הלכות טומאת מת - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טומאת מת - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְטֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יא) 'הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יט-יד) 'כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים':

כסף משנה המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ''ש רבינו וטומאת משא בפרק כ''ג ונזיר (דף נ"ו ע"ב) במשנה ובפרק תינוקת (דף ס"ט) ושנינו בפ''ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא:

ב טֻמְאַת מַשָּׂא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נְבֵלָה שֶׁהִיא טֻמְאַת עֶרֶב וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-כח) 'וְהַנּשֵֹׁא אֶת נִבְלָתָם' הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּמַה נְּבֵלָה שֶׁמַּגָּעָהּ טֻמְאַת עֶרֶב מַשָּׂאָהּ טֻמְאַת עֶרֶב אַף הַמֵּת שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה מַשָּׂאוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה. אֵין טֻמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא דִּין תּוֹרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשָּׁתַק מִמֶּנָּה הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁתַק מֵאִסּוּר הַבַּת לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בַּת הַבַּת. וְשָׁתַק מֵאִסּוּר אֲכִילַת בָּשָׂר בְּחָלָב לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בִּשּׁוּלוֹ. כָּךְ שָׁתַק מִטֻּמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת לְפִי שֶׁטִּמֵּא בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אָהֳלוֹ כָּל שֶׁכֵּן מַשָּׂאוֹ:

כסף משנה טומאת משא מפי השמועה וק''ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי''ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (דף ע"ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש''י כמ''ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א''נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב''ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: אין טומאת משא במת מד''ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק''ו אסמכתא בעלמא הוא:

ג טֻמְאַת מַגָּע הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר הַמְטַמְּאִים הוּא שֶׁנָּגַע הָאָדָם בִּבְשָׂרוֹ בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ. בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּשְׁאָר בְּשָׂרוֹ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁאִם נָגַע בְּצִפָּרְנָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו נִטְמָא כֵּיוָן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים לַגּוּף הֲרֵי הֵם כְּגוּף. אֲבָל אִם תָּחַב אָדָם טֻמְאָה בְּכוּשׁ וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם טָהוֹר וְלֹא נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ מְעִי שֶׁל אִשָּׁה מִלְּמַטָּה וְלֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרָהּ. לֹא נִטְמָא הַבּוֹלֵעַ מִשּׁוּם מַגָּע זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרוֹ. שֶׁנְּגִיעַת פְּנִים אֵינָהּ נְגִיעָה:

כסף משנה מ''ש ואפילו בלשונו. פ''ק דקידושין (דף כ"ה). ומ''ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה''ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה''ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. ומ''ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (דף מ"ב ע"ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז''ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך:

ד קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְעִנְיַן מַגַּע טֻמְאוֹת. וּכְשׁוּת שֶׁעַל הַקָּטָן אֵינָהּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר. כֵּיצַד. * מִי שֶׁנָּגְעָה טֻמְאָה בִּקְרוּם מַכָּתוֹ נִטְמָא כְּאִלּוּ נָגְעָה בְּעוֹרוֹ. נָגְעָה בְּשֵׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשַׂר הַקָּטָן לֹא נִטְמָא. וְכֵן אָדָם טָמֵא שֶׁהָיְתָה בּוֹ מַכָּה וְנָגַע הַטָּהוֹר בִּקְרוּם מַכַּת הַטָּמֵא נִטְמָא. אִם הָיָה קָטָן טָמֵא וְנָגַע הַטָּהוֹר בַּכְּשׁוּת שֶׁלּוֹ לֹא נִטְמָא בֵּין בְּטֻמְאַת מֵת בֵּין בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכֵן לִכְלוּכֵי צוֹאָה אוֹ טִיט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵין חוֹצְצִין עַל הַגּוּף וְכֵן גִּלְדֵי צוֹאָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין עַל הַגּוּף אֵינָם כְּעוֹר הַבָּשָׂר לֹא לְטַמֵּא וְלֹא לְהִתְטַמֵּא:

ההראב"ד מי שנגעה טומאה בקרום וכו' עד נגעה בשיער הדק. א''א אמת שכך פי' בערוך כשות של קטן שיער הדק שעל בשר הקטן ודומה לכשות של קישות שבמסכת עוקצין וקשיא לי מה שאמרו אלו טהורין במת השינים והשיער והצפורן ובשעת חבורו הכל טמא ועוד אמרו בתוספתא דמקואות כשות של גדול שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואם שיער הוא היכן מצינו שיער של אדם אם אינו קשור חוצץ בין מקפיד בין אינו מקפיד ועוד שיער דק של קטן כלום הוא מקפיד ואיך שנה סתם לא מטמא ולא מתטמא. ול''נ שאותו כשות של קישות הוא אותו פרח השחור שהוא כעין דוחן הנמצא על הקישואין ואינו אוכל ולפיכך טהור ולענין אדם ג''כ שהוא כעין שחין דק או גרב דק והם ממראה הכשות קטן מסתמא מקפיד ובגדול אם מקפיד חוצץ עכ''ל:

כסף משנה קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ''ט דמקואות (משנה ד'): וכתב הראב''ד א''א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי''ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא''כ בשיער ממש: וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ''ו דמקואות וז''ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה:

ה כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְטַמֵּא בִּנְגִיעָתוֹ בְּטֻמְאָה כָּךְ הַכֵּלִים מִתְטַמְּאִים בִּנְגִיעַת הַטֻּמְאָה בָּהֶן. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. [וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאָה. כָּל הַמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע מְטַמֵּא כֵּלִים. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים. וְאֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה]:

כסף משנה כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ''ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) ובפרק ב' דכלים: וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב''ק (דף ב' ע"ב):

ו טֻמְאַת מַשָּׂא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר כָּל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא. הוּא שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֶבֶן הוֹאִיל וְנָשָׂא נִטְמָא. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ עַל יָדוֹ אוֹ עַל שְׁאָר גּוּפוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אַחֵר וְהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה הוֹאִיל וְנִשֵּׂאת עָלָיו מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּחוּט אוֹ בִּשְׂעָרוֹ וְתָלָה הַחוּט בְּיָדוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנִטְמָא:

כסף משנה טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר''פ ר''ע (דף פ"ב ע"ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר''פ דם הנדה (דף נ"ה) ברש''י ובתוס' וברבינו שמשון פ''ק דכלים (משנה ג') ובפ''ה דזבים ובפרק תינוקת ברש''י אבל קשה דבפרק תינוקת (דף ס"ט ע"ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ''ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה''ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ''ש רבינו בפ''ה מהלכות אלו ופ''ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ''ו דעדיות (משנה ג') ופ''ד דזבים וכדדריש לה בת''כ גבי זב וה''ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה''ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ''ש רבינו פ''ה מהלכות אלו. ומ''ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ''ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ''ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה''ה לכל המטמאים במשא. ומ''ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו':

ז מֵסִיט בִּכְלַל נוֹשֵׂא הוּא. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא בְּהֶסֵּט. כֵּיצַד. קוֹרָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת עַל הַכֹּתֶל וְעַל צִדָּהּ מֵת אוֹ נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבָא הַטָּהוֹר לִקְצֵה הַקּוֹרָה הַשֵּׁנִי וְהֵנִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵנִיד אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָשַׁךְ אֶת הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּנֶגֶד הָאָרֶץ עַד שֶׁהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁגָּרַר הַטֻּמְאָה עַל הָאָרֶץ. שֶׁזֶּה נוֹשֵׂא וַדַּאי. וְזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ הִיא טֻמְאַת הֶסֵּט הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:

כסף משנה מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ד ע"ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר''ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק''ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע''פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא:

ח הַנּוֹשֵׂא בְּתוֹךְ בֵּית הַסְּתָרִים נִטְמָא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנְּגִיעָה שָׁם נְגִיעָה הַנּוֹשֵׂא שָׁם נוֹשֵׂא הוּא. אֶלָּא אִם כֵּן נִבְלַע הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִגִּיעָה לְתוֹךְ בִּטְנוֹ אֵינוֹ לֹא נוֹגֵעַ וְלֹא נוֹשֵׂא. וְאִם טָבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו:

כסף משנה הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מ"ב) כמ''ש בסמוך. ומ''ש אא''כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם. ומ''ש ואם טבל טהר ואע''פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (דף ע"א ע"ב):

ט אֵין מִתְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אֶלָּא הָאָדָם בִּלְבַד לֹא הַכֵּלִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל יָדוֹ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַנְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן הָאָדָם טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא נְבֵלָה וְהַכֵּלִים שֶׁעַל יָדוֹ כֻּלָּן טְהוֹרִים חוּץ מִכְּלִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ''ה דזבים (מ"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם:

י טֻמְאַת אֹהֶל אֵינָהּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֶלָּא בְּמֵת בִּלְבַד. וּבֵין שֶׁהֶאֱהִיל הָאָדָם אוֹ הַכְּלִי אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הַמֵּת עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁהָיָה הַמֵּת עִם הָאָדָם אוֹ עִם הַכֵּלִים תַּחַת אֹהֶל אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים:

כסף משנה טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ''ק דכלים (מ"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. ומ''ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ''ג דאהלות (משנה א'):

יא וְטֻמְאַת אֹהֶל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הוּא שֶׁתְּטָמֵּא אוֹתָהּ טֻמְאָה הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ. אֶחָד הַבָּא כֻּלּוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ הַבָּא מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ הִכְנִיס יָדוֹ אוֹ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ חָטְמוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת הֲרֵי זֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ. נָגַע בַּמַּשְׁקוֹף וְצֵרֵף יָדוֹ עִם הַמַּשְׁקוֹף נִטְמָא כְּאִלּוּ בָּא מִקְצָתוֹ. * נָגַע בָּאַסְקֻפָּה מִטֶּפַח וּלְמַטָּה קָרוֹב לָאָרֶץ טָהוֹר. וּמִטֶּפַח וּלְמַעְלָה טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדָּבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם:

ההראב"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור ומטפח ולמעלה טמא. א''א מצאתי בתוס' דאהלות פ''ט בענין רבוע בארון פירוש בארון השוה רחב למטה כלמעלה הנוגע בשולים שלה ר''א מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלים עליות הגבוה מן הארץ טפח ונ''ל שהוא כענין מה שאמרו א''א לר''ה שתתלקט במלקט וברהיטני והכא נמי אמרי' א''א שלא יהא בקרקע הבית גובה טפח לפיכך כל שהוא נוגע באסקופה בגובה טפח כאילו נוגע בקרקע עולם ולפי הלשון הזה טפח עצמו טמא ורישא דיהא מטפח ולמטה טהור והרב היוני פירש בתוספתא זה פירוש חשך ואפילה:

כסף משנה אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ג) ואיתיה בת''כ: נגע במשקוף וכו'. משנה פי''ב דאהלות נגע במשקוף טמא. ומ''ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא''כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ''ע. ומ''ש נגע באסקופה וכו'. ג''ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ''ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור''ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: כתב הראב''ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א''א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא:

יב אֶחָד הַמֵּת מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא:

כסף משנה אחד המת מישראל או מן העכו''ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב''י:

יג וְאֵין הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן (במדבר לא-יט) 'כּל נֹגֵעַ בֶּחָלָל' וְלֹא הַזְכִּיר שָׁם אֹהֶל. וְכֵן הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה טְמֵא מֵת אֶלָּא עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֶאֱהִיל עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נָגַע. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת אוֹ הֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת. וְלֹא בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן אֵין הָעַכּוּ''ם וְלֹא הַבְּהֵמָה מִתְטַמְּאִין בָּהֶן:

כסף משנה ומ''ש ואין העכו''ם מטמא באהל. שם לרשב''י ואע''ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס''פ המקבל (דף קי"ד ע"ב) אמרי' דא''ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ''ט קאי בבית הקברות א''ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב''י אומר קברי עכו''ם אינם מטמאין: וכן העכו''ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס"א ע"ב) אמרינן יצא העכו''ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (דף כ') אמרינן דעכו''ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה:

יד וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיְּהוּ הָעַכּוּ''ם כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין לְךָ בְּכָל מִינֵי נֶפֶשׁ מַה שֶּׁמִּתְטַמֵּא וְהוּא חַי אוֹ מְטַמֵּא וְהוּא חַי חוּץ מִן הָאָדָם בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן מִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ בְּטֻמְאַת הַמֵּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר יט-כ) 'אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא' אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הַקָּטָן שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שָׁם (במדבר יט-יח) 'וְעַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם'. אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל עַל הַמֵּת נִטְמָא וַהֲרֵי הוּא טְמֵא מֵת. וְהוּא שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה. אֲבָל בֶּן שְׁמוֹנָה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

כסף משנה ומדברי סופרים שיהיו העכו''ם וכו'. פרק בנות כותיים (דף ל"ד): אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. ומ''ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון:

טו הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ מְגֻיָּד אוֹ גּוֹסֵס. אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי הַסִּימָנִים אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יג) 'בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת'. נִשְׁבְּרָה מִפְרַקְתּוֹ וְרֹב בְּשָׂרָהּ עִמָּהּ אוֹ שֶׁנִּקְרַע כְּדָג מִגַּבּוֹ אוֹ שֶׁהֻתַּז רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁנֶּחְלַק לִשְׁנֵי חֲלָקִים בְּבִטְנוֹ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא מְרַפְרֵף בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו:

כסף משנה המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (דף ע' ע"ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ"ח) מאי הותזו ר''ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר''ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא''ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי''ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש''י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י''ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש''י: נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ"א.):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן