הלכות זכיה ומתנה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וּמֵת. יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עַל מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָבוּר הוּא אוֹמֵר:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת וכו', ואין חוששין שמא על מנה קבור הוא אומר. מסקנא דגמ' בגיטין ספ''ק (דף י"ג) וכ''כ בהלכות וכתב הרשב''א ז''ל בשבועות דוקא בשנמצא לשכיב מרע מנה בעין נותנין אותו למקבל הא לאו הכי אין מוכרין מנכסי השכ''מ לתת לו דכי קאמר מנה דוקא קאמר ולא שוה קאמר אלא א''כ פירש ואמר שוה. ואפשר שאף דעת המחבר כן שהרי פסק פ''ג מהל' טוען ונטען שהטוען דינר כסף דוקא קאמר ולא שוה כמו שיתבאר מ''מ נ''ל שאפשר לחלק דכיון דקי''ל דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר משא''כ בטוען לחבירו מנה וצ''ע:

ב וְכֵן שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר [א] הַלְוָאָה אוֹ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי [ב] תְּנוּ אוֹתָהּ לִפְלוֹנִי דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאֵין צָרִיךְ לְמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ שְׁטַר פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי זָכָה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר. וּכְאִלּוּ כָּתַב וּמָסַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַשְּׁטָר. וְאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחל שְׁטָר זֶה שֶׁנָּתַן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. וּמִפְּנֵי מָה הַמּוֹכֵר אוֹ נוֹתֵן שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ הַיּוֹרֵשׁ מָחוּל [ג] וּשְׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן שְׁטַר חוֹב אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחל. מִפְּנֵי שֶׁקִּנְיַן הָרְאָיָה בִּשְׁטָר מִדִּבְרֵיהֶם * לְפִיכָךְ הַיּוֹרֵשׁ עֲדַיִן זֶה הַשְּׁטָר שֶׁלּוֹ הוּא מִן הַתּוֹרָה וּמוֹחֲלוֹ. וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה. וּכְאִלּוּ קָנָה מָמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר מִן הַתּוֹרָה וְהִגִּיעַ לְיָדוֹ וְלֹא נִשְׁאַר לַיּוֹרֵשׁ בּוֹ קִנְיָן. וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מוֹחֵל:

ההראב"ד לפיכך היורש עדיין שטר זה וכו' ומתנת שכיב מרע וכו' עד ולפיכך אינו מוחל. א''א יש כאן שיבושים והגהתי אותם מדעתי וכבר פירש הרב ז''ל הטעם פ' הכותב שדברי שכ''מ ככתובים וכמסורין דמו שחכמים עשאוה כשל תורה כמי שקבל המתנה והטעם שכתוב כאן הוא יותר טוב ומספיק ממ''ש הרב ז''ל. עכ''ל:

מגיד משנה וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. פרק מי שמת (דף קמ"ז) ובהלכות: וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכו'. מפורש בגמ' (דף קמ"א) בזה הלשון אימיה דרב עמרם חסידא ה''ל מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתו אחיה לקמיה דר''נ אמרו ליה והא לא משך אמר להו דברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמו ע''כ. ופי' מלוגא אגודה. אבל הרשב''א ז''ל כתב דה''מ בשאמר בפירוש הוא וכל שעבודו ואז קנה המקבל אע''פ שלא כתב ולא מסר שהרי אמירת שכ''מ ככתיבה ומסירה הא לאו הכי לא שאפילו כתב ומסר בבריא לא קנה כמו שנתבאר פ''ו מהל' מכירה וז''ל שכתב פ' מי שמת גבי ההוא דאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ושמעינן מהכא דלא מתקנינן לישנא במתנת שכיב מרע אלא דיינינן ליה כדדיינין בבריא דדברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי אמרו אבל להוסיף על דבריו לא אמרו דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר כיון שאמר ידור הרי גילה בדעתו שירצה שידור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קאמר וזה נ''ל ברור. ולפיכך שכ''מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה אלא הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו כמו שאמרו נמי במוכר שט''ח לחבירו ועד שאמר הוא וכל מה שכתוב בו בבריא לא ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דלקמן בשאמרה הן וכל שעבודן ובגמרא אחזו לשון קצר עכ''ל. וכבר נחלקו עליו וכ''נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודא. ונראה לי לחלק בין זה לההיא דדירה לפי ששם אם לא נוסיף מתנה אחרת בכלל דבריו והוא גוף הבית אי אפשר לתקן בשום צד שיועילו דבריו וכיון שכן ודאי אמרינן אילו רצה לתת גוף לפירותיו היה נותן אבל בשטר כשאנו אומרין שבמלת תנו שטר זה יהיה נכלל שעבוד השטר וזכותו אין זו מתנה אחרת ואדרבה השטר הוא עיקר הראיה שבו משא''כ בדירת הבית שהבית הוא עיקר ואע''פ שהמועיל בשטר הוא ראיה מ''מ אין הראיה בלא השטר ואפשר להיות הבית בלא דירה והרי גוף השטר דומה לגוף הבית וראיית השטר לדירת הבית וכשם שהדירה נקנית בגוף הבית כך ראיית השטר נקנית במלת השטר אלא שבבריא צריך לפרוט משום דמילי נינהו. זה נ''ל לדעת המחבר: ואין היורש יכול למחול וכו'. מימרא בפרק מי שמת (דף קמ"ז): ומפני מה המוכר וכו'. דברי הרב בטעם זה נכונים וכמבוארים הם בגמרא בפרק מי שמת:

כסף משנה וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. כתב ה''ה וכ''נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ויש לי לחלק בין זה לההיא דדירה וכו'. הר''ן בפ' מי שמת גבי ההיא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כתב שאפשר לו לקיים דברי רבינו דכל שכ''מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע''פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ''מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם שאמרה בהנהו שטרי להוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ''מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפי זה ההיא דאימיה דרב עמרם אתיא כפשטה דמכיון שאמרה להוו לעמרם הרי הכל בכלל דבריה אינו אלא פירוש שאנו עושים לדבריה עכ''ל:

ג שְׁכִיב מֵרַע [ד] שֶׁאָמַר מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי. אִם אָמַר תְּנוּ נוֹתְנִין. לֹא אָמַר תְּנוּ אֵין נוֹתְנִין. שֶׁמָּא לֹא אָמַר מָנֶה יֵשׁ לִפְלוֹנִי בְּיָדִי אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל יוֹרְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מָמוֹן:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני וכו'. מימרא דרב ושמואל ס''פ גט פשוט (דף קע"ד:):

ד לְפִיכָךְ אִם אָמַר זֶה דֶּרֶךְ הוֹדָאָה וְלֹא הָיָה שָׁם חֲשַׁשׁ הַעֲרָמָה. נוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר תְּנוּ:

מגיד משנה לפיכך אם אמר זה דרך וכו'. מבואר בהלכות מהכרח השמועות:

כסף משנה (ג-ד) שכ''מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים:

ה כַּיּוֹצֵא בּוֹ רָאוּ אֶת אֲבִיהֶם שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. אִם כְּמוֹסֵר [ה] דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם כְּמַעֲרִים לֹא אָמַר כְּלוּם:

מגיד משנה כיוצא בו ראו את אביהם וכו'. ברייתא פרק זה בורר בסנהדרין (דף ל') והובאה בהלכות שם וכאן פרק גט פשוט:

ו וְכֵן אִם בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהֶם אֲנִי רָאִיתִי אֶת אֲבִיכֶן שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם. שֶׁל מַעֲשֵׂר הֵן. אִם הָיוּ טְמוּנִין בַּבַּיִת לֹא אָמַר כְּלוּם. בַּשָּׂדֶה דְּבָרָיו קַיָּמִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאִלּוּ יָכוֹל לִטּל דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאִם לָאו לֹא אָמַר כְּלוּם:

מגיד משנה וכן אם בא אחד וכו'. באותה ברייתא שם בסנהדרין:

ז הֲרֵי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל מָעוֹת שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו וְלֹא יָדַע הֵיכָן הֶחְבִּיאָם וְאָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם כָּךְ וְכָךְ הֵם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵן וְשֶׁל פְּלוֹנִי הֵן וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. וּמְצָאָן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ וּבַמִּנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ חֲכָמִים דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:

מגיד משנה הרי שהיה מצטער וכו'. באותה ברייתא שם (סנהדרין ל') ופי' לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הן שלו והטעם שאע''פ שצדק הדמיון במניין ובמקום אולי לא אמת במה שדמה של פלוני הן:

ח שְׁכִיב מֵרַע שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיָדוֹ מָנֶה וְאָמְרוּ יְתוֹמִים חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ פְּרַעְתִּיו [ו] נֶאֱמָנִין וְנִשְׁבָּעִין עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת:

מגיד משנה שכ''מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה וכו'. בגמרא בס''פ גט פשוט (דף קע"ה) אמר רבה שכ''מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו אין נאמנים והקשו בגמ' כלפי לייא נ''א אדרבא איפכא מסתברא וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר שכ''מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מאי טעמא (מדלא פסקיה אבוהון למילתיה אימר) אידכר מידכר הוא (אמר) תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר (לנו) אבא פרעתי אין נאמנין (מאי טעמא) אם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ע''כ. והנה דברי הרב בבבא זו פשוטין והוא כשאמר בדרך הודאה לא היה שם חשש הערמה. וזהו שכתב הרב שכ''מ שהודה שאל''כ לא היינו צריכין שיאמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי כיון שלא אמר תנו כמו שנתבאר בהלכות ונזכר למעלה. ודין שבועת היסת פשוט הוא:

ט אָמַר תְּנוּ וְאָמְרוּ יְתוֹמִים חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ פְּרַעְתִּיו אֵין נֶאֱמָנִין:

מגיד משנה אמר תנו ואמרו יתומים וכו'. כבר נתבאר זה והוא בהלכות ונזכר למעלה:

י * אָמַר מָנֶה לִפְלוֹנִי (בְּיָדִי) וְאָמְרוּ יְתוֹמִין נָתַנְנוּ אֵין נֶאֱמָנִין. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר תְּנוּ וּמִנַּיִן יָדְעוּ שֶׁחַיָּבִין לִתֵּן:

ההראב"ד אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן. א''א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמרא אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא כמי שאומר אם שמעת חילוק בזה א''א כך אלא כך ולעולם בין בזה ובין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבים ליתן הרי יודעין ומצווים וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנין ותו לא מידי. ועוד י''ל כי מה שהקשו בגמרא אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהו נאמנים לומר פרענו אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע''פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולין לומר פרענו וזהו איפכא מסתברא. מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב''ד כן. עכ''ל:

מגיד משנה אמר מנה לפלוני (בידי) ואמרו יתומים נתננו נאמנין וכו' והוא שאמר תנו אבל לא אמר תנו אינן נאמנין וכו'. דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז''ל שכך פירש כלפי לייא האמור בגמרא דכי אמר תנו ודאי נאמנין דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוון אע''ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוון כי היכי דליפרעו ניהליה. עוד כתב ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן וכו'. והר''א ז''ל בהשגות האריך ואמר שטעות גדולה הוא והאריך בזה ואמר דבכל גוונא נאמנין שאם הודה כמערים הרי דאין חייבין ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעים שהן חייבין ליתן הרי יודעים ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנין ותו לא מידי ע''כ. גם הרשב''א ז''ל הלך בשיטה זו וז''ל ק''ל כיון דאמר כלפי לייא לא הוה אלא לאפוכה ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר אמר מנה לפלוני בידי ואמרו פרענו אין נאמנין אמר תנו ואמרו פרענו נאמנין וניחא לי דקים ליה דבכל גוונא נאמנין דכל שאמר מנה לפלוני בידי ומת את''ל שחייבין ליתן אף הם נאמנין שנתנו ואת''ל שאין היורשין חייבין ליתן שלא אמר אלא כדי להשביע את בניו מאי אין נאמנין דקאמר אלא ע''כ בין הכי ובין הכי נאמנין ומאי דקאמר כלפי לייא לאו בדוקא קאמר אלא למאי דקאמר קא מותיב כלומר אילו הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הוה לן למימר אלא דבין הכי ובין הכי נאמנין ולאו אלא הכי איתמר כך נ''ל עכ''ל. וזה בשיטת הר''א ז''ל. ויש לי לדחות קושיית הרשב''א ז''ל בטעם נכון לומר דאין ה''נ דהוה מצי למימר איפכא אתמר כדאקשי ז''ל דדינא הכי הוא אלא שאם אתה אומר כך היה מטעם האומר הראשון מהן ללאו ומלאו להן ואינו מצוי לטעות כך אבל כשתירץ ואמר דמימרא היא באומרים אמר אבי פרעתיה לא הטעם האומר הראשון אלא שהפרעון שתלה ליתומים היו לו לתלות באומרים שהאב האומר הראשון ובזה כל דבריו קיימין דבלא אמר תנו נאמנין ובאומר תנו אין נאמנין והוא דבר שהדעת נוטה ששמע פרעון האב וטעה ותלהו ביתומים. כך נ''ל לדעת המחבר ורבו ז''ל ואחר שנסתלקה הקושיא חוזר הדין לסברותיהם ז''ל ואני איני כדאי להכריע. עוד כתב הר''א ז''ל שיטה אחרת בהשגות ואינה עולה דאע''ג דאמר מנה לפלוני בידי נאמנים דומיא דאוקימתא בתרייתא ועוד שהיה להם לפרש אם כדבריו ז''ל הכוונה:

יא אָמַר תְּנוּ וְאָמְרוּ יְתוֹמִים נָתַנְנוּ נֶאֱמָנִין וְנִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ:

יב שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן מָנֶה לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָנֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת. אִם קַיָּם הָיָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַשְּׁכִיב מֵרַע. יִנָּתְנוּ לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶּׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן. וְאִם לֹא הָיָה קַיָּם יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ שֶׁאֵין קִנְיָן לְמֵת:

מגיד משנה שכיב מרע שנתן וכו'. בגיטין ספ''ק (דף י"ב:) ומבואר בהלכות ומוסכם:

יג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי. אֵין אוֹמְרִין הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ אִם לֹא הִנִּיחַ תְּשַׁע מֵאוֹת חוֹלְקִין הַנִּמְצָא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶן. וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב גּוֹבֶה מִכֻּלָּן מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁכָּתוּב לָהֶן. כֵּיצַד. הָיָה הַחוֹב אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים בַּעַל הַמָּאתַיִם נוֹתֵן מֵאָה וּבַעַל הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּבַעַל הָאַרְבַּע מֵאוֹת נוֹתֵן מָאתַיִם:

מגיד משנה שכיב מרע וכו'. דברי המחבר ברייתא מפורשת ס''פ יש נוחלין (דף קל"ח) עם ביאור ההלכות. ויש מי שכתב דדוקא בכי האי דאין מתנות כולן שוות הוא שאין ההקדמה והאיחור מעלין ומורידין לפי שלא היה אפשר לערבן אבל אם היו מתנותיהן שוות כגון שנתן לד' לכל אחד מנה כיון שהיה יכול לומר תנו להו ד' מאות ופרט כל אחד אחר חבירו כל הקודם בשטר זה זכה וכבר הסכימו המפרשים ז''ל שאין זה מחוור אבל בכל גוונא כיון שלא אמר אחריו כולן שוין:

יד אֲבָל אִם אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו אַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי. כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ אִם יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב גּוֹבֶה מִן הָאַחֲרוֹן. אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו. אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו:

מגיד משנה אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני וכו'. באותה ברייתא שם ופירוש אין לו שלא הספיק מה שנתן לו השכ''מ לחוב. וכתב הרשב''א ז''ל דדינא דרישא דלא קאמר כל הקודם זכה הוא במקבלי מתנות כולן אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ודאי אם יצא עליו השטר חוב גובה כולו מן היורשין ואם אין להם גובין ממקבלי מתנה דיורשין ככרעא דמורישן הן ובמקומו עומדין ונכסי ירושתן כבני חורין ומקבלי מתנה כמשועבדין כדאיתא בהנזקין ואין גובין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וזה עיקר וראיה מן התוספתא. עוד כתב ומיהו מי שאמר יש לו נכסים כך וכך ביד פלוני וביד פלוני כך והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר תנו מאתים זוז לפלוני אין נותנין לו כל המאתים זוז מיד אלא לפי חשבון מה שיקבצו שהרי גילה דעתו דממה שיש לו רוצה לתת לו לפי חשבון וכן מצאתי בתוספתא אבל נאבדו מקצת נכסים לא נאבדו מהן למקבלי המתנה אא''כ נתן דבר מסויים כגון שאמר תנו חבית יין מחביותי עכ''ל. ודין האבידה יתבאר פי''א:

טו שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה. יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה. לֹא אָמַר כְּלוּם שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ [ז] בּוֹ מַמָּשׁ. שֶׁהַדִּירָה וְהָאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּדִבּוּר וּכְשֵׁינָה שֶׁאֵין נִקְנִין. אֲבָל אִם אָמַר תְּנוּ בַּיִת זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיָּדוּר בּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי. אוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו. דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁהֲרֵי הִקְנָה לָהֶם הַגּוּף לְפֵרוֹת וְהַגּוּף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה שכ''מ שאמר ידור פלוני בבית וכו'. מימרא מפורשת פרק מי שמת (דף קמ"ז:): ומה שכתב שלא הקנה דבר שיש בו ממש וכו'. הן דברי רבו ז''ל וטעם נכון הוא: אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו וכו'. שם באותה מימרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן