמציעא (דף ד') ת''ר שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב''א אומר הואיל והודה במקצת הטענה חייב רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור וע''כ לא פליגי אלא במלוה אומר שלש אבל שתים אפילו ר' שמעון מודה וקיימא לן כרבי עקיבא ומבואר בהלכות ומ''מ נשבע הוא היסת בין באומר שתים בין באומר שלש וכ''כ ז''ל ואע''פ שמשיב אבדה הוא אינו כמוצא מציאה לגמרי שלא לישבע היסת ואע''פ שרבינו דימה זה למשיב אבדה כבר נתבאר בדבריו שכל מקום שנזכר כאן פטור הוא משבועת התורה בדוקא: וכן האומר לחבירו וכו'. פרק שבועת הדיינין (דף ל"ח) משנה מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ויש בגמרא מחלוקת בזה בין ראב''י וחכמים. ודע שלפי דעת רוב הפוסקים דברי רבינו ז''ל אמת בזה ואפי' לדעת הפוסקים כראב''י לא אמרה ראב''י אלא בטוען הבן ברי שהוא ראה כשהודה זה לאביו ואף בזה נחלקו חכמים שאינו ברי אלא ביכול לטעון ברי מחמת שהוא הלוהו לפי שבא בטענת אביו יכול לומר לו תנאי היה ביני לבינו והוא פייסני שאודה לו וכן פירשו הרבה מן המפרשים ז''ל. ודע שמ''ש בהשגות בזה אינו עיקר אפילו לדעת ההלכות וכתב רבינו בכאן פטור משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא כנזכר פרק ראשון: אבל יורש שטען ואמר וכו'. זה הוא כראב''י לפי מה שפירשנו והוא כדעת ההלכות ואת''ל שראב''י מחייב אפילו בשאין הבן טוען טענת ברי סבור רבינו שהלכה כחכמים וכ''פ הגאונים ז''ל:

כסף משנה שטר שכתוב בו סלעים וכו'. נראין דברי הרב המגיד דגבי שטר שכתוב בו סלעים כתב רבינו מפני שהוא כמשיב אבידה כלומר ואינו משיב אבדה גמור ובדין אמר לי אבא שיש לי בידך מנה כתב ה''ז משיב אבדה ופטור משבועת היסת כלומר לפי שהוא משיב אבידה גמור ולפיכך פטור משבועת היסת דאילו לעיל שלא היה אלא כמשיב אבידה אינו פטור משבועת היסת:

ו * מָנֶה לִי בְּיָדְךָ עַל מַשְׁכּוֹן זֶה אֵין בְּיָדִי עָלָיו אֶלָּא חֲמִשִּׁים הֲרֵי זֶה מוֹדֶה וְיִשָּׁבַע. אֵין הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה אֶלָּא חֲמִשִּׁים אוֹ פָּחוֹת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וּמְשַׁלֵּם הַחֲמִשִּׁים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן. * הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה מֵאָה אוֹ יֶתֶר הוֹאִיל וְהַמַּלְוֶה [ד] יָכוֹל לִטְעֹן עָלָיו עַד כְּדֵי דָּמָיו הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִדְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן. הָיָה שָׁוֶה שְׁמוֹנִים נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין לוֹ פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וְנוֹטְלָן מִן הַמַּשְׁכּוֹן. וְנִשְׁבָּע הַלּוֶֹה מִן הַתּוֹרָה עַל הָעֶשְׂרִים שֶׁכָּפַר בָּהֶן. כָּפַר בַּכּל וְאָמַר אֵין זֶה מַשְׁכּוֹן אֶלָּא פִּקָּדוֹן וְאֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וְנִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵּת עַל הָעֶשְׂרִים:

ההראב"ד מנה לי בידך על וכו' עד שהודה בהם. א''א ואם שוה החמשים מה ישבע הילך הוא עכ''ל: היה המשכון שוה וכו' עד על העשרים שכפר בהם. א''א אף זה הילך הוא עכ''ל:

מגיד משנה מנה לי בידך על משכון זה וכו'. דינין אלו שהזכיר רבינו במשכון יוצאין מן המשנה אשר שם ופשוטין הן וכבר נזכרה פי''ג מהל' מלוה ולוה והר''א ז''ל כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הו''ל הילך ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב אבן מיגש ז''ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא:

ז מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר חֲמִשִּׁים וַדַּאי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי אֲבָל [ה] הַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי חַיָּב בָּהֶן אוֹ לָאו הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע בַּמִּקְצָת שֶׁכָּפַר בּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם [ו] הַמָּנֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי [ז] שֶׁטּוֹעֵן עָלַי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ:

מגיד משנה מנה לי בידך והלה אומר חמשים וכו'. מימרא פרק השואל במציעא (דף צ"ח) ובהרבה מקומות מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודין החרם שהזכיר רבינו כבר כתבתי בהרבה מקומות שהוא מתקנת הגאונים ז''ל:

ח מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וַהֲרֵי עֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וְהַנִּטְעָן אוֹמֵר כֵּן הוּא אֲבָל אַתָּה חַיָּב לִי כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָנֶה הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹדֶה בְּמַה שֶּׁהֵעִיד בּוֹ [ח] הָעֵד וְאֵין הַנִּשְׁבָּע בְּהַעֲדָאַת עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע עַד שֶׁיַּכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְיִכְפֹּר בְּעֵדוּתוֹ וְיִשָּׁבַע עַל כְּפִירָתוֹ. * לְפִיכָךְ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ. וְכֵן כַּפְרָן שֶׁבָּא עָלָיו עֵד אֶחָד וְטָעַן שֶׁפָּרַע אוֹ הֶחְזַרְתִּי לְךָ הַפִּקָּדוֹן הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לְשׁוֹן כֶּסֶף [ט] מֵחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד וְאָמַר אַחַר כֵּן חָטַפְתִּי וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי וְאָמְרוּ חֲכָמִים הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד לפיכך שטר שיש בו עד וכו' עד ואינו יכול לישבע ומשלם. א''א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה בב''ד להד''מ והוציא עליו שטר זה שמכחישו בהלואה ואח''כ אמר לויתי ופרעתי והיה לו להזהר בדבריו עכ''ל:

מגיד משנה מנה לי בידך והרי עד אחד וכו'. דינין אלו שכתב רבינו בעד אחד שאין אומר מגו שאם היה מכחיש העד היה נאמן בשבועה עכשיו גם כן נאמינהו בשבועה הוציאם מהמעשה שהזכיר והוא בבבא בתרא פ' חזקת ובהרבה מקומות והוא כך ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא גביה אזל אייתי חד סהדא דחטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר ר' אמי היכי לדיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה לישתבע הא מודה אין חטפי ודידי חטפי אמר ליה רבי אבא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומעשה זה הוא בהרבה מקומות בגמרא בהלכה ברורה ואי אפשר בשום פנים שתהיה כוונת רבינו כגון שאין זה העד יודע אם פרעו אם לאו שאם לא כן ודאי נאמן היה לומר יש לי בידך כנגדן שהרי ודאי אפי' בשנים מעידין שהלוה ואינן יודעין אם פרעו נאמן הוא לומר יש לי בידך כנגדן מגו דאי בעי אמר פרעתי שהמלוה או המפקיד את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו ולא להחזיר לו בעדים ונאמן לומר החזרתי או פרעתי ועובדא דנסכא הוא מפני שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכמ''ש פ''ד מהל' גזלה או הוא דוקא כשהעד מעיד שהנסכא היא עדיין ביד החוטף אבל אם תמצא לומר שאין הגוזל את חבירו בעדים צריך לומר החזרתי בעדים והעד לא היה מעיד אם היא בידו עדיין ודאי מהימן הוא כי אמר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר החזרתי וכן כתבו ז''ל ועכ''פ דברי רבינו בדינין אלו של עד אחד אינן כמשמען ומתוך פשיטות זה סתם רבינו וסמך על המבינים וא''א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים או שהעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו או על הדרך הכתוב בהשגות כגון שטען תחלה להד''מ ואחר כך הוציא עליו עד זה וחזר ואמר לויתי ופרעתי והדרך הראשון כשהעד מעיד שעדיין המנה אצלו הוא אמתי בדין הראשון שהזכיר רבינו והוא שהנתבע טוען יש לי בידך כנגדן כסות או כלים והטעם לפי שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ושנים בכה''ג המעידים שעדיין המנה בידו ודאי אינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדן כסות או כלים דהא ליכא מגו דאי בעי אמר פרעתי וכאן גבי עד אחד כיון שאינו יכול לישבע להכחיש העד אע''פ שפוטר עצמו בטענה אחרת חייב לשלם אבל מ''ש וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרעו הוא בהכרח כמו שהעמידו הר''א ז''ל שאם כדרך הראשון שהעד מעיד שעדיין הוא חייב לו ישבע להכחיש העד ויפטר ומה לי מכחישו בעיקר ההלואה ומה לי מכחישו בפרעון אלא ודאי כן הוא בשכפר בתחלה וזה מבואר בלשונו שאמר וכן כפרן וכן הוא עיקר הנוסחא בדברי רבינו ודינו אמת על הדרך הזה אבל דין השטר הוא לדעת רבינו כפשטו לפי ששנים בשטר היו מחייבין אותו ממון וכבר ביארתיו פי''ד מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי מה שנ''ל ואח''כ מצאתי כדברי לרשב''א ז''ל בתשובת שאלה:

כסף משנה מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו וכו'. כתב ה''ה וא''א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים וכו' כ''פ הריב''ש בתשובה דברי רבינו וזהו שתפס הרב בלשונו אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ולא אמר פרעתיך וכיון שהעד העיד שעדיין חייב לו המנה אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת מחוץ במגו שיכול להכחיש העד והיה נאמן בשבועה אלא הרי הוא כשנים מעידים בו שחייב לו מנה שאז אין מגו להאמינו במה שטוען אבל אתה חייב לי כנגדן וכן נראה ג''כ ממ''ש בסמוך וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון ה''ז מחוייב וכו' ר''ל שטען תחלה בבית דין להד''מ ואחר שבא העד טען שפרע וכן פירש הראב''ד דברי הרמב''ם בהשגתו ולכן קראו כפרן ודין זה כתבו הרמב''ם בפי''ד מהל' מלוה בפיסקא שהתחלתה וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה וכו' ושם ביאר הראב''ד ז''ל טעם הדבר ביאור רחב וגם במ''ש הרמב''ם לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' פירש הראב''ד ז''ל בשהוחזק כפרן על פי שטר זה אלא שאין נראה כן מפשט דברי הרמב''ם שהרי כתב אח''כ וכן כפרן מכלל דרישא לאו בכפרן אבל נראה שדעת הרמב''ם דכיון שאם היו שנים בשטר היו מחייבים אותו ממון ולא היה נאמן לומר פרעתי ומ''מ דבריו בדין זה מן המתמיהים דאף אם נודה בעד אחד בשטר שמחייבו שבועה מ''מ עדיין קשה היאך שיפה כח עד אחד בשטר משנים בע''פ ואם תאמר שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי לא היא דכיון דלא גבו בשטר זה אלא מבני חרי הו''ל ככתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי כמ''ש הרמב''ם עצמו הילכך אין דינו ברור בעד אחד בשטר שנאמר בו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכבר חלק עליו הרשב''א בתשובה עכ''ל:

ט מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֵבִיא עֵד אֶחָד שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ בְּפָנָיו. הוֹאִיל וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה מֻחְזָק כַּפְרָן וּמְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל פִּי עֵד אֶחָד שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִין אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. חָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי מְשַׁלֵּם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה מנה הלויתיך לא היו דברים וכו'. זהו דין כפרן שנתבאר בסמוך ולא בא רבינו אלא לבאר ענינו וגם זה הוראה ברורה על כוונתו ז''ל:

י מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְהָעֵדִים מְעִידִין עָלָיו שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ אֶצְלוֹ חֲמִשִּׁים. פָּסְקוּ כָּל הַגְּאוֹנִים הֲלָכָה שֶׁיְּשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים וְיִשָּׁבַע [י] עַל הַשְּׁאָר. שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָיַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים:

מגיד משנה מנה לי בידך. זהו מחלוקת ר' חייא ור' אפטוריקי פ''ק דמציעא (דף ג') ופסקו כל הגאונים כר' חייא שהוא מחייב שבועה כמ''ש רבינו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן