הלכות זכיה ומתנה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר לֹא תְּגַלּוּ מַתָּנָה זוֹ וְלֹא תּוֹדִיעוּ בָּהּ אָדָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה [א] קַיֶּמֶת וְאֵינָהּ מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת. שֶׁבְּעֵת שֶׁהִקְנָה שֶׁהוּא אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי אָמַר גַּלּוּ אוֹתָהּ:

מגיד משנה שכיב מרע וכו'. מבואר בהלכות פ' חזקת בשם רבינו האי גאון ז''ל ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזהו שכתב המחבר ריש פ''ה הנותן בין בריא בין שכ''מ צריך שתהיה גלויה וכו':

ב מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה אֵין צָרִיךְ לוֹמַר גַּלּוּ אֶת הַמַּתָּנָה. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּתוּבָה סְתָם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מְסֻתֶּרֶת הִיא:

מגיד משנה מצוה מחמת מיתה וכו'. ג''ז בהלכות שם בשם רב האי גאון ז''ל:

כסף משנה מצוה מחמת מיתה וכו'. נראה שהטעם משום דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש ההוא אבל במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מייתי ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה. אי נמי שכשם שהיקל ר''ש במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה''נ לענין מתנתו אמרינן שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא:

ג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר יִטּל פְּלוֹנִי כָּל נְכָסַי אוֹ מִקְּצָת נְכָסַי. אוֹ יַחֲזִיק. אוֹ יִזְכֶּה. אוֹ יִקְנֶה. כֻּלָּן לְשׁוֹן מַתָּנָה הִיא. וְכֵן אִם אָמַר יַחְסֵן אוֹ יִירַשׁ עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיָרְשׁוֹ הֲרֵי זֶה קָנָה:

מגיד משנה שכיב מרע שצוה ואמר יטול וכו'. מימרא פרק מי שמת (דף קמ"ח:) ודעת המחבר כדעת רבו אבן מיג''ש ז''ל דדוקא בשכ''מ הא בבריא לא קני. וכבר נתבאר פ''ב מהלכות מכירה שדעת המחבר באומר לשון שהוא להבא שאינו קונה בדברים ושם הארכתי: וכן וכו'. גם זה שם:

ד אָמַר יֵהָנֶה [ב] פְּלוֹנִי בָּהֶן. יַעֲמֹד בָּהֶן. יִשָּׁעֵן בָּהֶן. לֹא קָנָה:

מגיד משנה אמר יהנה פלוני וכו'. בעיא דלא איפשיטא (דף קמ"ח) ולפיכך לא קנה שאינו מוציא אלא בראיה ברורה וכן כתבו ז''ל ופירש הר''א ז''ל דאפילו באומר נכסי לפלוני שיעמוד בהן או שישען אינו כלום:

ה שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר. אִם אֵינוֹ רָאוּי לְיָרְשׁוֹ נוֹטְלָן מִשּׁוּם [ג] מַתָּנָה. וְאִם רָאוּי לְיָרְשׁוֹ נוֹטְלָן מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַיּוֹרֵשׁ הַזֶּה אַחַת מִבְּנוֹתָיו אוֹ אֶחָד מִכְּלַל בְּנֵי בָּנָיו אוֹ אֶחָד מִכְּלַל אֶחָיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר יוֹרְשִׁין. אֲבָל אִם כְּתָבָהוּ לְאֶחָד מִבָּנָיו לֹא עָשָׂהוּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כְּמוֹ [ד] שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'. מימרא דרב הונא בפ' יש נוחלין (דף קל"ג) ויש מי שפי' שאפי' נתנן במתנה בפירוש למי שראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. וי''א שאין זה אלא באומר נכסי לפלוני סתם הא באומר נכסי נותנין אפילו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה. ויתבאר פי''ב אי זה חילוק יש בין משום ירושה למשום מתנה. ושם כתב המחבר בלשון ראשון וכ''כ כאן הר''א ז''ל והוא דעת הגאונים ז''ל: בד''א כשהיה היורש הזה וכו'. זה פשוט וכ''כ אבן מיגש ז''ל וכבר נתבאר פ''ו:

ו * מִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ נְכָסֶיךָ לְמִי הֵן שֶׁמָּא לִפְלוֹנִי וְאָמַר לָהֶן אֶלָּא לְמִי. רוֹאִין אִם רָאוּי לְיָרְשׁוֹ נוֹטְלָן מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה וְאִם לָאו נוֹטְלָן מִשּׁוּם מַתָּנָה:

ההראב"ד מי שאמרו לו בשעת מיתתו וכו' עד משום מתנה. א''א פירושה וירושה אין לה הפסק ואפילו אמר בלשון מתנה כרבי יוחנן בן ברוקא עכ''ל:

מגיד משנה מי שאמרו לו וכו'. מפורש בגמ' ביש נוחלין (דף קל"ג):

ז * גֵּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן שֶׁאֵין הוֹרָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹרְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ כָּל נְכָסָיו בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. לֹא כָּל נְכָסָיו וְלֹא מִקְצָתָן. שֶׁלְּשׁוֹן יְרֻשָּׁה וּמַתָּנָה לְגַבֵּי יוֹרֵשׁ אֶחָד הֵן [ה]. וְאִם תֹּאמַר יִקְנֶה נִמְצָא זֶה יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו:

ההראב"ד גר שיש לו בן וכו' עד מתנתו קיימת. א''א כן אמר הגאון ואין הדעת נוחה הימנו ויש לומר דעת אחרת טובה מזו עכ''ל:

ח לְפִיכָךְ אִם נָתַן לְגֵר מִשְּׁאָר הַגֵּרִים מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת:

מגיד משנה (ז-ח) גר שיש לו בן וכו'. זה מבואר בגמ' בפ' מי שמת (דף קמ"ט) גבי עובדא דאיסור גיורא: ומ''ש שלשון ירושה וכו'. וכן לפיכך אם נתן לגר משאר גרים וכו'. מפרש שם בהלכות הטעם והדין בשם רב האי גאון ז''ל וכו'. ובהשגות א''א כן אמר הגאון וכו'. דעתו ז''ל כדעת האחרונים ז''ל שהקשו על הגאונים ואמרו דאם איתא דמתנת שכ''מ גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה. ועוד קושיות אחרות. והרמב''ן ז''ל האריך לתרצם. ובחדושי הרשב''א ז''ל והפירוש הנכון במה שאמרו גבי איסור גיורא כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה משום דמתנת שכ''מ אינו אלא לאחר גמר מיתה ובירושה הוא ככל אדם ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר מיתה אלא דמשום ירושה תקנוה. והילכך גר שנתן במתנת שכ''מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה ע''כ. וזה דעת האחרונים שאין מתנתו כלום אפי' לאחר:

ט שְׁכִיב מֵרַע שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִפְלוֹנִי אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ תְּנוּהוּ לוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר כְּלִי פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן הוּא בְּיָדִי לִפְלוֹנִי, תְּנוּהוּ לוֹ. חָצֵר פְּלוֹנִית שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי אֵינוֹ שֶׁלִּי שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹדָאָתוֹ הוֹדָיָה. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגֵּר לִבְנוֹ שֶׁאֵין הוֹרָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה דְּבָרָיו [ו] קַיָּמִין. אֲפִלּוּ הוֹדָה שְׁכִיב מֵרַע לְעַכּוּ''ם נוֹתְנִין לוֹ:

מגיד משנה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני וכו'. בעיא דאיפשיטא פרק מי שמת שם: ומ''ש תנוהו לו שאל''כ אין נותנין כמו שיתבאר פרק עשירי ויפרש הרב אבן מיגש ז''ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואצ''ל אתם עדים שאין אדם משטה בשעת מיתה כמו שנתבאר פרק ח'. וכן כתב הראב''ד ז''ל: ואפילו הודה הגר וכו'. מפורש שם בעובדא דאיסור גיורא:

כסף משנה שכ''מ שהודה שיש לפלוני וכו': ומ''ש תנוהו לו. שאל''כ אין נותנין כלומר משום דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ולפיכך אם הודאה זו היתה לפני בעל דבר שהרי אין כאן טענת שלא להשביע אפילו לא אמר תנו נותנים:

י אֲבָל שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה לִתֵּן לְעַכּוּ''ם מַתָּנָה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁצִּוָּה לַעֲבֹר עֲבֵרָה מִנְּכָסָיו:

מגיד משנה אבל שכ''מ שצוה לתת לעכו''ם במתנה. נתבאר פ' כ' שאסור לתת מתנה לעובד כוכבים וכיון שכן הוא אין שומעין לו לעבור עבירה ופשוט הוא. אבל לא מצאתיו מבואר בגמ':

יא אָמַר פְּלוֹנִי עַבְדִּי עֲשׂוּ אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין. אוֹ שֶׁאָמַר עָשִׂיתִי אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין. אוֹ הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וּמְשַׁחְרְרִין אוֹתוֹ. שֶׁעֶבֶד יֶשְׁנוֹ בְּמִקְצָת מִצְוֹת:

מגיד משנה אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין וכו'. החלק הא' מפורש בירוש' פ''ק דגיטין ובתוספת' פ''ה ושני חלקים האחרונים מפורשים בגמ' בהשולח ובהלכות דכל היכא דאמר לשון שחרור כופין את היורשין לשחרר, ועשיתי והרי הוא לשונות המועילים בגט שחרור הן כדאיתא התם וכבר הקשו המפרשים ז''ל כיון דקי''ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונתבאר פ''ט מהל' עבדים היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה והרבה דברים נאמרו בזה וכתב הרשב''א ז''ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו וכו' ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים בלא גמילות טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות כנ''ל, עכ''ל:

כסף משנה אמר פלוני עבדי וכו' שעבד ישנו במקצת מצות. כלומר ולא דמי לעובד כוכבים שאסור לתת לו מתנת חנם ואע''פ שכתב ה''ה דאית לן למימר שעשה לו טובה וכו' ונהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה וה''ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם ומש''ה כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות:

יב אָמַר פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ. עוֹשִׂין לָהּ קוֹרַת רוּחַ וְאֵינָהּ עוֹבֶדֶת אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ מִכָּל הָעֲבוֹדוֹת הַיְדוּעוֹת לַעֲבָדִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם:

מגיד משנה אמר פלונית שפחתי וכו'. מימרא שם. ומ''ש ואינה עובדת. כך פירשו בהלכות שם בזה הלשון מאי קורת רוח דעבדינן לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפינן לה ע''כ. אבל רש''י ז''ל פירש עושין לה קורת רוח ואין רוחה מקררת בלא שחרורה. ע''כ לומר שהיורשין משחררין אותה בהכרח ופשוט שהעבד ושפחה שוין בדין זה:

יג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד. וְאָמַר הַלָּה אֵינִי רוֹצֶה בָּהֶן לֹא [ז] קָנָה:

מגיד משנה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד וכו'. מפורש ביש נוחלין (דף קל"ז:) והעמידוה בהלכות בשכיב מרע דוקא וה''ה לבריא כשהגיע ליד המקבל כמו שנתבאר פ''ד:

יד שָׁתַק וְאַחַר כָּךְ צָוַח קָנָה. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁתַק אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בָּהֶן:

טו שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב [ח] לָזֶה וְחָזַר וְכָתַב לְאַחֵר הָאַחֲרוֹן קָנָה. שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחְזֹר עַד שֶׁיָּמוּת. בֵּין בַּכּל בֵּין בְּמִקְצָת בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ כָּתַב וְזִכָּה לָרִאשׁוֹן וְכָתַב וְזִכָּה לָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן [ט] קָנָה. שֶׁשְּׁכִיב מֵרַע שֶׁזִּכָּה עֲדַיִן מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע הִיא:

מגיד משנה שכיב מרע שכתב נכסיו לזה וכו'. מפורש בפ' מי שמת (דף קנ"ג): ואפילו כתב וזכה לראשון וכו'. פלוגתא דרב ושמואל שם בפ' מי שמת ופסק כשמואל ובהלכות כן ופירוש כתב וזכה פיר''ש שמסר לו שטר מתנה והגאונים פירשו דא''ל לך חזקי וקני:

כסף משנה שכ''מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר וכו' ששכ''מ שזיכה עדיין מתנת שכ''מ היא. כתב הטור בסי' ר''ן על זה ולא נהירא דמתנת שכ''מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו. וי''ל דמשכחת לה מתנת שכיב מרע במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ''מ דכל כה''ג יכול לחזור בו כמ''ש רבינו בפ' שמיני:

טז אֲבָל שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב וְזִכָּה וְקָנוּ [י] מִיָּדוֹ אֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ לֹא לְאַחֵר וְלֹא לְעַצְמוֹ. בֵּין שֶׁנָּתַן הַכּל בֵּין שֶׁנָּתַן מִקְצָת:

מגיד משנה אבל שכיב מרע וכו'. מפורש שם אין לאחר קניין וזכוי כלום והוא דאיכא תרתי אבל האחד בלא חבירו לא ומצוה מחמת מיתה אפילו בשניהם חוזר:

יז שְׁכִיב מֵרַע שֶׁחָזַר בְּמִקְצָת חָזַר בַּכּל. כֵּיצַד. נָתַן כָּל נְכָסָיו לָרִאשׁוֹן וְקָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. וְחָזַר וְנָתַן מִקְצָתָן לְאַחֵר וְקָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. הַשֵּׁנִי קָנָה. אֲבָל הָרִאשׁוֹן לֹא קָנָה כְּלוּם בֵּין שֶׁעָמַד בֵּין שֶׁמֵּת:

מגיד משנה שכיב מרע וכו' כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו וכו'. פי' ואפילו קנו מידו. ומבואר הוא בגמרא במימרא דשמואל אע''פ שקנו מידו אם עמד חוזר. דין חזרת המקצת שהיא כחזרה בכל. מפורש שם בעיא דאיפשיטא:

יח נָתַן מִקְצָת נְכָסָיו וְקָנוּ מִיָּדוֹ. וְאַחַר כָּךְ נָתַן כֻּלָּן לְאַחֵר וְקָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. אִם מֵת קָנָה הָרִאשׁוֹן הַמִּקְצָת וְקָנָה הַשֵּׁנִי אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם עָמַד. רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי לֹא קָנָה:

מגיד משנה נתן מקצת נכסיו וכו'. ברייתא שם ופירושו מוכרח:

כסף משנה נתן מקצת נכסיו וקנו מידו. פי' כשנתן סתם שהיא במתנת בריא כיון שהיא במקצת בקניין כמו שנתבאר בפרק ומש''ה קנה בין מת בין עמד:

יט שְׁכִיב מֵרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל [כ] נְכָסָיו וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם אוֹ הִפְקִיר אוֹ חִלְּקָן לָעֲנִיִּים. אִם עָמַד חוֹזֵר בַּכּל:

מגיד משנה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וכו'. כולן שאלות בגמרא (דף קמ"ח) ועלו בתיקו ולפיכך כתב ואם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה:

כ מָכַר כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע. מִמְכָּרוֹ קַיָּם כְּבָרִיא:

מגיד משנה מכר כשהוא שכ''מ וכו'. מפורש שם (דף קמ"ט):

כא מָכַר כָּל נְכָסָיו. אִם הַמָּעוֹת עַצְמָן קַיָּמוֹת אִם עָמַד חוֹזֵר. וְאִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר:

מגיד משנה מכר כל נכסיו וכו'. בגמ' (שם) אר''י אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אר''י אמר רב אם עמד אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. ופירוש המחבר בה נכון וכן פירשו ר''ח ז''ל ושאר המפרשים והטעם כשהמעות הן בעין ה''ז כמי שמכר חצרו ופירש שעל דעת לקנות חטים מכרו שאע''פ שלא התנה ממש אם לא נצרך לחטים חוזר כמו שנתבאר פי''א מהלכות מכירה, והרב אבן מיגש ז''ל פירש כאן בהפך דכשהן בעין אינו יכול לחזור דהוו להו הנך זוזי שיור ופירושו מתמיה:

כב מַתָּנָה שֶׁהִיא סְתָם וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ בָּהּ שֶׁהָיָה בָּרִיא כְּשֶׁנָּתַן אוֹ שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע. הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מֵרַע הָיִיתִי וַהֲרֵי עָמַדְתִּי וְאֶחֱזֹר בְּמַתְּנָתִי. וּמְקַבֵּל מַתָּנָה אוֹמֵר בָּרִיא הָיָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר. עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא [ל] רְאָיָה שֶׁבָּרִיא הָיָה. לֹא מָצָא רְאָיָה נִשְׁבָּע הַנּוֹתֵן שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְיִפָּטֵר וְתַעֲמֹד הַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת הַנּוֹתֵן:

מגיד משנה מתנה שהיא סתם וכו'. משנה ופסק כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו להביא הראיה וכמ''ד ראיה בעדים דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאיתא בגמרא: לא מצא ראיה וכו'. דין ההיסת פשוט הוא שהרי המקבל טוענו כך וכך יש לי בידך לפיכך נשבע היסת ודין המטלטלין פשוט דאמרי' מיגו. ונראה דאפילו ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שמטלטלין ביד המקבל וזה החילוק צ''ע:

כסף משנה מתנה שהיא סתם וכו' אבל אם היו מטלטלין וכו'. כתב ה''ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול''נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה''ל כאילו לא החזיק:

כג אֲבָל אִם הָיוּ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הַמְקַבֵּל. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הֵן יִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁבָּרִיא הָיָה כְּשֶׁנָּתַן לוֹ מַתָּנָה זוֹ:

כד מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת מַתָּנָה קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּעֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ לְיַפּוֹת כֹּחַ אֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶם הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתָבָהּ וְנִמְלַךְ:

מגיד משנה מי שמת ונמצאת וכו'. משנה פ' יש נוחלין (דף קל"ה:) בזה הלשון מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו ה''ז אינה כלום זכה בו לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין דבריו קיימין ע''כ. ומ''ש המחבר וקנו מידו כדי ליפות כחו. פי' של מקבל הוא במתנה כל נכסים הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהם קניין ואע''ג דלא מטא שטרא לידיה וכ''כ הר''מ ז''ל זה לשונו ודייתיקי זה אינה הקנאה מחיים כקנין כדי שנאמר שיעבד נפשיה משעת קניין עכ''ל. אלמא דבמתנת בריא בקנין לא בעינן מטא שטרא לידיה וכמ''ש פי''ח מהל' גזילה כדעת קצת המפרשים ז''ל ונראה שהמחבר פירש דבריו קיימין שאם זכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשים שיהיה מפרש זה בדבריו בכאן:

כסף משנה מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו'. נימוקי יוסף בספ''ק דמציעא חולק עם ה''ה בהבנת דברי רבינו והריב''ש בסימן קס''א הסכים לדברי המגיד והכריח כן ממ''ש רבינו בפרק שקודם זה אל תטעה בשכ''מ שכתב כל נכסיו וכו' שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל:

כה וְאִם זִכָּה בָּהּ לְאַחֵר. בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּהּ קַיָּמִין כְּכָל מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע:

כו וְכֵן מִי שֶׁכָּתַב שְׁטַר חוֹב עַל עַצְמוֹ בְּשֵׁם אַחֵר. אוֹ בְּשֵׁם אֶחָד מִבָּנָיו [אוֹ] מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְנָתַן הַשְּׁטָר [עַל] יַד שָׁלִישׁ וְאָמַר לוֹ יִהְיֶה זֶה אֶצְלְךָ. וְלֹא פֵּרֵשׁ לוֹ כְּלוּם. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַנַּח עַד שֶׁאֹמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה וּמֵת. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם:

מגיד משנה וכן מי שכתב וכו'. שם מפורש זה ג''כ:

כסף משנה וכן מי שכתב שט''ח על עצמו וכו'. כתב ה''ה שם מפורש זה ג''כ עכ''ל. ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן