הלכות זכיה ומתנה - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר בְּנִי פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי. הֲרֵי זֶה יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יִירָשׁוּהוּ שְׁאָר [א] הַבָּנִים. וְכֵן אִם אָמַר עַל בַּת בֵּין הַבָּנוֹת אוֹ אָח בֵּין הָאַחִין אוֹ שְׁאָר יוֹרְשִׁין דְּבָרָיו קַיָּמִין:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר פלוני בני יירשני וכו'. פסק הלכה בגמ' פרק יש נוחלין (דף ק"ל) בפירוש ודוקא שלא במקום בכור אבל במקום בכור בעינן לשון מתנה ונתבאר פ''ו מהל' נחלות:

ב אֲבָל [ב] הַבָּרִיא אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין:

מגיד משנה אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'. פירוש שהקנה נכסיו לאחד מבניו בשטר ובלשון ירושה. ובעיא דלא איפשיטא היא בגמ' (דף קל"א) וכתבו רב האי ובהלכות והרב אבן מיגש ז''ל דלא עבדינן בה עובדא ומפני זה כתב אין דבריו קיימין:

ג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי. אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני וכו'. פסק כרשב''ג דאמר הכי סוף יש נוחלין (דף קל"ז) וכן בהלכות:

ד וְאִם הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּן מִכְּלַל הַבָּנִים אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם. שֶׁכָּל לְשׁוֹן מַתָּנָה לַיּוֹרֵשׁ הֲרֵי הוּא כִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה. וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ [ג] הֶפְסֵק וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי:

מגיד משנה ואם היה ראשון וכו'. מימרא דרב אחא שם (דף קכ"ט) ולשונה נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ופירשו הגאונים ז''ל שאע''פ שנתן למי שראוי ליורש בלשון מתנה בפירוש הרי דינו כירושה ואין לה הפסק. וזה דעתו ז''ל. ויש מן האחרונים חולקים בשאמר לשון מתנה בפירוש לומר שיש לה הפסק: ואף על פי שאמר ואחריך לפלוני וכו'. כתבו ז''ל שאפילו היה השני ראוי ליורשו ג''כ אינו כלום ולא זכה שני, מוכרח הוא בסוגיא וכן כתב הרא''ם ז''ל שאפילו לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר מיתת פלוני אחיו בין שאמר לשון מתנה או לשון ירושה אינו זוכה כלום השני בחלק אחיו אחר מיתתו. והרמב''ן ז''ל נסתפק בזה:

ה אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתְּנַת בָּרִיא עַל דֶּרֶךְ זֶה וְכָתַב לָזֶה נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי. אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן בֵּין שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְיָרְשׁוֹ:

מגיד משנה אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכו'. נראין דברי הרב ז''ל נכונין בדין הבריא שכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה בלשון ירושה אלא בלשון מתנה ואם היה לשון ירושה אפילו בראוי ליורשו אינה כלום א''כ ודאי מתנה יש לה הפסק שלא אמרו אלא ירושה אין לה הפסק. ואפילו לדברי הגאונים ז''ל לא אמרו שהמתנה היא כירושה אלא בשכיב מרע שדבריו קיימין בירושה אבל הבריא שאין דבריו קיימין בירושה אם אתה עושה המתנה כירושה אף היא אינה כלום. וזה ברור:

ו * שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי וְהָיָה רִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ וּפֵרֵשׁ וְאָמַר לֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא בְּמַתָּנָה וַהֲרֵי הִפְסַקְתִּיהָ. הַשֵּׁנִי קוֹנֶה מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר הָרִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יַד שָׁלִישׁ אוֹ שֶׁאָמַר תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת וְלֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתְנָם לָהֶם. וְהַנִּשְׁאָר מִן הַנְּכָסִים אַחַר מוֹתָם יִהְיֶה לִפְלוֹנִי. אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם:

ההראב"ד שכ''מ שאמר נכסי וכו' עד מספיק להן. א''א כל מ''ש בכאן לא כתב אלא להזהר מן הקושיא ממה ששלח רב אחא עם ברייתא זו של תנו שקל לבני בכל שבת כו' ולא היה צריך לזה וגם זה הטעם אינו מוטעם ויש לנו טעם יפה. עכ''ל:

מגיד משנה שכ''מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה וכו'. זה כתב לתרץ הקושיא שהקשו רבים מן הברייתא שאמרה גבי האומר תנו שקל לבני בשבת והם ראויין לתת להם סלע וכו' אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל. והקשו לדעת הגאונים היאך יורשין אחרים והלא כיון שנתן נכסיו בלשון ירושה או בלשון מתנה שהיא כירושה לבניו והלא ירושה אין לה הפסק. ותירץ רבינו שאע''פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה בפירוש ודאי יש הפסק וה''ז כמתנת בריא על זה הצד היא הברייתא. ותירוצין אחרים נאמרו בזה: לפיכך אם נתן המעות ע''י שליש וכו'. זה נמשך אחר מה שאמור למעלה וכאן הובאה הברייתא:

ז * נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי. מֵת רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי. מֵת שֵׁנִי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל יוֹרְשֵׁי הַשֵּׁנִי. מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן יִהְיוּ הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹן:

ההראב"ד נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' עד לא עשה ולא כלום. א''א זה אינו מחוור המעשה דרב ביבי בר אביי דאקנייה לבנו הקטן ולא תפסו עליו אלא משום דאחריו דרב ביבי היא עצמה היתה אבל משום שהקנה לבנו לא תפסו עליו. ועוד כי הדרך שכתב אינו אלא כדברי ר''י בן ברוקא והוא כתב שאינו בבריא. ואני סבור שהוא מפרש אותו ענין דרב ביבי כדרך שכתב בכאן אימר דאמר רשב''ג שנתן לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו קטן שהוא אוכל הפירות מי אמר ואם כך הוא מפרש נותן לבנו גדול מנין לו שלא הועיל כי אם לדעת ר''י בן ברוקא והוא אמר שלא אמר ר''י בן ברוקא בבריא עכ''ל:

מגיד משנה נכסי לפלוני ואחריו וכו' מת שני אחר מיתת ראשון וכו'. ברייתא פ' יש נוחלין (דף קכ"ט:) והיא שנויה בג' מקבלים וזה לשונה נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולמדנו ממנו שאע''פ ששלישי קיים כיון שמת שני בחיי ראשון אין לו כלום שלא נתן לו אלא שיקבלם מן השני ואיננו. וכן הדין במת שלישי בחיי שני שהנכסים של יורשי שני בשמת אחר הראשון ודין שלישי עם שני כדין השני עם הראשון, ורבינו כתב הדין בשני לפי שדי ביאור בכך:

ח וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר וְלִתֵּן גּוּפוֹ אֶלָּא אוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת וְיִזְכֶּה הַשֵּׁנִי:

מגיד משנה אע''פ שאין לשני אלא מה ששייר ראשון וכו'. מפורש בגמרא וכרשב''ג:

ט וְאִם עָבַר הָרִאשׁוֹן וּמָכַר וְנָתַן בְּמַתָּנָה. אֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד [ד] הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מִן הַגּוּף וְלֹא מִן הַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאָר. וְכָל הַמַּשִּׂיא עֵצָה לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר נִקְרָא [ה] רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן עֲבָדִים וְהוֹצִיאָן הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂאָן תַּכְרִיכִין לְמֵת מַעֲשָׂיו קַיָּמִין:

מגיד משנה וכל המשיא עצה לראשון למכור וכו'. מימרא שם (דף קל"ז, ובגט פשוט דף קע"ד ובכתובות דף צ"ה ובסוטה דף כ"א:): ואפילו היו בה עבדים. פי' אע''פ שהמשחרר עבדו עובר בעשה ומבואר זה בגמרא מימרא שם: או כלים ועשאן תכריכין וכו'. ג''ז מימרא ואע''פ שמשים אותם אסורין בהנאה כמבואר שם:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁמָּכַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נָתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם מְכָרָן הָרִאשׁוֹן אוֹ נְתָנָן לִבְנוֹ מַתָּנָה אוֹ לְאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו לֹא עָשָׂה [ו] כְּלוּם. וְכֵן אִם נְתָנָן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה וּכְשֶׁיָּמוּת יִקְנֶה הַשֵּׁנִי:

מגיד משנה בד''א בשמכר הראשון או נתן מתנה וכו'. זה הוציא ממעשה דרב ביבי. שנינו ס''פ יש נוחלין (דף קל"ז:) ההיא (איתתא) דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי וכו' אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן (נ"א אקנייה לבנו) א''ר הונא בריה דרב יהושע וכו' אפילו רשב''ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא ע''כ בגמרא ופירש רבינו לא קאמר רשב''ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא שנתן ראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתנם למי שראוי ליורשו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה. והטעם נראה שהוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו שא''כ לא עשה ולא כלום כשיורשו שכל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו. אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו אע''פ שיוכל לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים זה דעת רבינו וכן פירש רבינו חננאל ז''ל ה''מ אם נתנו רב ביבי לאחר אבל לעצמו לא ובנו כעצמו. ונראה שאין גירסת רבינו לבנו קטן אלא לבנו סתם. וכבר כתבתי מה שנ''ל בטעמו ופירוש אחר יש באותו מעשה דאפילו רשב''ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא כגון שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר הנותן ואחריך לעצמי או ליורשי כגון כאן שלא נתנו לו אלא כל ימי חייו ודאי אין הראשון יכול למכור ולתת והראו פנים לזה. ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר. ומדברי יתבארו דברי הר''א ז''ל: וכן אם נתנן במתנת שכ''מ לאחרים וכו'. זה מבואר בגמרא הדין והטעם מימרא שם (דף קל"ה וקל"ז):

יא הָיָה חוֹב עַל הָרִאשׁוֹן אוֹ כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבָאוּ לְבֵית דִּין לְהִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין מְגַבִּין אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶם. מֵת הָרִאשׁוֹן וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ וְאִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ אֵין מְגַבִּין לָהֶם כְּלוּם אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אַפּוֹתֵיקֵי אוֹ שֶׁיִּחֲדָן לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ אֵינָן גּוֹבִין מִנְּכָסִים אֵלּוּ כְּלוּם אֶלָּא הֲרֵי הֵן שֶׁל שֵׁנִי:

מגיד משנה היה חוב על הראשון וכו'. לא מצאתי זה מבואר ומ''מ נראה שפשוט הוא שאם מכר או נתן לגמרי שא''א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמרו לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרן וכ''כ ז''ל דרך פשיטות ועיקר: מת הראשון וכו'. גם זה נמשך אחר האמור למעלה:

יב שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה פְּנוּיָה נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת. בַּעַל לוֹקֵחַ הוּא וְאֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. וְאִם אָמַר לָהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה נְכָסַי לִיךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי וּמֵתָה. הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בַּנְּכָסִים עַל תְּנַאי זֶה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה נִמְצָא כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ בְּפֵרוּשׁ אַחֲרַיִךְ יִקְנֶה פְּלוֹנִי לֹא הַבַּעַל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה נְכָסִים אֵלּוּ כְּשֶׁהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ וּמֵתָה תַּחַת בַּעְלָהּ יַעַמְדוּ נְכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ שֶׁאִם יוֹצִיא הַבַּעַל מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מִפְּנֵי שֶׁמָּכְרָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה הֲרֵי הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל וְהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר וּמוֹצִיא מִיַּד הַשֵּׁנִי. שֶׁהֲרֵי מָכְרָה לוֹ וְאֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. וְאֵין בִּשְׁלָשְׁתָּן מִי שֶׁהוֹצִיא מָמוֹן אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ. וּלְפִיכָךְ תַּעֲמֹד בְּיָדוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר נְכָסַי לְאִמִּי וְאַחֲרֶיהָ לְיוֹרְשַׁי וְהָיְתָה לוֹ בַּת נְשׂוּאָה וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי אֵם אָבִיהָ וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הַזְּקֵנָה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן נְכָסִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא זָכְתָה בָּהֶן הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. אֲבָל אִם הִנִּיחָה הַבַּת בֵּן אוֹ בַּת הָיוּ יוֹרְשִׁין הַנְּכָסִים. שֶׁמַּשְׁמָע יוֹרְשִׁין וַאֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשִׁין. וְאִלּוּ אָמַר וּכְשֶׁתָּמוּת הַזְּקֵנָה הֲרֵי הֵן לְבִתִּי מֵעַכְשָׁו. הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה שכ''מ שאמר וכו'. מימרא ס''פ מי שהיה נשוי בכתובות (דף צ"ה): ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת וכו') . ג''ז מבואר שם (דף צ"ה:) הדין והטעם ושתיהן בהלכות ביש נוחלין ולשון הגמרא בזו האחרונה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. ופירש רבינו דלאו דוקא לומר שידונו ב''ד בהתחלה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואח''כ אחריך ויתבענו בב''ד וידונו שיתנם לו ואח''כ יוציא הלוקח מיד אחריך וידוע שהם שלו ודאי לא כך אמרו דאפוכי מטרתא וטרוחי בי דינא בכדי ודאי לא עבדינן אלא מעמידין אותן ביד לוקח. ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיה של בעל אין בדבריו כלום: מעשה באחד שאמר נכסי לאמי וכו'. זה המעשה ביש נוחלין (דף קכ"ה) וז''ל ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתאי הוה ליה ברתא דהוה נסיבא וכו' וזו הגירסא עולה לפי הלשון שכתבתי מן רבינו ז''ל ומתוך גירסא זו שאין הדין הנזכר למעלה בפירוש השני ממעשה דרב ביבי אמת שהרי זה אמר ואחריה ליורשיה ואעפ''כ אמרו בגמרא שהיתה הראשונה יכולה למכור וזה מפורש שם ומ''מ גירסת הגאונים ז''ל בזה המעשה כך היא ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי ה''ל ברתא וכו' ואף בספרי רבינו בקצתם ראיתי כן וכתבתי זה להוכיח הדין האמור למעלה. ודין הנזכר כאן פשוט שם והטעם מפני שאמר ואחריה ליורשי או ליורשיה כפי חילוק הגירסאות שהוא נמשך אפילו ליורשי יורשין אבל אם אמר ואחריה לבת כיון שמתה הבת בחיי הראשונה זכו בהן יורשי ראשון כמו שנתבאר למעלה. ומה שכתב ואפילו אמר כשתמות הזקנה הרי הן לבתי מעכשיו הרי הבעל יורש את אשתו וכו'. הן דברי ר''ח ורי''ף ז''ל ודקדקו כן מן הסוגיא ויש חולק. ומדברי הרי''ף ור''ח ורבינו יש ללמוד שהאומר ואחריך מעכשיו לפלוני אם ירד ראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות שאל''כ לא היה הבעל יורש אותן שהרי ראויין הן כמו שנתבאר שם בגמרא שהטעם שאין הבעל יורשה כשלא אמר מעכשיו הוא מפני שהראשון יכול למכור וכיון שכן לדבריהם ז''ל כשאמר מעכשיו שהוא יורש אין הראשון יכול למכור וכ''כ בהלכות בביאור סוף יש נוחלין דבאומר מעכשיו השני מוציא מיד הלקוחות ויש חולקין:

כסף משנה ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת איש וכו') . כתב ה''ה ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיו של בעל אין בדבריו כלום, כן נראה ממה שכתב רבינו ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא לוקח וכו': סליקו הלכות זכיה ומתנה בס''ד

יג הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וּלְאַחַר מוֹתוֹ. הֲרֵי הַגּוּף שֶׁל בֵּן מִזְּמַן הַשְּׁטָר וְהַפֵּרוֹת לָאָב עַד שֶׁיָּמוּת. לְפִיכָךְ הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְתוּנִין לַבֵּן. וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב. מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי הֵן שֶׁל בֵּן. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ. הָיוּ תְּלוּשִׁין אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן שֶׁל יוֹרְשִׁין. עָבַר הָאָב וּמָכַר מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת. וּכְשֶׁיָּמוּת הָאָב מוֹצִיא הַבֵּן מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם הָיוּ שָׁם פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין שָׁמִין אוֹתָם לַלּוֹקֵחַ וְנוֹתֵן הַבֵּן דְּמֵיהֶם. הָיוּ תְּלוּשִׁין אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן שֶׁל לוֹקֵחַ. עָבַר הַבֵּן וּמָכַר אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב וּמֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב. כְּשֶׁיָּמוּת הָאָב קָנָה הַלּוֹקֵחַ. שֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא פֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ [ז] כְּקִנְיַן הַגּוּף:

מגיד משנה הכותב נכסיו לבנו לאחר וכו'. משנה פ' יש נוחלין (דף קל"ו) ופירוש שנתן לו גוף מעכשיו ופירות לאחר מיתה: לפיכך האב אינו וכו'. לשון המשנה שם ופי' ר''ש דאב אינו יכול למכור גוף ופירות מפני שכתובין גוף מעכשיו והכל לאחר מיתה לבן והבן אינו יכול למכור לגמרי בחיי האב מפני שהן ברשות האב לאכול פירות אלא בין שניהם יכולין למכור לגמרי מעכשיו ע''כ: מת האב והניח פירות וכו'. מפורש במשנה וגמרא שם (דף קל"ח קל"ט). ומ''ש או שהגיעו להבצר וכו' הוא מפני שכבר נתבאר פ''א מהל' מכירה שכל שא''צ לקרקע הרי הוא כתלוש: עבר האב ומכר מכורין וכו'. במשנה שם (דף קל"ו) ואפילו מת הבן קודם מיתת האב יורשי הבן מוציאין מיד הלוקח לכשימות האב וכן כתב ר''ש ז''ל ופשוט הוא: ואם היו שם פירות וכו'. בגמ' (דף קל"ט) הקשו על המשנה שאמרה המחוברין לבן מדתניא שמין את המחוברין ללוקח ותירצו לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ע''כ בגמרא. ובהלכות פי' ללוקח מן האב והנה הבן אינו נוטל פירות המחוברין אלא בדמיהן ותירצו בבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפיכך מוחל לו פירות המחוברין בשעת מיתתו ואין היורשין יורשין אבל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בנו של מוכר ולפיכך שמין לו ע''כ בהלכות וכן פירש הרא''ם ז''ל וזה דעת רבינו. אבל רש''י ז''ל פירש והתניא שמין את המחוברין ללוקח אדם שמכר שדהו לחבירו לסוף עשר שנים ולא בתוך עשר וכשהשלימו העשר שנים היתה שם תבואתו של מוכר מחוברת לקרקע ולא נגמר בשולה שמין אותן ללוקח והוא יקנה אותן מן המוכר משום דברשותא דמוכר גדלו או אם ירצה יניחם שם עד שיתבשלו כל צרכם ויטול המוכר אבל לעקרו עכשיו אין מזקיקין אותו ה''נ גבי אב כיון דהניח פירות מחוברים ובחייו גדלו אמאי לא הוו דכולהו יורשים ופריק הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כשכתב לו נכסיו אחר מותו מחל לו הפירות המחוברים בשעת מיתתו עכ''ל. ולפי זה הפירוש אפשר שאפילו מכר האב הפירות אין שמין לו ללוקח פירות המחוברין וכן היה נראה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה או מיורשו וצריך עיון. אחר כך מצאתי לבעל המאור ז''ל שכתב ה''ג לה בתוספתא דכתובות מכר הבן בחיי האב ומת האב אם היו שם פירות המחוברין שמין לו וזו היא שהקשינו ממנה כאן וכו' והיינו דשני עלה לא קשיא כאן בבנו כאן באחר וכו' עכ''ל. אף על פי ששיטתו מוחלפת משיטת ההלכות מכל מקום למדנו ממנה ומן התוספתא שהמחילה מהאב לבן הוא בשעת מיתת האב ולא בשעת מתנה ואינו מוחל אלא האב לבנו: עבר הבן ומכר וכו'. גם זה במשנה (דף קל"ז) מכר הבן וכו' כר''ל דאמר הכין שם וכדאיפסיקא הלכה כמותו ביבמות בהחולץ (דף ל"ו):

יד מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁכָּתוּב בָּהּ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְאַחַר [ח] מִיתָה. שֶׁמַּשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם אֵינוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:

מגיד משנה מתנת בריא שכתב וכו'. ברייתא ביש נוחלין (דף קל"ה:) ובפ''ק דמציעא (דף י"ט) ופירשוה רש''י ור''ש והרמב''ן ז''ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכ''מ שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדימה לה שאינה זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהוא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה. ומכל מקום ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיוכל לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה. ולענין הדין אין בין הפירושין הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש''י ז''ל:

טו שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּקְנֶה פְּלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לְאַחַר מִיתָה בֵּין שֶׁהָיָה בַּשְּׁטָר קִנְיָן בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ קִנְיָן. כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן וּבִזְמַן זֶה חַי הָיָה. הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לוֹ בִּשְׁטָר זֶה לְאַחַר מִיתָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בּוֹ זְמַן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה קוֹנֶה לְאַחַר מִיתָה. וְזֶה שֶׁכּוֹתְבִין בְּכָל הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּמְכָּרוֹת מֵעַכְשָׁו וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר הַזְּמַן. לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר כּוֹתְבִין בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ:

מגיד משנה שטר מתנה וכו'. פסק כר' יוסי כדאיתא בגמרא וכן בהלכות ומה שכתב בין שלא היה בו קניין מבואר שם (דף קל"ז):

טז בָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתָּנָה וְכָתַב בַּשְּׁטָר מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה מֵחַיִּים שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בּוֹ מֵחַיִּים. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ וּבַמָּוֶת כְּמִי שֶׁאוֹמֵר מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם וּכְמוֹ נוֹיֵי הַשְּׁטָר הוּא זֶה:

מגיד משנה בריא שנתן מתנה וכו'. פירוש עד כאן לא נחלקו רב ושמואל במי שמת במחיים ובמות אלא כשנתן שכיב מרע כמו שנתבאר פרק ח' אבל בבריא כולי עלמא מודו דקנה מעכשיו שהרי הטעם הנזכר בדברי רב במלת מחיים שהיה סימן ליישב דעתו שיחיה מחולי זה ונזכר פרק שמיני אינה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אפילו רב מודה וכן פירשה רשב''ם ז''ל ההיא בשכיב מרע ועיקר:

יז הַצַּדִּיקִים הַגְּמוּרִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה [ט] לֹא יְקַבְּלוּ מַתָּנָה מֵאָדָם. אֶלָּא בּוֹטְחִים בַּה' בָּרוּךְ שְׁמוֹ לֹא בִּנְדִיבִים. וַהֲרֵי נֶאֱמַר (משלי טו-כז) 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת זְכִיָּה וּמַתָּנָה בְּסַ''ד

מגיד משנה הצדיקים גמורים וכו'. בהרבה מקומות ובקדושין בריש פרק האומר (דף צ"ט) והטעם שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהוא הכרחי לו ולא יבקש מותרות ותהיה נפשו חשובה על קניינו וכבר אמרו ז''ל סוף מסכת פאה וכבר הביא הרב ז''ל הלכה זו בסוף פרק עשירי מהלכות מתנות עניים כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו כלל ברדיפת ההון ויבין כי כולו הבל ויראת ה' הוא אוצר קיים ולכן אמר דוד אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו וסמך ענין לו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך לפי שהסתפקות בהכרחי מצליח האדם בעוה''ז ובעוה''ב. בעוה''ז לפי שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והשמח בחלקו ניצול משלשתן ומיישר האדם להצלחת העולם הבא שיעבוד את יוצרו עבודה תמה ולא יתעסק בזולתו וע''כ אמרו ז''ל אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא: סליקו הלכות זכיה ומתנה בס''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן