הלכות חמץ ומצה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חמץ ומצה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א סֵדֶר עֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּךְ הוּא. בַּתְּחִלָּה מוֹזְגִין כּוֹס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם וּזְמַן וְשׁוֹתֶה. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת [א] יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו. וּמְבִיאִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְעָלָיו מָרוֹר וְיָרָק אַחֵר וּמַצָּה וַחֲרֹסֶת וְגוּפוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ הַפֶּסַח וּבְשַׂר חֲגִיגָה שֶׁל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבַזְּמַן הַזֶּה מְבִיאִין עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר [ב] אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה:

מגיד משנה סדר עשיית מצות אלו וכו'. הסדר הזה מבואר פרק ערבי פסחים וידוע לכל ולזה לא אכתוב מן הגמרא רק המקומות שיהיה בהם בדברי רבינו מחלוקת עם אחרים: בזמן הזה מביאין וכו'. (פסחים קי"ד) בגמ' מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ושני תבשילין מאי אינון שני תבשילין אמר רב הונא סלקא וארוזא חזקיה אמר אפילו דג וביצה. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה רבינא אמר אפילו גרמא ובשולא. ורבינו פסק כרב יוסף. והמנהג הפשוט בארצנו הוא בשר וביצה:

ב מַתְחִיל וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ [ג] בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל [ד] כְּזַיִת הוּא וְכָל הַמְסֻבִּין עִמּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵין אוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת. וְאַחַר כָּךְ עוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵי קוֹרֵא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ. וּמוֹזְגִין הַכּוֹס הַשֵּׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל. וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה מְרוֹרִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בֵּין מְסֻבִּין וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:

מגיד משנה מתחיל ומברך בפה''א ולוקח ירק וכו'. פי' ואינו מברך לאחריו וכן כתב הרשב''א ז''ל. ושיעור כזית הוא כדעת רבינו לפי שאין אכילה פחותה מכזית. וראיתי מי שכתב כל שהוא לפי שאין זה אלא כדי שישאלו התינוקות:

לחם משנה ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו. בפרק ערבי פסחים (דף קט"ו:) אמרו ואין עוקרים השלחן אלא מלפני מי שאומר ההגדה רב הונא אמר כלהו נמי לפני מי שאומר הגדה והלכתא כרב הונא ע''כ. ורבינו ז''ל נראה דפסק דלא כרב הונא ונראה דלא היה בגירסתו והלכתא כרב הונא ולכך פסק כסברא ראשונה דאיתמרא בגמרא בסתמא: שבכל הלילות אנו אוכלין וכו' והלילה הזה כלו צלי. שם במשנה פרק ערבי פסחים (דף קט"ז) ובפרק אלו דברים (דף ע') אמרו על מתניתין דקאמרה דחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד מתניתין דלא כבן תימא דתניא [בן תימא] אומר חגיגה הבאה עם הפסח [הרי היא כפסח] ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וכו' מ''ט דבן תימא כדמתני רב וכו' איבעיא להו לב''ת נאכלת צלי או אינה נאכלת וכו' ת''ש הלילה הזה כלו צלי ואמר רב חסדא זו דברי ב''ת ש''מ ע''כ בגמרא. והשתא יש תימה על דברי רבינו דהוא פסק בהלכות קרבן פסח פ''י כמתניתין דחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודלא כב''ת וא''כ לדידן ודאי אינה נאכלת צלי דלית לן היקשא דב''ת כדמשמע בגמרא ולית לן לומר הלילה הזה כלו צלי דהא בגמ' אמרו דזהו כדברי בן תימא דסבירא ליה היקשא ודחגיגה נאכלת צלי אבל לדידן דחגיגה אינה נאכלת צלי ולא מצינן למימר כלו צלי דהא איכא חגיגה וא''כ תימה הוא בדברי רבינו דכאן נראה דפסק כב''ת ושם פסק כסתם מתניתין וצ''ע:

ג בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ אוֹמֵר וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן. וּמַתְחִיל בִּגְנוּת וְקוֹרֵא עַד שֶׁגּוֹמֵר דְּרַשׁ פָּרָשַׁת (דברים כו-ה) 'אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי' כֻּלָּהּ:

ד וּמַחֲזִיר הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו וְאוֹמֵר פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-כז) 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה''. וּמַגְבִּיהַּ הַמָּרוֹר בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א-יד) 'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם'. וּמַגְבִּיהַּ הַמַּצָּה בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-לט) 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם' וְכוּ'. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹמֵר פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ':

כסף משנה כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח''כ נגאלו:

ה וְאוֹמֵר לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְהַדֵּר לְרוֹמֵם לְגַדֵּל וּלְנַצֵּחַ לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ וְהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ. [ה] (תהילים קיג-א) 'הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'' וְגוֹ' עַד (תהילים קיד-ח) 'חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם'. וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכל בּוֹ מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה מוֹסִיף כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לַמּוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים שֶׁיַּגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל. וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְשׁוֹתֶה הַכּוֹס הַשֵּׁנִי:

מגיד משנה ומברך בורא פרי הגפן וכו'. זהו כדעת ההלכות והרבה מן הגאונים שסוברין שכל אחד מארבעה כוסות הללו צריך ברכה לפניו. אבל קצת הגאונים סוברין שאינן טעונין אלא כוס ראשון וכוס של ברכה ודעת העיטור והרשב''א והרא''ה ז''ל כן ולענין ברכה אחרונה דהיינו על הגפן ועל פרי הגפן כתוב בהלכות איכא מאן דאמר לא מברכין אלא בסוף ואיכא מאן דאמר דמברכים לאחר תרי דמקמי סעודה ולבתר תרי דבתר סעודה והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר ושפיר דמי למעבד הכי עכ''ל ההלכות. ואף בזו חולקין האחרונים וסוברין כדברי רבינו האיי גאון ז''ל וקצת גאונים שאומרים שאין לברך ברכה אחרונה אלא בסוף, וכן עיקר:

ו וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו שֵׁנִית שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַגָּדָה. וְלוֹקֵחַ שְׁנֵי רְקִיקִין [ו] וְחוֹלֵק אֶחָד מֵהֶן וּמַנִּיחַ פָּרוּס לְתוֹךְ שָׁלֵם וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת כִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-ג) 'לֶחֶם עֹנִי' מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה אַף כָּאן בִּפְרוּסָה. * וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר כְּאַחַת [ז] וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְאוֹכְלָן. וְאִם אָכַל מַצָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמָרוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מְבָרֵךְ עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

ההראב"ד ואחר כך כורך כו'. כתב הראב''ד ז''ל זהו כהלל מ''מ זה הסדר לא דייק עכ''ל:

מגיד משנה ולוקח שני רקיקין וכו'. מה שכתב רבינו שמברכין על הפרוסה בפסח כן מבואר בהלכות ונסמכו על זה על מה שאמרו (דף ל"ט:) בברכות הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע. ופי' מברך על הפרוסה וזהו דעת הרבה מן הגאונים ז''ל אבל יש מהם מי שכתב דההיא דברכות דוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמין אבל אם הביאו לפניו הכל שלמין אינו פורס. וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה: ואח''כ כורך מצה ומרור וכו'. פי' זהו במקדש ונחלקו (פסחים קט"ו) בגמרא שהלל כורכן בבת אחת וחולקין עליו חביריו ואמרו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ובגמ' חששו לדברי הלל כמו שיתבאר למטה. ולזה כתב רבינו הכריכה כהלל וכתב ואם אכל מצה בפני עצמה וכו' וכן אמרו בגמ' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו'. ובהשגות א''א זהו כהלל ומ''מ לא דייק זה הסדר ע''כ. ולא נתבאר טעמו. ודין ברכת הזבח והפסח (דף קכ"א) במשנה וכר''ע:

לחם משנה ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך וכו'. קשה כיון דהוא חשש לדהלל ודחכמים איך כתב בזמן שביהמ''ק קיים רצה עושה זה ואם רצה עושה זה היה לו לומר דליעבד לתרוייהו מספיקא כמו בזמן הזה והתימא הזה הוא גדול יותר על דברי ה''ה ז''ל שכתב ובגמרא חששו לדברי הלל וכו' ולזה כתב רבינו וכו' דא''כ היה לו לומר דיעשה שניהם כדפרישית. עוד יש להקשות על דברי רבינו ז''ל דכיון דהוא רוצה לצאת מידי ספיקא דהלל הא הלל משמע בגמ' (דף קט"ו) דהיה כורך הפסח והמצה והמרור יחד משום דהיה מדקדק הכתוב שאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא''כ הך וכורך מצה ומרור היה לו לכותבו אחר אכילת החגיגה והיל''ל שם וכורך פסח מצה ומרור וכורך וכו'. ונ''ל שזהו מה שהשיגו הראב''ד ז''ל באומרו ומ''מ לא דייק זה הסדר כלומר הוא רצה לצאת ידי הלל ולא דייק שהיה לו לומר זה וכורך יחד עם הפסח אחר אכילת הזבח וכמו שזכרתי, וה''ה ז''ל כתב שלא נתבאר טעם הראב''ד, ול''נ שטעמו הוא זה. ולקושיא הראשונה יש לפרש דלעולם בעי רבינו אפילו בזמן בית המקדש שיעשה שניהם וכדכתב למטה לצאת מידי ספיקא דהלל ומאי דקאמר ואם אכל איירי רבינו לענין הברכות כלומר דאם אכל הכורך תחלה מברך על אכילת מצות ומרורים ופוטר מה שיאכל אח''כ כל אחד לבדו ואם אכל כל אחד ואחד תחלה מברך על כל אחד ואחד תחלה ופוטר הכורך שיעשה לבסוף דאם הכורך הוא בדין אינו הפסק שאכל כל אחד תחלה בין הברכה והכורך דהכל מענין אחד הוא והרי הוא כמו [ברכות מ'.] גביל לתורי וכן בהפך כשהכורך תחלה דפוטר ברכתו מה שאוכל אחר כך כל אחד לבדו:

ז וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַזֶּבַח וְאוֹכֵל מִבְּשַׂר חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּחִלָּה. וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַפֶּסַח וְאוֹכֵל מִגּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח. וְלֹא בִּרְכַּת הַפֶּסַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל זֶבַח וְלֹא שֶׁל זֶבַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל פֶּסַח:

לחם משנה ולא ברכת הפסח פוטרת וכו'. נראה דהוא פסק כר''ע דאמר במשנה (דף קכ"א) לא זו פוטרת את זו ולא זו את זו ודבריו מתמיהים דבגמ' אמרו דלר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה כלומר דאם הנזרקים נשפכו כשרים ולהכי ברכת הפסח פוטרת הזבח ולר''ע לא הוי שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה כלומר דאם הנזרקים נשפכו פסולים ואם הנשפכים נזרקו ג''כ פסולים ולהכי אין ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח של פסח וא''כ רבינו דפסק כאן כר''ע איך פסק בריש פרק כ' מהלכות פסולי המוקדשים דהנזרקים נשפכים שכתב שם וכל הניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שנאמר ודם זבחיך ישפך וזה נראה דהוא כר' ישמעאל. ויותר יש להגדיל התימה בסוגיא דזבחים בפרק בית שמאי (דף ל"ז) בתחילתו שאמרו שם על האי קרא דודם זבחיך ישפך ואכתי להכי הוא דאתא מבעי ליה לכדתניא מנין לניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת''ל ודם זבחיך ישפך ומשני סבר לה כר''ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן ברך ברכת הפסח פטר את של זבח של זבח לא פטר את הפסח דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו והכי מבואר שם דלר''ע לית ליה בכל הני דהוי בזריקה שאם נתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך כו' וזו היא קושיא חזקה וצ''ע:

ח * בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן אַחֵר שֶׁמְּבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה. וּמְטַבֵּל מַצָּה [ח] בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וּמְטַבֵּל מָרוֹר בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל. וְלֹא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ [ט] בַּחֲרֹסֶת שֶׁמָּא יְבַטֵּל טַעֲמוֹ. וְזוֹ מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכְלָן בְּלֹא בְּרָכָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:

ההראב"ד בזמן הזה וכו' ומטבל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה הבל עכ''ל:

מגיד משנה בזמן הזה שאין שם קרבן וכו'. בגמרא (דף קט"ו) והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך אמצה לחודה ואכיל והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל ע''כ שם. וסובר רבינו שהכל בטבול בחרוסת וכן כתוב בהלכות ה''ר יצחק ן' גיאת ז''ל מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל ונוטל מן החזרת ומטבל בחרוסת וכורך מצה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל עכ''ל. אבל בהשגות כתוב על טבול המצה בתחלה א''א זה הבל ע''כ. ואף כאן לא ביאר בזה טעם. ובאמת שהרבה מן האחרונים ז''ל סוברין שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו ומ''מ לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא:

ט וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ בַּסְּעֻדָּה וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכל וְשׁוֹתֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת. וּבָאַחֲרוֹנָה אוֹכֵל [י] מִבְּשַׂר הַפֶּסַח אֲפִלּוּ כְּזַיִת וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלָל. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶפְסֵק סְעֻדָּתוֹ וְטַעַם בְּשַׂר הַפֶּסַח אוֹ הַמַּצָּה בְּפִיו שֶׁאֲכִילָתָן הִיא הַמִּצְוָה:

י וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס שְׁלִישִׁי וְשׁוֹתֵהוּ. וְאַחַר כָּךְ מוֹזֵג כּוֹס רְבִיעִי וְגוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל. וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת [כ] הַשִּׁיר וְהִיא יְהַלְלוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְכוּ'. וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחַר כָּךְ כְּלוּם כָּל הַלַּיְלָה חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לִמְזֹג כּוֹס חֲמִישִׁי וְלוֹמַר עָלָיו הַלֵּל הַגָּדוֹל [ל] מֵ(תהילים קלו-א) 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב' עַד (תהילים קלז-א) 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל'. וְכוֹס זֶה אֵינוֹ [מ] חוֹבָה כְּמוֹ אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. * וְיֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם סְעֵדָּה:

ההראב"ד ויש לו לגמור וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין הדעת מקבלת כן לפי שאין כאן שם לארבעה כוסות אם אינן במקום אחד עכ''ל:

מגיד משנה ויש לו לגמור וכו'. בהשגות א''א אין הדעת מקבלת כן וכו'. ודברי רבינו מבוארין סוף פרק כיצד צולין (דף פ"ה פ"ו) דאמרינן התם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו והקשו ומי אמר רב הכי והאמר רב משום ר' חייא כי זיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא. ותירצו לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא והקשו והא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ותירצו לא קשיא כאן בשעת אכילה כאן שלא בשעת אכילה וזה מבואר וע''כ לא אמרו דבשעת אכילה אסור אלא משום פסח, וזה ברור:

לחם משנה ויש לו לגמור את ההלל וכו'. כלומר הלל שגומרים על כוס רביעית יכול לגומרו במקום אחר. וכתב הרב המגיד כו' וע''כ לא אמרו דבשעת אכילה כו'. וקשה דלמה לי האי וע''כ הא בלאו הכי למדנו משום דיכול לומר הלל במקום אחר דהא מ''ש שם שלא בשעת אכילה פירש רש''י ז''ל התם קריאת ההלל היא לאחר אכילה כלומר ההלל קורין אותו אחר כך ומקרי שלא בשעת אכילה ולמה ליה לה''ה לומר האי ע''כ. ונראה דנשמר ה''ה שנוכל לפרש דה''ק כאן בשעת אכילה וכו' כלומר לומר ההלל על אכילתו ודאי דצריך לאומרו במקומו אבל אחר שהשלים הוא מצות ארבעה כוסות ואמר ההלל אם רצה לעקור ולומר ההלל עם חבורה אחרת רשאי ומ''ש והלילא פקע איגרא הוא שהיו מתכנסים אחר שהשלימו מצות ארבעה כוסות היו באים ומשלימים ראשונה בבתיהם ומתכנסים עם האחרים שלא השלימו והיינו דאמר הלילא פקע איגרא לזה אמר ה''ה דאפילו שהפי' הוא כך ע''כ לא אסר התם בשעת אכילה אלא משום פסח אבל היכא דליכא פסח ודאי דאפילו בשעת אכילה יכול לעקור אחר שאכל ולומר ההלל במקום אחר:

יא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכל צָלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים אוֹכְלִים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכל אֵין אוֹכְלִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בְּשַׂר פֶּסַח הוּא. וּבְכָל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכל שֶׂה צָלוּי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיִל זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ אוֹ שֶׁחָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שָׁלַק בּוֹ אֵיבָר וְהוּא מְחֻבָּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ:

מגיד משנה מקום שנהגו לאכול וכו'. פ' מקום שנהגו (דף נ"ג) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. ופ' יו''ט שחל במשנה (ביצה כ"ב:) ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין. ולזה כתב רבינו שגדי מקולס בכל מקום אסור ודבר ברור הוא והטעם מבואר בגמרא לפי שנראה כאוכל קדשים בחוץ כמו שכתב רבינו. ולזה כתב רבינו שאם היה מחותך וכו' מותר לפי ששנינו פרק כיצד צולין (פסחים ע"ד) ת''ר איזהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס, ופי' שם אפילו נשלק במחובר לו והובאה ברייתא זו בהלכות פרק מקום שנהגו:

יב מִי שֶׁאֵין לוֹ [נ] יַיִן בְּלֵילֵי הַפֶּסַח מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת וְעוֹשֶׂה כָּל הַדְּבָרִים עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה. מִי שֶׁאֵין לוֹ יָרָק [ס] אֶלָּא מָרוֹר בִּלְבַד. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַמָּרוֹר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר וְאוֹכֵל. וּכְשֶׁיִּגְמֹר הַהַגָּדָה מְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה וְאוֹכֵל וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מִן הַמָּרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה:

מגיד משנה מי שאין וכו'. זה מבואר בהלכות וזה לשונם היכי עביד שרי ברישא המוציא ובצע ליה לרפתא ומנח ידיה עלויה עד דגמר קדושא וכיון דגמר קדושא מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורא ובתר הכי אמר מה נשתנה וכולא הגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ע''כ. ורבינו קצר במובן: מי שאין לו ירק וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קט"ו) וראיתי נוסח הברכות כדברי רבינו שהוא בעל אכילת מצה ועל אכילת מרור והטעם לדבריו לפי מ''ש פרק אחד עשר מהלכות ברכות הוא מפני שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו שאין צריכין לברך וצ''ע ושם יתבאר דעתו בארוכה. אבל לפי דעת הרבה מן האחרונים הנוסח הוא לאכול מצה ולאכול מרור וכן עיקר:

לחם משנה מי שאין לו ירק אלא כו'. כתב הרב המגיד והטעם לדבריו כו'. האמת כי כפי הנראה משם משמע מדבריו דהיכא דהמצות הם חובה כמו מרור ומצה אף על פי שהעושה לו ולאחרים צריך שיאמר בלמ''ד ומפני זה כתב ה''ה וצריך עיון ושם יתבאר וכו':

יג מִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה מְשֻׁמֶּרֶת אֶלָּא כְּזַיִת כְּשֶׁגּוֹמֵר סְעֵדָּתוֹ מִמַּצָּה שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁמֶּרֶת מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה וְאוֹכֵל אוֹתוֹ כְּזַיִת וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלוּם:

מגיד משנה מי שאין לו וכו'. זה מבואר בהלכות כך והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד הוא דאית ליה אכיל ברישא מהאיך דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכיל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה עכ''ל. וכן כתבו הרבה מן הגאונים ז''ל והכרח הוא לומר בדעת רבינו שהוא סובר או שיאכל המרור קודם או שהוא עושה כסדר הכתוב בהלכות ואם כדעת ההלכות היה דעתו היה לו לבאר. וכתב הרשב''א ז''ל הרי ששכח מלאכול מצה כזית באחרונה וגמר כל הסדר כיצד הוא עושה חוזר ומברך המוציא ואוכל כזית מצה ומברך ברכת המזון בלא כוס דברכת המזון אינה טעונה כוס, ע''כ:

יד [ע] * מִי שֶׁיָּשַׁן בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְהֵקִיץ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁיָּשְׁנוּ מִקְצָתָן בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין. נִרְדְּמוּ כֻּלָּן וְנֵעוֹרוּ לֹא יֹאכְלוּ. נִתְנַמְנְמוּ כֻּלָּן יֹאכְלוּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָה:

ההראב"ד מי שישן וכו'. א''א אם פסח היה אוכל והוא יחידי אינו חוזר ואוכל ממנו משום היסח הדעת נפסל אם לא היה שם פסח נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל שהשינה מפסיקתו והוא שישנו כלן ואתא ר''י למימר דאפילו כלן אם נתנמנמו יאכלו דלא הוי היסח הדעת לגבי פסח ולגבי אכילה נמי לא הוי הפסק וקיי''ל כרבי יוסי דרבה יליף מיניה עכ''ל:

מגיד משנה מי שישן וכו'. מתוך מ''ש רבינו דין זה בהלכות אלו נראה שהוא סובר שדין זה הוא אפילו במצה ודעתו לפרש המשנה שאמרה (דף ק"כ:) ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו שהוא בפסח ולדידן דקי''ל דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן הוא הדין דלאחר אכילת מצה אם ישן כבר סלק סעודתו ואינו רשאי לאכול דברים אחרים ולחזור ולאכול מצה בסוף וכן כתבו קצת מפרשים והביאו ראיה שהוא הדין למצה ממה שאמרו בגמ' אביי הוה יתיב קמיה דרבה וקא ניים אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה אין נמנומי קא מנמנמנא דתנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ע''כ. ואביי ורבה אחר החורבן כמה שנים הוו ונמנומו של רבה היה אחר אכילת מצה של מצוה והלכה כר' יוסי ג''כ מהא דרבה. ויש בזה שיטה אחרת שאין משנתנו אלא לפסח בלבד אבל לענין מצה לא אלא דהוי הפסק שצריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וזו היא שיטת הר''א ז''ל בהשגות. ולדבריו מעשה דרבה לא היא אלא לענין אם היה צריך לחזור ולברך אבל לא לאיסור אכילה. ויש מפרשים שלא היה נמנומו של רבה בסעודה ולא הביאוהו אלא להודיענו שיש חילוק בין נתנמנמו לנרדמו וכר' יוסי דרבה ס''ל הכין. ולזה הסכים הרב ר' אהרון הלוי ז''ל: סליקו להו הלכות חמץ ומצה

לחם משנה מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל. רבינו מפרש דר' יוסי (דף ק"כ:) פליג אסיפא ומיקל וה''ק מאי דאמרת כלן לא יאכלו דמשמע בין נתנמנמו בין נרדמו אין הדבר כן אלא נתנמנמו מותרין ובמקצתן בכל גוונא מותרין. ור' שמואל פירש דקאי ארישא ור' יוסי מחמיר וה''ק מאי דאמרת בסיפא מקצתן יאכלו דמשמע אפילו נרדמו אין הדין כן אלא אם נרדמו אפילו מקצתן אסורין ולדידיה צריך לומר במעשה דאביי שאביי היה אוכל עם רבה ולהכי השיב ליה דמתנמנם היה וכר''י דאם היה נרדם היה אסור אע''פ שהוא היה מתנמנם מקצת כר''י. ורבינו נראה שיפרש שאביי לא היה אוכל עם רבה אלא רבה לבד היה אוכל ומשום הכי אמר דמתנמנם היה כר''י דאילו היה נרדם היה אסור מפני שהוא היה הכל שלא היה שם אחר. ופי' האחרון שכתב ה''ה ר''ל שרבה היה מתנמנם בבית המדרש מינם קא ניים מר ואמר לו אין והיינו הנמנום דאמרינן במתניתין ורצו להודיענו החילוק שבין הנמנום והרדימה משום דהלכה כר' יוסי: סליקו להו הלכות חמץ ומצה בסיעתא דשמיא. .

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן