הלכות טומאת צרעת - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טומאת צרעת - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַכּל מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְהָעֲבָדִים אֲבָל לֹא עַכּוּ''ם וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְכָל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה אוֹתָן חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ:

כסף משנה הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ"ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. ומ''ש והעבדים. מדתנן רפ''ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו''ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. ומ''ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל''ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ''א וז''ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ''ש רבינו בסמוך והרא''ש הרגיש בזה וכתב ברפ''ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ''ל לפרש כן דברי רבינו שמ''ש בפ''א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ''ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ''ש שם: וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת נְגָעִים הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה תְּלוּיָה בְּכֹהֵן. כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת הֶחָכָם רוֹאֵהוּ וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר טָמֵא וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָהוֹר. הַסְגִּירוֹ וְהוּא מַסְגִּירוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ה) 'וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נֶגַע'. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הֶחָכָם אוֹמֵר לוֹ וְהוּא מַחְלִיט אוֹ פּוֹטֵר אוֹ סוֹגֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן סוֹמֵךְ עַל דִּבְרֵי הֶחָכָם. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן רוֹאֶה וְסוֹמֵךְ עַל עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לִרְאוֹת נֶגַע מִכָּל נְגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ וְיִהְיֶה בָּקִי בְּכָל הַנְּגָעִים וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן בְּנִגְעֵי אָדָם כֻּלָּם וּבְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבְנִגְעֵי בָּתִּים:

כסף משנה אע''פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא:

ג כֹּהֵן שֶׁטִּמֵּא אֶת הַטָּהוֹר אוֹ טִהֵר אֶת הַטָּמֵא לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מד) 'טָמֵא הוּא' (ויקרא יג-מד) 'וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן' (ויקרא יג-לז) 'טָהוֹר הוּא' (ויקרא יג-לז) 'וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. וּמְצֹרָע שֶׁנִּרְפָּא בֵּין מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כֹּהֵן טָהוֹר אַתָּה:

כסף משנה כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. ומ''ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ד אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בִּמְקוֹם הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לוֹ. וְכֹהֵן שֶׁרָאָה הַנֶּגַע בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְהוּא שֶׁמַּסְגִּירוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ. מֵת הַכֹּהֵן שֶׁרָאָהוּ תְּחִלָּה אוֹ שֶׁחָלָה רוֹאֵהוּ כֹּהֵן אַחֵר וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְטַמְּאוֹ בְּפִשְׂיוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ אִם פָּשָׂה אִם לֹא פָּשָׂה אֶלָּא רִאשׁוֹן. וְנֶאֱמָן כֹּהֵן לוֹמַר נֶגַע זֶה פָּשָׂה וְנֶגַע זֶה לֹא פָּשָׂה. וְשֵׂעָר לָבָן זֶה קָדַם אֶת הַבַּהֶרֶת אוֹ בַּהֶרֶת זוֹ קָדְמָה אֶת שֵׂעָר לָבָן:

כסף משנה אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ''ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ''ק אלא ששם כתוב לטמאו: וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. ומ''ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ה חָלָל פָּסוּל לִרְאִיַּת נְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ב) 'אֶחָד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים' בִּכְהֻנָּתָם. אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין כְּשֵׁרִים לִרְאִיַּת נְגָעִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוּמָא וַאֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן':

כסף משנה חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת''כ. ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת''כ. ומ''ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ''ב דנגעים:

ו אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים אֶלָּא בַּיּוֹם בֵּין לְהַסְגִּיר בֵּין לְהַחְלִיט בֵּין לִפְטֹר. שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹם וּבַיּוֹם. וְאֵין רוֹאִין לֹא בְּשַׁחֲרִית וְלֹא בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא בַּיּוֹם הַמְעֻנָּן לְפִי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין אוֹתָן בְּשָׁעָה רְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית וּבַשְּׁמִינִית וּבַתְּשִׁיעִית. בֵּין נִגְעֵי אָדָם בֵּין נִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים:

כסף משנה אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד ע"ב). ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר''י לגבי ר''מ. ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י''ג]:

ז בְּכָל יוֹם רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים חוּץ מִשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב. חָל יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מַעֲבִירִין לַאֲחוֹרָיו. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּיוֹם שַׁבָּת זֶה שֶׁהוּא יוֹם הָרָאוּי לִרְאוֹת טָמֵא וּלְמָחָר יֵלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וּלְמָחָר יִוָּלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת רְאִיָּתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת:

כסף משנה בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו''ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ''ק דמ''ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו''ט שכתב רבינו וכ''כ בפ''ז מהלכות יו''ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש''י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. ומ''ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו''ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ''ק דנגעים ופסק כר''ע מחבירו:

ח חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן אִם נִרְאָה בִּבְגָדָיו אוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין רוֹאִין אוֹתָן עַד לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לו) 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' וְגוֹ' אִם הִמְתִּינָה תּוֹרָה לִדְבַר הָרְשׁוּת שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ כֵּלָיו קַל וָחֹמֶר לִדְבַר מִצְוָה:

כסף משנה חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים:

ט אֵין מַסְגִּירִין וְלֹא מַחְלִיטִין וְלֹא פּוֹטְרִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בִּנְגָעִים שֶׁמַּסְגִּירִין בָּהֶן שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּלְמִנְיַן שָׁבוּעַ שֵׁנִי בְּכָל הַנְּגָעִים בֵּין בְּנִגְעֵי אָדָם בֵּין בְּנִגְעֵי בָּתִּים וּבְגָדִים:

כסף משנה אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ''ג דנגעים שם:

י אֵין מַסְגִּירִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר וְלֹא מַחְלִיטִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר אִם נוֹלַד לוֹ סִימַן הֶחְלֵט. וְלֹא מַחְלִיטִין הַמֻּחְלָט אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר. וְלֹא מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי חִלּוּטוֹ אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהֶסְגֵּר. אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי נְגָעִים וְרָאָה זֶה וְחָזַר וְרָאָה זֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה אוֹ מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וְאֵין רוֹאִין שְׁנֵי נְגָעִים כְּאַחַת בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ג) 'וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע':

כסף משנה אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר''ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח''כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח''כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ''מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח''כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ''ל: ומ''ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ''ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ''ג דנגעים:

יא נָגוּעַ שֶׁבָּא לַכֹּהֵן לַרְאוֹתוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב אֶלָּא נִזְקָק לוֹ מִיָּד. בָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם רוֹאֶה אֶת הָרִאשׁוֹן מַסְגִּירוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי:

כסף משנה נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ''ק דנגעים. ומ''ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ''ג:

יב אֵין הַכֹּהֵן זָקוּק לְבַקֵּשׁ תַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו שֶׁל נָגוּעַ אוֹ בֵּין פְּחָדָיו אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים שֶׁמָּא שָׁם נֶגַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן'. וְכֵן בְּהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. וְכֵיצַד יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֵן. אִם אִישׁ הוּא נִרְאֶה עָרֹם וְעוֹמֵד כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. וְאִם אִשָּׁה הִיא נִרְאֵית עֲרֻמָּה וְיוֹשֶׁבֶת כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ וּכְאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִים שֶׁמַּגְבַּהַת יָדָהּ הַיְמָנִית עַד שֶׁיִּגָּלֶה בֵּית הַשֶּׁחִי. אִם הָיָה הַנֶּגַע נִרְאֶה בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה בָּהֶן כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין כָּךְ אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם נִרְאֶה לְנִגְעוֹ כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יֵרָאֶה שֵׂעָר בְּכָל בְּשָׂרוֹ כְּשֶׁיַּעֲמֹד עָרֹם כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק אוֹ כְּשֶׁתֵּשֵׁב הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ תִּגְלַחַת כְּשֵׁרָה וְאֵין כֹּהֵן זָקוּק לְחַפֵּשׂ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁמָּא נִשְׁאַר בָּהֶן שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ הַכּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ''ב דנגעים. ומ''ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י''א:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן