הלכות טומאת צרעת - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טומאת צרעת - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ מַכָּה בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְנִפְשַׁט הָעוֹר מֵחֲמַת הַמַּכָּה. אִם הָיְתָה הַמַּכָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ כְּגוֹן שֶׁנִּכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ אוֹ בְּבַרְזֶל אוֹ בְּאֶבֶן שֶׁלִּבְּנוֹ בָּאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת מִכְוָה. וְאִם הָיְתָה הַמִּכְוָה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ. בֵּין שֶׁלָּקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין שֶׁהָיְתָה הַמִּכְוָה מֵחֲמַת חֳלִי הַגּוּף כְּגוֹן גָּרָב אוֹ חֲזָזִית שֶׁהִפְסִיד הָעוֹר אוֹ שַׁחֶפֶת אוֹ קַדַּחַת וְדַלֶּקֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִשְׁחִיתוּ הָעוֹר הֲרֵי זֶה נִקְרָא שְׁחִין:

כסף משנה מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'. ברפ''ט דנגעים ואמרינן בפ''ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ''ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע"ב). ומ''ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'. בת''כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת''ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ''ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש''י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ''ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ב לִבֵּן שִׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ אִם הָיָה רֹאשׁוֹ (מְבוֹרָז) [כַּדּוּר] הֲרֵי זוֹ מִכְוָה. וְאִם הָיָה רֹאשׁוֹ חַד הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם הִיא מִכְוָה אוֹ שְׁחִין. לָקָה בְּמֵי טְבֶרְיָא אוֹ בְּגֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה שְׁחִין:

כסף משנה ליבן שפוד וכו'. בפ''ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה''ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה''ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה''ל שחין ושחין ומצטרף ת''ש דא''ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת''ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש''י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו''ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ''ט בלעז עכ''ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ''ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: לקה במי טבריא וכו'. בריש פרק ט' דנגעים:

ג הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַכּוֹת טְרִיּוֹת הֵן נִקְרָאִין מוֹרְדִין וְאֵינָן מְטַמְּאִין בִּנְגָעִים כְּלָל. חָיוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְנִתְרַפְּאוּ רִפּוּי גָּמוּר אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם צַלֶּקֶת וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הָעוֹר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'. שם ובפ''ו ויליף לה מקראי בת''כ:

ד הִתְחִילוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה לִחְיוֹת וּלְהִתְרַפְּאוֹת וְנַעֲשֵׂית עֲלֵיהֶן קְלִפָּה כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. זוֹ הִיא (ויקרא יג-כג) 'צָרֶבֶת הַשְּׁחִין' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-כד) 'וּמִחְיַת הַמִּכְוָה' הָאֲמוּרָה שָׁם. וּמְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְאֵין בָּהֶן הֶסְגֵּר אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּצָרֶבֶת הַשְּׁחִין אוֹ בְּמִחְיַת הַמִּכְוָה אִם הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט. לֹא הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד וְיֵרָאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר אוֹ פָּשְׂתָה יַחְלִיט וְאִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. פָּשְׂתָה לְאַחַר הַפִּטּוּר אוֹ נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט:

ה הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְפִיכָךְ חִלְּקָן הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין פּוֹשִׂין זֶה לָזֶה וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן. כֵּיצַד. הָיָה שְׁחִין בְּצַד הַמִּכְוָה וּבַהֶרֶת כִּגְרִיס בִּשְׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה בְּאַחַת מֵהֶן וּפָשְׂתָה לַשְּׁנִיָּה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה לְעוֹר הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּפָשְׂתָה לְאַחַת מֵהֶן אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן. הָיָה בְּתוֹךְ כַּפּוֹ צָרֶבֶת שְׁחִין כִּגְרִיס וּבָהּ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס יַסְגִּיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְשֵׂעָר לָבָן וְלֹא לְפִשְׂיוֹן שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר בְּצִדָּהּ וְתִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ:

כסף משנה השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'. גם זה שם ובת''כ ובפ''ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'. גם זה שם:

ו שְׁחִין שֶׁנַּעֲשָׂה מִכְוָה בִּטְּלָה מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין. וּמִכְוָה שֶׁנַּעֲשֵׂית שְׁחִין בִּטֵּל שְׁחִין הַמִּכְוָה. אִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחִין הָיָה אִם מִכְוָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁשְּׁנֵיהֶם סִימָן אֶחָד וְטֻמְאָה אַחַת וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין:

כסף משנה שחין שנעשית מכוה וכו'. ברייתא פ''ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ''ג. ומ''ש אם אין ידוע אם שחין היה. בתוספתא הביאה ר''ש בפ''ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת''כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה''פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה''ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל''מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים:

ז הִסְגִּירוֹ בְּבַהֶרֶת שֶׁבַּשְּׁחִין וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשָׂה עוֹר הַבָּשָׂר. אוֹ שֶׁהִסְגִּירוֹ בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשֵׂית שְׁחִין יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

כסף משנה הסגירו בבהרת שבשחין וכו'. תוספתא ספ''ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר:

ח מִי שֶׁנָּשַׁר כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין מֵחֲמַת חלִי בֵּין מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר בֵּין שֶׁאָכַל דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִין אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ סָךְ דְּבָרִים שֶׁהִשִּׁירוּ שְׂעָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן הוֹאִיל וְאָבַד כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ עַתָּה הֲרֵי זֶה נִקְרָא קֵרֵחַ אוֹ גִּבֵּחַ. אִם נָשַׁר שְׂעָרוֹ מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְאָחוֹר וְעַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר נִקְרָא קֵרֵחַ. וְאִם נָשַׁר מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד פַּדַּחְתּוֹ נִקְרָא גִּבֵּחַ:

כסף משנה מי שנשר כל שיער ראשו וכו'. בפ''י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה''ה לגבחת. ועל מ''ש בין מחמת חולי, יש לתמוה דבת''כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת''ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת''ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. ומ''ש אע''פ שראוי לגדל לאחר זמן, כ''כ שם רבינו אבל ר''ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע''פ שר''ש הביא ברייתא דת''כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת''כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת''ל קרחת קרחת ריבה. ומ''מ לדעת רבינו צ''ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ''ל שדעתו כמ''ש הרמב''ן בפירוש התורה שמ''ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג''א ובערב אילפעפ''ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז''ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ''ל:

ט הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא יג-מג) 'כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר'. וּלְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן שֵׂעָר אֵין הַשֵּׂעָר הַלָּבָן סִימַן טֻמְאָה בָּהֶן. וְכֵיצַד מְטַמְּאִין בִּשְׁנֵי סִימָנִין וּבִשְׁתֵּי שָׁבוּעוֹת. שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ וְהָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט. לֹא הָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַסְגִּיר וְיִרְאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלְדָה בָּהּ מִחְיָה אוֹ פִּשְׂיוֹן יַחְלִיט. לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. פָּשָׂת אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. וְאִם פָּשָׂת אוֹ נוֹלַד בָּהּ מִחְיָה לְאַחַר הַפִּטּוּר יַחְלִיט:

כסף משנה הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'. גם זה שם. ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות. בפרק שלישי. ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה. ז''ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב:

י הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מב) 'בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהֵן שְׁתַּיִם וְאֵין פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לְזוֹ וְלֹא לִשְׁאָר עוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן:

כסף משנה הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו' בפרק עשירי. ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה:

יא הַקָּרַחַת אוֹ הַגַּבַּחַת אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרַח וְנַעֲשָׂה בָּהֶן שְׁחִין אוֹ מִכְוָה מְטַמְּאִין כִּשְׁחִין וּכְמִכְוָה שֶׁבְּעוֹר הַבָּשָׂר. שֶׁהָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין בְּשֵׂעָר לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן קֹדֶם שֶׁיִּצְמַח בָּהֶן הַשֵּׂעָר וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱלוּ שֵׂעָר מֵעוֹלָם וְכֵן הַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְכֵן זְקַן הָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. וְאִם הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כִּזְקַן הָאִישׁ שֶׁמִּתְטַמֵּא בִּנְתָקִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּבַהֶרֶת:

כסף משנה הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'. תוספתא פ''ד. ומ''ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן. בת''כ: הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'. משנה פ''ו. ומ''ש וכן זקן האשה והסריס וכו'. תוספתא פרק ד':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן