הלכות חמץ ומצה - פרק ראשון א-ד - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חמץ ומצה - פרק ראשון א-ד - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת חָמֵץ בְּפֶסַח מִתְּחִלַּת לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד סוֹף יוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים בְּנִיסָן בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טו) 'כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה'. בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַמְמַחֶה וְשׁוֹתֶה:

מגיד משנה כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו'. משנה פרק קמא דכריתות (דף ע"ד ב') שמזכיר האוכל חמץ בפסח בכלל המחוייבין כרת שיש על שגגת חטאת. ומה שכתב רבינו ואחד הממחה ושותה. ברייתא בחולין בפרק העור והרוטב (דף ק"כ) ומימרא שם ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה ונזכר פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה):

לחם משנה כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט''ו וכו'. בפ' העור והרוטב (דף ק"כ) מרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה ואמרו שם תניא נמי הכי גבי נבלת עוף טהור וכו' המחהו באור טמא בחמה טהור ופי' שם הטעם נפש לרבות את השותה וכתבו שם התוס' [בד''ה לרבות] דאע''ג דבעלמא שתיה בכלל אכילה הני מילי בשתיה אבל הכא דלאו מילי דשתיה לאו בכלל אכילה הוא ואצטריך נפש לרבויי. ורבינו בפ''ג מהל' שאר אבות הטומאה כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ע''כ. ולכאורה לשונו שכתב שהשותה בכלל אוכל משמע בטעמיה דאמרינן בעלמא דשתיה בכלל אכילה וא''כ הוא קשה דטעמא דגמרא לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש אלא שכונתו ז''ל במ''ש שהשותה בכלל אוכל ר''ל דמכח קרא דנפש גלי לן דבכלל אכילה דקרא איכא שתיה. ואע''פ שרבינו לא כתב טעם דקרא דנפש אין חשש בזה שאין כונתו אלא להשמיענו הדין:

ב הֶחָמֵץ בַּפֶּסַח אָסוּר [א] בַּהֲנָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ג) 'לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ' לֹא יְהֵא בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה. וְהַמַּנִּיחַ חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ז) (דברים טז-ד) 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' וְנֶאֱמַר (שמות יב-יט) 'שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם'. * וְאִסּוּר הֶחָמֵץ וְאִסּוּר [ב] הַשְּׂאוֹר שֶׁבּוֹ מַחְמִיצִין אֶחָד הוּא:

ההראב"ד ואיסור החמץ וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א''כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ''ל:

מגיד משנה חמץ בפסח אסור בהנאה וכו'. פרק כל שעה (דף כ"א:) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה: והמניח חמץ ברשותו וכו'. זה מבואר בברייתא בפ''ק (דף ה':) שאור שאור לגזירה שוה ובין בבתים בין בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא וזהו שאור וזהו חמץ כמבואר פרק קמא דיום טוב: ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו'. פרק קמא דיום טוב (דף ב') משנה בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית ואמרו (דף ז') בגמרא לא נחלקו אלא לענין ביעור אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לדברי הכל וקי''ל כב''ה. ובהשגות א''א דוקא לשיעוריהן וכו' ע''כ. באור דבריו דברייתא בפת שאור ובנפסל מאכילת כלב דאי בחמץ ובלא נפסל לא היה צריך לזה הטעם. ואין דעת רבינו לחלק ביניהם וכן נראה עיקר שבפ' אלו עוברין (פסחים מ"ה:) תניא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה כמה עסות אחרות ר''ש בן אלעזר אומר בד''א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואמרו בגמרא שאין הלכה כר''ש אא''כ טח פניה בטיט. עוד שם ת''ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח והעלו הגאונים ז''ל הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער וכן מוכיח שם וא''כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בלא נפסלה מלאכול לכלב היא ועלה קאמר ר''ש בד''א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן ולא בפת שאור כדברי הר''א ז''ל. ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת [גמור] קאמר והטעם דאע''פ שנפסל לאדם כיון שראוי לאכול לכלב חייב לבערו הוא מפני שראוי לשחקו. ולדברי הרב רבי אברהם ז''ל שהוא סבור דברייתא קמייתא בפת שאור הוא ואע''פ שנפסלה מלאכול לכלב היה להם בגמ' לבאר, [אלא ודאי] ברייתא קמייתא בפת חמץ היא וכולן שוין. וכן מצאתי לרבי אהרון הלוי ז''ל:

כסף משנה החמץ בפסח וכו'. כתב הרב מהר''ר אליה מזרחי ז''ל בתוספותיו על סמ''ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה''נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר''ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס' אלא נקט בפסח כלשון הרמב''ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ"א:) דהא קי''ל כר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא''כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ''ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ''ח דגם לר''ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה''נ דמותר להסיק תבשילו אע''פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר''ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה''ל לרא''ם לומר לסמ''ג דמשום דפסק כר''ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר''ש ורבינו אע''ג דס''ל כר''י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע''ג דכר' אבהו ס''ל כמבואר בפ''ח מהל' מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ''ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר' אבהו כדאיתא בפ' כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ' זה כתב דחמץ בי''ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר''י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ''ה אסור בהנאה וכדר' אבהו אע''פ שהתוס' כתבו בדף כ''ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ''ה ממ''ש בפ''ח מהל' מאכלות אסורות ופ''ב מהל' שחיטה משמע בהדיא דסבר כר' אבהו עכ''ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ''ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר''ן להרי''ף: והמניח חמץ ברשותו וכו'. וא''ת ה''ל למימר דעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי''ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז':) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור: ואיסור החמץ וכו'. משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ''ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש''ה כתב הרמב''ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו''ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו''ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם: כתב המגיד משנה ובהשגות א''א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו'. וא''א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו''ט אמרינן דלאכילה מודים ב''ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו''ט. לפיכך נ''ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב''ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו' וס''ל להראב''ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ''כ רא''ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו' דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו' עד וא''כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב''ם הוא מועלה קאמר ר''ש וכו' ותו דפת סתם וכו' ולהרמב''ם צ''ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא''ש כהרמב''ם וכן נראה מדברי הר''ן והוא דעת הרי''ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב''ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ''ג כפי מה שפירש בו רא''ם כהראב''ד ונראה שגורס רא''ם בדברי הראב''ד לא שייך במקום לא צריך וא''כ אינו צריך לביאור ה''ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא''ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת:

לחם משנה החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ וכו'. בר''פ כל שעה (דף כ"א:) חזקיה ור' אבהו פליגי דחזקיה סבר דלא יאכל משמע לא יהיה בו היתר אכילה ור' אבהו פליג עליה דקסבר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואע''ג דבפ' ח' מהל' מאכלות אסורות פסק רבינו כר' אבהו כתב כאן טעמו של חזקיה מפני שקרא מיותר פשוט יותר וכן הביאו הרב אלפסי ז''ל בהלכות בריש פרק כל שעה וכתב הר''ן ז''ל זה הטעם משום דטעמא של חזקיה הוא ופשוט יותר כלומר ור' אבהו לא חלק עליו אלא שמוסיף עליו דאפילו לא תאכלו איסור הנאה וכו' לכך הביאו אותו ההלכות ורבינו. וא''ת אם דעת רבינו לפסוק כר' אבהו א''כ הא אמרינן בר''פ כל שעה (דף כ"ב) דר' אבהו קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ולדידיה ההיא מתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו לא אתיא אלא כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם וא''כ רבינו דפסק דאין בגידין בנותן טעם בפט''ו מהל' מאכלות אסורות איך פסק בפ''ח מהל' מאכלות אסורות לההיא מתני' דשולח אדם וכו' דאתיא דלא כוותיה. ועוד קשה דבסוף הסוגיא (דף כ"ג) מוכח שם דקרא דיעשה לכל מלאכה דאתי להתיר חלב בהנאה היינו לר' יוסי דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותרה אבל לר''ע דסבר דהותרה הכל לא אצטריך האי קרא להתיר החלב וא''כ ר' אבהו דסבר כר''ע דהיא וחלבה וגידה הותרו א''כ לדידיה לא איצטריך קרא דיאכל חלב אלא לדרשא דר''ע וא''כ איך כתב רבינו שם דהיתר החלב הוא משום קרא דיעשה לכל מלאכה הא לר' אבהו ודאי לא צריך קרא להכי והוא פסק כר' אבהו. ונראה דה''ה ז''ל שם בשם הרמב''ן עמד על קושיא הראשונה ותירץ דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא ופירוש דבריו נ''ל דהכי קאמר דכשתירץ הגמ' בריש הסוגיא קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה וכו' היינו לתרץ הקושיא שהקשו עליו דהרי בגיד נאמר לא יאכל ומותר בהנאה ולפי המסקנא כבר מתורצת קושיא זו בלאו הכי דנאמר דקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב כר''י הגלילי וגיד מותר בהנאה מג''ש דחלב כדאמרו שם וא''כ לפי המסקנא שפיר מצי סבר רבי אבהו כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותר וקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב והשתא אתי שפיר הכל. ודע שמה שאמר שם רבינו בפ' שמיני עד שיפרוט לך הכתוב וכו' אין כונתו לומר דמדאיצטריך קרא להתיר נבלה נפקא לן דכ''מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא בגמ' מוכח דמאי דאיצטריך בנבלה לא הוי אלא לר''מ אבל לר''י לא נפקא לן אלא מאותו ורבינו בהדיא פסק בפרק עשירי מהל' עכו''ם כר''י שכתב שם אסור ליתן מתנת חנם וכו' שנאמר לגר אשר בשעריך וכו' במכירה ולא בנתינה. לכך נראה דמה שאמר שם עד שיפרוט לא נחית אלא לומר שאם לא פרט הדבר כמ''ש שם אסור בהנאה ואע''ג דרבינו נקט שם לישנא דר' אבהו ופירש דברי ר' אבהו במה שאמר עד שיפרוט לך הכתוב וכו' ר''ל מדאיצטריך בנבלה כמבואר שם בגמ' מ''מ אין כונתו של רבינו כך ומוכרח הוא כדפרישית: והמניח חמץ ברשותו בפסח אע''פ שלא אכלו עובר בשני לאוין. בפ''ק (דף ה':) וא''ת כיון דשאור וחמץ חדא מילתא היא א''כ ארבעה לאוי הוו שאור לא ימצא ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ולא יראה שאור אחרינא דהא אמרת דבחמץ עובר על לאו דשאור כדמשמע הכא וכן בפרק [רביעי] שכתב גבי מניח חמץ שעובר משום לא יראה ולא ימצא. והיה נראה לומר דלא חשיב אלא חד דראיה וחד דמציאה אבל תלתא לאוי דראיה חדא מלתא היא ואין זה מספיק. ונראה לתרץ דתרי לאוי חד דשאור וחד דחמץ צריכי משום צריכותא דידהו כדאמרו שם בגמ' בפ''ק דביצה (דף ז') ולא יהיה לך שאור כוליה קרא איצטריך לומר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע''ג דתלתא לך כתיבי הא דרשו בפרק כל שעה (דף כ"ג) תלתא לך חד בעכו''ם שכיבשתו וחד בעכו''ם שלא כיבשתו ואחד בחמץ כדאמרו שם בגמ' וא''כ לא אייתר קרא כלל ובשאור עובר משום מציאה דקאמרו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור שאור לג''ש א''כ הרי בחמץ ובשאור תרי לאוי ולא יותר: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. כתב הראב''ד ז''ל א''א דוקא לשיעוריהן וכו'. וא''ת לדעת הראב''ד ז''ל דיש חילוק בין שאור לחמץ דשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער אבל חמץ לא א''כ אמאי אצטריך בגמ' דפ''ק דיו''ט (דף ז':) למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער להכי כתב תרוייהו כדי שיהיה הדין מחולק ביניהם. וי''ל דודאי אפילו לדעת הראב''ד ז''ל מאי דקאמר חייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל דאין אנו מצריכים לבערו אלא מפני שראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות אבל השתא ליכא ביה איסור חמץ כלל: כתב הרב המגיד על דברי הראב''ד ז''ל וביאור דבריו וכו' דאי בחמץ ולא נפסל כלומר דבחמץ ונפסל אי אפשר מכח הברייתא שהביא לקמן דהעלו הגאונים ממנו הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער: והעלו הגאונים ז''ל הא נפסלה כו'. ואם תאמר מנא להו הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאוכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל ה''ה דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער. ועוד דדילמא נקט הכי משום דדוקא היכא דהכלב יכול לאוכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה. וי''ל דכיון דאמרת הכי דלא מטמאה א''כ ודאי דנפיק מתורת אוכל ובודאי דאינה צריכה שריפה וכן משמע בהלכות: ועלה קאמר וכו'. כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור והך ברייתא בפת חמץ אי אפשר דברייתא קמייתא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקינן וכ''ת כיון דבחמץ עסקינן ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למהדר אשאור י''ל דלאשמועינן רבותא דאפילו שאור דהיכא דיחדה לישיבה בטלה: ולדברי הר''א וכו'. נראה ודאי דה''ה הנהו תרי קושיי דהקשה דמדקאמר בד''א ותו דפת וכו' היה יכול להקשות מבלי הברייתא האחרת שכתב עוד שם ת''ר וכו' אלא שרצה להקשות לו קושיא אלימתא כיון דבברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ ודוקא לא נפסלה מלאכול לכלב א''כ קמייתא נמי הוי הכי דאי לא תימא הכי אלא דבמאי דאיירי הך ברייתא לא איירי הך היה להם לבאר בגמ' דעל הסתם משמע דתרוייהו כחד גוונא הוו:

ג אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְ(שמות יב-יט) 'לֹא יִמָּצֵא' אֶלָּא אִם כֵּן קָנָה חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ חִמְצוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וּבָא הַפֶּסַח וְלֹא בִּעֲרוֹ אֶלָּא הִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה אינו לוקה. זה מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה:

כסף משנה אינו לוקה וכו'. כתב רא''ם ויש לתמוה דהא בשורש ט' נראה שאין לוקין וכו'. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע''פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ''ג כי אע''פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ''מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר''א. ומ''ש בפ''ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע''ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ''ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב''ם דינים הללו הנזכרים בפ''ד:

ד חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אָסוּר [ג] בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם. וְדָבָר זֶה קְנָס הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא [ד] אֲסָרוּהוּ. אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ אַחַר הַפֶּסַח:

מגיד משנה חמץ שעבר וכו'. בכל שעה (דף כ"ח) משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ ואוקימנא לה בגמ' כר''ש דדבר תורה מותר וקנסא קנסינן ליה משום דעבר עליה משום בל יראה ובל ימצא ומבואר בהלכות. וכתב רבינו ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכו' לומר דעבר עליה לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו לאפוקי חמץ דנכרי בדוקא וכן פירשו ז''ל דמוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי הנזכר בפרק רביעי:

כסף משנה חמץ שעבר וכו'. כתב ה''ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו', כלומר דאמרי' ביה שאם לא א''ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר''ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי' ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א''נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר''ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה''ה. כתב הר''ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ''ע נמי קנסו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן