הלכות זכיה ומתנה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ. וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ. אוֹ אֵינִי מְקַבְּלָהּ. אוֹ הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה. אוֹ שֶׁאָמַר מוּם זֶה נִרְאֶה לִי בָּהּ. * לֹא אָמַר כְּלוּם. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ כָּךְ הַמְקַבֵּל אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אַחַר שֶׁזָּכָה. מַתָּנָה זוֹ שֶׁאָמַר הַמְקַבֵּל אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ אַחַר שֶׁבָּאת לְיָדוֹ הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהּ [א] זָכָה בָּהּ שֶׁהֲרֵי הִפְקִירָהּ הַמְקַבֵּל אַחַר שֶׁזָּכָה בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרוֹ לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:

ההראב"ד לא אמר כלום וכו'. א''א דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכין איתא בגיטין ובכריתות עכ''ל:

מגיד משנה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו'. זו מימרא מפורשת סוף יש נוחלין (דף קל"ז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ור' יוחנן אמר לא קנה אמר רבי אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק מעיקרא ולבסוף צווח ע''כ. ובהשגות א''א דוקא אמר הרי היא בטלה כו' עד והכי איתא בגיטין ר''פ השולח (דף ל"ב) ובכריתות (דף כ"ו) עכ''ל. ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לאומר בטילה היא דמשמע מעיקרא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו ולפנינו יתבאר: מתנה זו שאמר המקבל וכו'. בכריתות שם (דף כ"ד) פרק המביא אשם תלוי אמר ר''ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. ואקשינן מאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה א''ר ששת וכו' מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי אפשי בה (מבוטלת היא) דבריו קיימין בטילה [היא] אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה קמא לא הוא נמי לא קני ליה אלא כל המחזיק בה זכה בה ע''כ הנוסחא בכריתות וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה בה השיטה שבפרק השולח שנראית כמהפכת מימרא דרבה בר אבוה עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מן הסוגיות המתחלפות בגמרא ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דריש לקיש שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וזהו מ''ש למעלה המחבר לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בלשון מהלשונות אלו אא''כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהוא כמפקירה כמו שביארנו: אבל אם היה צווח וכו'. כבר נתבאר זה מזו שבפ' יש נוחלין וכמ''ש למעלה ומבואר בסוגיא שהיא חוזרת לבעלים הראשונים ואם מתו ליורשיהם בצווח המקבל מעיקרו. ויש שיטה אחרת:

כסף משנה המקבל את המתנה וזכה בה וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ד) ופ' השולח (דף ל"ב). ומ''ש לא אמר כלום פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן: כתב הר''ן בר''פ השולח על מ''ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב''ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ''ל. וה''ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר''ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו'. ויש לתמוה על ה''ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק''ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר''פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע''כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר''י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר''ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר''ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ''ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ''מ מ''ש רבינו שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע''פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר:

ב הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ בְּמַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ אַחֵר כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ הִגִּיעַ שְׁטַר הַקַּרְקַע לְיָדוֹ אוֹ הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע זָכָה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לְיָדוֹ וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל הַמְקַבֵּל יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה אִם רָצָה מְקַבֵּל אִם לֹא רָצָה אֵינוֹ מְקַבֵּל שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו וּזְכוּת הוּא שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ מַתָּנָה אִם יִרְצֶה. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה אֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ:

מגיד משנה המזכה במתנה ע''י אחר וכו'. זה פשוט ומבואר פ''ק דגיטין שהמזכה אינו יכול לחזור בו וכן יתבאר לפנינו שהמקבל ידו על העליונה מאותה דזכה לו ע''י אחר. וכתב הרמב''ן ז''ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא בשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה כששמע לאו ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע''פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם שלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרי' בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קא עביד ועוד תירץ בה תירוץ אחר וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא. וכבר רמזתי בזה פ' ל' מהל' מכירה גבי עבד:

ג זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר אֵינִי מְקַבְּלָהּ. הֲרֵי זֶה [ב] סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁחָזַר וְצָוַח חָזַר בּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה וְכֵיוָן שֶׁאָמַר אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מִן הַהֶפְקֵר זָכָה. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָשׂוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָם. שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה וְכֵיוָן שֶׁאָמַר אֵינִי רוֹצֶה הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ וּבִרְשׁוּת בְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִן:

מגיד משנה זיכה לו ע''י אחר וכו'. בפ' יש נוחלין (דף קל"ח) אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע''י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב''ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכל בתרומה רשב''ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן יורשי (ראשון) , פי' בשכיב מרע שמת הוא והוא הדין בבריא שחזרו לנותן. והוינן בה לת''ק אפילו עומד וצווח ואמר רבא הכל מודים בצווח מעיקרו דברי הכל לא קנה פירוש וזכו בהן יורשי ראשון שתק ולבסוף צווח דברי הכל קנה פירוש ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה כי פליגי בשזכה לו ע''י אחר ושתק ולבסוף צווח ת''ק סבר מדאישתיק קננהו והאי דצווח מהדר קא הדר ביה ורשב''ג סבר הוכיח סופו על תחלתו ומאי דלא צווח סבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ע''כ שם. ובחולין פ' השוחט (דף ל"ט) ובכריתות (דף כ"ד) הקשו מזו דת''ק לשמואל דכיון דכי אמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוו להו עבדים אלו הפקר והם כזרים והיאך אוכלין בתרומה ותירצו קסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו וקסבר צריך לגט שחרור אוכל בתרומה. הנה בכאן מבואר דלדעת ת''ק הרי צד זה דזכה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח הן כהפקר ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יחזרו לראשון והמחבר פסק בדין ספק מכח סוגיא דהשוחט דאמרינן התם לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב''ג ולא איסור משום כבודו דת''ק והביאו זאת דהכותב נכסיו כדאיתא התם ואם הם נסתפקו מי יכריע ובעיטור ורבותינו הגאונים פסקו דספק הוא ע''כ:

ד * רְאוּבֵן שֶׁרָצָה לִתֵּן מֵאָה דִּינָרִין לְשִׁמְעוֹן וְשָׁלַח לוֹ הַמֵּאָה עַל יְדֵי לֵוִי. אִם אָמַר לוֹ זְכֵה בְּמֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן. אוֹ [ג] תֵּן מֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן. אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמֵּאָה לְיַד שִׁמְעוֹן:

ההראב"ד ראובן שרצה ליתן וכו'. א''א דוקא מתנה אבל פריעת חוב אינו יכול לחזור בו וכן בפקדון אם הוחזק הנפקד כפרן עכ''ל:

מגיד משנה ראובן שרצה ליתן מאה זוז לשמעון וכו'. זה פשוט ספ''ק דגיטין (דף י"ד:) דבזכה אינו יכול לחזור בו ובהולך לא כזכי הוא ויכול לחזור בו והכין אסיקנא ריש פ' השולח דבמתנה הולך לאו כזכי. ובהשגות א''א דוקא מתנה וכו'. וכבר כתב כן המחבר בדין החוב פי''ז מהל' מלוה ולוה והפקדון פ''א מהל' שכירות:

כסף משנה ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו' או תן מאה זוז לשמעון. דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב''א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז''ל דתן בכ''מ כזכי כדאמרינן בפ''ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ''ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא''ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ''ק אמרו גבי מתני' דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר''י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ''ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא''ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו' ומשמע התם דמתנה הוה ואפ''ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר''ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב''ד נראה שהודה להרמב''ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ''ל:

ה הָלַךְ לֵוִי בְּמֵאָה זוּז שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ עִמּוֹ לְהוֹלִיכָן לְשִׁמְעוֹן וּבִקֵּשׁ שִׁמְעוֹן וְלֹא מְצָאָהוּ יַחְזִיר לִרְאוּבֵן. מֵת שִׁמְעוֹן בְּחַיֵּי רְאוּבֵן יַחְזִיר לִרְאוּבֵן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו. מֵת רְאוּבֵן בְּחַיֵּי שִׁמְעוֹן יִתֵּן הַמֵּאָה לְשִׁמְעוֹן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַדְּבָרִים וְהוּא בָּרִיא. שֶׁהֲרֵי הַמֵּאָה בְּיָדוֹ שֶׁל שָׁלִיחַ עֲדַיִן:

מגיד משנה הלך לוי במאה זוז וכו'. פשוט הוא שדבריו דוקא כשאמר ראובן ללוי הולך וגם זה שם ספ''ק דגיטין: מת שמעון בחיי ראובן וכו'. גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו כגון שמת ראובן אחרי מיתת שמעון בטרם שוב השליח אליו: מת ראובן בחיי שמעון וכו'. גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו אם מת שמעון אחר מיתת ראובן קודם שהספיק השליח לתתם לו וכל זה בבריא אבל בשכיב מרע יתבאר דינו פ''י:

ו אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת. וְאֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ זוֹכֶה הוֹאִיל וְאֵין רָאוּי לִשְׁלִיחוּת לְעוֹלָם כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְיִשְׂרָאֵל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְעַכּוּ''ם כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְעַכּוּ''ם:

מגיד משנה אין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו'. זה פשוט דבעינן גדול כמו שיתבאר וכן ודאי עבד ושפחה בני זכייה נינהו ודאי כדמשמע ס''פ המביא בתרא אפילו בכנענים. ומיהו נ''ל שאם היה המזכה אדונם שאינם יכולין לזכות הם ודאי לא קנו לה מדאמרינן פ' חלון (דף ע"ט) גבי שתוף מזכה להם ע''י עבדו ושפחתו העברים וע''י אשתו אבל לא ע''י עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו זה לשון המשנה, ומשמע דה''ה בכל מילי דעבד כנעני אין יכול לזכות לאחר מיד רבו ושם בגיטין מבואר שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וזה פשוט ואף באשתו העמידוה פירקא בתרא דנדרים (דף פ"ח:) ביש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני הא לאו הכי לא וכ''כ ז''ל שאם הבעל הוא מזכה אין האשה מזכה בעד אחרים אלא אם כן יש לה זכות בדבר ומדין מגו: אבל העכו''ם וכו'. מבואר פרק אי זהו נשך שדחו אוקימתא דרבינא דאמר דנהי דאין לעכו''ם שליחות זכייה אית ליה והעלו שם דאפילו זכייה לית ליה:

ז קָטָן שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. פָּחוֹת מִזֶּה לֹא זָכָה לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְכֵן הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לְשׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת זָכָה. אֲבָל הַחֵרֵשׁ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:

מגיד משנה קטן שנותנין לו צרור וכו'. מימרא פ' התקבל בגיטין (דף ס"ה) ופירוש זוכה כשיש דעת אחרת מקנה הא לאו הכי אין לו זכייה אלא מפני דרכי שלום כמו שנתבאר בהל' גזילה ושם העלו ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות וכשמואל: וכן השוטה וכו'. ג''ז פשוט וכבר נתבאר בהל' מכירה. וכן מ''ש כי המזכה לשוטה ע''י בן דעת זכה. פשוט הוא ואמרי' ביבמות פ' חרש (דף קי"ג) פקח שנשא חרשת או שוטה אע''פ שכתב לה ק' מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו ע''כ. ודקדקו משם טעמא דרצה הא לא רצה לא תיקנו לה רבנן כתובה ומכאן שיש לשוטה זכייה על ידי בן דעת:

ח זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד. וּלְגָדוֹל בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ כְּאִלּוּ זָכָה בָּהּ אַחֵר:

מגיד משנה זכין לקטן וכו' ולגדול אפילו שלא בפניו. זה פשוט בהרבה מקומות וכבר נתבאר זה: וחצירו של אדם. חילוק זה מחצר כבר נתבאר בהלכות גזילה ואבידה פרק י''ז ושם פירשתי מהו סימטא. ובגמרא פירקא קמא דמציעא (דף י"א) יש שתי אוקימתות דרב פפא סבירא ליה דבמתנה הואיל ויש שם דעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר שאינה משתמרת ויש פוסקין כזאת האוקימתא. והרמב''ן ז''ל כתב מתוך דברי הרי''ף ז''ל נראה שהוא משוה מתנה למציאה ובעינן עומד בצד החצר וכן מוכחת הסוגיא שבפירקא קמא דקדושין וזה דעת המחבר ז''ל:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָּתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי. וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן קוֹנִין לוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁיַּגִּיעַ [ד] מַתָּנָה לְיָדוֹ. * וּקְטַנָּה תִּזְכֶּה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר:

ההראב"ד וקטנה תזכה וכו'. א''א אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה עכ''ל:

מגיד משנה וקטנה תקנה וכו' אבל הקטן. נתבאר שם. ובהשגות א''א אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה ע''כ. פירוש דבמתנה אפילו חצר קונה לו וכבר כתבתי מחלוקתם פכ''ט מהל' מכירה:

כסף משנה בד''א בחצר המשתמרת וכו'. כתב הר''ן בפ''ק דמציעא לדעת הרמב''ן והרי''ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס''ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א''א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ''ל:

י הַמַּתָּנָה כְּגֵט, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר [ה] דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ. כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהָ לִפְלוֹנִי אֵין זֶה כְּלוּם. וְאִם אָמְרוּ לְאוֹתָן הָעֵדִים וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לַמְקַבֵּל * לֹא קָנָה. וְכֵן אִם אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּהוּ לִפְלוֹנִי אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב אֶלָּא הֵן עַצְמָן כּוֹתְבִין כְּמוֹ בְּגֵט:

ההראב"ד לא קנה וכו'. א''א הוא הדין אם אמר להם תנו צריכין הם לכותבו עכ''ל:

מגיד משנה המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים וכו'. בגמרא פ' כל הגט (דף כ"ט) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש סוברין שאף בגט כשר וכ''ש אם חתמו הם עצמם וה''ה ודאי למתנה והמחבר פסק כשיטתו שכתב פ''ב מהלכות גירושין דבאומר אמרו קרוב הוא להיות גט בטל. ושם יתבארו עיקרי הדברים: וכן אם אמר לשנים כתבו וכו'. זה מוסכם וכשמואל ואיתא בהלכות פרק התקבל (דף ס"ו וס"ז):

יא הַכּוֹתֵב בִּשְׁטָר נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי. אוֹ שֶׁכָּתַב נְתַתִּיהָ לוֹ אוֹ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. הֲרֵי זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר אֶתְּנֶנָּה לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים. לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל עַד שֶׁיֹּאמַר לָעֵדִים כִּתְבוּ שְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּ לוֹ וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. שֶׁאֵין הַמְקַבֵּל זוֹכֶה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁטַר הַמַּתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ בּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה הכותב בשטר נתתי שדה וכו'. ברייתא בגיטין פ' השולח (דף מ':) ת''ר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר''מ אומר קנה וחכ''א לא קנה אמר ר''י וכולן בשטר ע''כ. ופירש''י ז''ל בשטר דהאי אומר דקתני כותב הוא שכותב לו אחד מלשונות אלו (בשטר) ומוסרו ליד המקבל וכו' דאילו בדיבורא לא מקניא ארעא ור''מ סבר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ''א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה. וזה מבואר:

כסף משנה הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' אבל אם כתב אתננה לו וכו'. ה''ה כתב לשון רש''י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ''ל שרבינו מפרש דה''ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא''ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו' כלומר וא''כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ''ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ''ש ונותנים:

יב הָאוֹמֵר נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָתַן לִי. חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אֲבָל אִם אָמַר כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי. אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן. הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים הוּא וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ וְהוּא אוֹמֵר כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ. מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא:

מגיד משנה האומר נתתי שדה לפלוני וכו'. גם זה ברייתא שם ז''ל האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע''י אחר פירוש ואין בדברי המקבל כלום וכן מפורש בתוספתא בב''ב פ''י האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן [לי כלום] לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר: אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו וכו'. ג''ז מבואר שם וזה לשון הברייתא (דף מ':) כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופירש רש''י ז''ל הודאת בעל דין [עבד וכן] מקבל מתנה כיון דא''ל לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור זה שקבלה מידו. משלשין ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו. הא באבא הא בברא אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ואמר בנו לא ניתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יש עדים שנמסרה לאביו וזה לא ידע ע''כ. ובתוספות שאלו מפני מה אין אנו אומרין לגבי נותן הודאת בעל דין כמאה עדים ויפסיד הפירות כמו שאמרנו לגבי המקבל ששניהם בעלי דין ושניהם מודים. ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבל ע''כ:

יג מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁטָּעַן וְאָמַר זוֹ שֶׁתַּחַת יָדִי אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ לְפִי שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּיהָ אוֹ בְּעַל כָּרְחִי בְּאֹנֶס אוֹ בְּטָעוּת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְנִשְׁבָּע עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת * וְתַחְזֹר לִבְעָלֶיהָ:

ההראב"ד ותחזור לבעליה וכו'. א''א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת עכ''ל:

מגיד משנה מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי וכו' עד ונשבע על זה היסת ותחזור לבעליה. פשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנזכר בראש הפרק שכאן הוא אומר שמעולם לא באת לידו ופשוט הוא שהודאתו הודאה. בהשגות א''א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת ע''כ. ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה בכאן. ואפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו לו אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ''ע:

יד טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ אוֹ גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ וְזֶה אוֹמֵר אַתָּה נָתַתָּ לִי. נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:

מגיד משנה טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו'. זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה אי נמי דבמתנת מטלטלין היא דלאלתר הויא חזקה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן