הלכות טומאת אוכלין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טומאת אוכלין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הָאֳכָלִין הַגְּדֵלִין מִן הַקַּרְקַע אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיֵּעָקְרוּ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין אֲפִלּוּ כְּשֹׁרֶשׁ קָטָן שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת מִמֶּנּוּ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

כסף משנה כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל''כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך:

ב יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בִּקְלִפָּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת מִמֶּנָּה כָּל הָאֳכָלִין שֶׁבּוֹ מִתְטַמְּאִין. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הָיָה שְׁאָר הָאִילָן כְּמוֹ יָד לְזֶה הַיִּחוּר שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ לָאו:

כסף משנה ייחור של תאנה וכו'. בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. ומ''ש ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) בעיא דלא איפשיטא:

ג יְרָקוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן כְּגוֹן כְּרוּב וּדְלַעַת * שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. לִקְּטָן לְיַבְּשָׁן הֲרֵי הֵן אֳכָלִין כְּשֶׁהָיוּ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ וְיֵעָשׂוּ כְּעֵץ:

ההראב"ד שיבשו באיביהן. א''א ואפילו צמקו:

כסף משנה ירקות שיבשו וכו'. שם עלה קכ''ז ע''ב: וכתב הראב''ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע''פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו:

ד אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין. * וְכֵן אִם יָבַשׁ הָאִילָן וּבוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין:

ההראב"ד וכן אם יבש האילן. א''א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם * יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין ואולי מבכורים גמר לה דתנן יבש האילן או נקצץ מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ:

כסף משנה אילן שנפשח וכו'. שם. ומ''ש וכן אם יבש האילן וכו'. כתב הראב''ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ''ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ''ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין:

ה תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן מִטַּמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן:

כסף משנה תאנים שיבשו וכו'. בפ' העור והרוטב שם:

ו כָּל הָאֳכָלִין שֶׁהֵן מִבַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיָּמוּתוּ. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן מְפַרְכְּסִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְדָגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִשֶּׁיָּמוּתוּ. נוֹלַד בָּהֶן טְרֵפָה וְנִתְטַמְּאוּ כְּשֶׁהֵן מִתְנַדְנְדִין הֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים הוֹאִיל וְנִטְרְפוּ אוֹ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּדְמוּ כְּאֶבֶן וְלֹא יִתְנַדְנְדוּ. הָאֵיבָר אוֹ הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת אִם הֻכְשְׁרוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין כְּאֹכֶל שֶׁפֵּרַשׁ. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֻכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. שֶׁהַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ כְּמוֹ יָד לְאֵיבָר זֶה וְיָד שֶׁהֻכְשַׁר הֻכְשַׁר הָאֵיבָר כֻּלּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה הַבְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ כְּמוֹ יָד לָאֵיבָר אוֹ בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּהּ:

כסף משנה כל האוכלים וכו'. הכי משמע בר''פ העור והרוטב (דף קי"ח) שם ובפ''ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע''פ שמפרכסת אע''ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: נולד בהם טריפה וכו'. בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: האבר או הבשר וכו'. משנה ס''פ העור והרוטב ד' קכ''ט. ומ''ש נשחטה הבהמה וכו'. שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר''מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר''מ ור''ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר''מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. ומ''ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה. שם אמרינן הכי לר''מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר''ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז''ל פסק לקמן בסמוך כת''ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ''ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ''ח בעיא דלא איפשיטא:

ז הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הֻכְשַׁר כָּל הַבָּשָׂר בַּדָּם שֶׁיָּצָא בַּשְּׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אִם לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בַּשְּׁחִיטָה הֲרֵי כָּל בְּשָׂרָן צָרִיךְ הֶכְשֵׁר כְּכָל הָאֳכָלִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ:

כסף משנה השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה פ''ב דחולין שם וכת''ק:

ח אֳכָלִין שֶׁהֻכְשְׁרוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁהֻכְשְׁרוּ בְּמַיִם הַמְחֻבָּרִים שֶׁבַּקַּרְקַע אֵינוֹ הֶכְשֵׁר עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ בַּמַּיִם הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לד) 'בְכָל כְּלִי' אֵינוֹ מַכְשִׁיר עַד שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע כְּעֵין הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים. שָׁאַב הַמַּיִם בִּכְלִי וּנְתָנָן בַּקַּרְקַע אֵינָן מַכְשִׁירִין:

כסף משנה אוכלים שהוכשרו וכו'. בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש''י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: ומ''ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע. בת''כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת''ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר''ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ''ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח''כ העלתו עכ''ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ''ש וע''פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. ומ''ש שאב המים בכלי וכו'. הכי משמע בתורת כהנים:

ט קִּשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בֶּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה * אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת חוּץ לֶעָצִיץ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ וְהַנָּטוּעַ בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן אִם הָיוּ בּוֹ מַיִם אֵינָן מַכְשִׁירִין:

ההראב"ד אע''פ שיצאת חוץ לעציץ. א''א אין כאן אע''פ אלא כיון שיצאה חוץ לעציץ טהורה שאע''פ שהעציץ אינו נקוב כיון שיצאת הקישות לחוץ הרי הוא כמי שנטעה בחוץ וטהור וכן הוא שנוי במשנה:

כסף משנה קישות שנטעה כו'. בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש''י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ''ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע''ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: כתב הראב''ד אע''פ שיצאת חוץ לעציץ א''א אין כאן אע''פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד''א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ''ל דאע''פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר''ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב''ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב''ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין. בסוף פ''ב דעוקצין. ומ''ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים. כן כתב שם רבינו ור''ש:

י עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב הֲרֵי הַנָּטוּעַ בּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם הָיוּ מַיִם בְּתוֹכוֹ מַכְשִׁירִין:

יא * כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לִבְקֹעַ בָּהֶן וְלָצֵאת אֵינָן מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נְקוּבִין הֲרֵי הֵן כִּנְקוּבִין:

ההראב"ד כלי גללים וכלי אדמה. א''א אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור אע''פ שאינו מנוקב כמנוקב דמי והוא במנחות פרק כל קרבנות הציבור בעיא ספינה של חרס לגבי ביכורים דקא מפליג בין ספינה של עץ לספינה של חרס ובודאי בספינה שאינה מנוקבת קאמר ואולי יתפרש שם פי' אחר דבספינה של עץ מביאים משם ביכורים מפני שיש בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומשום הכי אין מביאין ממנה ביכורים ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים:

כסף משנה ומ''ש כלי גללים וכו'. שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר''ש והראב''ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: כתב הראב''ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב''ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר:

יב עָצִיץ שֶׁמִּלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל:

כסף משנה עציץ שמילאהו עפר וכו'. שם:

יג מַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁנָּפְלוּ עַל הָאֳכָלִין נִטְמְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּקַּרְקַע:

כסף משנה משקים טמאים וכו'. בריש מכשירין. ומ''ש והוא שלא יהיו בקרקע. הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן:

יד * כָּל אֹכֶל שֶׁנִּפְסַד וְנִסְרַח עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן מַשְׁקֶה שֶׁנִּסְרַח וְנִפְסַד וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁתִיַּת אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לד) 'אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה':

ההראב"ד כל אוכל שנפסד. א''א מי שלמדהו מים הרעים השקהו וגמ' דברכות הטעהו והלא משנה שלמה היא בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם מה טהור שאינו מקבל טומאה אף טמא שמקבל טומאה אלמא לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב והוא שהיה ראוי מתחילה לאדם אבל אם לא היה ראוי לאדם אע''פ שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה וכן הוא שנוי במדרש סיפרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר''א אמרו לו אין משקין יוצאין לא ע''י פרה ולא על ידי עופות ולעולם מקבל טומאה הואיל וראויים היו מתחילה לאדם אבל אם היו סרוחים מתחלתן כגון פרש שבמעי בהמה ודאי טהורים אף ע''פ שהכלב מלקק בהם וזהו דרך האמת:

כסף משנה כל אוכל שנפסד. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג ע''ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב''ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י''ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר''פ דם שחיטה (דף כ"א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י''ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע''י פרה ולא ע''י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה. בת''כ ואבארנו בסמוך:

טו הָעוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים בִּפְנֵי עַצְמָן:

כסף משנה העור ששלקו וכו'. בר''פ בכל מערבין עלה כ''ח ע''ב ובסוף פרק בהמה המקשה:

טז עוֹר הַחֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלָקוֹ אוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָאוּס הַרְבֵּה:

כסף משנה ומה שכתב עור החמור כו'. בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. ומה שכתב בפני עצמו. משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן:

יז חִטִּים שֶׁבִּגְלָלֵי בָּקָר וּשְׂעוֹרִים שֶׁבִּגְלָלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁלִּקְּטָן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין:

כסף משנה חטים שבגללי בקר וכו'. תוספתא סוף פ''ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע''פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב''ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס''ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ''ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע''פ גירסת התוספתא דה''פ התוספתא כשליקטן סתם אע''פ שאח''כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. ומ''ש ואם חישב עליהם לאכילה. אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע''פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים:

יח כָּל אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַל וְנִסְרַח. אִם נִפְסַל מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב אוֹ שֶׁיָּבַשׁ כְּחֶרֶשׂ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם נִפְסַל מִלֶּאֱכל אָדָם וַעֲדַיִן הוּא רָאוּי לְכֶלֶב הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכָל הָאֳכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ אֵין לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה:

כסף משנה כל אוכל שנטמא וכו'. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג וכר' יוחנן. ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'. בפרק דם הנדה (דף נ"ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. וכל האוכלים שנטמאו וכו'. תוספתא פרק קמא דטבול יום:

יט זְרָעִים טְמֵאִים שֶׁזְּרָעָם הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ מֵהֶן טָהוֹר. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. וְהוּא שֶׁהִשְׁרִישׁוּ. אֲבָל קֹדֶם הַשְׁרָשָׁה הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה:

כסף משנה זרעים טמאים שזרעם וכו'. בת''כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת''ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ''ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (דף ל"ד) בלשון קצר ופירש רש''י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע''ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה. מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות:

כ אֳכָלִין שֶׁמְּחֻבָּרִין לְכֵלִים בָּטְלוּ מִתּוֹרַת אֹכֶל. וְאִם נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין בְּטֻמְאַת הַכְּלִי הוֹאִיל וְהֵן מְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ הֲרֵי הֵן כְּעֵץ:

כסף משנה אוכלים שמחוברים לכלים וכו'. בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ''ט:

כא * כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַד וְנִסְרַח הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ לְעוֹלָם שֶׁאֵין הַמַּשְׁקֶה יוֹצֵא עַל יְדֵי הַכֶּלֶב לְעוֹלָם. וְאֵין לְמַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא טָהֳרָה חוּץ מִן הַמַּיִם בִּלְבַד שֶׁאִם הִטְבִּיל מַיִם טְמֵאִים בְּמִקְוֶה כֵּיוָן שֶׁצָּפוּ מֵי מִקְוֶה עֲלֵיהֶן טָהֲרוּ. וּמַטְבִּילִין חַמִּין בְּצוֹנֵן וְצוֹנֵן בְּחַמִּין וְרָעִים בְּיָפִים וְיָפִים בְּרָעִים:

ההראב"ד כל משקה שנטמא ואחר כו'. א''א ממדרש תורת כהנים נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה הואיל וראויים לשתית בהמה וכן עיקר ודוקא כשהיו ראויים מתחלה לאדם כמו שכתבתי למעלה:

כסף משנה כל משקה שנטמא וכו'. בת''כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח''כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע''י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור''א סבר שאף אם נטמא ואח''כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א''נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח''כ נטמא טמא ור''א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר''א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע''פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז''ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא''ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ''ש שם הרב המגיד. ועי''ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר''א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב''ד שכתב ממדרש ת''כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה''פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע''פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב''ד ממדרש ת''כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד. [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ''ב דביצה (דף י"ז ע"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ''ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: ומטבילין חמין בצונן וכו'. כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב''ה:

כב מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִים וְהִטְבִּיל מִקְּצָתָהּ בְּמִקְוֶה לֹא טָהֲרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל מִקְּצָתָהּ עַד שֶׁיִּטְבּל אֶת כֻּלָּהּ:

כסף משנה מקל שהיא מלאה משקים. כלומר מים טמאים. והטביל מקצתה וכו'. בפ''ח דטהרות וכחכמים:

כג שֶׁלֶג שֶׁנִּטְמָא וְהִשִּׁיק מִקְצָתוֹ לְמֵי מִקְוֶה הוֹאִיל וְטָהַר מִקְצָתוֹ טָהַר כֻּלּוֹ:

כסף משנה שלג שנטמא וכו'. תוספתא בפ''ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ''ב דנדה (דף י"ז):

כד הַתֶּמֶד הַטָּמֵא בֵּין שֶׁנִּטְמָא אַחַר שֶׁתִּמְדּוֹ בֵּין שֶׁתִּמְדּוֹ בְּמַיִם טְמֵאִים עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ מַשִּׁיקוֹ בְּמִקְוֶה וְיִטְהַר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמַיִם. מִשֶּׁהֶחְמִיץ הֲרֵי הוּא כְּיַיִן וְאֵין לוֹ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה:

כסף משנה התמד הטמא וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ו) וכדאסיק רב גביהא:

כה קְדֵרָה שֶׁמִּלְאָהּ מַשְׁקִין כְּגוֹן דְּבַשׁ וְיַיִן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּנְתוּנָה בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה וּפָשַׁט הָרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה מֵחֲמַת הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ * אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה. הָיְתָה מְלֵאָה מַיִם הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן מְטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס לְעוֹלָם וְאֵין הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְעֹרָבִים בְּמֵי הַמִּקְוֶה. פָּשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ נִטְמֵאת הַקְּדֵרָה שֶׁאֵין הַמִּקְוֶה מְטַהֵר כְּלֵי חֶרֶס:

ההראב"ד אע''פ שהיא בתוך המקוה כו'. א''א זו הנוסחא עיקר שאין המקוה מטהר כלי חרס:

כסף משנה קדירה שמליאה משקים וכו'. בפרק ד' דמכשירין: וכתב הראב''ד אע''פ שהיא בתוך המקוה א''א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ''ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים:

כו מֵי שְׁפִיכוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְּשָׁמִים אִם רַבּוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַכּל טָמֵא בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפִיכָה אֲבָל קָדְמוּ מֵי גְּשָׁמִים וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן כָּל שֶׁהוּא * מִמֵּי שְׁפִיכוֹת הַכּל טָמֵא שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁיָּרְדוּ לִטְהוֹרִים מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהוּא:

ההראב"ד ממי שפיכות הכל טמא. א''א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחה נפילתם:

כז הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ וַהֲרֵי הֵן מְנַטְּפִים יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְרַבּוּ הַנְּטִיפוֹת הֲרֵי רַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶן וְהַנּוֹטְפִים מֵהֶן טְהוֹרִין:

כסף משנה (כו-כז) מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים. פ''ב דמכשירין: וכתב הראב''ד ממי השפיכות הכל טמא א''א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא''ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי''ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל''ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל''ל הכי ונ''ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: ומ''ש ורבו הנטיפות. היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים:

כח הַסָּךְ שֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא זֶה הָאָדָם וְטָבַל וַהֲרֵי הַשֶּׁמֶן עַל בְּשָׂרוֹ אִם הָיָה כְּדֵי סִיכַת אֵיבָר קָטָן הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. סָךְ שֶׁמֶן טָמֵא וְטָבַל לֹא טָהַר הַשֶּׁמֶן שֶׁעָלָיו אֶלָּא אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הַשֶּׁמֶן בְּטֻמְאָתוֹ וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַטְפִּיחַ מִמֶּנּוּ בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ:

כסף משנה הסך שמן טהור וכו'. בפרק ד' דעדיות וכב''ה ודברי הראב''ד בפירושו למשנה זו בע''א:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן