הלכות חובל ומזיק - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חובל ומזיק - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהָיָה אָנוּס הֲרֵי הוּא כְּמֵזִיד. כֵּיצַד. נָפַל מִן הַגַּג וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים אוֹ שֶׁנִּתְקַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנָפַל עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרוֹ חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-כא) 'וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה' לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד:

מגיד משנה המזיק ממון חבירו וכו'. משנה בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו) וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז''ל שהוא פטור והרב לא חילק: כיצד נפל מן הגג ושבר וכו'. מימרא שם בכיצד הרגל (דף כ"ו): או שנתקל וכו'. מפורש בהמניח את הכד וכבר נתבאר דין הנתקל פרק י''ג מהלכות נזקי ממון דלפעמים שהנתקל פטור וכבר כתבתיו בו:

כסף משנה המזיק ממון חבירו חייב וכו'. כתב הרב המגיד והרב לא חילק ויש לתמוה על הרב המגיד שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ''כ שם הרב המגיד עצמו לדעת רבינו:

ב וְאֶחָד הַהוֹרֵג בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׁוֹבֵר כֵּלָיו אוֹ הַקּוֹרֵעַ בְּגָדָיו אוֹ קוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו הַכּל דִּין אֶחָד הוּא:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא אִם הִזִּיק בְּזָדוֹן אֲבָל בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיק אֶחָד מֵהֶן מָמוֹן חֲבֵרוֹ * שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר:

ההראב"ד שלא בכוונה פטור. א''א דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות (או שלא ברשות) ולא הוה [ידע] ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ''ל:

מגיד משנה בד''א ברשות הניזק וכו'. ממה שכתב הרב וכן אם היו שניהם ברשותן נראה שדעת הרב לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס כליו שם מדעתו ודעת הרב בסוגיא שהבאתי פרק ראשון כך הוא שהוא מפרש דלא הוה ידע ביה שלא היה מתכוין להזיקו והוא ידע ביה שהיה מתכוין להזיקו והזיקו זה את זה פי' הרב בכוונה ואז הן חייבין והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורין זה דעת הרב ומשם הוציא דינין אלו ודעת הר''א ז''ל כדעת רש''י ז''ל כתבתיו למעלה:

ד הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה. אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה חַיָּב. הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד וכן כל כיוצא בזה וכו'. כתוב בקצת ספרי ההשגות א''א תמה אני מאי שנא אונס זה מרוח שאינה מצויה ומן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס עכ''ל:

מגיד משנה היה עולה בסולם וכו'. למד זה הרב מהסוגיא שבפרק אלו הן הגולין (מכות דף ז' ע"ב) ונראה שהוא גורס ואי בעית אימא הא והא לניזקין וכן נראה מתוך מה שכתב פרק ששי מהלכות רוצח ויש גורסין הא והא לגלות וכן הוא בספרינו והטעם שיהיה פטור לדעת הרב מפני שהן אונסין גמורין ואין רוח שאינה מצויה אונס כל כך:

ה הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא חֲצַר חֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בִּרְשׁוּת הוֹאִיל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר לִשְׁמֹר הֲרֵי זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּדַרְכּוֹ וְכָל שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר מִן הַכַּדִּים בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ הֲרֵי הוּא * פָּטוּר עֲלֵיהֶן. וְאִם שְׁבָרָן בְּכַוָּנָה אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בַּעַל הַכַּדִּים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. [וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה]:

ההראב"ד פטור עליהן וכו'. א''א אפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב עכ''ל:

מגיד משנה הרי שמילא חצר וכו'. ברייתא פ' המניח את הכד (דף כ"ח). ומ''ש ואפילו הכניסן ברשות. הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור. והר''א כתב א''א אפשר לדין זה בשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב, וזה נכון:

ו שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּבֵּי שׁוֹר לְהָרְגוֹ בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק שֶׁהוּא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן בֵּין שֶׁהָיָה תָּם בֵּין שֶׁהָיָה מוּעָד וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שׁוֹרוֹ לְהַצִּילוֹ וְנָפַל עֶלְיוֹן וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

מגיד משנה שור שעלה וכו'. ברייתא שם בהמניח את הכד. ומ''ש ברשות המזיק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא:

ז דְּחָפוֹ לְעֶלְיוֹן וּמֵת אִם [א] הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ וְלֹא שְׁמָטוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

ח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ וְנִשְׁבְּרָה חָבִיתוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ. הָיָה בַּעַל הַקּוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה פָּטוּר. [ב] וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה לָנוּחַ מִכֹּבֶד מַשָּׂאוֹ חַיָּב. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית וְאָמַר לוֹ עֲמֹד פָּטוּר. עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ וּפָטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית, שֶׁהוּא טָרוּד בְּדַרְכּוֹ. הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה חַיָּב שֶׁזֶּה כְּמוֹ שֶׁשְּׁבָרוֹ בְּיָדוֹ בְּכַוָּנָה. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית לָנוּחַ פָּטוּר. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה וְאָמַר לוֹ עֲמֹד הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה הֲרֵי הוּא חַיָּב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בָּא בְּפִשְׁתָּנוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה שנים שהיו מהלכין וכו'. משנה פרק המניח את הכד (דף ל"א ל"ב): היה בעל קורה וכו'. משנה שם בהמניח את הכד (דף ל"ב) והחילוק בין לנוח בין לתקן מפורש בגמרא אליבא דר''י וכן הלכתא ולשון הגמרא לפוש לנוח ולכתף ר''ל לתקן:

ט שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ וְהֻזַּק אֶחָד מֵהֶן בַּחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. זֶה הָרָץ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה. וְאִם הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת [ג] פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּת הוּא רָץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ פָּנוּי. הָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין וַאֲפִלּוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים:

מגיד משנה שנים היו מהלכין וכו'. מפורש במשנה שם עם מה שנאמר בגמרא והוא בהלכות: היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם וכו'. משנה שם (דף ל"ב):

י אֶחָד הַמַּזִּיק בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן אוֹ יָרָה חֵץ וְהִזִּיק בּוֹ אוֹ שֶׁפָּטַר מַיִם עַל חֲבֵרוֹ אוֹ עַל הַכֵּלִים וְהִזִּיק אוֹ שֶׁרָק אוֹ נָע וְהִזִּיק בְּכִיחוֹ וְנִיעוֹ בְּעֵת שֶׁהָלְכוּ מִכֹּחוֹ הֲרֵי זֶה כְּמַזִּיק בְּיָדוֹ וְהֵם תּוֹלָדוֹת שֶׁל אָדָם. אֲבָל אִם נָח הָרֹק וְהַכִּיחַ עַל הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַל בָּהֶן אָדָם הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹרוֹ. שֶׁכָּל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אחד המזיק בידו או שזרק אבן וכו'. זה פשוט ובכמה מקומות אמרי' גירי דידיה נינהו כלומר חציו ומפרש פ''ק דב''ק (דף ג':) דאמר כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא: אבל אם נח וכו'. שם באותה סוגיא דאמר בתר דנייח בין לרב בין לשמואל היינו בור:

יא לוֹטֵשׁ שֶׁהָיָה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְיָצָא גֵּץ מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁזָּרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ. וְכֵן הַבַּנַאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אֶת הַכֹּתֶל לְסָתְרוֹ וְשָׁבַר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ הִזִּיק חַיָּב. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב שֶׁזֶּה כְּזוֹרֵק חֵץ וְהִזִּיק בּוֹ הוּא:

מגיד משנה לוטש שהיה מכה וכו'. משנה פ' הכונס צאן לדיר (דף ס"ב:) ופי' גץ מה שנתז מן הברזל והוא שורף: וכן הבנאי שקבל וכו'. משנה פ' הגוזל עצים (דף צ"ח:): היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור וכו'. באותה משנה שם:

יב הַכּוֹבֵשׁ בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ בְּמַיִם אוֹ שֶׁנָּפְלָה וּמְנָעָהּ מִלַּעֲלוֹת עַד שֶׁמֵּתָה בַּמַּיִם. אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה וְצִמְצֵם עָלֶיהָ הַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא צֵל עַד שֶׁהֲרָגַתָּה הַחַמָּה. חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה וכו'. דין זה מחלוקת דרבינא ורב אחא בר רב פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ו ע"ז) בסנהדרין פסק כרבינא דמחייב משום דדיינינן דינא דגרמי וכ''פ הרב רבינו מאיר ז''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל בדינא דגרמי שחיבר:

יג שְׁנַיִם שֶׁהֵמִיתוּ אֶת הַבְּהֵמָה כְּאַחַת אוֹ שָׁבְרוּ אֶת הַכְּלִי כְּאַחַת מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן:

מגיד משנה שנים שהמיתו וכו'. זה פשוט ונלמד מדין דבהמה שיזכיר עתה ומדין הכסא:

יד חֲמִשָּׁה שֶׁהִנִּיחוּ חָמֵשׁ חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא מֵתָה וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וּמֵתָה. אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָן הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. וְאִם מִתְּחִלָּה לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ כֻּלָּן מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה:

מגיד משנה חמשה שהניחו חמש חבילות וכו'. זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילות בפ''ק דב''ק (דף י') וזו היא גירסתו והא איכא מרבה בחבילות היכי דמי אי דבלאו איהו הוה אזלי פשיטא פי' דחייב אלא דבלא איהו נמי לא אזלא מאי קא עביד (פי') ופטור אבל רש''י ז''ל וגם בערוך פירשו מרבה בחבילות באש שהזיקה וגרסתם אי דבלאו איהו לא הוה אזלא פשיטא פי' דחייב ואלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי קא עביד פי' ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה:

טו וְכֵן חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַכִּסֵּא וְלֹא נִשְׁבַּר וּבָא אַחֲרוֹן וְיָשַׁב עָלָיו וְנִשְׁבַּר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִשָּׁבֵר בָּהֶן קֹדֶם שֶׁיָּשַׁב הוֹאִיל וְקֵרֵב אֶת שְׁבִירָתוֹ [ד] הָאַחֲרוֹן חַיָּב. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ אִלּוּ לֹא נִסְמַכְתָּ עָלֵינוּ הָיִינוּ עוֹמְדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְאִם יָשְׁבוּ כְּאַחַת וְנִשְׁבַּר כֻּלָּן חַיָּבִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה וכן חמשה שישבו על הכסא וכו'. זה ג''כ שם ברייתא ופירש''י ז''ל דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד:

טז אָדָם וְשׁוֹר שֶׁדָּחֲפוּ בְּהֵמָה אוֹ אָדָם אוֹ כֵּלִים אוֹ בֶּהֱמַת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין לַבּוֹר וְהֻזַּק הַנִּדְחָף בַּבּוֹר אוֹ מֵת אוֹ נִשְׁתַּבְּרוּ הַכֵּלִים. לְעִנְיַן נִזְקֵי אָדָם אוֹ הֶזֵּק בְּהֵמָה שְׁלָשְׁתָּן חַיָּבִין הָאָדָם הַדּוֹחֵף וּבַעַל הַשּׁוֹר וּבַעַל הַבּוֹר וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. לְעִנְיַן דְּמֵי וְלָדוֹת וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אָדָם חַיָּב וּבַעַל הַשּׁוֹר וּבַעַל הַבּוֹר פְּטוּרִין. לְעִנְיַן כֹּפֶר וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב וְאָדָם וּבַעַל הַבּוֹר פְּטוּרִין. לְעִנְיַן כֵּלִים וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אָדָם וּבַעַל הַשּׁוֹר חַיָּבִין וּבַעַל הַבּוֹר פָּטוּר:

מגיד משנה אדם ושור שדחפו וכו'. דברי הרב בזאת הבבא עד סוף הפרק מימרא דרבא בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ג:) כפשטה ממש. מיהו כתב הרשב''א ז''ל זה לשונו שור ואדם לענין נזקין כולן חייבין דוקא כשדחף האדם שלא בכוונה דאילו בכוונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שור של זה בבורו של חבירו או ישליך טליתו באשו של חבירו בכוונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכוונה היא ע''כ ונכון הוא: דמי ולדות. שור פטור כי ינצו אנשים ולא שוורים ובור נמי פטור. וארבעה דברים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בור וכבר ידעת באי זה צד חייב אף בבושת דבעינן כוונה ובאי זה צד חייב בנזק ויתר הדברים אפי' שלא בכוונה כמו שנתבאר פ''א. כופר בשור המועד ואדם פטור דה''ל חייבי מיתות שוגגין. ופיטור הבור בכל הדברים כבר נתבאר בהלכות נזקי ממון:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן