הלכות חובל ומזיק - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חובל ומזיק - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַקָּטָן לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל וּמְכֻבָּד שֶׁזֶּה שֶׁבִּיְּשׁוֹ זֶה הַקַּל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה:

מגיד משנה כיצד משערין הבושת וכו'. משנה שם (דף פ"ג ע"ב) הכל לפי המבייש והמתבייש:

ב הַמְבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם אוֹ מִי שֶׁהוּא בְּמֶרְחָץ [א] פָּטוּר. נָשְׁבָה הָרוּחַ וְהָפְכָה שׁוּלָיו עַל פָּנָיו וַהֲרֵי הוּא עָרֹם וְהוֹסִיף זֶה בְּהַפְשָׁטָתוֹ חַיָּב בְּבֹשֶׁת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ אֶת זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֹם לִמְבַיֵּשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ עָרֹם. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו לֵירֵד לַנָּהָר אוֹ שֶׁעָלָה מִן הַנָּהָר וּבִיְּשׁוֹ חַיָּב. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ זֶה לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַמְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו:

מגיד משנה המבייש את הערום. דברי הרב במבייש את הערום והחילוקים שכתב הם בפירוש בגמ' (דף פ"ו:) אבל בתוספות כתבו דפשיטא דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא וסוגיא דגמ' שהביא הרב כשביישו דרך הפשטה והיינו דאקשינן ערום בר בושת הוא כלומר בר בושת הוא בהפשטה בתמיה כיון דאינו לבוש ומי יפשיטנו והלא ערום הוא ועל דרך זה פירשו בית המרחץ בנימוקי הרשב''א ז''ל ודעת רבינו ז''ל כדפירש''י וז''ל ערום בר בשת הוא בתמיה כיון שאינו מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת (אפילו רוקקין בו או מכין אותו לא יהיה מתבייש) בית המרחץ בני אדם עומדים ערומים שם ואין להם בושת ע''כ בהחובל:

ג הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן חַיָּב בְּבשֶׁת. וְאִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ וְלֹא הֵקִיץ וְלֹא הִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁבִּיְּשׁוֹ אֵין גּוֹבִין בּשֶׁת זֶה מִן הַמְבַיֵּשׁ. וְאִם תָּפְשׂוּ הַיּוֹרְשִׁין אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן:

מגיד משנה המבייש את הישן וכו'. משנה שם (דף פ"ז): ואם מת וכו'. בעיא ולא איפשיטא בגמרא (דף פ"ו:) ויש מי שכתב דאיפשיטא מדאמרינן בפ' אלו הן הנחנקין (פ"ה) אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ואומר דלא פשטוה כההיא בהחובל משום דבעי למפשטה ממשנה או מברייתא ולא ממימרא ויש כיוצא בזה בגמרא ומיהו אנן קי''ל כרב ששת דחייב ויש מחליפין הגירסא שם באלו הן הנחנקין ואין להוכיח ממנו כלום:

ד הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַשּׁוֹטֶה פָּטוּר. וְהַמְבַיֵּשׁ אֶת הַחֵרֵשׁ חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַגֵּר אוֹ אֶת הָעֶבֶד חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן אִם כְּשֶׁמַּכְלִימִין אוֹתוֹ נִכְלָם חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל. וְלֹא הַמְבַיֵּשׁ אֶת הָעֶבֶד לִמְבַיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין. וְלֹא מְבַיֵּשׁ חֵרֵשׁ לִמְבַיֵּשׁ פִּקֵּחַ:

מגיד משנה המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב. ברייתא שם בהחובל (דף פ"ו:): המבייש את הגר או העבד חייב וכו'. גר מפורש בסוגיא ודברי הכל. עבד במשנה שם (דף פ"ז) וכת''ק דלא כרבי יהודה: המבייש את הקטן וכו'. ברייתא וסוגיא שם:

ה הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים אוֹ שֶׁרָקַק עַל בְּגָדָיו פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְדֹּר בַּדָּבָר בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן כְּפִי שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם בִּיֵּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ בּשֶׁת שְׁלֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בִּיְּשׁוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים. [ב] כְּבָר נִפְסַק הַדִּין שֶׁכָּל הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ [ג] מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר מִן הַזָּהָב שֶׁהוּא מִשְׁקַל תֵּשַׁע סְלָעִים פָּחוֹת רְבִיעַ. וְקַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁגּוֹבִין קְנָס זֶה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

מגיד משנה המבייש את חבירו בדברים או שרקק בבגדיו פטור. מימרות שם (דף צ"א) על המשנה דרקק והגיע בו הרוק: ואם בייש תלמיד חכם וכו' כבר נפסק הדין וכו'. הכל בירושלמי זה לשונו משום רשב''ל המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו משלם חד בר נש אקפד לרבי יהודא בר חנינא אתא עובדא קומי רבי שמעון בן לקיש קנסיה ליטרא דדהבא. והביאו הרב ז''ל בהלכות ונהגו בו הגאונים ז''ל ולא חילקו בין תלמיד חכם לחבירו:

ו מַעֲשִׂים הָיוּ אֶצְלֵנוּ תָּמִיד בְּכָךְ בִּסְפָרַד. וְיֵשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ מוֹחֲלִין עַל זֶה וְכָךְ נָאֶה לָהֶם. וְיֵשׁ שֶׁתּוֹבֵעַ וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל הַדַּיָּנִים הָיוּ אוֹמְרִין לַמְבַיֵּשׁ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ לִיטְרָא זָהָב:

ז אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַיֵּשׁ שְׁאָר הָעָם בִּדְבָרִים פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין עָוֹן גָּדוֹל הוּא. וְאֵינוֹ מְחָרֵף וּמְגַדֵּף לָעָם אֶלָּא רָשָׁע שׁוֹטֶה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

מגיד משנה אע''פ שהמבייש וכו' ואמרו חכמים וכו'. מפורש בכמה מקומות:

ח יֵשׁ הַכָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בִּזּוּי וְצַעַר מְעַט וְאֵין בָּהֶן נֵזֶק. וּכְבָר פָּסְקוּ לָהֶם חֲכָמִים דָּמִים קְצוּבִים. וְכָל הַמַּכֶּה לַחֲבֵרוֹ הַכָּאָה מֵהֶן מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ הַמָּמוֹן [ד] הַקָּצוּב וְכֻלָּן קְנָסוֹת הֵן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב הוּא דְּמֵי הַצַּעַר וְהַבּשֶׁת וְהָרִפּוּי וְהַשֶּׁבֶת. בֵּין צָרִיךְ לִרְפוּאָה וְשֶׁבֶת בֵּין לֹא צָרִיךְ כָּזֶה הוּא [ה] מְשַׁלֵּם:

מגיד משנה יש הכאות רבות וכו'. מה שכתב הרב שדמים אלו הן מכל מה שהמזיק חייב חלקו עליו קצת מן המפרשים שפירשו שאינם אלא דמי בושת בלבד ועוד חייב לו בשאר דברים וכן פירש רש''י ז''ל בהמניח את הכד בפירוש:

ט וְכַמָּה הוּא מְשַׁלֵּם. הַבּוֹעֵט בַּחֲבֵרוֹ בְּרַגְלוֹ מְשַׁלֵּם חָמֵשׁ סְלָעִים. הִכָּהוּ בְּאַרְכֻּבָּתוֹ מְשַׁלֵּם שָׁלֹשׁ סְלָעִים. קִבֵּץ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּמוֹ אוֹגֵד אֲגוּדָה [ו] וְהִכָּהוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲגוּדָה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים. [ז] תָּקַע אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַפּוֹ מְשַׁלֵּם [ח] סֶלַע. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים סְלָעִים. סְטָרוֹ מֵאֲחוֹרֵי יָדוֹ מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן אִם צִירֵם בְּאָזְנוֹ אוֹ תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ שֶׁרָקַק וְהִגִּיעוֹ [הָרֹק בִּבְשָׂרוֹ אוֹ הֶעֱבִיר טַלִּית מֵעָלָיו וּפָרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה] מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכָזֶה הוּא מְשַׁלֵּם עַל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבָּעַט בַּחֲבֵרוֹ אַרְבַּע בְּעִיטוֹת אֲפִלּוּ זוֹ אַחַר זוֹ מְשַׁלֵּם עֶשְׂרִים סְלָעִים. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו שְׁתֵּי סְטִירוֹת מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן בַּשְּׁאָר:

מגיד משנה וכמה הוא משלם וכו'. לשון הגמרא בהמניח את הכד (דף כ"ז:) לארכובה ג' לבעיטה ה' לסינוקרת שלש עשרה ופירש הרב סינוקרת קבץ אצבעותיו וזה נכון ורש''י ז''ל פירש פירוש אחר: תקע את חבירו בכפו וכו'. זה כתב בפירוש מה ששנינו במשנה (דף צ') התוקע לחבירו נותן לו סלע אבל יתר המפרשים פירשו בקול באזנו שתקע בו קול גדול ופ''א המכה כנגד אזנו והר''א ז''ל פירש בכפו והדין כתנא קמא דמתניתין דהחובל וכן הלכה כדמוכח פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף ל"ו:): סטרו וכו'. מפורש במשנה: סטרו באחורי ידו וכו'. כל זאת הבבא היא במשנה:

י כָּל אֵלּוּ הַסְּלָעִים הֵם מִכֶּסֶף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. שֶׁהָיָה בְּכָל סֶלַע [ט] חֲצִי דִּינָר כֶּסֶף וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין וּמֶחֱצָה נְחשֶׁת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּהַכָּאוֹת אֵלּוּ לְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סֶלַע וּמֶחֱצָה כֶּסֶף נָקִי:

מגיד משנה כל אלו הסלעים מכסף ארץ ישראל וכו'. מפורש בפרק שור שנגח ד' וה' (דף ל"ו) וידוע שסלע צורי שהוא כסף נקי שהוא שמונה בסלע מדינה ושם אמרו ושל דבריהם כסף מדינה:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְכֻבָּד. אֲבָל אָדָם שֶׁהוּא מְבֻזֶּה וְאֵינוֹ מַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ וּכְמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁהוּא רָאוּי [י] לִטּל. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם כְּעוּרִין שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל בָּשְׁתָּם וְכָל הַיּוֹם מְבַזִּים עַצְמָן בְּכָל מִינֵי בִּזּוּי דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ אוֹ כְּדֵי לִטּל פְּרוּטָה אַחַת מִן הַלֵּצִים הַמְשַׂחֲקִים עִמָּהֶם:

מגיד משנה במה דברים אמורים במכובד וכו'. חלוק זה מכל האמורים מתקע חבירו עד כאן מפורש במשנה בהחובל כתנא קמא דרבי עקיבא אבל הג' הראשונים אינם מפורשים אם הם במכובד דוקא ודעת הרב להשוותן ונכון הוא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן