הלכות גרושין - פרק תשיעי כד-מא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק תשיעי כד-מא - היד החזקה לרמב"ם

כד הֲרֵי שֶׁאֵחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהֶן לְאַחַר הַחֹדֶשׁ וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

מגיד משנה (כג-כד) אמר להם כתבו וכו'. שם (דף ע"ז) ת''ר לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת ושאלו לאחר שבת מאי ופשיטו חד בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וה' ומעלי שבתא קמי שבתא ע''כ, וזה פירושה לפי הנראה מדברי רבינו אמר לאחר שבוע אין כותבין אלא תוך שנת אחר השבוע [שהוא שנה ח'] ולא בתשיעית אבל ודאי תיכף אחר שביעית כותבין כל שמינית. ובאומר לאחר שנה כותבין מיד בתוך חדש ראשון משנה שניה וכן באומר לאחר חדש. וזהו שכתב רבינו אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע וכתב כותבין מאחר יום השבת עד סוף יום ג'. וקצת קשה לי לזה מ''ש כתבו ונתנו לה לאחר שני שבתות מחדש שני ולפי זה היה לו לומר לאחר שבת ראשונה מחדש השני. ורש''י ז''ל מפרשה באומר אם לא באתי וכן כתב לאחר שבוע זו ממתינין לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע עכ''ל. ושם בגמרא אמרו תניא רבי אומר לאחר הרגל ל' יום ואמרו דלית הלכתא כוותיה ופירש''י ז''ל אם לא בא אחר הרגל צריך להמתין עד ל' עכ''ל. ורבינו לא כתב דין אחר הרגל לפי שלא נתבאר בגמ' כמה הוא קרוי אחר הרגל:

כסף משנה ועל מ''ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב' יש לתמוה שלא ה''ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה''ה. ונ''ל לדחוק ולומר דה''ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני:

כה נִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁאָמַר לָהֶן לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם הַגֵּט שֶׁנָּתַן לָהּ לְיָדָהּ כְּשֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ נִפְסַל הַגֵּט שֶׁמָּא בָּעַל. קַל וָחֹמֶר לָזֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב. וְאִם כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה נתייחד עמה וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא ורבינו הוציאו מדין ק''ו כמ''ש. ויש מן האחרונים ז''ל חולקין עליו והרמב''ן כתב נראה שאם אמר לעדים כתובו ונתייחד אחר כך עמה והן אחרו וכתבו אם משנכתב זמנו לא נתייחד עמה הרי זה גט כשר שאין כאן לחוש משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא נתברר לי דברי הרב רבינו משה ז''ל שאמר נתייחד עמה ואחר שאמר להם וכו' וק''ו הדברים וכו' ואין ק''ו זה כלום ואזלינן בתר טעמא. ואפשר שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס ומדינא ודאי דיש לחוש שמא פייס אלא אם כן אמר נאמנת עלי שלא פייסתי עד כאן בפרק כל הגט. ובאמת שכוונת רבינו אין לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שהרי כתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט ויתבאר בדבריו פרק י' שכ''מ שכתב הוא אינו גט ר''ל שאינה מגורשת כלל. ויש לדון בדבריו ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון שהרי כשנתייחד עמה אחר נתינת הגט אפילו בעדים כיון שלא ראינו שבא עליה אינה אלא ספק אשת איש כנזכר פרק עשירי וכאן היאך דן אותה בודאי אשת איש כנזכר הואיל ומדין קל וחומר הוא למד ובודאי שדעתו היה ללמוד פסול הגט מדין קל וחומר ובטולו מן הסברא שהוא סבור שכל שנתייחד אחר האמירה הרי הוא כאילו ביטל בפירוש שליחותם דודאי חזר בו ואינו רוצה לגרשה ואע''ג דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כנזכר פ''ו כיון שעשה מעשה שנתייחד עמה בטל השליחות לגמרי ולא דמי לגט ישן דאם נתגרשה בו תנשא כנזכר פ''ג דהתם הוא עצמו עשה מעשה הכתיבה אחר היחוד אבל כאן שאחר שנתייחד לא עשה כלום כבר נתבטל שליחותם ואין במעשיהם כלום זהו דעתו ז''ל. ובעטור כתוב וחזינא להו לרבוואתא דכ''מ שנתייחד עמה בטל הגט לגמרי וצריכה גט שני עכ''ל. ואפשר שכוונת הגאונים ז''ל הוא על הדרך שהזכיר רבינו ז''ל כאן והרשב''א הסכים בפרק הזורק לדעת הרמב''ן ז''ל שכתבתי למעלה שאין הגט בטל אלא פסול משום חשש פיוס:

כסף משנה נתייחד עמה וכו' וק''ו הדברים וכו'. כתב הר''ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק''ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב''ן ז''ל עכ''ל וכבר הזכיר זה ה''ה:

לחם משנה נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וכו'. על מ''ש ה''ה בשם הרמב''ן קשה דלמה שפירש מתחלה בדברי רבינו דטעמא משום גט ישן קשה טובא דהא הק''ו לא הוי הכי דהא אמר ק''ו הדברים אם הגט שניתן לידה חיישינן שמא בעל והא ודאי לא הוי הך טעמא אלא משום דשמא בעל לשם קדושין דאי משום גט ישן ופירוש שמא בעל ויאמרו גיטה קודם לבנה זה אי אפשר דאינו נקרא גט ישן אלא שנתייחד בין כתיבה לנתינה אבל אחר שניתן הגט לידה לא מיקרי גט ישן. וכן לפירוש בתרא שכתב ואפשר שלא כיון הרב אלא ליחוש לפייס ומדינא ודאי דיש לחוש וכו' קשה דהא הק''ו הוא דהתם אמרינן שמא בעל לשם קדושין ומה ענין לכאן ועוד דהכא דהחששא היא שמא בטל ל''ל נתייחד וכו'. ונראה דכעין קושיא זו ג''כ איתא על דברי ה''ה ז''ל שדעתו ללמוד פסול הגט מק''ו וביטולו מן הסברא דאיך קאמר רבינו ק''ו מהתם הא התם טעמא משום שמא בעל לשם קדושין והכא הוי פסול משום דביטל הגט דכיון שנתייחד ביטל. ונראה לתרץ לדעת ה''ה ז''ל דהפיסול למדנו דכיון דהתם משום חששא דשמא בעל לשם קדושין הוי ספק קדושין ק''ו הכא דמהך טעמא גופיה דשמא בעל לשם קידושין הוי ספק אשת איש וביטולו מן הסברא כלומר עוד יש טעם אחר נוסף כאן מה שאין שם דמהאי טעמא ראוי לבטלו ולומר שאינו גט מפני שכיון שנתייחד בטל ואילו לא היה לו לרבינו הק''ו שלמד ממנו דלפחות כאן הוי ספיקא לא היה אומר מכח הסברא דאינו גט אבל השתא דמכח הק''ו הוי ספק אהני ליה סברא לומר דאינו גט. ומה שאמר ה''ה שכוונת רבינו בכאן אינו לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת קשה דאי אמרינן דטעמא הוי משום פייס לא הוי אלא פסול מדרבנן ולא ספק כדקאמר רבינו לעיל בזה הפרק. וכבר היה אפשר לומר דמה שאמר ה''ה ולהיותה ספק וכו' הוא כמו או להיותה והכי קאמר אין כוונת רבינו בכאן שנחוש לפייס דהיינו ביטל ולא גם כן לומר דבעל לשם קדושין ותהיה ספק שהרי כתב וכו' אבל זה הוא דוחק. לכך נראה לומר ודאי דכוונתו לומר דאע''ג דבפיוס בעלמא הוי פיסול מדרבנן הך פיוס דהכא דנתייחד עמה הוא קרוב לודאי שביטלו. ונראה ודאי דשאני הך דהכא מדעלמא דהא לפי האמת אהני הך טעמא הכא לומר שאינו גט לז''א דאם היינו יכולים לומר דמה שאמר כאן רבינו הוא דהוי ספק מגורשת ומטעמא דפייס ויש כאן לחלק בההיא מדעלמא מטעם היחוד ודאי דהיא מתורצת הקושיא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא שזה אי אפשר ממ''ש רבינו אינו גט לכך נראה ודאי דחילוק דנתייחד עושהו דאינו גט משום דודאי ביטל. זה היה נראה לתרץ לדעת ה''ה ואין זה מספיק לשאר הקושיות אלא שיש להקשות על מה שכתבתי דהוא ודאי בדותא היא דאיך נלמוד מהתם דכי היכי דהתם אמרינן דשמא בעל לשם קדושין אמרינן הכא שמא בעל לשם קדושין הא התם אמרינן הכי משום דכבר נתן הגט והיא מגורשת וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך אמרינן דבעל לשם קדושין אבל הכא דעדיין לא נכתב הגט אין כאן בעילתו בעילת זנות וא''כ היכי אמרי' דבעל לשם קדושין ועוד כיון דעדיין לא גירש למה לו לבעול לשם קידושין יבטל הגט לחודיה וסגי. לכך נראה ודאי דטעמא דבעל לשם קדושין לא שייך כאן אלא הכא טעמא הוא דאי אמרינן בעל ודאי ביטל הגט דכיון דעשה מעשה הביאה שהיא חבה גדולה ביטל הגט וזאת הסברא לא הוצרך רבינו להביאה בדרך ק''ו דפשוטה היא אלא מה שהביא דרך ק''ו הוא דמי יאמר לנו כאן דבעל עד שנאמר שבשביל כך ביטל הגט לכך אמר דהשתא דהתם אמרינן שמא בעל כ''ש הכא שלא נכתב דאמרינן שמא בעל וכיון דבעל ביטל ועל זה הקשה ה''ה דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא התם אי הוי ספק אם בעל הכא נמי הוי ספק ואימור שלא בעל ולא ביטל הגט לכך תירץ ה''ה דענין ספק הבעילה למד רבינו מק''ו ובשביל כך הוא פסול אבל ענין הביטול ודאי למדו מן הסברא דכיון דיש לו שרש מן הקל וחומר דאימור דבעל וביטל לכך האריך עצמו יותר ואמר שהוא בטל לגמרי ואם לאו הכי לא היה די הסברא לבטל הגט. ועם זה יתיישבו דברי הרמב''ן דלעולם הרמב''ן הבין בדברי רבינו דלא רצה להוכיח אלא ענין הבעילה אבל שהבעילה פוסלת כאן זה לא רצה ללמוד דודאי דאין טעם פיסול הבעילה כאן כמו שם דליכא למימר הכא בעל לשם קידושין בדברים כמו התם אלא טעם פיסול הבעילה לפי' קמא דהרמב''ן הוא פשוט לרבינו שהוא משום גט ישן דכיון דלמד ספק הבעילה מהתם א''כ יש לחוש כאן לגט ישן ודחה זה הפירוש ואמר ועוד פירש פירוש שני, דומה למה שכתב ה''ה דרבינו למד ענין ספק הבעילה מהתם וכיון דהכא אמרינן דבעל ודאי דביטל וזו היא החששא דפייס שכתב הרמב''ן כלומר אימור שמא בעל וכיון דבעל ודאי ביטל או דילמא לא בעל וה''ה הסכים לפירוש הרמב''ן אלא שהקשה שאין הדבר כמו שנשמע מדבריו של הרמב''ן שכוונת רבינו לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שכיון שכתב שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס משמע דהיא חששא בעלמא ולפ''ז אתי שפיר מה שאמר ה''ה ולהיותה ספק מגורשת דאי בעלמא לא אמרינן ספק הוי משום דאין שם יחוד אבל כאן דיש יחוד יש ספק דבעילה מק''ו מהתם וכיון דיש ספק דבעילה ובבעל ביטל ודאי לכך הוי ספק מגורשת ולזה כתב ה''ה שאין כוונת רבינו כן אם [כך] דיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא שרבינו הוכיח הפיסול מק''ו והביטול מן הסברא כדפרישית:

כו אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם כִּתְבוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּמַעֲמַד כֻּלָּם:

מגיד משנה אמר לעשרה וכו' אחד כותב וכו'. ברייתא כלשונה בסוף פרק התקבל (דף ס"ז:):

כז אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם מֵהֶן חוֹתְמִין וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתְנוֹ לָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכּוֹתֵב [ז] אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ וְהוּא הַשָּׁלִיחַ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ [ח] הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אָמַר לָהֶן * כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ כֻּלָּם חוֹתְמִין. וְאִם מְנָאָן בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵּין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָן וְאָמַר לָהֶן חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהֶן כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִין בַּתְּחִלָּה הֵן מִשּׁוּם עֵדִים וְהַשְּׁאָר מִשּׁוּם תְּנַאי. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִין אוֹ חָתְמוּ זֶה הַיּוֹם [ט] וְזֶה לְמָחָר אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. מֵת אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם חֲתִימָה הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. הָיָה אֶחָד מִשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים פָּסוּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֵד פָּסוּל כָּשֵׁר בְּעֵדוּת שְׁאָר שְׁטָרוֹת בְּעֵת שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים רַבִּים וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ בְּגֵט שֶׁעֵדָיו רַבִּים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי מְסִירָה הֵן הָעִקָּר:

מגיד משנה אמר לעשרה וכו'. שם (דף ס"ו:) במשנה אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. ומה שכתב רבינו ואפילו היה הכותב אחד משני העדים וכו' זהו חתם סופר ועד שהוא כשר לדעת רבינו והגאונים וכבר הארכתי בזה פרק שני ושם כתבתי שיש חוששין בזה: אמר להם וכו'. שם במשנה: ואם מנאן וכו'. ובגמרא (דף ס"ז:) איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן משום ר''א דמן רומא אמר מנה הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא במנה כלהו והא במנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, ומפני שלא נתבאר בגמרא באי זה צד הוא ככולכם אם במונה כולם אם במונה מקצתם כתב רבינו דבכל גוונא הוא כאומר כולכם. ובירושלמי אמרו המונה הרי הוא ככולכם. ומ''ש רבינו ושנים שחותמין וכו'. פרק המביא תניין (דף י"ח:) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב''ל אמר כולם משום עדים ואוקימנא לה דאמר כולכם מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה [ימים מ''ד משום תנאי כשר ומ''ד משום עדים פסול] אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מאן דאמר משום תנאי כשר [ומאן דאמר משום עדים פסול] וידוע שהלכה כרבי יוחנן: מת אחד מהן. במשנה פרק התקבל (דף ס"ו:): היה אחד משנים וכו'. שם פרק המביא (דף י"ח:) אי חתום בתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר תנאי הוא אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי [בקיום] שטרות דעלמא ופסק רבינו כלישנא בתרא ופי' דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא שמא יאמרו עד פסול כשר לעדות שאר שטרות בעת שיהיו העדים רבים. ופרק חמישי מהלכות עדות כתב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע''פ שהעד החותם מתחלה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר עכ''ל. ומכאן אתה למד שכוונת רבינו בכאן הוא מ''ש הר''א ז''ל בהשגות וכן כתוב שם א''א נ''ל שיש כאן שבוש ואולי יאמר וכו' בודאי שזו היא כוונת רבינו והוא פירוש למה שנזכר כאן בגמ' ונתן טעם הוא מפני מה אנו אומרין כן בגט ולא בשאר שטרות לפי שעיקר הגט הוא בעידי מסירה ואפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים כנזכר פרק ראשון מה שאין כן בשאר שטרות. ואין לומר שרבינו סבור שלא הוכשרו עדי מסירה אלא בגיטין אבל שאר שטרות אם אין שם עדים חתומין בהן אפילו נתנן בפני עדים אינן כלום שהרי פרק י''א מהלכות מלוה ולוה הכשירן אלא ודאי כונתו שאין עדי מסירה עיקר בשאר שטרות כמו בגיטין ודין שאר שטרות החתומים בהן כשרין ופסולין יתבאר פרק חמישי מהלכות עדות:

כסף משנה אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו. בפ' התקבל (דף ס"ו:) אמרינן דמאן דס''ל דאומר אמרו כשר ס''ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס''ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ''ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר''ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א''כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה''ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס''ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ''ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר''י ז''ל ולדבריו הסכים הרמב''ן ז''ל עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ''מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ''כ ההגהות:

לחם משנה ולא הכשירו בגט שעדיו רבים וכו'. הרב ב''י בסימן ק''כ כתב כאן ב' פירושים ואומר אני פי' שלישי מסכים לפי' השני דמה שאמר ולא הכשירוהו רוצה לומר אמאי לא יהיה כשאר שטרות ויהיה גט בטל מן התורה כי היכי דאשאר שטרות כשישבו כולן לחתום הוא בטול לזה תירץ דאינו כשר מן התורה אלא מפני שעדי מסירה עיקר והטור כתב שם בשם הרמ''ה לכתחלה אין לקרוב וכו' וכתב שם הרב ב''י ליישב דבריו ויש ליישבם בדרך קל וחומר דהוא סבור דחתומים בתחילה עיקר והוא פוסק כמ''ד דחתום בתחלה קרוב ופסול פסול אבל בסוף בדיעבד כשר אבל לכתחלה אין יכול לעשות כן. ויצא לו כן ממה שאמרו שם א''נ כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דלמ''ד משום תנאי כשר אפושי במחלוקת לא מפשינן וע''כ לא פליגי אלא בדיעבד אבל לכתחלה כ''ע מודו דפסול ובהכי אתי שפיר לישנא דאמר לה פסול דמשמע דלפירוש שאמרנו אתי שפיר ולא לפירוש קמא שמגומגם אצלי קצת דלכאורה דחוק באחרון כמו בראשון:

כח תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אִם לִכְתִיבָה אוֹמֵר לָהֶן כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכֵן לְהוֹלָכָה כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ. וְאִם לַחֲתִימָה יֹאמַר לָהֶן כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה וְיִתְּנוּ לְאִשְׁתִּי:

מגיד משנה תקנו חכמים. בגמרא בסוף פרק התקבל:

כט וְלָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לְרַבִּים כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ. אִם תֹּאמַר חוֹתְמִין זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה שֶׁמָּא יָעִידוּ שְׁנַיִם וְתִטּל הַגֵּט בְּיָדָהּ וְתַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר הֵעִידוּ בּוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי:

מגיד משנה ולמה אמרו חכמים. כבר הזכיר רבינו פרק ראשון שאין עדי הגט חותמין זה בלא זה וכאן באר הטעם הנזכר בגמרא פרק קמא (דף י':) כמו שכתבתי שם:

ל אָמַר לִשְׁלֹשָׁה שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ וְהָיָה בָּהֶן אָב וּבְנוֹ בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאֶחָד בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאֶחָד הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב:

מגיד משנה אמר לשלשה שנים מכם וכו'. בפרק התקבל (גיטין דף ס"ג) מעשה ופסק הלכה בגמ' שם:

לא אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיּוֹלִיךְ לְאִשְׁתִּי. אוֹ תְּנוּ לְשָׁלִיחַ שֶׁיּוֹלִיךְ לָהּ. אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנֵיהֶם חוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַשָּׁלִיחַ. וְאִם הוֹלִיכוּ הֵן בְּעַצְמָן וְנָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט שֶׁלֹּא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִין לְגֵרוּשִׁין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ. יִטְּלוּ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וְיִתְּנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶן אוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ בְּגֵט זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁהָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶן:

מגיד משנה אמר לשנים וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו פרק כל הגט (דף כ"ט:) בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו וכו' ומסקנא דגמרא שם לפי גירסת רבינו שהראשון הוא שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול הוא עצמו ולא אחר תחתיו לגרשה אלא אותו שהזכיר הבעל כמ''ש למטה נתן לו הגט ואמר לו הולך גט זה לאשתי ואמר איני מכירה וכו' וכן כתבו בהלכות וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח ע''כ. ומשם למד רבינו דין זה שכתב כאן. ומה שכתב כיצד יעשה פשוט הוא שזו תקנתן ואין בה משום חשש. ומה שכתב ורבותי הורו בגט זה דבר שאינו נראה וכו'. כמדומה לי שנתכוון על מ''ש ההלכות פרק התקבל אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו וכו' וכבר הזכרתי בעיא זו בפרק שני ושם כתוב בהלכות ותיקו דאיסורא לחומרא הילכך לא מצו אינהו למהוי שלוחין דהולכה דחיישינן דילמא סלוקי סליק להו הרי שעשו דין זה שכתב רבינו בכאן ספק מגורשת והוא סבור אינו גט והבעיא ההיא דרך אחרת יש לה וכבר בארתיה בארוכה בפ''ב:

לחם משנה אמר לשנים כתבו [וחתמו] ותנו (גט זה) לפלוני וכו' ורבותי הורו בגט זה וכו'. כתב ה''ה שכמדומה לו שנתכוון על פירוש ההלכות שלפי מה שפירשו אותן הבעיות נראה דהדין זה שכתב רבינו הוא ספק מגורשת. וקשה לדעת ההלכות הא כיון דפסק בההיא דשליח שלא ניתן לגירושין דלא משוי שליח הא נמי שליח שלא ניתן לגירושין וי''ל דההלכות סוברים דהכא שליח שניתן לגירושין הוא אלא משום טירחא דידהו חייש ואי בעי למיטרח ולהביאו לאשה שפיר דמי אבל התם גבי אבא בר מניומי הא בפירוש א''ל שהוא לא יהיה שליח לגירושין מפני שאמר לו שאינו מכירה ואמר לו שיתנהו לאבא בר מניומי. ומ''מ אם נתכוון רבינו לפירוש ההלכות קשה קצת מה שאמר מפני שבוש שהיה בנוסחאות וכו' דאין שבוש בנוסחא אלא פירוש אחר שפירש בבעיות ואם אמר על ההיא דאבא בר מניומי דיש גירסאות חלוקות הא ההלכות מודו שם לגירסת רבינו ואין לנו פירוש אחר דא''ש כיון דכתב שיש שבוש בנוסחאות:

לב אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי. כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לַבַּעַל בְּלֹא עֵדִים וּנְטָלוֹ הַבַּעַל וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לְהַתִּיר הָעֶרְוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד אֶלָּא מִפְּנֵי כְּתַב הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ עַל הַגֵּט שֶׁהֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם. וְאִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁגֵּט זֶה הַבַּעַל נְתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ לְגָרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה אמר לסופר כתוב לי גט וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות מתחלפות והנוסחא הנכונה כך היא כתבו ונתנו לבעל וכו' (עיין בפנים) זו היא הנוסחא האמיתית והטעם בזה הוא מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אינו צריך למנותו בפני עדים כנזכר פ''ו ומ''מ דוקא כשהגט חתום כמו שכתב רבינו אבל כשאינו חתום ה''ל ספק מינהו שליח ספק לא מינהו ואפילו יודה הבעל הויא לה ספק מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר פי''ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ספק מגורשת אבל כשיש שם עדים על השליחות ונתנו לה השליח בפני עדים הויא לה ודאי מגורשת שכבר נתבאר פ''א שאין עדי חתימה מעכבין בגט כל שנתנו לה בפני עדים וכאן כיון שיש ב' עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת כשנתנו לה השליח בעדים וזה ברור:

לג הָאוֹמֵר לְשָׁלִיחַ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. אָמַר אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּבַּיִת וּנְתָנוֹ לָהּ בָּעֲלִיָּה. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיָמִין וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל. תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן אֵינוֹ גֵּט. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עַל עַצְמוֹ שֶׁל יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה האומר לשליח תן גט זה וכו'. משנה פ' התקבל (דף ס"ה): אל תתנהו לה. פרק כל הגט (דף כ"ט) בסוגיא מבוארת: תנהו לה. תוספתא:

לד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הָבֵא לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר:

מגיד משנה וכן האשה. במשנה פרק התקבל (שם ס"ה) ופשוט הוא שאף באשה אם אמרה לו הרי הוא במקום פלוני שאינה אלא מראה מקום היא לו וכדין הבעל: הבא לי גיטי ממקום פלוני. משנה שם כתבתיה פ''ו ובארתי שם הטעם. ובספרים שלנו כתוב במשנה הבא לי גיטי ממקום פלוני ורבינו הוא גורס למקום פלוני וב' הדברים אמת מן הטעם שכתבתי פ''ו:

לה הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַתְּ הוֹלֵךְ וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר וְיָצָאת הָאִשָּׁה לִקְרַאת הַשָּׁלִיחַ וְנָתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה האומר לשלוחו. משנה ובגמ' פרק התקבל (דף ס"ב) ופרק כל הגט (דף כ"ט) ואוקמוה בגמרא שם ונחלקו הגאונים בפסק הלכה ודעת ההלכות נוטה לדברי מי שפסק דבין אמר לו הולך בין אמר לו את הולך אם לא חלה אינו משלחו ביד אחר ואם חלה או נאנס ה''ז משלחו ביד אחר וכ''נ מדברי הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכבר נתבאר פ''ז שאף השליח השני יכול למנות אחר תחתיו והוא שחלה או נאנס: ואם אמר לו טול. במשנה שם (כ"ט) ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ובגמרא מחלוקת ר''י ור' שמעון בן לקיש ואמרו שם דכ''ע היכא (דאמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה ושלח השליח גט זה ביד אחר והלך אותו האחר) ונפקא אתתא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלא מיניה גיטא כ''ע לא פליגי דגיטא מעליא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ (פלוני) והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב גיטה והדר שקיל מינה חפץ ר''י פוסל בו וכל שכן בשלוחו ר''ל מכשיר בשלוחו וכל שכן בו ע''כ בהלכות מכוונת הגמרא. וידוע שהלכה כרבי יוחנן ונתבארו דברי רבינו:

לו נָתַן לָהּ הַגֵּט תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה הַחֵפֶץ אֲפִלּוּ מִיַּד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דִּבְרֵי הַבַּעַל בְּדָבָר שֶׁסְּתָם בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הַבַּעַל אָמַר לוֹ טֹל הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְתֵן לָהּ הַגֵּט וְהוּא נָתַן וְאַחַר כָּךְ נָטַל:

לז אָמַר לוֹ תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה גֵּט בֵּין שֶׁנָּתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסּוֹף:

מגיד משנה אמר לו תן לה הגט. ממה שאמרו כי פליגי היכא דאמר לו שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא למד רבינו שאפילו רבי יוחנן לא נחלק אלא בשהקדים הבעל בדבורו לקיחת החפץ לנתינת הגט אבל כשהקדים נתינת הגט ללקיחת החפץ אפילו רבי יוחנן מודה דאי לא לשמעינן רבותא אליבא דרבי יוחנן דהילכתא כותיה. ויש מן המפרשים סבורים כדעתו אבל הרמב''ן ז''ל כתב כי פליגי היכא דאמר ליה. וכך פירושו דה''ה נמי אי אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דק''ל לתקוני שדרתיך לא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא הכא לא נחת לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ''ע היכא דאמר ליה הב לה גיטא ושקול חפצא גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקוני שדרתיך תליא כנ''ל. ויש מחלקים בזה בין זוזי דשטרא לגיטא וחפץ ואינו מתחוור עכ''ל. והדין ההוא מזוזי ושטרא כבר נתבאר בדברי רבינו פ''א מהלכות שלוחין ושותפין אבל כאן שכבר קבל החפץ בסוף אע''פ שלא קבלו קודם נתינת הגט כיון שהבעל לא הקדימו בדבריו ה''ז גט, זה דעתו ז''ל. ונ''ל טעם לחלק ביניהם דכל שהבעל לא הקפיד אין לשליח להקפיד דמה יועיל לה קבלת הגט אם לא תתן לו החפץ והרי אינה מגורשת בקבלתו אלא א''כ נתנה החפץ מה שאין כן בזוזי ושטרא אבל כשהבעל הקדים לקיחת החפץ לנתינת הגט אע''פ שלא היה צריך להקפיד בזה כיון שהקפיד קפידתו קפידא וזהו שאמרו שם במלתיה דרבי יוחנן נעשה כאומר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה בימין וגירשה בשמאל לומר שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידתו קפידא ואע''פ שרבינו כתב למעלה בסמוך בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו. מ''ש נ''ל נכון. ואפשר שכוונת רבינו הוא לומר שסתם בני אדם מקפידין על כיוצא בזה בעלמא כך נ''ל:

לח נָתַן לְשָׁלִיחַ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא אַתָּה וּנְתָנוֹ לְאַחֵר וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אַתָּה תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי וְהוּא יִתְּנֵהוּ לָהּ וּנְתָנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט. לְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין:

מגיד משנה נתן לשליח הגט וכו'. זה פשוט ונלמד מדין האומר אל תתנהו לה אלא במקום פלוני הנזכר למעלה: וכן אם אמר לו כו'. ג''ז פשוט ונלמד מהדין שיתבאר בסמוך וכ''ש הוא:

לט נָתַן לוֹ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ אֵינִי מַכִּירָהּ. אָמַר לוֹ הַבַּעַל תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי [י] הוּא מַכִּירָהּ. הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתָּן לְגֵרוּשִׁין וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַגֵּט אֶלָּא לִפְלוֹנִי שֶׁאָמַר הַבַּעַל וְאוֹתוֹ הַפְּלוֹנִי הוּא שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוּא שֶׁמּוֹלִיכוֹ לָהּ אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס:

מגיד משנה נתן לו את הגט. פרק כל הגט (דף כ"ט:) ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו כו' ושם נתחלפו הגרסאות וכבר כתבתי למעלה שגרסת רבינו היא כגרסת ההלכות דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה כלישנא בתרא דגמרא דכי ה''ג אין הראשון יכול לגרשה אבל לפי גרסת ר''ח יכול הוא לגרשה. וכתב רשב''א ומיהו אנן כחומרי הגרסאות נקטינן והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן שאינו עושה שליח אחר תחתיו עכ''ל. ולפי דבריו אם גירשה הראשון או שלוחו הויא לה ספק מגורשת:

מ נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִהְיֶה שְׁלִיחַ גֵּרוּשִׁין עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם:

מגיד משנה נתן הגט לשליח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה (אלא) עד תלתין וכו' והקשו וליחוש שמא פייס וכו' והוינן בה וליחוש שמא x בא ואמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי ואיכסיף רבא מחמת קושיא זו ואמרו שם לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ע''כ בגמרא ונתבארו דברי רבינו. ומ''ש שאם לא היה בעלה במדינה שאין חוששין לו נראה שהוא כפי שטתו שפסק למעלה בפ' זה דבאומר מעכשיו אם לא באתי אין חוששין שמא בא ואינו צ''ל נאמנת עלי שלא באתי לפי שאין דרך לבא בצנעה ואף כאן אין חוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה ובטל הגט אבל לפי השטה האחרת אפילו אינו עמה במדינה י''ל שחוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה. וכבר הארכתי למעלה בפרק זה בביאור דעות אלו:

מא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל אִם מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבַעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי. אֲבָל נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְחוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן