הלכות חמץ ומצה - פרק ראשון ה-י - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חמץ ומצה - פרק ראשון ה-י - היד החזקה לרמב"ם

ה חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב [ה] בְּדָבָר אַחֵר תּוֹךְ הַפֶּסַח בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל [ו] שֶׁהוּא. וְחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח. שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַפֶּסַח:

מגיד משנה חמץ שנתערב וכו'. בגמרא (פסחים דף ל') ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ובהל' ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר''ש דלא קניס ר''ש אלא בדאיתיה בעיניה אבל ע''י תערובת לא. ופי' רש''י ז''ל ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה, עכ''ל. וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פרק ט''ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה''ה בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו, ומדברי רבינו שכתב סוף פרק רביעי נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. ועוד אזכור שם מה שאמרו שהתערובת מותר לאחר זמנו אם הוא במקיים תערובת חמץ בפסח אם לאו:

כסף משנה חמץ שנתערב וכו'. משמע דס''ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו' הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא''ש וסמ''ג. אבל הר''ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא''כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע''כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב''ם והרא''ש וסמ''ג ס''ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה''ל לסתום דבריו והכי הל''ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא''ם שכתב דסמ''ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל''ל שנזהר מפירוש הר''ן. ומה שרצה ה''ה לומר דלהרמב''ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ''ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס''ל דחוזר וניעור ואסור וכמ''ש בספ''ד ובזה מחולקים הרמב''ם והרא''ש. ומ''ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה''ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ''ש הרמב''ם בט''ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ''ל. ודברי הרב המגיד נ''ל לבארם דסובר דלהרמב''ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ''מ דברי הרמב''ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל''כ הכי הל''ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ''ד. לכן נ''ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ''ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור: כתב הרב המגיד כאן לשון רש''י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו'. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס: חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה''ז אוסר בכל שהוא. פרק כל שעה (פסחים ל') אמר רבא חמץ וכו' וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א''נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו'. וכתב ה''ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט''ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר''ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס''ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע''פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע''פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר''ש מן התורה דבר שיל''מ הוא כשאסרו ר''ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ''ד. ול''נ שמתוך דברי רבינו פט''ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז''ל יראה לי שאפילו דבר שיל''מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ''כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ''ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו:

לחם משנה חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח וכו'. כתב הרב המגיד וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו פרק ט''ו מהל' מא''ס לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. ואע''ג שהוא כתב בסוף ועוד אזכיר שם מה שאמרו וכו' וסוף פרק ד' כתב בפירוש המקיים תערובת חמץ בפסח אסור לאחר הפסח וא''כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירים ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם ה''ה דהיינו דוקא במקיים תערובת שהוא כזית בכדי אכילת פרס ואז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא. וא''ת איך קאמרי דטעמא משום דבר שיל''מ הא בגמ' בפרק כל שעה (דף כ"ט:) קאמר דטעמא דרב קאמר בין במינו בין שלא במינו אסור משום דגזרו שלא במינו אטו מינו דכל איסורין שבתורה במינו אסור במשהו וא''כ לא הוזכר שם טעם דדבר שיל''מ כלל ואדרבה משמע מהתם דליתא דא''כ לר' יוחנן דקאמר התם דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ושלא בזמנו מותר אמאי הוי בזמנו בנותן טעם הא הוי דבר שיל''מ. ונראה דרבינו הוכרח לומר כן לרבא דפסיק התם (דף ל') כרב דבזמנו בין במינו [בין שלא במינו] במשהו וס''ל לרבינו דלא מצינא למימר דרבא אית ליה כל איסורין שבתורה במשהו וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וכרש''י ז''ל דהא ודאי קיי''ל בעלמא כל איסורין שבתורה בנותן טעם ורבא גופיה אית ליה בעלמא הכי וכמו שכתבו התוס' אלא ודאי דרבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה ודאי משום דבר שיל''מ ור''י דלית ליה הך טעמא דדבר שיל''מ אפשר דס''ל דלא אמרינן דבר שיל''מ אלא כמו ביצה שנולדה ביו''ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו היה בעין היה דבר שיל''מ אבל הכא דאיסור עצמו אילו היה בעין לא היה דבר מותר שהרי היה אסור אחר הפסח ואין זה נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אחר העירוב ולא קודם ורבינו פסק כרבא דהוי בתרא דפסיק הלכה הכי וכטעמיה:

ו אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁל חָמֵץ אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ * כְּגוֹן כּוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן אִם אֲכָלָן בְּפֶסַח לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-כ) 'כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל כְּזַיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכל אִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ההראב"ד כגון כותח הבבלי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל א''א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי אכילת פרס:

מגיד משנה אין חייבין וכו' אלא על אכילת עצמו וכו'. כך פסקו בהלכות פרק אלו עוברין דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו ולא כלום (פסחים מ"ג) ואע''ג דאמור רבנן ולא כלום מלקא לא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרינן דלא לקי הנ''מ היכא דליכא כזית בכדי א''פ כגון כותח הבבלי וכיוצא בזה אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע''כ בהלכות. וזה דעת רבינו. ובהשגות א''א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי א''פ ע''כ. כונת הר''א ז''ל להשיג על רבינו במ''ש כגון כותח הבבלי וכו' ונראה מדבריו שיש כזית בכדי א''פ באלו ומן ההלכות נראה שאין בהן כזית. ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר באר הדין במה הוא תלוי וביאר דדוקא בשאכל באלו כזית בכדי א''פ אע''פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהלכות כגון כותח הבבלי מ''מ אם אכלו ודאי לוקה. אבל יש בדברי רבינו תימה אחר לא עיינו הר''א ז''ל והוא למה כתב בכזית בכדי אכילת פרס מלקות לבד ופטרו מכרת ועשה מזה מצוה מיוחדת בפתיחת ההלכה שהרי כל שיש בו כזית בכדי א''פ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין להן לחכמים מקרא מיותר לתערובת והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהן כמבואר ריש פרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות והרמב''ן ז''ל עיין זה בהשיגו על מנין המצות והקשה עליו בספרו:

כסף משנה אין חייבין כרת אלא וכו'. באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס''ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ''ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא''כ משמע דלכ''ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא''כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א''פ אצטריך ר' אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א''פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ''ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא''כ כי יש בו כזית בכדי א''פ לכ''ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב''ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ''ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א''פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א''פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ''ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א''פ: ואי אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א''פ כ''ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א''פ ופי' זה דייק לשון הרמב''ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו' ופסק כר' אליעזר קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א''פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר''א בברייתא בגמ' על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ''ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב''ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי' מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ''ה לקי על כזית בכדי א''פ כמו שכתב הרמב''ם עצמו רפט''ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה''ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א''פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו' דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א''פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א''פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא''ם מדקי''ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א''פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע''י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע''י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א''פ חייב כרת כמבואר פי''ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג' ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט''ו. ובאלו עוברין (דף מ"ד:) אמרינן וכ''ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ''ל דאע''ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה''ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ''ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו' ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא''כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א''פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ''ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א''פ כ''ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א''פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א''פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר''א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב''ם שכתב בד''א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו' וזה בדברי המגיד והוא פי' ראשון שכתב רא''ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע''פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי''ף וזה דעת רבינו וכתב ג''כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' משמע דס''ל כהרמב''ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר''א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א''פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש''ה לא איירי ביה אבל אה''נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס' אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א''פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ''ל משום דקשיא לי דא''כ פלוגתא דר''א וחכמים אינה אלא באין בו וא''כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע''ק דאף ר''א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע''ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ''ש משאר איסורים: ולכן נ''ל דהרמב''ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר''א וכמו שכתב רא''ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב''ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר''א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב''ן על הרמב''ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ' פ' אלו עוברין דלר''א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר''א דדריש כל א''כ לענין חמץ בפסח נמי אה''נ ואי הרמב''ם פסק כר''א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש''י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ' ג' מינים עלה ל''ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב''ם בפ''ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו' עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו' ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ' ג' מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב''ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב''א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ''מ הדרא קושיא לדוכתה: וקודם כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב''ם בפ''ה מהל' נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו' הא מני רבנן ור''י דאמר כר''ע ומפרש הרמב''ם דה''ק ור''י דאמר כר''ע וליה לא ס''ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א''פ כדאר''י בפרק בתרא דע''ז (דף ס"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א''פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב''ם היתר מצטרף לאיסור ואע''ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ"ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו' וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי''ל הכי אלא כמסקנא דפ''ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ''מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב''ן שהזכיר המגיד י''ל דאע''ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל: ועי''ל דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד''א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב''ם ברפט''ו דלקי אף כרת נמי במשמע: ועי''ל דר' אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א''פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר''א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב''ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר''א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב''ם בפט''ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה''א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה''א כיון דליכא כרת לא קמ''ל: ומאחר שישבתי דברי הרמב''ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה''ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו' משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' דמשמע דס''ל שהרמב''ם פוסק כחכמים וגם ממ''ש על דברי הרי''ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר''א וכן פי' דבריו הרמב''ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו: ועוד שאם הרמב''ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א''פ כ''ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה''ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ''ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א''פ כ''ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ''ע כרת ליחייב: ותו איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו' ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב''ם לכזית בכדי א''פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט''ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א''כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב''ן עיין זה וכו' וקושית הרמב''ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א''פ כרת נמי איכא וא''ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו' והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט''ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה: ולכן נ''ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב''ם ע''פ סוגית הגמ' לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב''ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ' ואע''פ שאינו מסכים עם הרי''ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ''ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי''ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב''ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב''ד בביאור דברי הרמב''ם דמתוך מ''ש הרב פסק באלו וכו' משמע דס''ל שהרב והרמב''ם תרוייהו ס''ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו' אין בו כזית בכדי א''פ והרמב''ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ''כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע''פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ''כ עד שהיה בו כזית בכדי א''פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב''ם לפ''ד שסובר שהרמב''ם מפרש הסוגיא כהרי''ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו' ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב''ד דלר''א כזית בכדי א''פ נמי נפקא ליה מכל אפ''ה כיון דס''ל דהרמב''ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה''ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב''ד פי' דברי הרמב''ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ''ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע''פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ''מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו' כמבואר בפט''ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב''ם התם לוקה ה''ה דכרת נמי מיחייב דאל''כ הל''ל ואין בו כרת כמ''ש כאן: ועי''ל דה''ק והרי חלב ודם וכו' כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא''כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ''ה פסק הרמב''ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא''כ קרא למה לי ולפי זה מ''ש והרמב''ן עיין על זה וכו' לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם: ונ''ל לדייק מ''ש והרמב''ן עיין זה וכו' משום דה''א אל תתמה על הראב''ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ''כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב''ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא''ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח''כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב''ד שלא עיין זה שאם הרמב''ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך: ועל פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי' פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב''ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר' אליעזר הם בלאו וכו' ופסק הרמב''ם כר' אליעזר והרי''ף פסק כחכמים שאין לאו וכו' ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו' מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב''ם בפט''ו מהל' מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א''פ: ועוד יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר' אליעזר בלאו ובגמרא פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג) אסיקנא ש''מ נוקשה לר''א לית ליה כלומר דאפילו ר' אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב''ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ''ש הראב''ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר''א: [ כתב הרא''ם וז''ל אבל הרמב''ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר' אליעזר] וא''כ צ''ל דהא דקאמר הכא בד''א וכו'. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר''א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב''ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר''א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו' מאן דכר שמיה דר''א במתניתין וא''כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר''א ועוד שהרמב''ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר''א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב''ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר''א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר' אליעזר ולפיכך סובר רא''ם שכיון הרמב''ם לומר דאין הלכה כר' אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב''ם אין הלכה כר''א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר''א חולק בו אלא משום דדרך הרמב''ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר''א והכונה מבוארת שהוא על מ''ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר''א עצמו והרמב''ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר''א: כתב עוד רא''ם ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו'. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ''ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי''ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו' ולא רצה לכתוב מ''ש הרמב''ם בפט''ו מהל' מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א''פ לוקה משום דה''א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא''כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא''כ כל למה לי: כתב עוד רא''ם קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו'. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א''פ היאך כתב הרמב''ם בד''א בשאכל כזית בכדי א''פ וזו היא השגת הראב''ד ויפה השיב לו ה''ה ויש לתמוה על הרא''ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור: כתב עוד ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו'. ועדיפא מינה ה''ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת: כתב עוד רא''ם (עד) אבל הר''ן כתב וכו'. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב''ם פסק כר''א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר''א. וקשה דהא בגמ' אמרו וכו' ולכן שמא י''ל דחזר בו ופסק כר''א אבל קשה דא''כ הל''ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק''ל דא''כ אינו מיישב כלל דברי הרמב''ם שאם תאמר שפסק כר''א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא''ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו' ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו' ועוד שכתב וז''ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר''א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל''ל וזהו אליבא דר''א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא: ועוד יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי''ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר''א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ' זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג' מינים ובשתיהן הוזכר דלר''א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא''ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב''ם בין פלוגתא דר''א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס''ד: ולפי שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר''א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א''פ ל''פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ''ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר''א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ''ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע''ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר''א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר''א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה: ועל הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א''פ וא''כ היאך אומר ר''א בברייתא בגמ' דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ''ע ל''פ דפטור: וי''ל דביש בו כ''ע ל''פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל''פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב''ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע''פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור' אליעזר סבר שאעפ''כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר''א וה''פ ביש בו כי שריף ליה אע''פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת: ומיהו להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי' הראשון: ונראה לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור''א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע''ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא''א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א''א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע''ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא''א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא''א לחייבו כלל כמ''ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע''פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ''ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה''ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק:

לחם משנה אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ וכו' וכל הדומה לו וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת. הרא''ש והטור ז''ל הבינו בדברי רבינו דהוא פסק כר''א וכן משמע מדהביא קרא דכל מחמצת וכו' דלרבנן לא דרשי כל כדאמרו שם בגמ' (דף מ"ג:) והבינו בדברי רבינו דמאי דקאמר במה דברים אמורים כשאכל היינו דאכלו שלא כדרך בני אדם והיינו משטר קא שטיר ליה דאמרו בגמ' (דף מ"ד) והיינו פלוגתא דרבנן ור''א ופסק כר''א וכמו שביאר הכל הרב בית יוסף ז''ל סי' תמ''ב. והראב''ד ז''ל נראה דהבין כך ומפני כך השיג עליו דהרב ז''ל פסק כרבנן מפני שבכותח הבבלי אין כזית בכא''פ כלומר כשאכלו דרך אכילתו ואם אינו דרך אכילתו בטלה דעתו אצל כל אדם ומפני שהבין כן בדברי רבינו שמ''ש בד''א כשאכל היינו שאכל שלא כדרך אכילתו ומפני כן לא השיג עליו דהיה לו לחייבו כרת דודאי אם היה אוכל כדרך אכילתו היה חייב כרת ורבינו לא איירי אלא שלא כדרך אכילתו דמרבינן לה מרבוייא דכל ולהכי לא חייב כרת ועשאו מצוה מיוחדת בפתיחת הלכות אלו ונתישבה קושית ה''ה ז''ל. ויש לתת טעם לזה משום דפסק כסתם מתניתין וכמו שפסק הר''ן הלוי ז''ל ואע''ג דבחמץ נוקשה לא פסק רבינו כסתם מתני' משום דבגמרא אמרו דאפילו ר''א מודה בחמץ נוקשה דאמרו (דף מ"ג) תניא כוותיה וכו'. והשתא אתי שפיר לפי זה שמה שהשיג הראב''ד על רבינו היא קושיא אבל לפי מה שהבין ה''ה ז''ל כמו שנבאר אינה קושיא כלל דלא השיגו אלא מצד הלשון דסתם כותח הבבלי אין בו כזית בכדי א''פ וזו אינה קושיא שהרי רבינו ביאר דבריו דדוקא כשהיה בו אע''פ שמן הסתם אין בו וכמו שכתב ה''ה ז''ל, ועוד דלא היה לו להשיגו מלשון ההלכות אלא מלשון הגמ' דאמר הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מיהו לזה י''ל דאין לשון הגמ' מורה דבסתמיות הוא כך אלא ר''ל הנח לכותח הבבלי דאיירי שאין בו וכו' אבל ההלכ' כתבו היכא דליכא כזית וכו' כגון כותח הבבלי משמע דהסתמיות הוא כך. וא''ת אי דעת רבינו לפ' כר' אליעזר וכתב דלוקה משום רבויא דכל א''כ איך פסק כר''י בחצי שיעור דלא לקי דמפיק ליה מרבויא דכל חלב ביומא ריש פ' יוה''כ (דף ע"ד) דר' יוחנן משמע דלית ליה דר''א וכדכתבו התוס' בפ' אלו עוברין (דף מ"ד) ד''ה לענין חמץ בפסח נמי וכו' דר''י לא לקי מרבויא דכל ור''א לקי מרבויא דכל וכיון דהוא פסק כר''א הוה ליה ללקות בחצי שיעור מרבויא דכל. וי''ל דשאני התם דמרבויא דכל מרבינן תרתי כזית וחצי שיעור כדאמרו שם בברייתא אע''ג דהכא מרבינן נמי כותח ושכר וזיתום וכו' כולה חדא מילתא היא. ועוד י''ל דהתם לא לקי משום דאכילה משמע כזית ופחותה מכזית לא מקרי אכילה ואתא כל ורבי לן ומפיק לקרא מפשטיה ולכך לא לקי אבל הכא כי אתא כל ורבי לא מפיק קרא מפשטיה דשפיר איקרי מחמצת עירוב חמץ ולכך לקי זהו מה שהבינו הרא''ש והטור ז''ל והראב''ד ז''ל כפי הנראה בדברי רבינו. וה''ה הבין בדברי רבינו והראב''ד ז''ל דרך אחרת והוא דרבינו פסק כרבנן ומה שכתב בד''א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת ר''ל שאכלו כדרך אכילתו שהוא בטבול והראב''ד ז''ל השיג על רבינו מצד הלשון דקאמר כגון כותח הבבלי ולדידיה י''ל במה שהביא רבינו קרא דכל מחמצת לאו דמרביה ליה מכל דרבנן לא דרשי כל אלא הביא האי קרא דכל מחמצת דמפיק לה מפשטיה דקרא וה''ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ, ונראה דטעמו ז''ל הוא מפני דאי רבינו פסק כר''א ור''א בעי אכילת פרס א''כ תקשי משכר המדי וכמו שכתב שם רש''י ז''ל דבמאי עסקינן אי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס מאי טעמייהו דרבנן ואי ליכא כזית בכדי א''פ וכדכתב רש''י מאי טעמא דר''א דהא לפי דעת רבינו בעי ר''א אכילת פרס וכי תימא לא בעי ר''א כדי א''פ אלא בכותח הבבלי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בשכר המדי דשותה כדרכו אפילו אין בו כזית מיחייב מ''מ קשה דמנא לן לרבות מכל מחמצת הני תרתי שהוא כותח הבבלי שאכלו שלא כדרך אכילתו בכזית ושכר המדי אפילו אין בו כזית נימא דקרא לא אתא אלא אאכלו כדרך אכילתו אפילו אין בו כזית בין לשכר המדי בין לכותח הבבלי ושלא כדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס דגלה דעתו ובכי האי לא פליג ר''א אלא בחדא ומנא ליה לגמ' לומר דפליג עליה דרבנן בתרתי לכך פירש ה''ה ז''ל בדברי רבינו מה שפירש. וא''ת אי רבינו פסק כרבנן איך פסק בהל' איסורי מזבח פ''ה שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובת שלהן לוקה ע''כ. ובגמ' פ' אלו עוברין (מ"ג:) הקשו והתניא כל שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין ת''ל כל עירובו מנין ת''ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר''א ע''כ משמע דהך ברייתא דעירובו מנין וכו' אתי כר''א דדריש כל דלרבנן דרבוי כי לא ס''ל וא''כ לדידהו בעירובו אינו עובר ואפילו במקצתו שהוא פחות מכזית אינו עובר וכי תימא הא דרבנן כי כל דרשי מ''מ לא מוקמינן כי כל אלא לרבות מקצת אבל עירובו מנא לן וכי תימא ס''ל לרבנן דכי כל ריבה הכל מקצתו ועירובו א''כ היכי קאמר בגמ' בזעירי דאמר דאף שאור בל תקטירו דאתי כר''א הא אפילו כרבנן אתי. וע''ק התם גופיה היכי פסק רבינו דהוי בכל שהו הא הוא ז''ל פסק לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית ובגמ' (שם) מבואר בהדיא דלמ''ד אין הקטרה פחותה מכזית מאי דקאמר מקצתו אינו ר''ל משהו אלא לרבא פירושו זית שלם והוא חצי קומץ ולזעירי לפי פי' רש''י ז''ל ר''ל חצי זית איסור וחצי זית היתר אבל משהו לבד לא דאין הקטרה פחותה מכזית, מיהו לזה י''ל דרבינו נמי הכי ס''ל דבמשהו לבד אינו לוקה וסמך אמאי דכתב לקמן אין הקטרה פחותה מכזית לחייב מלקות ומאי דקאמר הכא אסורין ר''ל איסור לבד א''נ ר''ל איסורין אכל שהן שיהו בתוך הקומץ הוא נאסר אבל בתנאי שיהיה הקומץ כזית וכמו שיתבאר לקמן. ולקושיא הראשונה י''ל דאע''ג דהך קושיא מוכחא דאתי כר''א ולא כרבנן היינו משום דס''ל דרבנן לא דרשי כל אבל יש סוגיות אחרות בגמ' דמשמע דדרשי כמש''כ התוס' שם דרבי עקיבא דריש בפ' חטאת וכן רבנן נמי דרשי כל בריש מרובה דאמרי כל רבויא הוא ובפ''ק דסוכה גבי כל האזרח וא''כ ודאי דהך סוגיא אידחיא לה וטעמא דרבנן משום דלא דרשי כל אלא בעלמא דרשי כל והכא לא דרשי ליה משום דאין סברא, דומה למה שכתבו התוס' דבעירובו אין סברא אבל מ''מ בעירוב דשאור סברא היא כיון דכבר רבינן מקצתו לפחות מכי כל דהא רבנן כי כל דרשי א''כ סברא הוא לרבות ג''כ עירובו כיון דכבר רבינן מקצתו:

ז הָאוֹכֵל מִן הֶחָמֵץ עַצְמוֹ בְּפֶסַח כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ג) 'לֹא יֵאָכֵל'. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל כַּשִּׁעוּר שֶׁהוּא כְּזַיִת. וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה האוכל מן החמץ עצמו וכו'. פרק יום הכפורים ביומא (דף ע"ג:) חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר וקיימא לן כרבי יוחנן. והוא כלל לכל מאכל אסור שבתורה:

כסף משנה האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו' שנאמר לא יאכל. קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי''ל חצי שיעור אסור מה''ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה''ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ''ע. ועל מ''ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ''ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ''ע:

ח אָסוּר לֶאֱכל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם. * וְכָל הָאוֹכֵל בַּזְּמַן הַזֶּה לוֹקֶה [ז] מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-ג) 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ'. כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח שֶׁהוּא (שמות יב-ו) 'בֵּין הָעַרְבַּיִם' וְהוּא חֲצִי הַיּוֹם:

ההראב"ד וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה. א''א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי''ל כרבי שמעון בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ואחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבה אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליתא:

מגיד משנה אסור לאכול חמץ וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא. ומ''ש רבינו שיש בו מלקות הוא לדעת ר' יהודה דאמר בפרק כל שעה (פסחים כ"ח:) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושעה שאסור באכילה אסור בהנאה וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם ור' שמעון חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר' שמעון בלאחר זמנו. ודעת רבינו שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כותיה אבל לפני זמנו הדרינן לכללין דקי''ל כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר''י דשני מחלוקת הן ומתרי קראי נפקי לה לר''י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי''ל כר''ש בחדא דהיינו לאחר וכר''י בלפני וזהו שאמרו פ''ק (דף ד' ה') דכ''ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר''ש בפ' כל שעה (דף כ"ט) ושמע מינה דהלכה כר''ש דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר''י וכדאמרן. ודעת הגאונים כן שכך מצאתי בהל' הר' יצחק אבן גיאת ז''ל ובהא הלכה כר''י ואע''ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר''ש אלמא הלכה כמותו התם לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא ע''כ. וכן בהלכות פסוקות פסקו שהוא אסור בהנאה אותן שעות ומשמע דאיסורא דאורייתא היא ושיטה נכונה היא. אבל הר''א ז''ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר''ש בכל דבריו ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ''ק (דף ה') מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא. אלו דבריהם ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר:

לחם משנה אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר וכו'. וכל האוכל אחר זמן זה x לוקה מן התורה. כתב הרב המגיד ורבא גופיה כו'. וא''ת מה ראיה היא זו הא לעולם דהלכתא כר''ש ומאי דמפקיה מהתם דלא תשחט וכו' לא הוי אלא עשה או איסורא אבל לאו לא הוי דהא לא אמר קרא אלא לא תשחט הפסח בעוד החמץ קיים אבל לא הזהיר על החמץ שלא יאכלוהו וזה ברור וכמו שכתב לקמן בשם הראב''ד ז''ל. ונראה לומר דה''ה לא סבר כר''ש דאית ליה כך אלא דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אית ליה לר''ש דמותר והראיה ששם אמר בפ' כל שעה (דף ל') בדברי רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואי איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו' איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע היתר לגמרי אפילו מדרבנן דהא הקשו בגמרא עליו והא אמר רבא [ר''ש] קנסא קניס וכו' משמע דהיתר לגמרי קאמר וא''כ כיון דהך היתר משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא כלל אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא, וזה היה מה שרצה להכריח הרב המגיד ז''ל:

ט וְאָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכל חָמֵץ מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה. [ח] וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית יִהְיֶה הֶחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה כָּל שָׁעָה שִׁשִּׁית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּשְׁאָר הַיּוֹם מִשְּׁבִיעִית וּלְמַעְלָה מִן הַתּוֹרָה. שָׁעָה חֲמִישִׁית אֵין אוֹכְלִין בָּהּ חָמֵץ גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן שֶׁמָּא יִטְעֶה בֵּין חֲמִישִׁית לְשִׁשִּׁית. וְאֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית. לְפִיכָךְ תּוֹלִין בָּהּ תְּרוּמָה וְלֶחֶם תּוֹדָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵחָמֵץ שֶׁהוּא קֹדֶשׁ לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין עַד שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית וְשׂוֹרְפִין הַכּל:

מגיד משנה ואסרו חכמים לאכול וכו'. שם פ''ק (דף ב': ודף י"ב) ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע לאיסורא דאורייתא: ומתחלת שעה ששית וכו'. משנה שם (דף י"א:) ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ובגמרא (דף י"ג) אמר רב הלכה כר''י ופירשו בכל שעה (דף כ"א) דלר''י בשעה חמישית לא אוכלין אבל נהנין ומבואר בהלכות. והטעם שכתב רבינו שאיסור האכילה בשעה ה' הוא משום יום המעונן מפורש בגמרא (דף י"ב:) ובהלכות:

כסף משנה שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית. כתב הרב מהר''ר אליה מזרחי ז''ל בתוספותיו על סמ''ג ה''ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול''ג בין חמישית לששית דהא בגמ' מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה''פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ''ל. והרב מהר''ר משה אלאשקאר ז''ל כתב וז''ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז''ל בתשובה וז''ל מ''ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ''ל: לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית. וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא''כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע''ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ''ג כשבודק אדם וכו' מוציא את החמץ וכו' ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא''ש הביא תשובת רש''י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי' הרא''ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי''ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ''מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר:

לחם משנה ואסרו חכמים לאכול וכו'. בפ''ק (דף י"ב:) אמרו במשנה ר''מ אומר אוכלים כל חמש ושורפים בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש. ובגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה כו' אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר''מ ר' יהודה אומר עדותן קיימת ואיפליגו שם בגמרא אביי ורבא בפירוש הך מתני' והכלל העולה מההיא סוגיא דלאביי לחד לישנא לר''מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר''י אדם טועה חצי שעה ולאידך לישנא דאביי לר''מ אדם טועה משהו לר''י אדם טועה שעה ומשהו ורב פריך ליה ואמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף וכו' והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן ליה וכו' אלא אמר רבא לדברי ר''מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחילת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי שתי שעות חסר משהו לדברי ר''י אדם טועה שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף ה' וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו עוד הקשו שם לרבא אליבא דר' יהודה וכו' מתחלת ארבע לא ניכול ותירצו חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב וכ''ש ארבע והקשו עוד בחמש נמי ניכול ותירצו במסקנא אלא אמר רבא גזירה משום יום המעונן. עוד שם אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו הך ואמרינן הא קמ''ל כו' ע''כ בגמרא. ונראה להקשות לכאורה טובא על דברי רבינו חדא בגמרא מוכח דמאי דתירצו יום המעונן הוא לומר דבחמש לא ניכול משום דשמא יטעה בשבע ביום המעונן דליכא חמה אבל אי הוה גזרינן חמש אטו שש לא הוה צריך ליום המעונן דבלאו יום המעונן נמי טעי אינש בחדא שעתא דכי היכי דטעי בשש ושבע כדאיתא שם שית יומא בקרנתא קאי הכא נמי טעי בין חמש לשש אלא ודאי דבגמרא לא רצו לומר כן משום דהוי גזירה לגזירה כיון דלא גזרו בשש אלא אטו שביעית הוי גזירה לגזירה. ועוד קשה דלכאורה משמע דכמחלוקת בכאן בחמץ כך מחלוקת שם בעדות כדאמרו שם בגמרא ומשמע דאם רבינו פסק כאן כר''י דאוכלין כל ארבע ובחמש גזרינן דטעו אינשי כולי האי א''כ היה לו לפסוק כן בעדות ואנן אשכחינן שכתב בסוף פ''ב מהלכות עדות עד אומר בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות היה עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת אבל אם אמר האחד בשלש והשני אמר בחמש עדותן בטלה ע''כ. א''כ הרי שם פסק כר''מ. מיהו הא לאו קושיא היא כלל דלאו הא בהא תליא דאע''ג דהוא פסק כר''מ דסבר דלא טעו אינשי כולי האי מ''מ כאן בחמץ פסק דטעי בין חמש לשבע גזירה משום יום המעונן כדאמר רבא בגמרא ובעדות לא שייך הך טעמא דבדקינן להו לעדים אי הוה יום המעונן אי לא ועוד דעדים זריזים הם להך מילתא אע''ג דלא ס''ל עדות לזריזים מסורה מ''מ בהא הם זריזים וכ''ת מ''מ למה פסק כר''מ בעדות נגד ר''י דהלכה כר''י לגבי ר''מ נ''ל משום דבמתניתין בריש היו בודקין הוזכרו דברי ר''מ בסתם ולא אמרו שם דברי ר''מ ואם כן הלכה כסתם משנה: ותו קשיא לי התם בהלכות עדות קושיא חזקה דנראה ודאי דלא פסיק התם רבינו לא כאביי ולא כרבא כלל דלאביי כבר הוכחתי דלר''מ לחד לישנא אינו טועה כלום ולר''י חצי שעה ולאידך לישנא לר''מ טועה משהו ולר''י שעה וחצי ולרבא לר''מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר''י אדם טועה שלש שעות חסר משהו והוא ז''ל כתב שם שכן דרך לטעות שעה אחת והוא דלא כמאן והיה לו לפרש כרבא אליבא דר''מ דהכין הלכתא כרבא לגבי דאביי וה''ל למימר דרך אדם לטעות שתי שעות חסר משהו ונפקא לן דאי בדקינן להו לסהדי ואמרי בתחלת שתים או בתחלת שלש דלא מכחשי אהדדי ועדותן קיימת ולדברי רבינו במה שכתב שם שכן דרך העם לטעות שעה אחת הוי הכחשה דשתי שעות חסר משהו לא טעו והוא נגד האמת ועל צד הדוחק היה נראה במה שכתב רבינו דרך העם לטעות שעה אחת ר''ל בדבור הלשון שזה אומר שתים וזה שלש שבדבור כפי הנראה אין הפרש בהם אלא אחת אבל ודאי כד דייקת שפיר הוי טעות שתים ומשהו והוא דוחק גדול וצ''ע. ולקושיא הראשונה שמעתי משם חכם תשובה אחת של רבינו ז''ל שהשיב לחכמי לוניל על זה דאע''ג דבגמרא מוכח דטעו בין חמש לשבע ביום המעונן מ''מ רצה הוא לתת טעם אחר יותר קרוב לסברא ואע''פ שהגמרא לא אמרו אין חשש בזה דלא פליג על הגמ' בדינא. וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ''ע:

י הָא לָמַדְתָּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית. וְאֵין אוֹכְלִין בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אֲבָל נֶהֱנִין בּוֹ. וְהָאוֹכֵל בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאוֹכֵל מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית לוֹקֶה:

מגיד משנה הא למדת וכו' עד סוף הפרק. מבואר במה שקדם, ומכת מרדות ידועה בכל איסור של דבריהם וכבר כתבתי פ''א מהלכות שבת:

לחם משנה והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות כו'. וא''ת אפילו בשעה חמישית אמאי לא לקי מכת מרדות דהא מדרבנן אסור ועוד אמאי נקט אוכל בשעה ששית אפילו נהנה בשעה ששית נמי אסור מדרבנן. וי''ל דמ''מ כיון דהיא שעה דמותר בהנאה ס''ל ז''ל דלא נחמיר כל כך באכילתו. והאי דנקט אוכל אפשר דה''ה נהנה אלא נקט אוכל איידי דצריך למינקט בתר הכי דשעה שביעית אוכל דהתם דוקא אוכל והוא משום לא תאכל עליו חמץ אבל לא נהנה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן