הלכות זכיה ומתנה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א הַסוּמָא אוֹ הַפִּסֵּחַ. אוֹ הַגִּדֵּם. אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ [א] בְּרֹאשׁוֹ. אוֹ בְּעֵינוֹ. אוֹ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דְּבָרָיו בְּמִקָּחוֹ אוֹ בְּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנוֹתָיו:

מגיד משנה הסומא וכו' אבל החולה שתשש כחו וכו'. זה פשוט אין צריך ביאור והלשון די בכך שכיב מרע ואמרו כדקציר ורמי בערסיה פירוש חולה ומוטל על המטה:

ב אֲבָל הַחוֹלֶה שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחַ כָּל הַגּוּף. וְכָשַׁל כֹּחוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלוֹ בַּשּׁוּק וַהֲרֵי הוּא נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה. הוּא [הַנִּקְרָא] שְׁכִיב מֵרַע. וּמִשְׁפְּטֵי מַתְּנוֹתָיו אֵינָם כְּמַתְּנַת בָּרִיא. כֵּיצַד. שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר לִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. בֵּין כָּתַב בֵּין לֹא כָּתַב. זָכוּ הַכּל כְּשֶׁיָּמוּת בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין [ב] וְכִמְסוּרִין הֵן. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [ג]. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין דְּבָרָיו קַיָּמִים:

מגיד משנה כיצד שכיב מרע שצוה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומסקנת השמועה כר' יהושע פרק מי שמת (דף קנ"ו:): ודבר זה וכו'. פסק כרבא אמר ר''נ דאמרי מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזרה שמא תטרף דעתו עליו ומסקנא דמימריה אינה של תורה ועשאוה כשל תורה:

כסף משנה כיצד שכ''מ שצוה ואמר ליתן לפלוני וכו' ואינו צריך קניין. ודוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר מקצת צריך קניין אא''כ נתן אותו מקצת בפירוש בתורת מתנת שכ''מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה:

ג לְפִיכָךְ אִם אָמַר קְנוּ מִמֶּנִּי. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת קוֹנִין מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ:

מגיד משנה לפיכך אם אמר וקנו וכו'. מימרא שם (דף קנ"ו:) אמר ר' לוי קונין קנין משכ''מ ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר''א אלא שמא תטרף דעתו עליו. ופירושה אם אמר קנו קונין אין הטעם שנחוש לדברי ר''א דאמר דמתנת שכ''מ אינה קונה בלא קניין אלא אע''פ שאינו צריך קניין קונין כדי שלא תטרף דעתו עליו ואפילו בשבת קונין שהרי אף בלא קניין היה מתקיים ואין צריך קניין וכן פירש ר''ש ז''ל:

ד וְאֵין שְׁכִיב מֵרַע צָרִיךְ לוֹמַר אַתֶּם עֵדַי. אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרָיו הֲרֵי זֶה עֵד. שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת [ד] מִיתָה:

מגיד משנה ואין שכ''מ צ''ל אתם עדי וכו'. בסוף גט פשוט (דף קע"ה) בעי רבא שכ''מ שהודה מהו צ''ל אתם עדי או אצ''ל [אתם עדי צריך שיאמר] כתובו או [א''צ שיאמר כתובו וכו'] בתר דבעייה הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמו ע''כ. וזה ברור. והרשב''א ז''ל הביא בפירוש שמועה זו דברי הראב''ד ז''ל ואומר למדנו מדבריו דצוואת שכ''מ אע''פ שכתבוה העדים אין לה דין שטר ויכולין היורשין לומר פרענו ונאמנין ועיקר:

ה שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה לְעֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ. זָכָה הָעֻבָּר מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה שכיב מרע שצוה לתת מתנה וכו' כמו שביארנו. פרק כ''ג מהלכות מכירה ומימרא היא פרק מי שמת (דף קמ"א ע"ב):

ו אָמַר אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטּל מָנֶה וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם. וְיָלְדָה זָכָר. נוֹטֵל מָנֶה. יָלְדָה נְקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס נוֹטֵל כַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם:

מגיד משנה אמר אם ילדה וכו'. משנה פ' מי שמת (ק"מ:) ופירשה המחבר דוקא בשכ''מ כדברי רבו ז''ל שכתב דבבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו הא קי''ל דאין מטבע נקנה בחליפין ועוד אסמכתא היא דאם ילדה קאמר ועוד דקניין דברים בעלמא הוא דהאי יטול קאמר ע''כ. ונחלקו עליו לומר דאפילו בבריא משכחת לה ובמקרקעי ושוה מנה קאמר ובקנין ויטול לא מיקרי קניין דברים ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו באתן לך כך וכך לא מיקרי קניין דברים ועיקר עכ''ל הרשב''א ז''ל. וצ''ע באתן לך היאך יקנה שהרי נתבאר פ''ד דהכותב בשטר אתננו לא קנה כדאיתא בגיטין. ואפשר לדעתם דטפי עדיף קניין משטר: ילדה טומטום ואנדרוגינוס וכו'. זה נתבאר בגמ' ובהל' דמשנתנו שאמרה ילדה טומטום ואינו נוטל כלל אתיא כרשב''ג דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ולית הלכתא כוותיה אלא נוטל בפחות שבשניהם וזה פשוט שם:

ז שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ נְכָסָיו לְמִי. וְאָמַר לָהֶם דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֵבֶּרֶת. עַכְשָׁו שֶׁאֵין לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת נְכָסָיו לִפְלוֹנִי. וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִפִּילָה אוֹ מֵת הַבֵּן אַחַר כָּךְ. אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה:

מגיד משנה שכיב מרע שאמרו לו וכו'. ברייתא שם במי שמת (דף קמ"ז):

ח מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. וְאֵין אַחֵר זוֹכֶה בַּדָּבָר שֶׁצִּוָּה לוֹ בֵּין מְקַרְקְעִין בֵּין מִטַּלְטְלִין אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:

מגיד משנה מתנת שכ''מ אינה קונה וכו'. פסק כרבא דאמר הכי סוף יש נוחלין (דף קל"ז):

ט [ה] לְפִיכָךְ מוֹצִיאִין לִכְתֻבַּת הָאִשָּׁה וּמְזוֹן הָאַלְמָנָה וְהַבָּנוֹת מִיַּד אֵלּוּ שֶׁצִּוָּה לָתֵת לָהֶם. שֶׁהֲרֵי בְּמִיתָתוֹ נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים בִּכְתֻבָּה וּבִמְזוֹנוֹת. וְאֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶם לֹא יִקְנוּ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:

מגיד משנה לפיכך מוציאין לכתובת אשה וכו'. פי' כתובת אשה כתובת בנין דכרין שאינה טורפת ממשועבדים אחרים וטורפת משעבוד מתנת שכ''מ וכבר נתבאר עניינה ודין זה פי''ט מהל' אישות. ואין לומר כתובת אשה שהיא בחיים דההיא אפילו ממשועבדין גמורין טורפת וזה פשוט. וכבר השיגו הר''א ז''ל שם והודה לו במזון האלמנה ונחלקו עליו בשאר והדין הזה יצא למחבר בטעמו ממאי דאמרינן פרק יש נוחלין (דף קל"ג) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנת (שכ"מ) דרבנן לא כ''ש וזה דעת הרב אלפסי ז''ל בהלכות כמו שהאריך שם. ועוד למד משם אבן מיגש ז''ל דמלוה על פה כיון שגובה מן היורשין ק''ו שגובה ממתנת שכ''מ ופי''א מהל' מלוה ולוה יתבאר על אי זה צד גובה מן היורשין ולדבריו הסכים הרשב''א ז''ל וכתב דכי אמרינן בפ' הנזקין (דף נ') דמשועבדין דמתנה אפילו דשכ''מ כמשועבדים דלקוחות לא אמרו אלא במקום דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזבורית דמ''מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בעל חוב חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ''מ במקום פסידא גמורה כמזון האשה והבנות ומלוה על פה דכירושה שויוה רבנן למתנת שכ''מ וה''ה לכתובת בנין דכרין ע''כ:

י מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן. בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּמִקְצָת נְכָסָיו בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּכָל נְכָסָיו. חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ [ו] אֶלָּא בִּשְׁטָר. וְהוֹאִיל וּמַתָּנָה זוֹ לֹא תִּקָּנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. אֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה וַהֲרֵי [ז] הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה:

מגיד משנה מתנת שכ''מ שכתוב בה קניין וכו'. כשמואל דאמר הכי פרק מי שמת (דף קנ"ב) דהלכתא כוותיה בדיני. ומ''ש בין שהיתה במקצת הנכסים. הוא כמגלה דעתו שמחמת מיתה נותנן ויתבאר בפרק זה וכ''כ ז''ל:

יא וְאִם קָנוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל. כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב וְקָנִינוּ מִמֶּנּוּ מוֹסִיף עַל מַתָּנָה זוֹ. הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת:

מגיד משנה ואם קנו מידו וכו'. פשוט ומבואר שם:

יב * שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר [ח] כִּתְבוּ וּתְנוּ לִפְלוֹנִי מָנֶה. וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לוֹ. אֵין כּוֹתְבִין וְאֵין נוֹתְנִין. שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה:

ההראב"ד שכ''מ שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה עד כותבין ונותנין לאחר מיתה וכו'. א''א אני וחבירי אומרים ואפילו כתבו מחיים [לפי שהעדים] שלוחים הם וכיון שהשולח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפי' שעה אחת מחיים:

מגיד משנה שכ''מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וכו'. סברת המחבר שאם כתבו ונתנו קודם מיתה שקנה. ובהשגות א''א אני וחבירי אומרים אפילו כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחין הן וכו'. וכדברי רבינו פיר''ש ז''ל פ' יש נוחלין. ולזה נוטה דעת העיטור ז''ל וכן עיקר דודאי אם נכתב ונמסר מחיים ודאי זכה דלא גרעה ממתנת בריא וזהו ששנינו במימרא ומת אין כותבין ונותנין הא לא מת כותבין ונותנין. ודברי הר''א ז''ל תמוהים אא''כ נאמר דמתנה זו אינה חלה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל וצ''ע עדיין דודאי זו שנכתבה ונמסרה מחיים דין מתנת בריא יש לה ונראה שאינו יכול לחזור בו דהויא ליה כמתנת שכ''מ במקצת ובקניין שאינו יכול לחזור בו ודברי המחבר עיקר אבל ודאי אם נכתב ולא נמסר אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. וכ''כ ז''ל:

כסף משנה שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה וכו'. כתב ה''ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו וכו' עד אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. ואני אומר שגם הראב''ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן. והראב''ד לא להשיג בא אלא לבאר וכ''נ שהוא דעת הטור שלא הביא אלא דברי הראב''ד לבד:

יג וְאִם אָמַר כִּתְבוּ. כְּדֵי לְיַפּוֹת [ט] כֹּחַ הַמְקַבֵּל. כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וְאָמַר וְאַף כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לְאַחַר מִיתָה:

מגיד משנה ואם אמר וכו'. מפורש שם ביש נוחלין:

יד * שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה סְתָם וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם. אִם עָמַד חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. בֵּין שֶׁהִקְנָה כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד בֵּין שֶׁכְּתָבָם לִשְׁנַיִם. שֶׁאֹמֶד דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נָתַן זֶה הַכּל אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִקְנוּ כְּלוּם אֶלָּא לְאַחַר מוֹתוֹ:

ההראב"ד שכ''מ שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו' עד במתנת בריא וכו'. א''א ואם שייר צריכה קנין כי בלא קנין אינה כלום. עכ''ל:

מגיד משנה שכ''מ וכו'. משנה פ' מי שמת (דף קמ"ו:) ולשון המשנה לא שייר קרקע כל שהוא ומבואר בגמרא דקרקע לאו דוקא: ואפילו קנו מידו וכו'. מימרא דשמואל בגמרא שם:

טו שִׁיֵּר כְּלוּם לְעַצְמוֹ בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בְּמִקְצָת וּסְתָמָהּ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁקּוֹנֶה מִזְּמַן הַכְּתִיבָה. לְפִיכָךְ אֵינוֹ חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע בְּמִקְצָת [י] צְרִיכָה קִנְיָן. בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד:

מגיד משנה שייר כלום וכו'. מבואר במשנה ובגמ' פסק הלכה:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּתַן סְתָם. שֶׁהֲרֵי אָנוּ אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ וְאוֹמְרִין הוֹאִיל וְשִׁיֵּר לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַקְנוֹת לוֹ מֵחַיִּים בְּמַתְּנַת בָּרִיא:

מגיד משנה בד''א בשנתן סתם וכו'. בגמ' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין אע''ג דמת ואם עמד אינו חוזר מצוה מחמת מיתה לא בעיא קניין והוא דמית ואם עמד חוזר אע''ג דקנו מיניה, פירוש קנו מיניה כדי ליפות כחו:

יז * אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַמִּקְצָת בְּפֵרוּשׁ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. וְאִם עָמַד חוֹזֵר. וְאִם לֹא עָמַד קָנָה זֶה הַמִּקְצָת. וְאִם הָיָה בָּהּ קִנְיָן לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְיַפֶּה כֹּחוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ''מ וכו' עד קנה זה המקצת. א''א זהו המצוה מחמת מיתה. עכ''ל:

יח אַל תִּטְעֶה בִּשְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו וּפֵרֵשׁ שֶׁנָּתַן הַכּל מֵעַכְשָׁו וְהִקְנָה מֵחַיִּים. שֶׁאֵין זֶה מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֶלָּא כִּשְׁאָר כָּל מַתְּנוֹת הַבְּרִיאִים. שֶׁאִם הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן קָנָה הַכּל וְאֵין יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

מגיד משנה אל תטעה בשכ''מ וכו'. זה פשוט ששכ''מ יכול לתת נכסיו כדרך הבריאים ובכמה מקומות נזכר בגמרא הרי היא כמתנת בריא וכן יתבאר מזו הבבא הסמוכה:

יט הַנּוֹתֵן מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע וְכָתַב בָּהּ בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת אוֹ מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת. בֵּין בַּכּל בֵּין בְּמִקְצָת. הוֹאִיל וְכָתוּב בּוֹ וּבַמָּוֶת הֲרֵי זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. שֶׁזּוֹ שֶׁכָּתוּב בָּהּ וּבַמָּוֶת שֶׁלֹּא [כ] יִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מֵחַיִּים סִימָן [ל] לְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵחֹלִי זֶה:

מגיד משנה הנותן מתנה כשהוא שכ''מ וכו'. פלוגתא דרב ושמואל (דף קנ"ב קנ"ג) ופסיק כרב דהכין איפסיקא הלכתא בגמרא. ומ''ש בין במקצת הוא במצוה מחמת מיתה אבל בסתם ודאי אם קנו ממנו הרי היא כמתנת בריא ואם לא קנו אינה כלום וכבר נתבאר זה. ולשון אבן מיגש ז''ל בסוף השמועה הלכך לעולם מתנת שכ''מ הוא עד דאמר מהיום ע''כ:

כ שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים שֶׁהַדָּבָר גָּלוּי שֶׁהֵן כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמַתָּנָה בְּמִקְצָת וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ וְעָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר. חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים בִּמְדִינַת הַיָּם. עַד שֶׁיֹּאמַר כָּל נְכָסַי שֶׁהֵן אֵלּוּ אוֹ שֶׁהָיָה מֻחְזָק שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים אֶלָּא אֵלּוּ. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה הַמַּתָּנָה בַּכּל:

מגיד משנה שכ''מ וכו'. לשון הגמרא (דף קמ"ח:) אמר ר''נ שכ''מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה מר בר רב אשי אמר במוחזק [לן דלית ליה] אמר רב חמא באומר כל נכסיי ובהלכות גורסין באומר כל נכסי אלו ע''כ. ופירוש שכתב כל נכסיו לא שאמר כל נכסי אלא שנתן כל הנכסים הידועים לו כאן וחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר והילכך הויא לה מתנה במקצת ואינו חוזר. ופירשה המחבר בשקנו מידו שאם לא קנו יכול לחזור ודאי שאם תאמר יש לו נכסים אחרים הרי זו מתנת שכ''מ במקצת ובלא קניין אינו כלום. ואם תאמר שאין לו נכסים אחרים הרי זו מתנת שכ''מ בכל יום ואם עמד חוזר וזה מוכרח. ומ''מ נראה שאף בלא קנין אם מת זכו ואין היורשין יכולין להוציא מידן שיאמרו הרי זו מתנת שכ''מ במקצת וכיון שאין בה קנין אינה מתנה עד שיבררו בראיה ברורה שיש לו נכסים במקום אחר שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים: עד שיאמרו כל נכסי שהן אלו. כגרסת ההלכות ופירש אבן מיגש ז''ל דגלי אדעתיה דלית ליה נכסי אחריני כ''ש אם אמר כל נכסי סתם ע''כ. אבל הרשב''א ז''ל כתב ז''ל ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר דאי לא מאי אלו וגירסת ספרים שלנו באומר כל נכסי סתם וזו נראית עיקר עכ''ל: או שהיה מוחזק וכו'. מימרא פסוקה שם כמר בר רב אשי ששתי האוקימתות אמת:

כסף משנה שכיב מרע שנתן הנכסים שהדבר גלוי וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר וכו'. ואני אומר שלפי מ''ש רבינו שהם אלו אין מקום לחששא זו:

כא * שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו [מ] לַאֲחֵרִים. רוֹאִין. אִם כִּמְחַלֵּק כְּתָבָם. מֵת קָנוּ כֻּלָּן. עָמַד חוֹזֵר בְּכֻלָּן. וְאִם כְּנִמְלַךְ אַחַר שֶׁשִּׁיֵּר חָזַר וְכָתַב וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מֵת קָנוּ כֻּלָּן. עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא בָּאַחֲרוֹן שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ כָּל הַנְּכָסִים הַנִּשְׁאָרִים:

ההראב"ד שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' עד ואם כנמלך אחר ששייר וכו' מת קנו כולן וכו' עד כל נכסיו הנשארים. א''א האחרון צריך שיהא קניינו לייפות כחו:

מגיד משנה שכ''מ שכתב כל נכסיו וכו'. מימרא פסוקה שם. ולשון הגמרא רואין אם כמחלק מת קנו כולן עמד אינו חוזר בכולן אם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון, ופיר''ש ז''ל אם כמחלק שאינו שותק בין דבור לדבור אם כנמלך ראשונה אמר זו לפלוני וחזר וחשב כמעט ואמר זו לפלוני ובין כל אחת היה ממתין ומחשב וכו' וכתב המחבר בנמלך וקנו מידו וכו' דאי לא הויא לגביה כל חד מתנת שכ''מ במקצת ובעיא קניין וכ''כ בעיטור ופשוט הוא. ובהשגות א''א האחרון צריך שיהא קניינו ליפות כחו ע''כ. והאמת כן הוא שאם קנו מידו אף באחרון צריך שיהא הקנין ביפוי כח משום דלדידיה הויא לה מתנת שכ''מ בכל שכתוב בה קניין וחוששין לה כמו שנתבאר וכבר ביאר המחבר כל זה פ''ט בבבא המתחלת נתן מקצת נכסיו. ומ''מ אני מוסיף על דבריהם דודאי לגבי האחרון לא בעינן קניין כלל דכיון שנתן לו כל נכסיו הנשארים הויא לה לגביה מתנת שכ''מ בכל נכסיו ולא בעינן קנין וזהו שאם עמד חוזר במתנת האחרון שהרי לא היו לו נכסים אחרים בשעה שנתן לזה ופשוט הוא:

כב הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ וְעָמַד חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד. שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין:

מגיד משנה הכותב כל נכסיו וכו'. מימרא דר''נ פ''ק דגיטין ונתן הרשב''א ז''ל טעם לדבר וכתב אינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו ע''כ:

כג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה מֵחֲמַת מִיתָה. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁהוּא מֵת וַדַּאי. וְנִכָּר דָּבָר זֶה מִכְּלַל דְּבָרָיו. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת אִם [נ] עָמַד חוֹזֵר:

מגיד משנה שכיב מרע שצוה וכו'. מפורש בגמרא פ' מי שמת (דף קנ"א) בעובדא דאחתיה דרב דימי אמר להו לסהדי היכי הוה עובדא אמרו ליה אמרה הכי ווי דקא מיתה הך אתתא אמר להו א''כ היה מצוה מחמת מיתה:

כד וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם. וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא. וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר. וְהַמְסֻכָּן וְהוּא שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ. כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת [ס] מִיתָה. וַהֲרֵי דְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין וּמְקַיְּמִין אוֹתָן אִם מֵת. וְאִם נִצַּל וְעָמַד אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת חוֹזֵר. כְּדִין כָּל מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה:

מגיד משנה המפרש לים והיוצא בשיירא וכו'. כך כתב הרב אלפסי ז''ל בגיטין ז''ל למימרא דהני ד' דתנינן במתני' כולהו בשכ''מ דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הלכתא ע''כ כתב גבי ההיא דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו בפ' התקבל וכ''כ הרמב''ן ז''ל ויש חולקים במפרש ויוצא בשיירא לענין מתנה שאין דינם אלא כדין בריא שלא תיקנו אלא בשכ''מ שלא תטרף דעתו עליו וכן בהולך למות כגון יוצא בקולר דהא מאחיתופל גמרינן לה ויצו לביתו ויחנק בצואה בעלמא אבל במפרש ויוצא בשיירא שאין מיתתן סמוכה אין לנו. וזה דעת הרב רבינו יונה וכן הסכים הרשב''א ז''ל פ' מי שמת: והוא שקפץ עליו וכו'. בירושלמי (מ"ח) אי זהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי:

כה שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי. אִם לֹא עָמַד וְלֹא הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ בַּשּׁוּק מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה:

מגיד משנה שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. מימרא פרק מי שאחזו ודברי המחבר כדברי ההלכות פ' מי שמת אין בהם חילוף והרמב''ן ז''ל אמר בגיטין דבהלך עם המשענת לא בעינן אומדנא אלא באומר בפירוש מחולי זה שדברי רב הונא שלשם אמהיום אם מתי מחולי זה קאי. ושיטה אחרת יש דאמהיום אם מתי קאי והיא דעת המחבר וההלכות ומפורשים בחידושי הרשב''א ז''ל:

כסף משנה שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. אע''ג דבפ''ט מהל' גירושין לא חילק בין הלך על משענתו להלך בלא משענת משום דאליבא דרב הונא הוא דמפלגינן הכי בפ' מי שאחזו ולא קי''ל כוותיה אלא כרבה ורבא דלא ס''ל כרב הונא מ''מ לענין מתנה כתב רבינו דשאני לן בין הלך במשענת להלך בלא משענת משום דלא פליגי רבה ורבא עליה דרב הונא אלא גבי גט דוקא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה דליתה אלא לאחר מיתה מודו לרב הונא:

כו עָמַד בֵּין הַחֹלִי שֶׁצִּוָּה בּוֹ וּבֵין הַחֹלִי שֶׁמֵּת מִמֶּנּוּ וְהָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. [ע] אוֹמְדִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים. אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת וְאִם לָאו אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. וְאִם הָלַךְ בַּשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת אֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא בָּטְלוּ מַתְּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת:

כז מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁצִּוָּה בּוֹ מֵת וְאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לִשְׁאל לָהֶם. אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי זֶה הַמְצַוֶּה מֵת. הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה. שֶׁאֵין מִיתָתוֹ [פ] רְאָיָה. שֶׁמָּא מֵחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ הַמַּתָּנָה נִרְפָּא וְאַחַר כָּךְ חָלָה חֹלִי אַחֵר וּמֵת. לְפִיכָךְ הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁין. עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁנָּתַן בּוֹ מַתָּנָה זוֹ מֵת:

מגיד משנה מתנת שכיב מרע וכו'. זה מבואר פ' מי שמת (דף קנ"ג) במעשה ופסק כאביי ומפורש בהלכות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן