הלכות דעות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות דעות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ. הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו-יא) 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. אָמְרוּ חֲכָמִים וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמְּנַעְתּוֹ הַתּוֹרָה בִּלְבַד. וְלֹא יְהֵא אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת עַל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא דַּיֶּךָ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וּבַכְּלָל הַזֶּה אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין תָּמִיד אֵינָן בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. וְאָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אָדָם מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן צִוָּה שְׁלֹמֹה וְאָמַר (קהלת ז-טז) 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם':

כסף משנה המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"א):

לחם משנה שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"א) נקרא חוטא ואמרו שם כי האי תנא דתניא ר''א הקפר ברבי אומר מה ת''ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' והלא דברים ק''ו ומה זה שציער עצמו מן היין וכו' ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו'. ובדברי ר''ל יש שני פירושים שרש''י פי' נקרא חסיד המתענה. והתוס' פירשו נקרא חסיד מי שאינו מתענה. ורבינו סבר כפירוש התוס' ולפי זה הסוגיא שבכאן בין לשמואל בין לר''ל אין ראוי להתענות ולכך פסק רבינו כן אע''ג דבפ''ק דנדרים (דף י') אמר אביי שמעון הצדיק ור''ש ור''א הקפר כולם שיטה אחת הן וקי''ל בכל דוכתא דאין הלכה כשיטה, מ''מ הרי כתב בעל הליכות עולם דהיכא דמוכח בגמ' דהוי הלכתא הכי לא נקטינן כי האי כללא, הכא מוכח טפי מסוגיא דתעניות (דף י"א) דשמואל ור''ל אית להו כר''א הקפר ולכך פסק רבינו כן. ומכל מקום קשה לדעת רבינו דהתוספות הקשו שתי קושיות ותירצום ואין תירוצם עולה לדעת רבינו דהם הקשו דהיכי אמר בפרק קמא דתעניות דשמואל סבר דנקרא חוטא כר''א הקפר דהא איהו גופיה אמר בהחובל (דף צ"א) כשהקשו שם ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והא תניא יכול נשבע להרע וכו' אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע ותירץ שמואל באשב בתענית משמע דאשב בתענית מותר, ועוד הקשו דמסוגיא דהחובל ומסוגיא דאמר הריני נזיר מהני תלת סוגיי מוכח דר''א הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וקשה דבפ' ראשון דנזיר (דף ג') אמרינן איפכא דאמרינן התם אפילו לר''א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא ותירצו לקושיות אלו דהא דאמרינן דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמרינן הרואה סוטה בקלקולה וכו' ומ''מ קצת חטא יש מידי דהוה אמתענה תענית חלום וכו'. וידוע שאין תירוץ זה שייך לדעת רבינו שהוא סובר שהוא אסור להתענות ולפי תירוצם מצוה ומצוה יותר מן העבירה וא''כ קשו עליה התם קושיא דכתיבנא. ותו קשיא טובא דלפי הך סוגיא דהחובל משמע דלר''א הקפר דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו לית ליה ההיא ברייתא דנשבע להרע לעצמו ולא הרע דחייב דלדידיה לא שייך לומר הרעה רשות דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ואם כן הוא דפסק כאן כר''א הקפר איך כתב בפ''ה מהל' שבועות נשבע להרע כגון שנשבע שיחבול בעצמו אפ''ה שאינו רשאי שבועה חלה עליו וגם שם לא הונח לי שכתב אע''פ שאינו רשאי דא''כ הם דברים סותרים כפי הנראה מסוגיא דהחובל דמאן דאית ליה אינו רשאי אית ליה פטור כדכתיבנא. ונראה לתרץ דרבינו משום דקשיא ליה הני תלתא סוגיי דמוכחי דנזיר טהור עבד איסורא לר''א הקפר וסוגיא דפ''ק דנזיר מוכח בהפך כדכתיבנא לכך הוצרך לתרץ דנהי דר''א הקפר אפילו בנזיר טהור קמיירי ולא בנזיר טמא דוקא דעיקר קרא איירי ביה הוי האיסור דאורייתא אבל בנזיר טהור דלא מפורש בקרא אע''ג דאיהו קאמר דלא נקט קרא טמא אלא משום דשנה בחטא מכל מקום כיון דאינו מפורש בהדיא בכתוב הוי מדרבנן והך דקאמר דנקט טמא משום דשנה בחטא אסמכתא בעלמא הוא דאיסור תורה אינו אלא בנזיר טמא, ובהכי מתרצי הני סוגיי. דסוגיא דמשמע דר''א הקפר הוי אפילו בנזיר טהור הוי מדרבנן ואסמכתא בעלמא. וסוגיא דפרק מי שאמר (דף י"ט) הריני נזיר דקאמר ור' ישמעאל סבר כר''א הקפר אע''ג דרבי ישמעאל מדאורייתא קאמר דהא מביא חטאת התם נמי בנטמא מיירי כדאמרינן התם וההיא סוגיא דפ''ק דנזיר דאמרה דר''א לא אמר בנזיר טהור הוא דמדאורייתא לא עבד איסורא אלא מדרבנן והשתא אתי שפיר קושיא דשמואל לדשמואל דמאי דאמר שמואל בפ''ק דתעניות דנקרא חוטא היינו מדרבנן ולהכי קאמר בסוגיא דהחובל דחייל עליה שבועה משום דהוי מדרבנן ושבועה חלה על דבר דרבנן וסוגיא דפרקא קמא דנזיר דקאמר דמקרי נאה אע''ג דמדרבנן עבד איסורא מ''מ כיון דמדאורייתא לא עבד איסורא קרי ליה נאה וכי תימא אמאי לא שני שמואל דבחבלה ממש איירי ומתני' דקאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו הוי מדרבנן וברייתא דקאמר דהוי רשות הוי מדאורייתא דברייתא אקרא קאי ואע''ג דמדרבנן הוי איסורא לא איכפת לן דהא למאי דמוקי שמואל ביושב בתענית איכא נמי איסורא דרבנן י''ל דסבר שמואל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מן התורה ודוקא בתענית הוא דאמרינן דהוי דרבנן משום דעיקר קרא לא איירי אלא בנזיר טמא כדכתיבנא אבל חבלה אסורה משום בל תשחית או מואך את דמכם כו' דלא ס''ל הני דחויי דדחו בגמ' ודלמא קטלא שאני ודלמא בגדים שאני וכו'. אך קשה דלפי המסקנא דהחובל משמע דר''א הקפר לית ליה ההיא ברייתא דהרעה רשות כדכתיבנא אלא קאמר תנאי היא והא לפי מאי דכתיבנא אתיא כר''א דר''א מדרבנן קאמר בנזיר טהור ואינו נשמע לחבלה מדרבנן דמכל הני קראי דלעיל לא שמעינן חבלה כדדחי לעיל וכיון שכן מצי אתי ברייתא דהרעה רשות כוותיה דהוי מן התורה דהא לתרץ דברי הרמב''ם דפסק כר''א הקפר כאן ושם פסק כברייתא. ועוד דשם כתב בהדיא אע''פ שאינו רשאי צריכין אנו לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן חייל שבועה ומאי דאינו רשאי אינו אלא מדרבנן ויצא לו משום דחבלה לא נפקא לן אלא מנזיר טהור לפי המסקנה דהחובל. וכבר ביארנו מהכרח הסוגיות דהוי מדרבנן. לכך נ''ל לומר דרך זה באופן אחר לתרץ קושיא זו. דודאי דאיסור נזיר טהור אינו אלא מדרבנן מהכרח הסוגיות כדכתיבנא אבל מ''מ משמע לגמרא דאע''ג דהרעה רשות אקרא קאי מ''מ משמע ליה לשון הברייתא דומה להטבה ממש מה הטבה רשות אפילו מדרבנן ואע''פ דהדרשא שייכא אפילו שיהא אסור מדרבנן מ''מ מלשון הברייתא משמע דאית ליה דאפילו מדרבנן מותר מדקאמר רשות והוי דומה הרשות דקאמר גבי הטבה. ושמואל דתירץ דאשב בתענית לאו דמוקי ברייתא כר''א הקפר דכיון דלר''א הקפר איכא איסורא מדרבנן לא אתי שפיר לישנא דברייתא דקאמרה רשות דמשמע רשות לגמרי אלא הכונה לומר באשב בתענית וברייתא אתי כר''א דפליג על ר''א הקפר וס''ל דאיקרי קדוש ושמואל לא ס''ל כברייתא אלא כר''א הקפר. והשתא אתי שפיר דקאמרה סוגיא דהחובל דר''א הקפר פליג על הברייתא לא לענין דינא דברייתא דאפילו ר''א מודה ליה אלא משום דנקט ברייתא רשות. ורבינו פסק כר''א הקפר ואפ''ה פסק כדינא דברייתא דאין סותרים כדכתיבנא וזהו שכתב אע''פ שאינו רשאי כלומר אע''פ שאינו רשאי מדרבנן מ''מ שבועה חלה עליו. זה נ''ל טעם נכון לישב דברי רבינו. אח''כ ראיתי להר''ן שכתב בפ' שבועות שתים בתרא גבי ברייתא נשבע להרע לעצמו ולא הרע, נראה דאע''ג דבפרק החובל (דף צ"א) אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו שבועה וכו'. וכן כתב בתשובה הביאה הרב''י סימן רל''ט וז''ל ומה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וזה לי ימים חפשתי דבר זה ומצאתי סעד לדברי מדברי הרמב''ם והארכתי בזה בפ' שבועות שתים בתרא, ע''כ. ולדידיה ודאי דאתי שפיר קושיא דשמואל אדשמואל דאע''ג דשמואל אית ליה מדרשא דרבי אלעזר הקפר דנזיר טהור אסור מ''מ תירץ בפרק החובל באשב בתענית דמילתא דאתיא מדרשא שבועה חלה עליו. נמצא דלפי האמת נמי לרבי אלעזר הקפר דס''ל דנזיר עבד איסורא וה''ה לחובל בעצמו כיון דאתיא מדרשא חייל עליה שבועה ואתיא ברייתא כוותיה ואולי מכח קושיא דשמואל אדשמואל נפקא ליה הא. ועם זה נמצאו דברי רבינו על נכון. אך קשה מה שהקשינו דמסוגיא דהחובל משמע דר' אלעזר הקפר לית ליה ההיא ברייתא דקאמר אלא תנאי היא ומהדר לאשכוחי תנא דפליג ומשכח במסקנא רבי אלעזר הקפר משמע דברייתא לאו כוותיה אתיא אם לא שנאמר בדוחק דנהי דלפי מאי דס''ד הוה אמרינן תנאי היא אבל לפי מאי דאמרינן אלא רבי אלעזר הקפר לא צריכנא לתנאי אלא ברייתא כוותיה אתיא וזה דוחק גדול. ועוד קשה אסוגיי דפליגי אהדדי גבי נזיר טהור ועם מה שפירשתי בדברי רבינו אתי שפיר הכל:

ב צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֵמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר. לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד. אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה [א] אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים. וְלֹא יֹאכַל דְּבָרִים הָרָעִים לַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִים לַחֵךְ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה בְּשָׂרוֹ חַם לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא דְּבַשׁ וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה דֶּרֶךְ מָשָׁל (משלי כה-כז) 'אָכל דְּבַשׁ' וְגוֹ'. וְשׁוֹתֶה מֵי הָעֳלָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַר שֶׁנִּמְצָא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ רְפוּאָה בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא וְיַעֲמֹד שָׁלֵם. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִחְיוֹת אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. * וְכֵן כְּשֶׁיִּבְעל לֹא יִבְעל אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וּכְדֵי לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע. לְפִיכָךְ אֵינוֹ בּוֹעֵל כָּל זְמַן שֶׁיִּתְאַוֶּה אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ [ב] לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע כְּמוֹ דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה אוֹ לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע:

ההראב"ד וכן כשיבעול וכו'. א''א וכן למצות העונה אם היא מקפדת:

כסף משנה צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ''ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב:

ג הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות ב-יב) 'וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם'. וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי ג-ו) 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן