הלכות חובל ומזיק - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חובל ומזיק - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל וְנֵזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה:

מגיד משנה הנוגף את האשה וכו'. פרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ח מ"ט): ומה שכתב נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופי' נזק מה שנפחת גופה מחמת המכה ורש''י ז''ל פירש ונזקא דהכא כחבלא דעלמא והדין קצוב בכתובות באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו ז''ל פסק כפשט הברייתא:

ב וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת. שָׁמִין הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. אִם מֵת הַבַּעַל נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו. וְאִם נִגְּפָה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל נוֹתְנִין אַף * דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה:

ההראב"ד דמי ולדות לאשה. א''א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה''מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו עכ''ל:

מגיד משנה וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה: אם מת הבעל נותנין וכו'. משנה וברייתא שם: ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וכו'. כתב הר''א ז''ל אמר אברהם אין דבר זה מחוור מן הגמרא וכו'. ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליה והסוגיא שבפרק ארבעה וחמשה אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצריך עיון:

כסף משנה (א-ב) הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב''ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה''ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס''ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע''פ שרש''י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע''כ אית לן לאוקמי בשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע''פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל:

ג הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר וְחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. מֵת הַגֵּר פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר זָכְתָה הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת:

מגיד משנה היתה נשואה לגר וכו'. מפורש שם בברייתא וגמ' (דף מ"ח): מת הגר פטור. פי' לפי שאין לו יורשין: חבל בה וכו'. פסק כרבא שם:

ד הָיְתָה [א] שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַּיְּרָה הֲרֵי דְּמֵי הַוְּלָדוֹת שֶׁלָּהּ:

מגיד משנה היתה שפחה או עכו''ם. דעת הרב בזה דשפחה ועכו''ם לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואף על גב דאמרינן פרק ד' וה' (דף מ"ג) התורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה''מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמר בירושלמי ר''ע שאל בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת''ל בעל מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין ליקרות בעל עכ''ל. וכ''ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה. זה דעת הרב ז''ל ועיקר:

ה הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וּמֵתָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כב) 'וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ'. לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה הוֹאִיל וֶהֱמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וּמְשַׁלֵּם * דְּמֵי וְלָדוֹת:

ההראב"ד דמי ולדות וכו'. א''א לא מיחוורא הא מילתא דכר''ש אזלא דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילקו בו בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון עכ''ל:

מגיד משנה (ה-ו) הנוגף את האשה ויצאו ילדיה וכו' בד''א בשנתכוון לאשה. דעת הרב ז''ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא באלו נערות וכדתנא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפרק ד' וה' (דף מ"ב) אנשים שנתכוונו זה לזה אע''פ שיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכין פרק הנשרפין ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין האחד תלוי בחבירו ואף על גב דרב אדא בר אהבה סבירא ליה כר''ש דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור רבינו ז''ל כבר פסק כר''ש פ' ד' מהלכות רוצח ונ''ל כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה כאן בפרק ד' וה' בפשיטותא על אביי ורבא וסבירא להו כדרבנן דאמרי חייב וכדפירש''י ז''ל אלמא משמע דהלכה כר''ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר כרב חמא דכי אתא מדרומא אייתי מתניתא כוותיה ומ''מ שיטות אחרות יש:

ז הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה אוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:

מגיד משנה המכה אביו ואמו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ז) והטעם לפי שמכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא בחבורה: אבל אם וכו' או שחבל בשבת וכו'. משנה שם בהחובל:

ח וַהֲלֹא הַחוֹבֵל מְקַלְקֵל הוּא וְכָל הַמְקַלְקְלִין בְּשַׁבָּת פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה וְלָמָּה נַחְשֹׁב זֶה הַחוֹבֵל עָוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. הוֹאִיל וְעָשָׂה נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ הָרַע בְּעֵת שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְנִמְצָא עֲוֹן מִיתָה לְפִיכָךְ פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין:

מגיד משנה והלא החובל מקלקל וכו'. טעם זה למד רבינו מהסוגיא דר''א דאורג (שבת דף ק"ה:) דאמר [ר' אבין] גבי קורע בחמתו האי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו וכן פסק בפרק שמיני מהלכות שבת דכי אמרינן חובל חייב בצריך לדם לא אמרו בהחובל חבירו דחבירו אפילו אינו צריך חייב מן הטעם הזה שכתב:

ט הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וַהֲלֹא כָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים בַּכּל חוּץ מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ רִבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ לְתַשְׁלוּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יט) 'רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן':

מגיד משנה החובל בחבירו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ח): אע''פ שעבר עבירה שחייב עליה מלקות וכו'. זה מפורש באלו נערות (דף ל"ב) כר''י:

י הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ פָּטוּר. חָבַל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלּוֹ חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ רַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד נוֹטֵל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתִרַפֵּא בִּמְהֵרָה הֲרֵי כָּל רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ:

מגיד משנה החובל בעבד כנעני וכו'. משנה בהחובל: חבל בעבד עברי וכו'. משנה שם: החובל בעבד כנעני וכו'. החיוב במשנה. ומה שכתב ואפילו ציערו בסם וכו'. מפורש בגיטין פרק קמא (דף י"ב:) וה''ה לכל הדברים שהן של רבו כדאיתא התם וכדפירש רש''י ז''ל ומפורש בירושלמי (הלכה ה') ובהלכות הביאוהו בהחובל:

יא כָּל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ אֵין לוֹ קְנָס. וַאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן לְעַצְמוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר שִׁחְרוּרוֹ. וְלֹא הָאָדוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא * נִשְׁאַר [לוֹ] בּוֹ קִנְיָן. לְפִיכָךְ הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא עֵינוֹ יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

ההראב"ד נשאר בו קנין וכו'. א''א ויש מי שסבור כותבין הרשאה וגובין עכ''ל:

מגיד משנה כל עבד שיצא לחירות וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא בגיטין פרק השולח (דף מ"ב:) כתבתיה פי''א מהלכות נזקי ממון ופירוש משמע בסוגיא התם דאי אין לו קנס ה''ה דאין לו דמי נזקו דמייתי התם הא דמפיל שן עבד וכו' והר''א ז''ל כתב שיש מי שסובר דבהרשאה גובין: לפיכך המפיל שן עבדו וכו'. פסק הרב כמאן דאמר עבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור ומפורש בגמ' לפ''ז: ואם תפש אין וכו'. פירוש שתפס מאחרים שחבלו בו או מרבו אין מוציאין מידו דבעיא דלא איפשיטא היא:

יב * מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁבִּיְּשׁוֹ אָדָם אוֹ צִעֲרוֹ אוֹ שֶׁנְּגָחוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. אִם אֵרְעוֹ זֶה בַּיּוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ. בַּיּוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ:

ההראב"ד מי שחציו עבד וכו'. א''א זה הדין כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים אלא או הכל לעצמו או הכל לרבו דהני ממונא נינהו ולא קנסא או כותבין הרשאה וגובין את הכל כמו שביארנו עכ''ל:

מגיד משנה מי שחציו עבד וכו'. לשון הרב כלשון הגמרא שם פ' השולח. ומ''ש הר''א ז''ל בהשגות דלמשנה אחרונה פירוש שאמרו שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו אין כאן חלוקת ימים וגם הרמב''ן ז''ל אמר כן והעמיד הדין בשפחה וכיוצא בזה כתבתי פי''א מהלכות נזקי ממון גם הרשב''א ז''ל כתב כן ורבינו ז''ל תפס לשון הגמרא:

יג הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. וְלִכְשֶׁיֵּצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת יֵצֵא הַשָּׂדֶה מִתַּחַת רַבּוֹ. הִזִּיקוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב מְלָאכָה כְּלָל כְּגוֹן שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ רֹאשׁ חָטְמוֹ הַכּל לָעֶבֶד וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת:

מגיד משנה החובל בע''ע וכו'. גרסי' בהחובל (דף פ"ז) הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב פי' דמי היד לעבד רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח מהן קרקע והרב אוכל פירות ופירש רבינו ז''ל הכל אפי' צער ובושת אבל ריפוי פשיטא שהעבד מתרפא בו אע''פ שסתם הוא ויש מי שפירש הכל אשבת קטנה דהיינו כשומר קישואין ואשבת גדולה דהיינו דמי היד אהנהו בלחוד קאי רבא אבל אצער ובושת לא ודעבד נינהו לגמרי: הזיקו היזק וכו'. מפורש שם:

יד הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים אִם נֵזֶק הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁל אָב. וְכֵן שִׁבְתָּהּ שֶׁל אָב שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. אֲבָל צַעַר וּבשֶׁת וְרִפּוּי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן נֵזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ מְשַׁלֵּם צַעַר * וְרִפּוּי וּבשֶׁת:

ההראב"ד וריפוי ובושת. א''א דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין (והכי איתא בכתובות) עכ''ל:

מגיד משנה החובל בבת קטנה של אחרים. . אם נזק הפוחת אותה וכו'. פסק כר''י דאמר הכין וכ''כ בהלכות בפירוש: וכן החובל בבתו משלם לה צער ובושת וריפוי. בהשגות א''א דוקא בושת דחבלות וכו'. ונראה שט''ס הוא במ''ש אינו חייב דמשמע כשבא עליה האב דהא ודאי משנה שלימה שם באלו נערות (דף ל"ו:) דהבא על בתו פטור לגמרי ואין הטעם משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא מפני שנתחייב בנפשו אבל אינו שלה הוא [עיקר הנוסחא] ר''ל וכשבא עליה אחר שהוא של אב והדין אמת וכבר כתב אותו רבינו בפ''ב מהל' נערה בתולה:

טו הַחוֹבֵל בְּאֵשֶׁת אִישׁ הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי לְבַעֲלָהּ וְהַצַּעַר שֶׁלָּהּ. וְהַבּשֶׁת וְהַנֵּזֶק אִם בְּגָלוּי הוּא כְּגוֹן שֶׁחָבַל בְּפָנֶיהָ וּבְצַוָּארָהּ אוֹ בְּיָדֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַשְּׁלִישׁ שֶׁלָּהּ וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לַבַּעַל. וְאִם בַּסֵּתֶר הוּא הַנֵּזֶק הַשְּׁלִישׁ לַבַּעַל וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָאִשָּׁה. שֶׁל בַּעַל נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד וְשֶׁל אִשָּׁה יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

מגיד משנה החובל באשת איש וכו'. דין השבת מפני שמעשה ידיה שלו הן, והריפוי ג''כ מפני שהוא חייב לרפאותה, והצער שלה דצערה לא זכי ליה רחמנא, בושת ונזק פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן בכתובות ריש פ' מציאת האשה (דף ס"ה:) ופסק כר' יהודה בן בתירא וכן בהלכות:

כסף משנה החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא''ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ''ש ה''ה נתיישב. ומ''ש הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים. [ב] אֲבָל הַבַּעַל שֶׁחָבַל בְּאִשְׁתּוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ מִיָּד כָּל הַנֵּזֶק וְכָל הַבּשֶׁת וְהַצַּעַר וְהַכּל שֶׁלָּהּ וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶן פֵּרוֹת. וְאִם רָצְתָה לִתֵּן הַדָּמִים לְאַחֵר נוֹתֶנֶת. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ * שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חָלְיָהּ:

ההראב"ד שמרפא כל חליה. א''א תימה הוא למה הורו שישלם הכל הרי הוא נוטל בשל אחרים שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם הכל. ואולי טעה בדבריהם שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבמקום פסידא לא תקון רבנן והוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר עכ''ל:

מגיד משנה בד''א בשחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה וכו'. יש נותנין טעם לדברי הרב ז''ל משום דמדינא בושתה ופגמה שלה כרבנן וע''כ לא קא פליג ר' יהודה בן בתירא אלא משום דאית ליה בושת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי ר' אחא בר בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה נוטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו ע''כ בנימוקי הרשב''א ז''ל ויש קצת ראיה ממזיק את אשתו בתשמיש שהוא חייב ולא חילקו:

יז וְהַמַּזִּיק אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ:

מגיד משנה והמזיק את אשתו וכו'. בעיא דאיפשיטא בהמניח את הכד (דף ל"ב):

יח הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ אִם הָיָה תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ מְחַיְּבִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַתּוֹסֶפֶת לְבַעֲלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וְגוֹבֶה מִמֶּנָּה אִם רָצָה הַבַּעַל. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת מִן הַכּל גּוֹבֶה. וְאִם לֹא הָיָה לָהּ תּוֹסֶפֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר לוֹ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לַשְׁהוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. אֶלָּא אִם רָצָה הַבַּעַל כּוֹתֵב עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי חֲבָלוֹ אוֹ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹטֵל מִכְּתֻבָּתָהּ הָרָאוּי לוֹ:

מגיד משנה האשה שחבלה בבעלה וכו'. זאת הבבא כולה מבוארת בסוגי' בפ' החובל (דף פ"ט):

יט הַחוֹבֵל בְּבָנָיו הַגְּדוֹלִים אִם אֵין סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ נוֹתֵן לָהֶם מִיָּד. וְהַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע בְּנִזְקָן וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו. וְכֵן הַדִּין בַּאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן. וְאִם הָיוּ סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָבַל בָּהֶן פָּטוּר בֵּין שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בֵּין שֶׁהָיוּ קְטַנִּים. וְאִם חָבְלוּ בָּהֶן אֲחֵרִים בַּגְּדוֹלִים יִתֵּן לָהֶם מִיָּד וּבַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ * עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ:

ההראב"ד עד שיגדילו וכו'. א''א אפילו מציאתם שלו היא עכ''ל:

מגיד משנה החובל בבניו וכו'. זאת הבבא ברייתות שם (דף פ"ז:) העלו אותה בסוגיא ומזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שלחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו בברייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ואוקימנא לה בסמוכין ולפ''ז מ''ש הרב למעלה החובל בבתו משלם לה בשאינה סמוכה על שולחנו ואפ''ה נזקה דאב דאי בעי מזבין לה וא''ת א''כ לחייב בשבת דהא ודאי מעשה ידיה שלה כיון דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בהדיא בגמרא איכא למימר שהוא זנה כל ימי חוליה ומה שיהיה יתר השבת על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריש לה בגמ' זה נ''ל שהוא עולה מן הסוגיא:

כ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּתֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן אֵינָם חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן לֹא הָיוּ בְּנֵי דַּעַת:

מגיד משנה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל וכו'. משנה שם (דף פ"ז):

כא [ג] הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ מֵת בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד. שֶׁהֲרֵי בְּנֵי דֵּעָה הֵן וַהֲרֵי הֵן כְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יִּגְבֶּה שֶׁאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לְשַׁלֵּם:

מגיד משנה העבד והאשה וכו'. משנה שלימה שם ויהיב טעמא בגמרא (דף פ"ט) אמאי לא מזבנינן כתובתה בטובת הנאה וינתן לניזק ופריק מפני שתחזור ותמחול אצל הבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן להו והוא בהלכות:

כב עַבְדּוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ וּבְהֶמְתּוֹ כְּמָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי * שֶׁהִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ * שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמֵת אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ וְהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וְלֹא עָלָה וּמֵת פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם עָשָׂה כֵן לְבֶהֱמַת חֲבֵרוֹ כְּאִלּוּ הִנִּיחַ הַגַּחֶלֶת עַל בִּגְדוֹ וְנִשְׂרַף שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד הניח גחלת על לב עבדו. א''א כפות: של חבירו וכו'. א''א בפני חבירו:

מגיד משנה עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ס''פ כיצד הרגל בב''ק (דף כ"ז) ופירשה רבינו כפירש''י ז''ל וכפר''ח ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן