הלכות חגיגה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות חגיגה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א נָּשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. וְכָל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִים בִּרְאִיָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ וְאִלֵּם וְשׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְחִגֵּר וְטָמֵא וְעָרֵל. וְכֵן הַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהָרַךְ וְהֶעָנֹג מְאֹד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת עַל רַגְלֵיהֶן כָּל אֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר פְּטוּרִין. וּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִין בִּרְאִיָּה. הַחֵרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה. וְכֵן הַסּוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת. אוֹ חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת פָּטוּר. הָאִלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ פָּטוּר. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה. * מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמות כג-יז) (שמות לד-כג) (דברים טז-טז) 'יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ' לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים. וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהּ אֵין הָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהּ. וְעוֹד הֲרֵי נֶאֱמַר בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא הָעֲבָדִים. וְנֶאֱמַר (דברים לא-יא) 'בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת'. כְּשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי ה' כָּךְ הֵם בָּאִים לִרְאוֹת הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ. לְהוֹצִיא סוּמָא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. אֲפִלּוּ נִסְמֵית עֵינוֹ אַחַת שֶׁהֲרֵי אֵין רְאִיָּתוֹ שְׁלֵמָה. וְשָׁם נֶאֱמַר (דברים לא-יב) 'לְמַעַן יִשְׁמְעוּ'. לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵין לוֹ שְׁמִיעָה גְּמוּרָה. (דברים לא-יב) 'וּלְמַעַן יִלְמְדוּ'. לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר. שֶׁכָּל הַמְצֻוֶּה לִלְמֹד מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. וְנֶאֱמַר (שמות לד-כד) 'בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'' מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו לְהוֹצִיא חִגֵּר וְחוֹלֶה וְזָקֵן וְעָנֹג. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין הַטָּמֵא רָאוּי לְבִיאָה וְכֵן הֶעָרֵל מָאוּס כְּטָמֵא:

ההראב"ד מי שחציו עבד וחציוב''ח. א''א הא דלא כהלכתא דהיא כמשנה ראשונה:

כסף משנה נשים ועבדים פטורים מן הראיה וכו' עד מפני שהם ספק אשה. משנה וגמ' בריש חגיגה. ומ''ש ומי שחציו עבד וחציו ב''ח פטור וכו'. שם הכל חייבים בראייה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ולרבינא דאמר וכו' פטור וכו' ל''ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה. ופי' רש''י משנה אחרונה לאחר שהודו ב''ה לב''ש שיש על ב''ד לכוף את אדונו לשחררו ה''ל כאילו משוחרר כבר וחייב. ועל פי פירוש זה כתב הראב''ד על דברי רבינו הא דלא כהלכתא דהיא כמשנה ראשונה עכ''ל. ובפ''ב מקרבן פסח כתבתי ליישב דברי רבינו: ומנין שכל אלו פטורים מן הראיה וכו'. שם חוץ ממ''ש ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים:

ב הַמְקַמֵּץ וְהוּא שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת אוֹ לִרְפוּאָה. וְכֵן הַמְצָרֵף נְחשֶׁת בְּמַחְצָב שֶׁלּוֹ וְהָעַבְּדָנִין. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְאוּסִין מִפְּנֵי מְלַאכְתָּן הֲרֵי אֵלּוּ מְטַהֲרִין גּוּפָן וּמַלְבּוּשָׁן וְעוֹלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת:

כסף משנה המקמץ וכן המצרף נחשת במחצב שלו והעבדנין וכו'. שם (דף ד') בברייתא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחשת והבורסי פטורים מן הראייה שנאמר כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויים לעלות עם כל זכורך כלומר מפני שריחן רע. ומשמע לרבינו דכיון דבלשון אחרים מיתניא משמע דרבנן פליגי עלייהו ומחייבי ונקטינן כוותייהו ואע''ג דבגמ' אמרינן ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים לא מכרעא מילתא דליהוי הלכתא כוותייהו דאיכא למימר דרבנן דפליגי עלייהו דרשי ליה לדרשא אחריתי. והר''י קורקוס ז''ל כתב דאחרים לא ממעטי להו אלא בעודם במאיסותם מפני שאינם יכולים לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם:

ג כָּל קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת אָבִיו חַיָּב לְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהֵרָאוֹת בּוֹ כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יז) (שמות לד-כג) (דברים טז-טז) 'יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ'. וְאִם הָיָה הַקָּטָן חִגֵּר אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ אֲפִלּוּ בְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב לְחַנְּכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְפוּאָה שֶׁאִלּוּ הָיָה גָּדוֹל וְהוּא כָּךְ הָיָה פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו וכו'. שם. ומה שכתב ואם היה הקטן חגר וכו' אף על פי שהוא ראוי לרפואה וכו'. שם (דף ו') בעיא דאיפשיטא:

ד כָּל הַחַיָּב בִּרְאִיָּה חַיָּב בַּחֲגִיגָה וְכָל הַפָּטוּר מִן הָרְאִיָּה פָּטוּר מִן הַחֲגִיגָה. וְכֻלָּן חַיָּבִין בְּשִׂמְחָה. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעָרֵל וְטָמֵא. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי חִיּוּב הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וְעָרֵל וְטָמֵא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אוֹכְלִים בְּקָדָשִׁים וְאֵינָן רְאוּיִין לְבִיאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת:

כסף משנה כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכו'. הכי משמע בפ''ק דחגיגה (דף ו') גבי הא דתניא ר''י הגלילי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל (ובדף ב'):

ה מִי שֶׁהָיָה חִגֵּר אוֹ סוּמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְרַפֵּא בַּשֵּׁנִי. פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה וּמִן הַחֲגִיגָה. שֶׁבְּיוֹם חוֹבָתוֹ הָיָה פָּטוּר. שֶׁכָּל יְמוֹת הֶחָג תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁטִּהֵר לְמָחָר פָּטוּר. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא חֲגִיגָתוֹ וּרְאִיָּתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּטְהַר:

כסף משנה מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו'. שם (בדף ט') פלוגתא דאמוראי ופסק כר''י. ומ''ש וכן אם נטמא בלילי יו''ט הראשון וכו'. שם ומי אמר ר''י הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור''י אמר אף בלילה נמי מביא וכו' קסבר ר' יוחנן לילה אינו מחוסר זמן. ופירש רש''י נטמא ביום גבי נזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה וכו' אלמא אע''ג דלא נראה לקרבן יש לו תשלומין. קסבר ר''י אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר הילכך מחוייב הוא בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהביא אבל חגר ביום ראשון אין עליו שום חובת ראייה לפיכך אין לו עליו תשלומין עכ''ל. ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו''ט הראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו''ט הראשון היה פטור ואע''ג שיטבול בו ביום אינו מיטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביו''ט הראשון חייב כיון דכשהאיר יו''ט הראשון היה חייב:

ו מִי שֶׁבָּא לַעֲזָרָה בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא עוֹלָה בְּיָדוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּכָּנֵס. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-טו) 'וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם' אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָרֶגֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן. וְאִם הֵבִיא בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וּמַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְשֵׁם עוֹלַת רְאִיָּה. שֶׁהָרְאִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר:

כסף משנה מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו'. שם (דף ז') פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י. ודע דאיתא התם איתיביה ר''י לר''ל יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם אלא כל היכא דאתא ולא אייתי כ''ע לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק כי פליגי דאתא ואייתי ר''י אמר וכו' ראיית פנים הוא דאין לה שיעור הא לקרבן יש לו שיעור ור''ל אמר וכו' אפי' קרבן אין לו שיעור. ורבנו לא חש להאי לישנא משום דכיון דלא אתמר בגמ' אלא כי היכי דלא תיקשי מאי דמשמע לן במילתיה דר''ל לא חיישינן לה ונקטינן כלישנא קמא שהוא מאי דמשתמע טפי כפשטא דמילתייהו. ועי''ל שהוא מפרש דיש שיעור לקרבן דלישנא בתרא לא בשיעור פעמים שהוא מביא מיירי דכל פעמים שהוא רוצה להביא קרבן מביא אלא בשיעור דמי הקרבן קאמר שלא יהא פחות דראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף ולא יפרש רבינו פלוגתא דר''י ור''ל כדפירש''י אלא כמו שפירשו התוס' בשם הירושלמי:

ז הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ וְהִקְרִיב מֵהֶן מִקְצָתָן בָּרִאשׁוֹן וּפָסַק. שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַקְרִיב הַשְּׁאָר שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר אוֹתָם. וְאִם לֹא פָּסַק אֶלָּא דְּחָקוֹ הַיּוֹם וְלֹא יָכוֹל לְהַקְרִיב הַיּוֹם מַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר:

כסף משנה הפריש עשר בהמות לחגיגתו וכו'. בפ''ק דחגיגה (דף ח':) ודברי רבינו אע''פ שהם סתומים נראה לפרשם כפירוש ר''ח שכתבו התוס' שם:

ח * עוֹלַת רְאִיָּה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בָּאוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַמְעֹרָבוֹת עִם מְעוֹת חֻלִּין. לוֹקֵחַ מִן הַתַּעֲרֹבֶת בְּהֵמָה וּמַקְרִיבָהּ שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שִׁעוּר אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחֻלִּין. מִפְּנֵי שֶׁשַּׁלְמֵי חֲגִיגָה חוֹבָה וְכָל שֶׁהוּא חוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

ההראב"ד עולת ראייה אינה כו' עד מפני ששלמי חגיגה. א''א זה הכל שיבוש דשלמי חגיגה נמי אינה באה אלא מן החולין או בטופל בהמה מעשר שני עם החולין ולמ''ד טופלין בהמה לבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין ומביא חגיגה אבל לא ביו''ט חוששין שמא יעשר ביום טוב אבל למ''ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה:

כסף משנה עולת ראיה אינה באה אלא מן החולין וכו'. משנה וגמרא פ''ק דחגיגה (דף ז':). ומ''ש אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין וכו'. שם (דף ח') ואיתיה בירושלמי פרק קמא דפיאה וכר''י. וצריך טעם למה לא פסק כחזקיה רביה דפליג עליה. ונראה שהטעם משום דברייתא דמסייע לר''י עדיפא דמייתי לה מקרא ועוד דלטפול מעות למעות ה''ל חזקיה יחידאה דהא רב חסדא ורב ששת ס''ל כר''י דטופלין מעות למעות. ולומר דאף טופלין בהמה לבהמה ה''ל רב ששת יחידאה דליכא שום אמורא דליסבר כוותיה. ומ''ש והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין. נלמד מברייתא הובאה שם ואע''פ שהובאה לסייע לחזקיה דפליג אר''י שפיר ילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי''ל כר''י: וכתב הראב''ד א''א זה הכל שיבוש דשלמי חגיגה נמי אינה באה אלא מן החולין וכו'. ואני שמעתי ולא אבין דהא לד''ה יש חילוק בין עולת ראייה לשלמי חגיגה דעולת ראייה צריך שתהא כולה מן החולין ולא יהא שום תערובת מעשר לא בטופל בהמה לבהמה ולא בטופל מעות למעות אבל שלמי חגיגה מותר לטפול מעשר וחולין למר טופל מעות למעות ולמר טופל בהמה לבהמה וא''כ מה זה שכתב הראב''ד דשלמי חגיגה נמי אינה באה דלא הכי היא וכדאמרן ורבינו פוסק כמ''ד טופל מעות למעות אבל לא בהמה לבהמה ומה ז''ש ולמ''ד טופלין בהמה לבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר וכו' אבל למ''ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה. דמשמע מדבריו שרבינו סובר שטופלים בהמה לבהמה כמבואר בדבריו. ומ''ש אבל לא ביו''ט חוששין שמא יעשר ביו''ט איני יודע למה הוצרך לכתבו ועוד שרבינו כבר כתב דין זה. והר''י קורקוס ז''ל כתב ביאור דברי הראב''ד נראה שסובר דלעולם בשלמי חגיגה מיירי ברייתא אבל בטופל הוא דקאמר דבשאר הימים מותר לטפול לשלמי חגיגה אבל לא ביו''ט שמא יעשר ולמ''ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה דין זה ולסיועי לחזקיה מייתי לה התם וקשה לרבינו שכתב שיוצא ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה והלא חולין בעינן ומאי שנא מעשר בהמה ממעות מעשר שני דלא נפיק אלא בטופל והלא גם מעשר בהמה אינם חולין. זו כוונת השגת הראב''ד. ואפשר שגם רבינו בטופל מיירי ולומר שיכול להביא הכל לשם חגיגה אע''פ שלא פירש ונסמך על מ''ש למעלה. ומ''מ לשון יוצא י''ח שכתב רבינו דחוק לפי זה אלא דרבינו לשון הברייתא הוא דנקט עכ''ל והאריך עוד:

ט וְיוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב:

כסף משנה ומ''ש רבינו ויוצא אדם י''ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותו ביו''ט וכו'. שם בדף הנזכר:

י יוֹצְאִין יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם וּבִבְכוֹר וּבְחָזֶה וְשׁוֹק. שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא לִשְׂמֹחַ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר לִפְנֵי ה' וַהֲרֵי אָכְלוּ. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן לֹא בְּעוֹפוֹת וְלֹא בִּמְנָחוֹת שֶׁאֵינָן בָּשָׂר הַמְשַׂמֵּחַ. * כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּפְסָחִים שֶׁחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר רְשׁוּת. לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה אֶלָּא יוֹצֵא בָּהּ חוֹבַת שִׂמְחָה:

ההראב"ד כבר ביארנו בפסחים שחגיגת י''ד רשות לפיכך. א''א איני יודע מאי לפיכך ואותה ברייתא בן תימא שונה אותה דסבר חגיגת י''ד חובה היא בפסח אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי''ד:

כסף משנה יוצאין ישראל י''ח שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכו' עד שאינם בשר המשמח. משנה שם (דף ז':): כבר ביארנו בפסחים וכו' אלא יוצא בה י''ח שמחה. בפ' אלו דברים (דף ע') אמתני' דתנן נאכלת לשני ימים ולילה אחד מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וחגיגת חמשה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד וחגיגת י''ד יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. והראב''ד כתב על דברי רבינו איני יודע מאי לפיכך וכו'. ובאמת שלשון לפיכך קשה דמשמע דמשום שהיא רשות יוצא בה י''ח שמחה שאם היתה חובה לא היה יוצא בה י''ח שמחה. ומה שהקשה דאותה ברייתא כבן תימא וכו' י''ל שסובר רבינו דלא פליגי רבנן אבן תימא אלא במאי דאמר דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אבל מאי דקתני יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה דברי הכל היא. ומ''ש הראב''ד דלבן תימא היא חובה אינו מוכרח דהא טעמיה דאינו נאכל אלא ליום ולילה אמרי' בגמ' דהוי משום דהקישה הכתוב לפסח ואין במשמע זה שתהא חובה אלא ה''ק אם רצה להביא חגיגה דינה כפסח:

יא מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שַׁלְמֵי נֵדֶר אוֹ נְדָבָה וּשְׁחָטָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין אֲבָל יָצָא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה:

יב אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם הָרֶגֶל. הוֹאִיל וְאוֹכֵל מֵהֶן בָּרֶגֶל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁחֹט שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה:

כסף משנה (יא-יב) מי שהיו לו שלמי וכו' שא''צ לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה. שם (בדף ע"א) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב יוסף ורבה אקשו לעולא משמע דלא ס''ל כוותיה ותו דאשינויי דחיקי לא סמכינן:

יג לֹא יָבִיא אָדָם תּוֹדָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מִפְּנֵי הֶחָמֵץ שֶׁבָּהּ שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְאִם הֵבִיא יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה לא יביא אדם תודה ביום י''ד וכו'. בפ''ב דביצה (דף י"ט:). ועל מ''ש ואם הביא יוצא בה י''ח שמחה. הקשה הר''י קורקוס ז''ל דהא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואם כן תודה זו ששחטה ע''פ איך יוצא בה ידי שמחה הא איפסילא בלינה ואין לומר דיוצא ידי שמחת לילה קאמר שלא מצינו שיהא חייב בשמחה בלילה הראשון שאם כן יהא חייב לשחוט שלמי שמחה בערב הרגל לשמוח בלילה והאריך ובסוף העלה דלאו אשחטה בע''פ קאי אלא אם הביא במועד קאמר כי בכלל מ''ש לא בעיו''ט כ''ש במועד וה''ק ואם הביא בזמן שחייב בשמחה יוצא י''ח שמחה:

יד * הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה שֶׁאֵצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתִי לְשֵׁם חֲגִיגָה. חַיָּב לְהָבִיא תּוֹדָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חֲגִיגָה שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. כְּשֶׁיִּזְבַּח אָדָם שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ בִּלְבַד וִידַמֶּה שֶׁיַּעֲשֶׂה מִצְוָה גְּמוּרָה. אֶלָּא חַיָּב לְשַׂמֵּחַ הָעֲנִיִּים וְהָאֻמְלָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה'. מַאֲכִיל הַכּל וּמַשְׁקָן כְּפִי עָשְׁרוֹ. וּמִי שֶׁאָכַל זְבָחָיו וְלֹא שִׂמֵּחַ אֵלּוּ עִמּוֹ עָלָיו נֶאֱמַר (הושע ט-ד) 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'. וּמִצְוָה בְּלֵוִי יוֹתֵר מִן הַכּל לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא חֵלֶק וְלֹא נַחֲלָה וְאֵין לוֹ מַתָּנוֹת בַּבָּשָׂר לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְזַמֵּן לְוִיִּים עַל שֻׁלְחָנוֹ וּלְשַׁמְּחָם אוֹ יִתֵּן לָהֶם מַתְּנוֹת בָּשָׂר עִם מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ צָרְכֵיהֶם. וְכָל הָעוֹזֵב אֶת הַלֵּוִי מִלְּשַׂמְּחוֹ וְשׁוֹהֶה מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו בָּרְגָלִים עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי':

ההראב"ד האומר הרי עלי תודה שאצא בה. א''א בספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה אע''ג דמפרש אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר:

כסף משנה האומר הרי עלי תודה וכו'. שם בדף הנזכר בעיא דאיפשיטא. וגי' רבינו שאצא בה ואעפ''כ אינו יוצא בה דכיון שאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י''ח חגיגה לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו בפרק התודה (דף פ"א) האומר הרי וכו' תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב''ד שכתב א''א בספרים שלנו וכו': כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא וכו': ומצוה בלוי יותר מן הכל וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן