הלכות טומאת אוכלין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות טומאת אוכלין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ. וְשֶׁכָּל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּיַחֲדוֹ לְאָדָם:

כסף משנה כבר ביארנו וכו'. בפ''א:

ב אֹכֶל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָאָדָם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאֵינוֹ מְיֻחָד לְאָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד בּוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכָל אֹכֶל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

כסף משנה אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'. בפרק ג' דעוקצין. ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'. בפרק בא סימן עלה נ''א ובפרק העור והרוטב (דף קכ"א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו':

ג יֵשׁ אֳכָלִין שֶׁצְּרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. כֵּיצַד. כָּל הָאֳכָלִין הַמְיֻחָדִין לְאָדָם בְּכָל מָקוֹם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים בְּכָל מָקוֹם וַחֲגָבִים טְמֵאִים וְדָגִים טְמֵאִים בַּכְּפָרִים הֲרֵי הֵן מְיֻחָדִין לְאָדָם וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. וְכֵן חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה בְּכָל מָקוֹם. וְאֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר. בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין מִן הָאָדָם בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הָעוֹף וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בִּשְׁחִיטָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה כְּגוֹן הַבְּצָלִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר וְהַפִּטְרִיּוֹת וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים. עֻלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן לִבְהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיַּחְשֹׁב עֲלֵיהֶן אַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ שֶׁמַּחְשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה. עֵלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן לִבְהֶמְתּוֹ וֶהֱדִיחָן וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָאָלָל אִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה מְקַבֵּל טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כְּעֵץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת הַמְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר וְהַגִּידִים וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַצִּפָּרְנַיִם וּמִן הַחַרְטֹם הַמֻּבְלָעִין בַּבָּשָׂר צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וּמַחְשָׁבָה. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּכְּרַכִּים לְפִי שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם אֵין אֶחָד מֵאֵלּוּ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּכְזַיִת וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וְאֵלּוּ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֲבָל כְּזַיִת אַב טֻמְאָה הוּא:

כסף משנה יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'. פ''ג דעוקצים. ומ''ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ''מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'. תוספתא רפ''ה דטבול יום וצ''ע דבפ''ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ''ש לקמן בסמוך. ומ''ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'. בתוספתא פ''ה שם: ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות. בפ''ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. ומ''ש וחלב בהמה טהורה שחוטה. בשלהי פ' העור והרוטב (דף קכ"ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. ומ''ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ''ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. ומ''ש וכן חגבים וכו'. שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: עולשין שזרען לבהמה וכו'. פרק בא סימן עלה נ': עולשין שליקטן לבהמתו וכו'. פרק העור והרוטב עלה קכ''ח: האלל אם חשב עליו וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ''ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה''ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש''י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'. בר''פ העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ"א) קרנים אמר ר''פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ''ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה''מ במקום שמובלעים בבשר ופירש''י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש''י: ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'. בפ''ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ''מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ''כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר''ש וכן פירש''י והתוספות בפ''ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'. שם. ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית. כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב''ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (דף כ"א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א''ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר:

ד יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם [אוֹ רֹב שְׁנַיִם] הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵין צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שְׁחָטָהּ לַאֲכִילַת הָעַכּוּ''ם וְאֵין לְךָ מַחֲשָׁבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר לְפִי שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ שֶׁנְּחָרָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד * אוֹ נְחָרָהּ אֵינָהּ מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַנְּבֵלוֹת:

ההראב"ד או נחרה אינה מטמאה. א''א יש לנו קושיא בזה עכו''ם שנחר בהמה טהורה ומפרכסת אמאי אין בה טומאה של כלום אי משום דמפרכסת הרי אמרו שהפרכוס אינו מוציא מידי טומאת אוכלין ואי משום שאין בה מחשבה הרי אמרו נבלת בהמה טהורה בכל מקום אינה צריכה מחשבה ואולי נאמר בשביל שנחרה לישראל דהויא לה כמי שנחרה לאבוד אבל אם נחרה סתם או שמתה מאליה מטמאה טומאת אוכלין במחשבה עוד יש לומר נחירה כל זמן שמפרכסת אין מיתתה ניכרת שתעשה אותה אוכל מפני שהיא כאדם שנתעלף או כמי שנבעת ונפל אבל שחיטת שנים או רובן מיתתה ידועה היא ואף ע''פ שמפרכסת אוכל היא:

כסף משנה ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'. משנה ר''פ העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ"א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש''י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע''ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי''ל דסתם גמרא קאמר לה: שחט בה אחד או נחרה וכו'. שם ופירש''י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: וכן עכו''ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'. שם ופירש''י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב''ד כתב א''א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ''מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו''ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה''ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה:

ה הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חִשֵּׁב עָלָיו צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חִשֵּׁב עָלָיו וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ * אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה כִּנְבֵלָה וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

ההראב"ד אינו צריך הכשר מפני שמטמא. א''א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אע''פ שעל גב אביו היה מטמא כששימש מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כך חתכו טמא מוקים לה בשהוכשרו בחיבורו עם האבר נטמא וכל זה אליבא דר''מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה כל זה מן הגמרא אבל הוא תפס התוספתא שמצא:

כסף משנה החותך בשר מאבר מן החי וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) ת''ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח''כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח''כ חתכו טמא וכו' א''ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א''ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא''ל הא מני ר''מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א''ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר''מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א''ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א''ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש''י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח''כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח''כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ''ל: וכתב הראב''ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה''מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב''ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור''פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס''ל ואפילו את''ל דס''ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש''י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה''פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ''ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל''ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר''ע ואע''פ שהרשב''א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א''נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ''ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר''ע והלכתא כוותיה: ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר:

ו פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מֵאֳכָלִים אֲחֵרִים אֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וּפָחוֹת מִכְּזַיִת שֶׁבְּכָל הַבֵּיצָה אִם הִשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. וְכֵן כְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִנִּיחָהּ בַּבָּצֵק עַד שֶׁהִשְׁלִים לִכְבֵיצָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִפְּנֵי הַבָּצֵק הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵין הַבָּצֵק הַזֶּה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וְכָל הַשִּׁעוּר הַזֶּה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי כְּזַיִת נְבֵלָה שֶׁבְּתוֹכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע הֲרֵי סוֹפוֹ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

ז פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מִשְּׁאָר אֳכָלִין * הַכּל צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַכּל אֵצֶל כָּל אָדָם. וְאֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁבִּכְלָלוֹ:

ההראב"ד הכל צריך מחשבה. א''א מגמרא דכריתות נראה שאפילו חישב עליו אינו משלים דבטלה דעתו אצל כל אדם:

ח כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁחִפָּהוּ בְּבָצֵק הַכּל מִתְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה:

כסף משנה (ו-ח) פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה. בריש פרק דם שחיטה (דף כ"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס''ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע''פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא''כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י''ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ''ש הוא: וכתב הראב''ד הכל צריך מחשבה א''א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו:

ט הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאָדָם חַי לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב. אִם חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה * וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

ההראב"ד ואינו צריך הכשר. א''א זה שיבוש שצריך הכשר ועיין בעוקצין וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו:

כסף משנה החותך בשר וכו'. כתב הראב''ד ואינו צריך הכשר א''א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע''כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י''ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש''ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (דף כ"א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק''ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר''ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע''כ בגמרא וע''פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע''כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש''י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה''ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב''ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח''כ חישב עליו לאדם:

י גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּת בַּמְּדִינָה הֲרֵי נִמְאַס בַּגַּת וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. חִשֵּׁב עָלָיו כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם. חִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. הָיָה זֶה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶעֱלוּהוּ כְּדֵי לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

כסף משנה גוזל שנפל לגת וכו'. בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו''ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'. שם פרק שמיני דטהרות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן