הלכות חמץ ומצה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חמץ ומצה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל [א] מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-יח) 'בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת'. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת רָצָה אוֹכֵל מַצָּה רָצָה אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

מגיד משנה מצות עשה מן וכו'. סוף ערבי פסחים (דף ק"כ.) אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן רב אחא אמר אחד זה ואחד זה דרבנן ותניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות יכול לילה הראשון רשות ת''ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שביהמ''ק קיים אין ביהמ''ק קיים מנין ת''ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע''כ. וכתב רבינו שמצותה כל הלילה וכן דעתו באכילת פסחים כמבואר פ' ח' מהלכות קרבן פסח וכסתם מתניתין דהקורא את המגילה (דף י"ו:) דכל שמצותה בלילה כשר כל הלילה וכר''ע דאמר הכין ופליגא דראב''ע דאמר עד חצות וקיי''ל כר''ע מחבירו. ויש מי שפסק כראב''ע משום דסתם מתני' בפ''ק דברכות (דף ב'.) ובערבי פסחים (דף ק"כ:) ובזבחים פרק איזהו מקומן (דף נ"ו:) הם כמותו. ואמר רבא בפרק ערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לראב''ע לא יצא ידי חובתו. ודברי רבינו עיקר דאמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק"א:) מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי וכיון דאיכא סתמי לר''ע ולר' אליעזר הדרינן לכללין דקיי''ל הלכה כר''ע מחבירו כך נ''ל. ומה שכתב רבינו ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מבואר בכמה מקומות בפסחים:

לחם משנה מצות עשה מן התורה לאכול מצה וכו'. וא''ת דבפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח.) אמרו שם גבי אוכל משש שעות ולמעלה עובר בלא תעשה ולר''ש אינו עובר ולר''י מפקינן דבזמן הזה מצה מדאורייתא מקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות ולר''ש דאינו עובר נפקא ליה מבערב תאכלו מצות ורבינו פסק בפרק ראשון כר''י בלפני זמנו כמבואר שם וא''כ איך כתב כאן דאיסור החמץ בזמן הזה הוא מקרא דבערב תאכלו מצות דהיינו קרא דר''ש דהכי משמע כאן לכאורה דנקט רבא בפ' ערבי פסחים (דף ק"כ) והיינו כר''ש כדפרישית. וי''ל דמאי דהביא כאן רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא דההיא מצות עשה לאכול בליל פסח מצה אבל שיהיה חיוב לאכול בזמן הזה לא הביאו מכאן, ומ''ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מקרא דששת ימים תאכל מצות:

ב * בָּלַע מַצָּה יָצָא. בָּלַע מָרוֹר לֹא יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד יְדֵי מַצָּה יָצָא יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. כְּרָכָן בְּסִיב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבְלָעָן אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא:

ההראב"ד בלע מצה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה שבוש שאין זה טעם למרור אלא שאינו טועם טעם מרור אא''כ לעסו עכ''ל:

מגיד משנה בלע מצה יצא וכו'. שם (פסחים קט"ו:) אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור בהדי הדדי ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא ע''כ בגמרא. ופי' כשבלע המרור לא יצא מפני שאנו צריכין שיטעום טעם המרור בפיו שהוא זכר לוימררו את חייהם וכשבלע מצה כיון שהמצה נגעה בפיו הויא לה אכילה ויצא וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואף על פי שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפלה למצה אבל כשכרך בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפילו ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפירוש רש''י ז''ל. ובהשגות א''א זה שבוש שאין זה טעם למרור וכו'. ונדמה לו לר''א ז''ל שמה שכתב רבינו בלע מצה ומרור כאחת ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה שהוא נתינת טעם למ''ש ידי מרור לא יצא ולזה השיגו שהוא שבוש. ואין זה כונת רבינו אלא נתינת טעם הוא מפני מה יוצא ידי חובתו ממצה ואין המרור מפסיק וכמו שפירשתי למעלה:

לחם משנה בלע מצה. הגירסא שיש לנו בדברי רבינו כך היא. בלע מצה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. והגירסא הזאת הוזכרה בדברי רשב''ם בפ' ערבי פסחים (קט"ו) ופירושו כך בלע מרור יצא מפני שיש בה טעם מרור בלע מצה ומרור אע''פ שכשבלע מרור לחודיה יצא הכא לא יצא ידי מרור. ונתן רבינו טעם למרור מפני שהמרור טפילה למצה ולכך לא יצא. והראב''ד ז''ל יש לו נוסחא אחרת בגמרא והוא בלע מרור לא יצא ומפני כן השיג על רבינו שאין טעם מרור מפני שטפלה למצה דאפי' לחודיה לא יצא. ולדעתו מה שאמרו בגמ' ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא לא בא להודיענו אלא דידי מצה יצא דהוה אמינא לא יצא משום דהמרור עמו. וה''ה היה לו הגי' בדברי רבינו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא ומפני כך פירש שהטעם שכתב רבינו שהמרור טפילה למצה וכו' קאי אידי מצה יצא ולפי הנוסחא שכתבתי אין צורך לידחק בזה. כתב ה''ה אבל כשכרכן בסיב כו' וא''ת מה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימא דבסיב כרכן ובמרור לא כרכן א''כ ליפלוג במרור גופיה היכא דכרכן דהוא אסור. וי''ל דמרור אע''ג דכרכן מותר דכיון דביה איתעביד מצוה אע''ג דלא יצא ידי חובה מ''מ לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק:

ג אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:

מגיד משנה אכל מצה בלא כונה וכו'. בראש השנה פרק ראוהו בית דין (דף כ"ט.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי לא צריכא שכפאוהו פרסיים וכו' ע''כ. ופסק רבינו כן. וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה יצא אע''פ שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה אבל אם היה סבור שהוא חול ואכלה או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה לא יצא וזהו שלא הזכירו בגמרא אלו הצדדין. ודברי טעם הן: אכל כזית מצה והוא נכפה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך:

כסף משנה אכל מצה בלא כונה וכו'. בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס''ל דמצות צריכות כונה:

ד אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלָהּ מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-ג) 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת'. דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אִם אֲכָלָן מַצָּה יָצָא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וְקִטְנִיּוֹת אֵין יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי מַצָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ:

מגיד משנה אין אדם יוצא ידי אכילת מצה וכו'. משנה וגמרא בפרק כל שעה (פסחים ל"ה.) כתבתים בראש פ''ה:

ה * הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. * מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ חָלָב מִשּׁוּם (דברים טז-ג) 'לֶחֶם עֹנִי' כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לָשׁ וְאָכַל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן וְלֹא בְּפַת סֻבִּין. אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמוּרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן פַּת סלֶת נְקִיָּה [ב] בְּיוֹתֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי:

ההראב"ד העושה עיסה מן ההטים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי א''פ ויאכלנו עכ''ל: מצה שלשה במי וכו'. כ' הראב''ד ז''ל אע''ג דתניא בתוספ' יוצאין במצה מתובלתבין שתבלה בקדרה בין שתבלה באלפס ההיא שתבלה משנאפתעכ''ל:

מגיד משנה העושה עיסה מן החיטים וכו'. משנה במסכת חלה העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ורבינו כתב אם יש בה טעם דגן וממילא שאם אין בה אינו יוצא. ובהשגות א''א נראה לי והוא שיש בה דגן וכו'. אבל מדברי הרמב''ן ז''ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בהלכות בכורות וגם רבינו פרק ו' מהלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתנו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר: עיסת הכלבים בזמן שהרועים וכו'. גם זה משנה במסכת חלה והובאה פרק יום טוב שחל (ביצה כ"א.): מצה שלשה במי וכו'. פ' כל שעה (דף ל"ו.) אמר ר''ע מה ת''ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש והקשו שם מדר''ע אדר''ע ותירצו לא קשיא הא ביו''ט ראשון הא ביו''ט שני וכבר כתבתי פרק חמישי שהלכה כר''ע. וסובר רבינו שלא מיעטו אלא יין ושמן ודבש וחלב ג''כ שנזכר בסוגיא לפי שהפת הנילוש בהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקין. והירושלמי שהזכרתי פרק ה' שנזכר בו משקין סתם לפי שאין דרך לערב משקין אחרים אלא אלו אמר משקין סתם. ואמנם ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים לפי שאנו צריכין שמור מחמץ וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין ודבר נכון הוא: אבל אין לשין אותה ביין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך. ובהשגות א''א אע''ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכו'. ונראה לומר שהתוספתא אינה סוברת לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן אלא דורשת אותו למעט מעשר שני וכדברי ר''י הגלילי בגמרא בכל שעה ואינה אוסרת מצה עשירה ואין הלכה כמותו אלא כר''ע כמו שכתבתי. ודוחק הוא לפרשה משתבלה כדברי הר''א ז''ל: ואין יוצאין לא בפת מורסן וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו במסכת חלה נטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ומוכיח שם שאין המורסן והסובין חשובין פת ומה שאמרו בפרק כל שעה (דף ל"ו:) יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ת''ל מצות מצות ריבה ואפילו כמצתו של שלמה. ופת הדראה כתוב בהל' פירוש פת סובין ומשמע שיוצא אדם בפת סובין כבר כתב הרא''ה דלאו למימרא פת סובין לחודייהו דההוא לא חשיב פת כלל אלא לומר שלא נטלו סובן, ע''כ לשון הרא''ה ז''ל ועיקר: אבל לש הוא וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך דהיינו פת הדראה שלא נטלו סוביו ופשוט הוא: וכן פת סולת נקייה וכו'. גם זה מבואר בסמוך אפילו כמצתו של שלמה:

כסף משנה אין יוצאין בפת מורסן וכו'. רבינו ז''ל אזיל לטעמא דהריא''ף ז''ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר''ן על פי' הריא''ף מתורץ עם מ''ש ה''ה בשם הרא''ה ז''ל:

לחם משנה מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. יש להקשות על רבינו דמקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מפקינן דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו כו' והאי אינו בא לידי חמוץ וא''כ לכאורה נראה דהדין עם הוראיתי מי שכתב שאמר ה''ה וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באים לידי חמוץ בשום צד ואופן בעולם אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חמוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא: כתב ה''ה וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה וכו' מפשטן של דברים אלו נראה לכאורה דלא מיקרי מצה עשירה אלא בשנילושה במי פירות לבד אבל כשלשה במים לחם עוני מיקרי. ועוד נראה מכאן שאם לשה במי פירות לבד אינו יוצא משום היקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וזה אינו בא לידי חמוץ. וראיתי מי שהקשה על זה ב' קושיות חדא דהיכי קאמר לר''ע (דף ל"ו) לחם עוני פרט לעיסה שנילושה כו' הא עיסה שנלושה בשמן ויין ודבש מפקינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודחק לתרץ זה דברייתא דקאמרה פרט לעיסה שנילושה וכו' לדוגמא נקטיה אבל כוונת הברייתא היא לומר פרט לחלוט ולאשישה כדקאמר לקמן באידך ברייתא ולא כיון ר''ע אלא לדחות דברי ר''י הגלילי. עוד הקשה דכשהקשו בגמ' בפ' כל שעה (דף ל"ו) מר''ע לר''ע ותירצו הא ביו''ט ראשון הא ביו''ט שני אמאי דחיק לאוקמי בהכי לאוקמי בחד יומא והא שנילושה במים ולכך קאמר לשתי דמיקרי לחם עוני והא דקאמרת דלא מקרי לחם עוני הוא דנילושה (במים) [בלי מים] גם על זה נ''ל לתרץ דהגמרא תירץ כן משום דאשכח סייעתא דאמר ליה ר''י לבריה כו' כדאמרו שם כו' ואכתי קשיא לי קושיא אחרת והיא דבגמ' פ' כל שעה (דף ל"ח:) הקשו על הברייתא דקאמרה יכול יצא אדם ידי חובתו בחלת תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה והשתא לפי דברי היש מי שכתב דקאמר דמצה עשירה לא מקרי אלא במי פירות לבד הא חלת תודה ורקיקי נזיר נילושים בפושרין וכדכתב הרמב''ם פי''ג מהל' מעשה הקרבנות וכיון שכן מאי מקשה דהוי מצה עשירה הא כיון דאית בה מים לחם עוני מקרי לכך אני אומר דאין כונת היש מי שכתב אלא לפרש דברי הברייתא דפליגי ר''י הגלילי ור''ע דר''ע ס''ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה וכו' ור''י הגלילי סבר דעיסה שנילושה בשמן יין ודבש דיוצא ועל זה אמר היש מי שכתב דמה שהם חולקים דלר' יוסי יוצא ולר' עקיבא אינו יוצא מטעמא דלחם עוני היינו דאיכא בהו מים ולהכי קאמר ר' יוסי יוצא וזהו שכתב שאינו יוצא במצה שנילושה כלומר לר' יוסי דקאמר יוצא אינו יוצא אלא במצה שנילושה וכו' נמצא דלדידן דאית לן דבשאר פירות יוצא דע''כ לא פליגי אלא בשמן יין ודבש וכדכתב רבינו ז''ל צ''ל שיהיה בהם מים ואז יוצא בהם ששייך בהם חמוץ ולא שייך בהו לחם עוני אבל בשמן יין ודבש ודאי דשייך בהו לחם עוני אע''ג דאית בהו מים והשתא ניחא הכל:

ו * אֶחָד מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָּס. [ג] בֵּין שֶׁהִדְבִּיק הַבָּצֵק בַּאִלְפָּס וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק אֲפִלּוּ אֲפָאָהּ [ד] בַּקַּרְקַע הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם לֹא נַאֲפֵית אֲפִיָּה [ה] גְּמוּרָה יוֹצְאִין בָּהּ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָּצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ. וְיוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. אֲבָל מַצָּה שֶׁבִּשְּׁלָהּ אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילָתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ טַעַם פַּת:

ההראב"ד אחד מצה שנאפית וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מעשה אילפס אע''ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חמוץ אא''כ עשה אותו באילפס וכפה עליו את הכסוי ונפקא לן הא ממילתיה דאביי ורבה בחרוכי תרתי שבלי וממחי קידרי ומחצבא דאבישונא זקיפא אסיר דמאי דפליט מהאי רישא בלע מהאי רישא ומחמיץ עכ''ל:

מגיד משנה אחד מצה שנאפית בתנור וכו'. זה מחלוקת בין הגאונים כמו שכתוב בהלכות ורבינו סובר כדעת ההלכות דקי''ל (דף ל"ז.) כר' יוחנן דאמר מעשה אילפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והכין קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כר' יוחנן וזהו דעת רבינו כאן ובדין החלה ולזה הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. ובהשגות א''א מעשה אילפס אע''ג דלחם הוי וכו' באור דבריו ואע''ג דפליגי עליה רבא אהא דאביי דמי פירות אין מחמיצין וקי''ל כרבא בהא אפילו רבא מודה שעיסה זו נלושה במים ויש לחוש בה אלא א''כ באילפס וכסויה כמו שכתוב וזו סברא שלו ז''ל לא מצאתי אחד מהמפרשים שסובר כן. ואין ראיתו נראית לי כלל דהתם בשיבלין וחצבא דאבישונא שפירושו כד מלא קליות נראית היא לעין שכשמשימין אותו על האש יוצא מהן מים ולחות הרבה ולזה חשש אביי כמו שהוא סובר שמי פירות מחמיצין אבל עיסה זו אין שום לחות יוצא ממנה ונאפת היא שלא על יד שום משקה כמבואר פ''ה וא''כ כל שנאפת קודם שיעור שתבא לידי חמוץ במה נחוש אלא ודאי אין לדברים אלו עיקר: אפילו אפאה וכו'. במסכת ברכות (דף ל"ח.) ונזכר כאן בהלכות: וכן אם לא וכו'. בכל שעה (דף ל"ח.) תניא יוצאין במצה נא מאי מצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ויוצאין ברקיק השרוי וכו'. שם (פסחים דף מ"א.) יוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נימוח דברי ר''מ ר' יוסי וכו' ובהלכות יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע''ג שלא נמוח מ''ט משום דבעינן טעם מצה וליכא ע''כ וקי''ל ר' יוסי ור''מ הלכה כר' יוסי:

ז אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל בּוֹ טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ [ו] שֶׁגְּזָלָהּ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וְכָל שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵין יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ:

מגיד משנה אין אדם יוצא וכו'. משנה פרק כל שעה (דף ל"ה.) אבל לא בטבל ולא במעשר וכו'. וכתב רבינו זה הכלל כל שמברכין עליו וכו' לפי שהמשנה והגמ' שבכאן שוין למשנה וגמ' שבברכות פרק שלשה שאכלו (דף מ"ה.). וקצר רבינו כאן מפני שכבר בארו פ''א מהל' ברכות. אבל מ''ש או שגזלה הוא בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א''ר אושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר''י אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א''ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ע''כ. אבל ראיתי מי שכתב ממה שאמרו אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש''מ מצה גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם ע''כ. וסוף הירושלמי אינו נראה כן אלא לא יצא והוא שגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו כך נ''ל:

לחם משנה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון וכו'. ודאי דטבל שלא נתקן אין יוצאין בו וק''ו הוא מטבל דרבנן דכתב רבינו בפרק ה' מהל' ברכות דאין מברכין עליו. ובגמרא בפרק כל שעה (דף ל"ה:) אמרו ת''ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כל צרכו ת''ל וכו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכו' והקשו בגמ' ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ותירצו הא מני ר''ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבלה ביוה''כ פטור. ולכאורה היה נראה להקשות דכיון דהך ברייתא אתיא כר''ש ולדידיה אין יוצאין בו כדפרישית משמע דפסק כאן כר''ש ופרק שני מהל' שביתת עשור כתב אחד האוכל אוכלים וכו' כגון פיגול ונותר וכו' הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוה''כ משמע דפסק הלכה [דלא] כר''ש. והא לאו מילתא היא כלל דאפשר לתרץ דמה שאמר שם בהל' שביתת עשור דחייב היינו כגון דהוא איסור בת אחת או מוסיף או כולל וסמך על מה שכתב סוף פ''י מהלכות מאכלות אסורות ופרק ט''ז מהלכות איסורי ביאה והשתא שפירש פסק כר''ש דאין איסור חל על איסור כגון ההיא דטבל וחמץ דאיסור טבל מעיקרא והדר אתי חמץ דאין שם לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת. זה היה נראה לומר לכאורה אבל כשנעיין בפרק י''ד מהל' מאכלות אסורות אין צורך לכל זה דשם כתב רבינו דיוה''כ חל על איסור נבלה ופיגול משום דהוא איסור כולל שכולל כל האוכלים. והשתא צ''ל לדעתו ז''ל דמה שאמרו בגמרא בפרק כל שעה האוכל נבילה ביוה''כ פטור אינו רוצה לומר פטור מיוה''כ דע''כ חייב ביוה''כ ממ''נ אי נתנבלה מבערב וחל איסור נבלה קודם זה אתי יוה''כ וחל עליו דהוי איסור כולל וא''כ חייב כרת ואי נתנבלה בו ביום דחל יוה''כ קודם כל שכן דחייב טפי על יוה''כ אלא ודאי דמאי דפטור הוא פטור מנבלה ואיירי דנתנבלה בו ביום דחל איסור יוה''כ קודם. והשתא אתי שפיר מה שכתב בהלכות שביתת עשור דחייב כרת האוכל נבלה או פיגול ביוה''כ דחייב ממ''נ כדפרישית וחמץ וטבל כיון דכשחל איסור חמץ על הטבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת להכי קאמר ר''ש דפטור. זה נ''ל מבואר בדעתו ז''ל אבל רש''י ז''ל סובר דפטור מיוה''כ משמע דלא ס''ל דיוה''כ הוי איסור כולל כדעת רבינו:

ח הַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַצָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל אָדָם. וְכֵן יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל בִּכּוּרִים אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין לָהֶם הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְכָתוּב (שמות יב-כ) 'בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת' מַצָּה הָרְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבָה:

מגיד משנה הכהנים יוצאין בחלה וכו'. משנה שם (פסחים ל"ה.) והכהנים בחלה ובתרומה: וכן במצה של מעשר שני. דין מעשר שני הוא בגמרא (ל"ו.) מחלוקת ר''י הגלילי ור''ע וידוע שהלכה כר''ע מחבירו ודין הבכורים שניהם מודים בגמרא שם (דף ל"ו:) ומהטעם שכתב רבינו:

כסף משנה וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי''ל דס''ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ה.):

לחם משנה וכן יוצאין במצה של מעשר שני וכו'. ואם תאמר הא אמרינן בפ' כל שעה (דף ל"ז:) עיסה של מעשר שני לדברי ר''מ פטור מן החלה לדברי חכמים וכו' מצה של מעשר שני לדברי ר''מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו וכו' לדברי חכמים יוצא וכו' כלומר לדברי ר''מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא וא''כ איך פסק כאן רבינו דיוצא בו ידי חובתו ובסוף פרק ג' מהל' מעשר שני ונטע רבעי פסק כר''מ דאמר מעשר ממון גבוה כמבואר שם. ונראה לתרץ דבסוף פרק חלק אמרו מחלוקת דר''מ וחכמים במעשר שני בירושלים אבל בגבולים כולי עלמא סברי דמעשר ממון גבוה הוא ופטור מן החלה וא''כ נאמר דמה שפסק בהלכות מעשר שני הוא כחכמים והיינו דוקא בגבולין ומוכרחים אנו לומר כן דהא בהלכות בכורים ריש פ''ו כתב עיסת מעשר שני בירושלים דחייב בחלה והיינו כרבנן דר''מ דלר''מ אפילו בירושלים פטור כמבואר שם בגמ' בסוף פרק חלק (דף קי"ב:) אלא ודאי דפסק כרבנן ומאי דכתב בהלכות מעשר שני הוא בגבולין. ומ''מ הרב סתם הדברים שם דהיה לו לומר דוקא בגבולין והוא לא כן עשה שהביא סברת ר''מ הנזכר במשנה דפרק האיש מקדש בלשונו וטעמו ואולי סמך על מה שכתב כאן ובהלכות בכורים כדפרישית:

ט חַלּוֹת תּוֹדָה [ז] וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן לְעַצְמָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. וְאִם עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק דַּעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה:

מגיד משנה חלות תודה ורקיקי וכו'. משנה שם (דף ל"ה.) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן למכור בשוק יוצא בהן. ובגמרא (דף ל"ח:) מבואר הטעם כמו שהזכיר רבינו:

י הַכּל חַיָּבִין בַּאֲכִילַת מַצָּה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל פַּת מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בְּמִצְוֹת וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּזַיִת מַצָּה. חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בְּמַיִם וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ:

מגיד משנה הכל חייבין באכילת וכו'. פ' אלו עוברין (דף מ"ג.) מימרא נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה וכו'. וידוע היקש הנשים לעבדים: קטן שיכול לאכול וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב:) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח מ''ט איש לפי אכלו כתיב ר' יהודה אומר אין שוחטין עליו את הפסח אלא א''כ יודע להבחין וכו' משמע התם דכל שיודע לעשות הדבר מחנכין אותו: חולה או זקן וכו'. פ' כל שעה (דף מ"א.) מפורש בהלכות ופשוט:

כסף משנה הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב''ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ''נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ''א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר''ן ז''ל שם:

יא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל מַצָּה וְאָכַל אַחֲרֶיהָ מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חוֹזֵר וְאוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה [ח] בָּאַחֲרוֹנָה וּפוֹסֵק:

מגיד משנה מדברי סופרים שאין וכו'. פרק ערבי פסחים (דף קי"ט ק"כ.) אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן מר זוטרא מתני אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל אחר מצה מפטירין. ובהלכות מסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמ' ולישנא בתרא אמר כמר זוטרא הלכך עבדינן כלישנא קמא אליבא דגמ' והכין נהוג עלמא וכן כתבו הגאונים ז''ל:

יב אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכל מַצָּה [ט] בְּעֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. וּמִי שֶׁאָכַל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכל עֶרֶב הַפֶּסַח מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה [י] כִּמְעַט. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַאֲכִילַת מַצָּה בְּתַאֲוָה. אֲבָל אוֹכֵל הוּא מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת [כ] וְלֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְעִיבִין [ל] עַצְמָן עֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי לֶאֱכל מַצָּה בְּתַאֲוָה וְיִהְיוּ מַצּוֹת חֲבִיבוֹת עָלָיו. אֲבָל בִּשְׁאָר [מ] עַרְבֵי שַׁבְּתוֹת אוֹ עַרְבֵי יָמִים טוֹבִים אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ:

מגיד משנה אסרו חכמים לאכול וכו'. בהלכות פ' אלו עוברין ירושלמי א''ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ופי' מכת מרדות מדרבנן. ויש מי שכתב דדוקא לאחר איסור חמץ דהיינו אירוסין דמצה, ומדברי רבינו נראה כל היום: וכן אסור לאכול וכו'. ראש פרק ערבי פסחים (דף צ"ט:) סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ובגמרא (דף ק"ז.) איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן וכו' ומשמע התם דסמוך למנחה קטנה תנן וכן כתוב בהלכות סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה דמנחה גופא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה תשע שעות ע''כ: אבל אוכל הוא מעט וכו'. שם בגמ' (דף ק"ז:) א''ר אמי אבל מטביל הוא במיני תרגימא ר' יצחק מטביל בירקי. ובהל' מטבל מטפל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן, ע''כ: וחכמים הראשונים וכו'. שם (דף ק"ז ק"ח.) רבה שתי כוליה מעלי יומא דפסחא חמרא כי היכי דניגרריה לליביה ולטעום טעם מצה. רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא: אבל בשאר ערבי ימים טובים וכו'. שם בראש הפרק (דף צ"ט:) ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך וקי''ל דהלכה כר' יוסי כדאיתא בהלכות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן