הלכות זכיה ומתנה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות זכיה ומתנה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסים אֵלּוּ לְבָנַי. אֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָלָם. הָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד וּבַת. אוֹ בֵּן וּבֶן [א] הַבֵּן. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמַר לְבָנַי שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא לִבְנוֹ. שֶׁהַבֵּן הָאֶחָד נִקְרָא [ב] בָּנִים:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר נכסים וכו' היה לו בן ובת אחת או בן ובן הבן וכו'. מעשה פשוט בגמרא פרק מי שמת (דף קמ"ג):

ב שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לְטוֹבִיָּה וּמֵת. וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוֹבִיָּה וְאָמַר אֲנִי הוּא. נוֹטְלָן. וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה שְׁכִיב מֵרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ נוֹטְלָן:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה וכו'. בכתובות בהכותב (דף פ"ה ע"ב) ההוא דאמר להו נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר ר''י הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הוא הא גייס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב וכו' [שניהם קרובים] שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני ע''כ בגמרא. ובהלכות סתם המחבר ואמר תלמיד חכם קודם ופי' אפילו במקום קרוב או שכן כמו שנזכר בגמרא. ומה שפירש שודא דדייני כמו שיראה להם כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר כך פירש רש''י כדבריו והקשו עליהם ז''ל מדאמרינן שניהם קרובים שניהם שכנים וכו' משמע שהם בכל ענין שוין. ואין זה כדי קושיא אבל הם פירשו מה שירצו הדיינין יעשו וכדמוכח ס''פ דגיטין דלשון שודא דדייני הוא מה שירצו מבלי השגחה אי זה מהם ראוי ליטול לפי ששניהם שוין וכאן אין בו הוכחה וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקרובי דעתא והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא חולקין בשוה ותירצו x דמשחרר שאני דכיון דעובר בעשה לא מחזקינן להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא מימר אמרינן דאחרים פדאוהו ממנו בכסף א''נ הם עצמן בכסף של אחרים והילכך אין כאן מקום לתלות הדבר באהבה ובקורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר פקדון או מלוה יש לו בידי לפיכך אין דורשין בו לשון הדיוט שאדם מצוי ללוות או לקבל פקדון ממי שאינו רגיל אצלו. זה כתבו ז''ל וכתבתיו מפני שדין התוספתא אמת על הצד שכתבתי:

ג בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכָל אֶחָד מֵהֶן מֻחְזָק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם. תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אֵין בָּהֶן תַּלְמִיד חָכָם וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד קָרוֹב שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם. כָּל מִי שֶׁדַּעְתָּן נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִין לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים:

ד שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי. חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר נכסי וכו'. זה פשוט ומתבאר מן הנזכר למטה:

ה אָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי חוֹלְקִין. פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכָל בָּנָיו [ג] מֶחֱצָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ נְכָסַי לִיךְ וּלְבָנַיִךְ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּטּל הִיא [ד] מֶחֱצָה וְכָל הַבָּנִים מֶחֱצָה:

מגיד משנה אמר נכסי לפלוני ולבני וכו'. פי' מפני שלא פרט הבנים בפרט אלא אמר ולבני בכלל. ומבואר הוא במי שמת (דף קמ"ג): ומעשה באחד וכו'. שם:

ו * אָמַר לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי. נוֹטְלִין בְּנֵי פְּלוֹנִי מֶחֱצָה וְהַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה:

ההראב"ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה. א''א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים כאילו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן בשליש. אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן ראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד:

מגיד משנה אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני וכו'. דעת המחבר שהכלל נוטל מחצה לעולם. אבל הרמב''ן ז''ל כתב שאין נוטלין בני הכלל אלא כאחד מן הנפרטים שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה ואין ליהודה אלא שני בנים ואם תאמר שהכלל מחצה והפרטין מחצה נמצאו שני בני יהודה נוטלין כראובן ושמעון ולוי ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהן וכללן מרויחין אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הפרטים ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל. ומ''ש הר''א ז''ל בהשגות הוא חילוק דק כחוט השערה:

ז * שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטּל מֶחֱצָה. תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטּל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה יִטּל רְבִיעַ הַנְּכָסִים:

ההראב"ד שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו'. א''א הרב ז''ל כתב כן ועיקר:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי וכו'. מבואר בגמרא ר''פ המוכר את הבית (דף ס"ג:): תנו חלק לפלוני מנכסי וכו'. בגמרא שם תנו חלק לפלוני מנכסי מאי וכו' ת''ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי''ב לטפיח אין פחות מי''ו ע''כ. ויש מי שמפרש דכי אמר תנו חלק סתם דיינינן פחות שבשיעורים דהיינו י''ו, אבל הגאון ז''ל אמר רביע כרישא דברייתא דאמרה תנו סתם וכתוב בהלכות ועיקר:

ח שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי. יִטּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לֶחָבִית. הֲרֵי מִעוּט וְיִטּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לִקְדֵרָה נוֹטֵל חֵלֶק מִשְּׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְטָפִיחַ נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מִן הַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן:

מגיד משנה אמר תנו חלק לפלוני בבור יין וכו'. כבר נזכר זה וכתב רבינו חננאל ז''ל הא מתניתין דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעים בענין זה וכ''כ הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה שלו אני מוכר לך בכך וכך ה''ק חלק אחד בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק ע''כ לשונו בחידושי הרשב''א ז''ל:

ט וְאֵין גּוֹמְרִין מִן הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר:

מגיד משנה ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין וכו'. מבואר זה בהלכות:

י שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תִּטּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִבָּנָיו. וְאִם נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים אַחַר הַצַּוָּאָה [ה] מִצְטָרְפִין עִם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וְנוֹטֶלֶת חֵלֶק עִם כֻּלָּן. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה בָּנִים בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וּלְאַחַר זְמַן נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנַיִם. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַחֲמִשָּׁה שֶׁהוּא שְׁתוּת כָּל הַמָּמוֹן:

מגיד משנה שכיב מרע וכו'. בגמרא בפ' יש נוחלין (דף קכ"ח:) שלח ליה ר' אבא [לרב יוסף בר חמא] האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא [בנכסים של עכשיו] ובנים הבאים לאחר מכאן, ובהלכות ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן וכן בפירוש אבן מיגש ז''ל וכתב ז''ל האי מתנה אי במתנת בריא מוקמינן לה בדאית בה קניין וכדא''ל בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה דהא קניין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנת שכ''מ היא מדאמר תטול עכ''ל. וזה כפי שיטתן שאומר שיטול קניין דברים הוא ויש חולקין: כיצד היו לו שלשה בנים וכו'. הוא פירוש ובבנים הבאים הנזכר בגמ' וכתב רשב''ם ז''ל כשם שמועטים ונתרבו ממעטין חלק מתנתם כך אם היו מרובין הבנים ונתמעטו בחיי האב מרבין מתנתם ונוטלת כאחד מהם בשעת חלוקה שכך אמר לו. והראב''ד ז''ל נסתפק בדינו ולדברי הכל נתמעטו אחר מיתת האב אינה זוכה בחלק המת כלום. ופשוט הוא:

יא וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִמָּהֶם אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת [ו] הַצַּוָּאָה. אֲבָל נְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר זְמַן הַצַּוָּאָה אֵין לָהּ בָּהֶן חֵלֶק שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ:

יב שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. אֲבָל לֹא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אָמַר כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁלִּי. נוֹטֵל הַכּל:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר מטלטלין שלי וכו'. מפורש בפרק מי שמת (דף ק"נ) מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישי קנה חוץ מחיטי ושערי: אמר כל מטלטלין שלי וכו'. בגמרא כל מטלטלי [לפלניא] אפילו חיטי ושערי ואפילו הרחיים העליונה קנה לבד מרחיים התחתונה. ודין העבד בעיא שם אם הוא כקרקע או כמטלטלים ולא איפשיטא אבל בהלכות פשוט שהוא כמטלטלין. ומכל מקום בשלא אמר כל מטלטלין ודאי כיון שאפילו חטים ושעורים אינן בכלל כל שכן עבדים, זה דעת המחבר ז''ל:

יג וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל הַמִּטַּלְטְלִין. אֲבָל לֹא רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ:

יד אָמַר כָּל הַמִּטַּלְטֵל. נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה אמר כל המטלטלין אף רחיים התחתונה וכיוצא בה וכו'. שם בגמרא כל דמטלטל אפילו רחיים התחתונה:

טו שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כָּל הַמִּטַּלְטְלִין וְכָל הַקַּרְקָעוֹת וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים וְהַבְּהֵמָה וְהָעוֹפוֹת. וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאָר סְפָרִים הַכּל בִּכְלַל הַנְּכָסִים. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה יֵשׁ בּוֹ [ז] סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אוֹ אֵינוֹ לְפִיכָךְ אִם תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר נכסי וכו'. מפורש שם במי שמת. ודין ס''ת בעיא דלא איפשיטא שם (דף קנ"א) ובהלכות:

טז שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּכוֹרִי כָּרָאוּי לוֹ. נוֹטְלָן וְנוֹטֵל בְּכוֹרָתוֹ:

יז אָמַר בִּבְכוֹרָתוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה חֵלֶק בְּכוֹרָה נוֹטֵל רָצָה מָאתַיִם זוּז נוֹטֵל:

יח וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ. נוֹטַלְתָּן וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר בִּכְתֻבָּתָהּ יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

יט אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. אָמַר בְּחוֹבוֹ אֵין לוֹ [ח] אֶלָּא חוֹבוֹ:

מגיד משנה (טז-יט) שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי וכו' הכל עד אין לו אלא חובו. ברייתא שם בלשונה ממש סוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח). והרשב''א ז''ל כתב ובעל חוב כשאמר בתוכו לא אמרינן ידו על העליונה וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת אבל כשאמר בראוי לו אמרינן כראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר והיכא שלא אמר כראוי לו ולא בחובו בכולן ידו על העליונה ואפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובו אין אומרים דמשום חובו קאמר ומתחזי כרבית וכן נמי אין אומרים דנוטלין ונוטל את חובו אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה עכ''ל. וכן כתב רבינו שמשון ז''ל דכל היכא דלא אמר כראוי לו ולא אמר בבכורתו ידו על העליונה ועיקר:

כ שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִּתִּי. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת כָּל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת יִקַּח. אֲבָל אִם אָמַר יִקַּח בִּתִּי וּתְנוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. הֲרֵי זֶה תְּנַאי וְלֹא יִזְכֶּה בַּמָּעוֹת עַד שֶׁיִּקַּח הַבַּת:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות וכו'. מעשה פרק יו''ט שחל (ביצה דף כ') ובהלכות מבואר פ' מי שמת הדין והטעם:

כא שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז סְתָם אֶלָּא בִּכְתֻבָּתָהּ. כְּלוֹמַר תְּנוּ לָהּ מַה שֶּׁתִּהְיֶה שׁוּמָתוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז:

מגיד משנה שכ''מ שאמר תנו ארבע מאות וכו'. מסקנא בגמ' בהמקבל (דף ק"ד:) במציעא ובהלכות לא שנא אמר לכתובתה ולא שנא אמר בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתן עד דאמר הבו לה סתמא:

כב אָמַר תְּנוּ נְדוּנְיָא לְבִתִּי כָּךְ וְכָךְ בְּגָדִים כָּךְ וְכָךְ כֵּלִים. הוּזְלוּ הַבְּגָדִים וְהַכֵּלִים אַחַר כֵּן. הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז דְּמֵי הַיַּיִן לְבִתִּי וְהוּקַר הַיַּיִן הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מֵהַיַּיִן שֶׁל מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִטּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מִדְּמֵי אוֹתוֹ הַיַּיִן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לִתֵּן לוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְדָמִים וְזֶה שֶׁיִּחֲדָן כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר הַדֶּקֶל לְבִתִּי וְהִנִּיחַ שְׁנֵי חֲצָאֵי דֶּקֶל אָמְרוּ חֲכָמִים תִּטּל הַשְּׁנֵי חֲצָאִים שֶׁלָּזֶה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶּקֶל. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה כּוֹרִין וְנִמְצָא הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הַמְצַוֶּה מַחֲזִיק מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאָמְרוּ חֲכָמִים זָכָה בְּבַיִת זֶה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁכַּוָּנָתוֹ לָזֶה הָיְתָה שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן בְּעַיִן יָפָה נוֹתֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

מגיד משנה אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך וכו'. מעשה מבואר בכתובות ס''פ נערה שנתפתתה (דף נ"ד) ובהלכות, והודיענו שאין אומרים נתן לה דמי המלבושים ביום הצוואה ויש מי שכתב שאם הוקרו הפסידו ג''כ היתומים וכ''נ: וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז וכו'. ג''ז מעשה שם ושניהם בהלכות: מעשה וכו'. מעשה זה בגמרא בגיטין פ' התקבל (דף ס"ה:) ובהלכות ופירושו בו נכון: ומ''ש כדי ליפות כחו. הוא מסקנת הגמרא באותו לשון ממש. ונחלקו המפרשים ז''ל בפירושו רש''י ז''ל פירש כדי שיהיה לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרין לו שלך הוא דהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרין לו היורשין אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין לדמיו שהכל אחריות לה והחלק הראשון הודה הר''מ ז''ל באומר תנו יין שוה ארבע מאות והחמיץ קצת האוצר מראה לו החומץ. ובתוס' חלקו ואמרו שכיון שלא סיים לו מנין חביות ואפילו אמר תנו יין שוה כך אם החמיץ אינו מפסיד אלא לפי חשבון דהמקבל והיורש שותפין בדבר ואינו דומה לאומר לחבירו בית מביתי אני מוכר לך שמראהו נפול כמו שמבואר פכ''א מהל' מכירה דהתם סיים לו בית מסויים אבל כאן לא סיים לו חביות ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ולדברי הכל במעשה זה כל היין אחריות לסך שהזכיר לו ומ''מ כתבו ז''ל שאינו גובה משאר נכסים: ושוב מעשה באחד וכו'. פ' שני דייני גזילות (דף ק"ט) ופירש''י ושביק תרי פלגי דקלי שהיו לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנין לה אותם שני חצאים שיש טורח בהם יותר. ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה ע''כ. והיה אפשר לפרש שלא היה לו דקל אחר והיה הספק אם קנתה כלום אחר שאין לו דקל אחר או לא: ושוב מעשה באחד וכו'. פרק המוכר את הבית (דף ע"א) מעשה:

כג שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת. אוֹ שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכָל שַׁבָּת. נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לְהַרְעִיב אֶת בָּנָיו אֶלָּא לְזָרֵז [ט] אוֹתָם. שֶׁמָּא יַרְוִיחוּ בָּהוֹצָאָה יוֹתֵר מִדַּאי:

מגיד משנה שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל וכו'. זה הוא מסקנא דגמרא שם (דף קכ"ט) ובפ' מציאת האשה (דף ס"ט:):

כד שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר אַל תִּסְפְּדוּהוּ. אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו. [י] אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיָּחוּס עַל מָמוֹן בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּלֹא קְבוּרָה. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו:

מגיד משנה שכ''מ שאמר אל תספדוהו וכו'. מסקנא דגמרא בסנהדרין פ' נגמר הדין (דף מ"ז:): אל תקברוהו מנכסיו אין וכו'. מבואר בכתובות בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ח) ובהלכות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן