הלכות זכיה ומתנה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א מִנְּהָג פָּשׁוּט בְּרֹב הַמְּדִינוֹת שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּשָּׂא אָדָם אִשָּׁה מְשַׁלְּחִין לוֹ רֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו מָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּהֶן עַל הַהוֹצָאָה שֶׁמּוֹצִיא בְּאִשְׁתּוֹ. וּבָאִים אוֹתָן הָרֵעִים וְהַמְיֻדָּעִים שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אוֹ בְּמִקְצָתָן. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְאֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁמְּשַׁלְּחִין נִקְרָאִין שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאוֹתָם שֶׁשָּׁלְחוּ הַמָּעוֹת וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן נִקְרָאִים שׁוֹשְׁבִינִין:

מגיד משנה מנהג פשוט וכו'. לפיכך אם נשא זה ולא החזיר לו וכו'. זה מפורש במשנה וגמרא בפ' מי שמת (דף קמ"ד קמ"ה):

ב הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה. הַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁלֹּא שָׁלַח זֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין בִּשְׁבִיל שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה בָּזֶה וְלֹא שָׁלַח אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּדַעְתּוֹ הָיָה שֶׁאִם יִשָּׂא הוּא אִשָּׁה יַחְזֹר וְיִשְׁלַח לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ. לְפִיכָךְ אִם נָשָׂא זֶה אִשָּׁה וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת הֲרֵי זֶה תּוֹבְעוֹ בְּדִין וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ:

ג וְאֵין יָכוֹל לְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה וְשֶׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אַלְמָנָה. אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ לְהַחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵינִי מַחְזִיר לְךָ אֶלָּא בִּבְתוּלָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְכֵן אִם שָׁלַח לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי אַלְמָנָה אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ לְהַחְזִיר לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי בְּתוּלָה:

מגיד משנה ואין יכול וכו' כיצד ראובן שנשא. ברייתא פרק מי שמת שם:

ד עָשָׂה רְאוּבֵן מִשְׁתֶּה בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא וְעָשָׂה שִׁמְעוֹן בְּצִנְעָה. אוֹ שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן בְּצִנְעָה וְשִׁמְעוֹן בְּפַרְהֶסְיָא אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי:

מגיד משנה עשה ראובן בפרהסיא וכו'. באותה ברייתא שם:

ה רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן כְּנִשּׂוּאֵי רְאוּבֵן עַצְמָן וּבָא רְאוּבֵן וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ. אוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ שִׁמְעוֹן וְלֹא רָצָה לָבוֹא. אוֹ שֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וְשָׁמַע קוֹל טַבְלָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יָבוֹא. וְשָׁמַע וְלֹא בָּא. חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת כֻּלָּהּ. שֶׁהֲרֵי יָדַע וְלֹא בָּא אוֹ קָרָא לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד וְלֹא בָּא:

מגיד משנה ראובן שנשא אשה ושלח וכו'. מימרא דרב כהנא שם. ומה שכתב במקום שאין דרכן לקרות וכו'. פירוש המימרא הוא דהכל הולך אחר המנהג:

ו לֹא הָיָה רְאוּבֵן בַּמְּדִינָה מְנַכִּין לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ וּמַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת. וְכֵן אִם הָיָה בַּמְּדִינָה וְלֹא קְרָאָהוּ אוֹ לֹא הוֹדִיעוֹ מְנַכִּין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו תַּרְעֹמֶת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ:

ז * וְכַמָּה מְנַכִּין. נָהֲגוּ בְּנִכּוּי אִם דִּינָר אֶחָד שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן אֵינוֹ מַחְזִיר לוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי זֶה דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל. וְאִם יִתֵּר עַל הַדִּינָר עַד סֶלַע מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. מִסֶּלַע וּלְמַעְלָה אוֹמְדִין דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ:

ההראב"ד וכמה מנכין וכו' עד ומשלם לו השאר. א''א לא ראיתי חשיבות עם צרות עין:

מגיד משנה וכמה מנכין וכו'. באותה מימרא ולשון הגמ' ביותר מסלע מכאן ואילך איניש איניש כי חשיבותיה ופירשב''ם שלפי מה שהוא חשוב האכילהו מעדנים ביותר והמותר ישלם עכ''ל. אבל ה''ר אבן מיגש ז''ל פירש אם היה משלח אדם חשוב שאפילו יתר מד' אצלו כפחות מד' אצל אחרים משלם ליה פלגא ומנכי פלגא כדעבדינן בפחות מד' באחרים ואם אינו אדם חשוב כיון שיותר מד' אצלו ממון חשוב בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששגרן לו אלא לדקדק בדבר הלכך מנכה לו בכדי מה שאכל ושמח עמו והשאר מחזיר לו עכ''ל והן הן דברי המחבר ז''ל תלמידו. ובהשגות א''א לא ראיתי חשיבות עם צרות עין ע''כ. הכוונה שאין הפך החשוב צר עין אלא הפחות הוא הפכו והפך צר עין הוא נדיב ולא חשוב. ומ''מ אין זו תפיסה לפי שהחשובים מבזבזין וכבר נתבאר כוונת המחבר:

ח וְשִׁעוּר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אִם אָדָם חָשׁוּב מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. וְאִם צַר עַיִן וּמְדַקְדֵּק בְּהוֹצָאָתוֹ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא שִׁעוּר מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַשְּׁאָר:

ט * מֵת שִׁמְעוֹן קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁנָּשָׂא וּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לְהַחְזִיר לְיוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ:

ההראב"ד מת שמעון קודם שנשא אשה עד אין היורשים משלמים כלום. א''א מעולם לא ראיתי בגמרא מנהג לשושבינות אלא לסבלונות:

מגיד משנה מת שמעון קודם שישא אשה וכו'. זה מתבאר בגמרא בפירוש:

י לְפִיכָךְ אִם שָׂמַח עִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן. אוֹ קָרָא לוֹ וְלֹא בָּא אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ. הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן. חַיָּב רְאוּבֵן לְהַחְזִיר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת לְיוֹרְשָׁיו אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ בְּנִכּוּי אִם לֹא הוֹדִיעוֹ אוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה:

מגיד משנה לפיכך אם שמח עמו ואח''כ מת וכו'. זהו בגמרא דאוקי מאי דאמרינן שמחזיר ליורשין כגון ששתה עמו ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת ע''כ. ופירש המחבר ה''ה לא שתה ובנכוי שכיון שחל עליו החיוב אפילו מת שמעון קודם הפרעון ממון הוא ומורישו לבניו, ופשוט הוא:

יא מֵת רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְבּוֹת הַשּׁוֹשְׁבִינוּת מִיּוֹרְשִׁין כּוֹפִין יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן לְהַחְזִיר בְּנִכּוּי. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ אֵין הַיּוֹרְשִׁין מְשַׁלְּמִין כְּלוּם:

מגיד משנה מת ראובן ואחר כך נשא שמעון וכו'. בהשגות א''א מעולם לא ראיתי בגמ' מנהג לשושבינות אלא לסבלונות ע''כ. ובאמת שדין זה לא נזכר בפירוש בגמרא ומכל מקום נכון הוא וה''ר אבן מיגש ז''ל דקדקו מן הסוגיא ואלו דבריו בקוצר וכי אמרינן דיכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו ה''מ כשמת משלח ומי שנשתלחו לו קיים שאין העיכוב מחמתו אבל כשמת מי שנשתלחו לו ומשלח קיים שאין עיכוב שמחת שניהם מחמתו אזלינן בתר מנהגא מקום שנהגו לכפות את היורשים להחזיר את השושבינות מחזירין מקום שלא נהגו פטורים והא מילתא אף על גב דליתא בגמרא ילפינן מדתניא מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא כשמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלמא כשמת הבעל דהויא עיכובא מחמתיה היא שאומרת כן אבל כשמתה היא והבעל קיים שהעיכוב מחמתה אין לומר כן וחייבים היורשין להחזירן במקום שנהגו ושם דימו דין זה לשושבינות. ועוד כתב ואף על גב דאיפסיק דקדושין לא הדרי אפילו מתה היא התם היינו טעמא גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה כמו שנתבאר. עוד כתב ומנכה לו מה שהוא אוכל דלא גרע מת מחי שלא היה שם ועוד האריך:

כסף משנה מת ראובן ואח''כ נשא שמעון וכו'. כתב הר''ן דטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא:

יב מֵת רְאוּבֵן אַחַר שֶׁנָּשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. כּוֹפִין אֶת יוֹרְשָׁיו וּמְשַׁלְּמִין הַשּׁוֹשְׁבִינוּת בְּכָל מָקוֹם. שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב אֲבִיהֶן לְשַׁלֵּם. וְאִם כֻּלָּהּ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מְשַׁלְּמִין כֻּלָּהּ. וְאִם בְּנִכּוּי מְשַׁלְּמִין בְּנִכּוּי:

מגיד משנה מת ראובן אחר שנשא שמעון וכו'. ג''כ כתב דין זה ה''ר אבן מיגש ז''ל ומוסכם הוא דודאי כיון דחל החיוב על האב חייבין לשלם ואין חולק:

יג חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשּׁוֹשְׁבִינוּת. נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כְּמוֹ מִלְוֶה. וְאֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּעוֹנָתָהּ כְּעֵין נִשּׂוּאֵי רִאשׁוֹן. שֶׁזֶּה כְּמוֹ תְּנַאי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ שֶׁעַל דַּעַת זֶה שְׁלָחָהּ. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית. אֲפִלּוּ שָׁלַח לוֹ דִּינָר וְהֶחְזִיר לוֹ עֲשָׂרָה מֻתָּר שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְהוֹסִיף לוֹ שָׁלַח. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגּשֹׁ אוֹתוֹ וּלְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא. וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם כְּשֶׁתַּחְזֹר לַיּוֹרְשִׁין מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

מגיד משנה חמשה דברים וכו'. כולן מפורשים בברייתא (דף קמ"ה) ולשון הברייתא באחד מהן וחוזרת בעונתה. ופירש ז''ל לא מבעיא שאין כופין למי שנשתלחו לו להחזיר עד שישא המשלח כדרך שנשא הוא אלא אפילו רצה מי שנשתלחו להחזיר קודם שישא המשלח אשה יכול לומר איני רוצה לקבל שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי ודומה למלוה היא גם בזה כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה כגון הלוהו בישוב ובקש להחזירו במדבר כמו שנזכר פי''ג מהל' מלוה ולוה וזה כמדבר הוא לו שהוא מגרע מכבודו ע''כ. ובדין השביעית דוקא שלא עברה שביעית אחר שנשא המשלח הראשון אבל אם עברה ודאי אינו יכול לתבעו שהרי יכול לנוגשו משעה שנשא הוא וכיון שעברה שביעית א''כ השמיטתו וה''ז פשוט. ודין הראוי יתבאר במקומו פ''ג מהל' נחלות:

יד * הַשּׁוֹלֵחַ תְּשׁוּרָה לַחֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת כְּשֶׁמָּטָה יָדוֹ וְהוּא מְמָאֵן לִקַּח. וְזֶה נִשְׁבָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּקַּח וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלָּקַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מַתָּנָה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר הוּא וְלִתְבֹּעַ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהוּא מִלְוֶה:

ההראב"ד השולח תשורה לחבירו עד שיפרש שהוא מלוה וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וכו' עד אלא במעות בלבד. א''א דבר זה אינו מחוור:

טו וְכֵן הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וּפֵרוֹת בְּעֵת הַנִּשּׂוּאִין. אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְלֹא נֶאֶמְרוּ דִּינֵי שׁוֹשְׁבִינוּת אֶלָּא בְּמָעוֹת בִּלְבַד:

מגיד משנה (יד-טו) השולח תשורה לחבירו וכו', השולח לחבירו כדי יין וכו'. בהשגות א''א דבר זה אינו מחוור ע''כ. ובאמת לא ידעתי למה כתב כן והלא שנינו במשנה (דף קמ"ד:) שהשושבינות נגבית בב''ד אבל השולח לחבירו כדי יין ושמן אין מגבין בב''ד מפני שהן גמילות חסדים ע''כ במשנה. ובודאי אפילו בשעת נשואין היא דאי לא פשיטא וכן פירשו ז''ל. ואולי שהראב''ד ז''ל מפרשה בפנים אחרות ומ''מ היה לו לפרש ותימה הוא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן