הלכות גרושין - פרק ששי יז-ל - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק ששי יז-ל - היד החזקה לרמב"ם

יז הָיָה מְחַזֵּר וּמְבַקֵּשׁ שָׁלִיחַ כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שְׁנַיִם שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁהוּא מְחַזֵּר וְרוֹדֵף הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְחַזֵּר לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

מגיד משנה היה מחזר ומבקש וכו'. שם בגמ' גבי אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ''ל:

יח אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי יָכוֹל לְבַטֵּל לָזֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי [ו] שְׁנַיִם אֲחֵרִים. * שָׁלַח הַגֵּט בְּיַד שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה מִשֶּׁבִּטְּלוֹ בִּפְנֵי אֶחָד מֵהֶם בָּטֵל הַגֵּט:

מגיד משנה אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו'. בהלכות שם ת''ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב''ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה אמר רבא א''ר נחמן הלכתא כרבי ע''כ בהלכות מן הגמרא, ועוד שם (דף ל"ג:) בגמ' אמר לשנים תנו גט לאשתי וכו' והעמידה רב אשי בעדי הולכה פי' שהם שלוחי הולכה. ומ''ש רבינו ואפילו בפני שנים אחרים משום דקי''ל כרבי אפילו בקמייתא דאמר ביטלו מבוטל. ומ''ש רבינו שלח הגט ביד שנים וכו'. הוא מהברייתא שהזכרתי דאוקמה רב אשי בעדי הולכה. ועל מ''ש רבינו ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, כתוב בהשגות א''א לא מיחוורא וכו'. ובאמת שבדין א''ל כתבו גט לאשתי דפליגי רבי ורשב''ג אמרו בגמרא במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמיפלגי דרבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך וכתבי ויהבי ליכתבו וליתבו רשב''ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי, ולא נזכרה סוגיא זו בהלכות כלל גם רבינו לא ביאר זה כלל והיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטיל ולאידך לא בטיל, וי''ל שהם סוברין שסוגיא זו לא נאמרה אלא לתקנת ר''ג שתיקן שלא יהו מבטלין במקום אחר ופלוגתייהו דרבי ורשב''ג הכא בלכתחלה הוא אם יכול לבטלו בתחלה וכן פירש''י אבל מכיון דקי''ל כאידך דרבי דאמר ביטלו מבוטל אפי' בפני אחרים לא גרע כשביטלו בפני שנים מן העשרה משאם ביטלו בפני אחרים שאינם מהם וזהו שכתב רבינו ואפי' בפני שנים אחרים ובודאי העדים ששנינו כאן שלוחי כתיבה והולכה הם כמו שהזכרתי שאמרו בגמרא וכתבי ויהבי כך נ''ל לדעתם ז''ל. ומ''ש רבינו ג''כ בשלוחי הולכה שאם ביטלו לאחד מהם שהשליחות בטל י''ל שהוא סבור שאפי' למ''ד בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא''א לומר שדבריו ז''ל הם דוקא בשאמר לעשרה כולכם כתובו או שאמר להם כולכם הוליכו שיתבאר פ''ט שכולם צריכין להיות ביחד ושיכתב במעמד כולם שא''כ היה לו לבאר, ועוד שבפירוש מתבאר בגמרא שדינין אלו הם אף כשאינו אומר כולכם:

לחם משנה אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי וכו'. כבר כתבתי בלשון זה כל הקושיות שיש בו בספר אחר. ואני אומר דמה שאמר ה''ה וי''ל שסוברים כוונתו לומר דרבינו וההלכות סוברים דהך סוגיא איירי בביטל את כלם בפני שנים מהם ובהא פליגי רבי ורשב''ג ועל דא קא אמרי יכול לבטל זה שלא בפני זה ובהאי גוונא ג''כ הם דברי רבינו שבטל לכלם בפני שנים מהם וכמ''ש ה''ה לא גרע כשביטל בפני שנים מהם שכשביטל בפני שנים אחרים משמע דסובר דרבינו איירי כשביטל בפני שנים מהם את כלם וכה''ג איירי פלוגתא דרבי ורשב''ג (דף ל"ג) והסוגיא שפי' דפליגי בעדות שבטלה מקצתה וכו' הוא משום דסבור דהך מחלוקת בתרא דרבי ורשב''ג הוי אחר החזרה דרבי שאמר דביטלו אינו מבוטל וכמו שאמרו לקמן בגמרא דרבי חזר בו ועל דא מפרש הגמרא דכיון דכולהו סברי דביטלו אינו מבוטל כאן איירי דביטל את כלם בפני שנים מהם ובודאי דכאן בהא פליגי חד אמר אע''ג דהאחרים שביטל שלא בפניהם אינם בטלים כיון דאלו השנים שביטל להם ג''כ הוי בפניהם הם בטלים ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורבי סבר דאע''ג דביטל לכלם לאחרים שאינם בפניהם לא מהני הביטול אלא לאלו שבפניהם כדאמר רשב''ג אבל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא''כ יכול לבטל אפי' לכתחלה דלא נפק מיניה חורבא דאפילו אזלי ויהבי הגט לא נפקא לן מידי אבל לדידן דקי''ל כרבי דביטלו מבוטל לא אמרי' הך פלוגתא דרבי ורשב''ג בתר החזרה הוה אלא פליגי בהך פלוגתא במאי דפליגי בפלוגתא קמא והוא דאם ביטלו בדיעבד אי מבוטל אי לאו ולא פליגי לכתחילה אלא דרבי סבר אם ביטלו מבוטל וז''ש יכול לבטל כלומר אע''ג דלכתחלה אינו יכול לבטל מ''מ בדיעבד כשביטל את כלם בפני שנים מהם אם ביטלו מבוטל דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים ורשב''ג סבר דאם ביטלו אינו מבוטל, וכ''ת האי מחלוקת דרבי ורשב''ג למה לי י''ל דהך פלוגתא בתרא הוי להודיעך כחו דרשב''ג דאפילו שביטל בפני שנים מהם אינו ביטול והשתא רבינו הביא הדין האמור בגמרא דיכול לבטלו ור''ל בדיעבד ואם ביטלו מבוטל ונקט הוא לישנא דיכול כלישנא דברייתא אפי' בדיעבד ג''כ כמו שהוא הפי' בלשון הברייתא. ודין העדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה לא כתבו רבינו מפני שאין עסק לברייתא בדין זה ומדכתבו רבינו בדין השליחות דקאמר שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומה שלא כתב רבינו כן בדין העדות כתב ה''ה דסובר רבינו דאע''ג דנימא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה מ''מ בשליחות בטלה ומפני כן כתבו בדין השליחות ולא כתבו בדין העדות דהתם אפשר דרבינו סובר דלא בטלה כדבעינן למימר בגמרא אליבא דרבי ולא הוצרך רבינו להזכירו דכיון דבשליחות כתב דבטלה משמע הא בעדות לא. ומה שהוקשה לו לה''ה הוא דאם רבינו היה כותב דין העדות שבטלה היה לו לבאר דלא בטלה אבל השתא דלא כתב רבינו הדין כלל בעדות דמה שאמר בגמרא יכול לבטל וכו' לאו בהאי דינא קא עסיק. ומ''מ קצת קשה על ה''ה למה הוצרך להביא ב' מחלוקות דרבי ורשב''ג כיון דהכל הם דברי א' ומחלוקת שני לא הוי אלא להודיעך כחו דרשב''ג וכיון דלית הלכתא כרשב''ג לא ה''ל לאתויי מחלוקת שני. וע''ק לי מה שאמרו בגמרא חדא כרבי וחדא כרשב''ג ולא ידענא במאי מספקא ליה הא ודאי אי אית לן כרבי דביטלו מבוטל באידך נמי הוי כרבי, ומה שאמר ה''ה ובודאי הדין ששנינו וכו' אפשר דבא ליתן טעם כיון דבברייתא אמרו כתבו לבד למה כתב רבינו אמר לעשרה כתבו ותנו לזה כתב דבגמרא מוכח דשלוחי הולכה. וצ''ל בין בדברי רבינו בין בדברי הגמרא דלא ביטל השליחות אלא העדות לבד דאם בטל ג''כ השליחות הא בשליחות אמרי' דבטלה מקצתה בטלה כולה ואולי זו היא כוונת ה''ה ז''ל כלומר אע''פ שהוא דחוק כן בלשון רבינו אל תתמה דלשון הגמרא נקט דהם שלוחי הולכה והובאה וכמו שנפרש דברי הגמרא כן נפרש דבריו. א''נ דכיון שעשאם שלוחים לכתיבה והולכה אע''ג דביטל השליחות כיון דהם שלוחים לכתיבה ג''כ ולכתיבה אינם מבוטלים הרי עשאם עיקר לכל אחד מהם ואינם מבוטלים אפילו להולכה ודו''ק: אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. לשון רבינו קשה דהאי יכול לבטל מאי פירושו אי יכול לבטל פי' בדיעבד אבל לא לכתחלה א''א דבגמרא (דף ל"ג:) קאמר רבא דפסק ר''נ כוותיה דלכתחלה יכול לבטל משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא''כ היכי קאמר רבינו דבדיעבד יכול לבטל דוקא, ואי פירוש דבריו הוא אפילו לכתחלה יכול א''כ היכי כתב ואפילו בפני שנים אחרים דמשמע דבפני שנים אחרים יכול לבטל לכתחלה וזה אינו דאסור לבטל מפני התקנה דר''ג שלא בפני השליח. זה דקדק הר''מ הכהן. ובל' ה''ה תמיהא טובא שבא לתרץ קושיא שהוקשה לו על רבינו וההלכות דאמאי לא הזכירו דלמאן דבטיל בטיל ולאידך לא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וי''ל שהם ז''ל סוברים וכו' עד סוף הלשון. ובאמת דבריו תמוהים דפלוגתא דרבי מעדות שבטלה וכו' לא שייכא כלל בפלוגתא דבטלו מבוטל דפלוגתא דרבי הוי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ועל זה אמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואפילו דנאמר דכשיבטל שלא בפני השליח מבוטל אינו סותר דין זה כלל ולא שייך ביה דהך דינא אם מותר לבטל לכתחלה לשנים ולא לאחרים משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. תדע לך דרבי אית ליה ביטלו מבוטל ואית ליה עדות שבטלה וכו'. ומה מאד תימה סוף לשונו שכתב לא גרע כשביטל בפני שנים מהם וכו' דמה ענין זה לזה דהכא לא ביטל אלא לשנים לבד אבל לא לאחרים אבל כשביטל בפני שנים אחרים דקאמר רב דמבוטל הוא כשביטל לכולן בפניהם. ואם דעתו לומר דרבינו והגמרא לא איירי בענין אחד דרבינו איירי כשביטל כלם בפני השנים ולז''א יכול לבטל גט וכו' והגמרא איירי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ולכך רבינו לא הוצרך לחלק ולומר דלחד בטליה ולאידך לא בטליה דהוא איירי כשביטל כולן זה ודאי דבר שאין לו שחר. חדא דעדיין קשה אמאי לא הביא רבינו דין הגמרא דיכול לבטל לכתחלה משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ועוד דהיה מודיענו דאם ביטל שנים מהם שאין השאר מבוטלים, ועוד קשה על ההלכות שהביאו דברי הגמרא אמאי לא הביאו במאי קא מיפלגי שגם כוונת הרב המגיד לתרץ בעד ההלכות. ועוד שאם דעתו זאת למה לו לומר ויש לומר שהם סוברים וכו' לא היה לו לומר אלא יש לומר דהגמרא ורבינו לא איירי בענין אחד ולא היה לו לתלות במחלוקת דרבי דביטלו מבוטל. ונראה לי ליישב לשון הרב המגיד בשנקדים שלש הקדמות ברורות. האחת דיש חילוק בין רבינו והתוספות דהתוס' סוברים דאפילו נאמר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונאמר גם כן כרבי דביטלו מבוטל מכל מקום צריך שיבטל בפני שנים מהם וכמבואר בד''ה רבי סבר עדות שבטלה מקצתה וכו' במה שכתבו ויש לומר דמשמע ליה וכו' וטעמא דאע''ג דנחשוב ביטול אלו השנים כאילו נתבטלו כולם לא נחשוב האחרים כאילו הם כאן עד שנאמר שכיון שיש כאן אחד מהם הוי כאילו כולם כאן דכולם הם גוף אחד והוי בפניהם אלא נאמר דבטלה כולה לענין שיהיו מבוטלים כדין ביטול שלא בפניהם ולכך צריך שיהיה הביטול בפני שנים מהם דאפילו לרבי אם אין הביטול בפני שנים אינו מועיל. ורבינו סבור הפך זה דכשנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו שלא יהיה כאן אלא אחד נחשוב כאילו כולם כאן משום דהם גוף אחד והוי בפניהם ומבואר זה בדבריו במ''ש בענין השליחות שאפילו בטל בפני אחד מהם מבוטל וכתב ה''ה דטעמו משום דס''ל דלכ''ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הקדמה השנית דרבי אע''ג דס''ל דביטלו מבוטל לבסוף חזר בו והודה לדברי רשב''ג כדאמרינן בגמרא א''ר יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי וכו' ואע''ג דא''ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן דמשמע דס''ל דלא חזר כבר כתבו התוספות (דף ל"ד) בסוף דיבור התם ממונא הכא איסורא דאף ע''ג דס''ל לר''נ דחזר פסק דכוותיה דביטלו מבוטל משום דאיהו פוסק בהדיא בכתובות כחכמים. הקדמה השלישית דיש מחלוקת בין רש''י והתוספות בהך פלוגתא דיכול לבטל זה שלא בפני זה אי שייכא בתקנת ר''ג או לא דלדברי התוספות לא שייכא כלל דאפילו קודם תקנת ר''ג למ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מבוטל משום דאיכא חששא דממזרות טפי דאף ע''פ דישמעו שבטלו המקצת יטעו ויסברו דאין השאר מבוטלים והוי כביטל בפני אחד לר''נ או בפני שנים לרב ששת דלכ''ע לא הוי בטל אפילו קודם תקנת רשב''ג. ורש''י ז''ל סבור דשייכא בתקנת ר''ג דמ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך אינו מבוטל משום תקנה דרבן גמליאל וכמבואר כל זה בד''ה רבי סבר עדות וכו'. ואחר אלו הג' הקדמות אבאר לשון ה''ה ואומר דהוא סובר דרבינו אינו מפרש כפירוש התוספות דסבר דהפלוגתא הוי קודם התקנה ולא שייכא בתקנה כלל דא''כ ודאי אין שום תיקון לדברי רבינו דכיון דהוא סבור דהוא מבוטל לא מצי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאפילו רבי דאית ליה ביטלו מבוטל מודה דאי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דביטלוה אינו מבוטל ורבינו ע''כ סבור בענין זה דבטלה כולה כמו שאבאר מדלא פירש כאן דלמאן דבטליה בטליה ולאידך לא וכדהקשה ה''ה וא''כ ודאי דאינו יכול לבטל על כן כתב ה''ה שהוא מפרש כפירש''י ז''ל דשייכא לתקנת ר''ג ופליגי בלכתחלה דלרבי לכתחילה יכול לעשותו משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וליכא חששא דאזלי ויהבי וכי תימא עדיין לא תקנת כלום דמ''מ היה לו לרבינו לומר דין דעדות שבטלה וכו' ולמאן דבטליה בטליה ולאידך לא לזה אמר דרבינו סובר דהך פלוגתא דהך ברייתא לא הוי אלא בדאית לן דביטלו אינו מבוטל דרבי כאן סברתו היא אחר החזרה כשחזר והודה לרשב''ג כדפרישית ולכך קאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לדידן דקי''ל כרבי דביטלו מבוטל מודה דבטלה והטעם משום דהוא סבור דמ''ד בטלה כולה ר''ל דאפילו ביטל בפני אחד הוי כאילו ביטל בפני כולן מפני שהם גוף אחד כדפרישית ומ''ד לא בטלה סבר דאע''ג דכשביטל לפני השנים הוו מבוטלים השאר לא הוו [מבוטלים] כאילו הביטול של האחרים הוא שלא בפניהם וכדאית להו לתוספות בסברת מ''ד דעדות שבטלה וכו' וא''כ רבי דקאמר הכא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הוי משום דאית ליה ביטלו אינו מבוטל כחזרה והך ביטול הוי כאילו ביטל לאחרים שלא בפניהם דלא נחשוב לאחרים ולאלו כאילו הם גוף אחד ולכך לא הוי בטול לאחרים אלא לאלו אבל לדידן דקי''ל דביטלו מבוטל הא מודה רבי דהוי ביטול לאחרים אלא שנחשב כאילו הוי ביטול שלא בפניהם וא''כ לא גרע כשביטל בפני אלו הב' משביטל בפני שנים אחרים. וז''א לא גרע וכו', אבל בשליחות כתב רבינו דאפילו ביטל בפני אחד מודה דהוי ביטול וטעמו משום דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוי כאילו הם גוף אחד ולכך הוצרך ה''ה לומר דס''ל לרבינו דכ''ע מודו דבטלה ואף ע''ג דבגמרא אוקמוה לההיא ברייתא דאמר לשנים תנו גט כו' בעדי הולכה דמשמע דפליג רבי ואמר דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אפשר לומר דלא אמרו כן בגמרא אלא לאוקומי לישנא דעדות שבטלה מקצתה וכו' אבל ללישנא דמשלפא לא הוי הכי ועוד דהא דחו לה דילמא כר' יהושע וכו' אי נמי סובר רבינו דכ''ע מודו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכי פליגי לא פליגי אלא בדיעבד אם ביטלו מבוטל וכדהקשו בתוספות בברייתא דרבי סבר דדילמא אפילו רבי סבר בטלה ומאי דקאמר יכול הוא בדיעבד ולפ''ז סליק לשון ה''ה כהוגן והוצרך לומר דמפרש כפירש''י ז''ל ולא כדברי התוספות דלדברי התוס' כיון דלא שייכא בתקנה אפילו דנאמר דביטלו מבוטל מ''מ כשביטל לאותם השנים בטלו והשאר אינו יכול לבטל דפעמים ידמו ויסברו דאינם מבוטלים כמו שכתבו הם. ונתיישבו ג''כ דברי הרמב''ם דיכול לבטל דקאמר היינו בדיעבד מפני שהוא מבטל אותם האחרים שאינם בפניהם ואתי שפיר מאי דקאמר ואפילו בפני שנים אחרים כלומר דבדיעבד הוא מבוטל: אמר לעשרה כתבו גט [ותנו] לאשתי וכו'. מה שהקשה בזה ה''ה כתבתי במקומות אחרים פעם ופעמים שני דרכים ובכל זה לא נתיישב הדבר אצלי ועתה אני אומר דכבר היינו יכולים לתרץ ולומר דכוונת ה''ה הוא לומר דרבינו מפרש כפירש''י ז''ל דהך מחלוקת תליא בהא דביטלו מבוטל ומה שהוצרך בגמרא לומר דפליגי באידך פלוגתא דרבי דסבר דיכול לבטל הוא משום דביטלו מבוטל ורשב''ג דסבר דאינו יכול לבטל הוא משום דביטלו אינו מבוטל ולעולם דאפילו רבי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא משום דמשמע ליה דלשון יכול הוי לכתחילה ולכך פירשה בכה''ג אבל כיון דקי''ל הך דרבי דביטלו מבוטל ודאי דבדיעבד הוא מבוטל ורבינו שכתב כאן יכול לבטל זה שלא בפני זה ר''ל בדיעבד הם מבוטלים וזהו שכתב ואפילו בפני שנים אחרים הם מבוטלים וסובר רבינו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודרך זה היינו יכולים לישב על צד הדוחק אבל מה נעשה שה''ה כתב בשליחות ומ''ש רבינו שאם ביטל לאחד מהם וכו' י''ל שהוא סבור שאפילו למ''ד דעדות שבטלה וכו' דאי הוא ז''ל פסק כמ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ל''ל לה''ה למשכוני נפשיה בהאי. ונ''ל לומר דרבינו מפרש דביטול האמור בגמרא יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו ביטול הגט לא כמו שפירש''י דאמר לשנים מהם אל תכתבוהו דביטול הנזכר במשנה אינו כן אלא ביטול הגט שאמר גט ששלחתי לך בטל הוא וכן הביטול הזה בברייתא האמור כביטול דמתניתין ודוחק לומר דהוא ביטול מחודש כדברי רש''י ז''ל ומסתייעא לזה גירסת ספר דפוס של וויניציאה בדברי רבינו יכול לבטל גט לזה שלא בפני זה דמדקאמר גט משמע כדכתיבנא ומפרש הברייתא לבטל בפני שנים מהם ולומר גט ששלחתי או גט שאמרתי לכתוב בטל הוא. והוא מבטל לכל השלוחים בפני אלו ובאלו אמר יכול לבטל לזה שלא בפני זה וכ''כ רבינו בלשונו ואמר לבטל לזה שלא בפני זה ולא רצה הגמרא לתלות הך פלוגתא בפלוגתא קמייתא דרבי ולומר דטעמא דרבי הוא משום דביטלו מבוטל משום דלשון דיכול משמע לכתחלה. וזהו שכתב ה''ה ופלוגתא דרבי ורשב''ג בלכתחלה וכו' ולכך פירש הגמרא דע''כ הך פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי ביטלו אינו מבוטל דאי ביטלו מבוטל הרי כיון דביטל הוא בפני שנים מהם לא גרע משיבטלו בפני שנים אחרים וכיון שביטול זה הוא ביטול לגט כדכתיבנא אם כן היכי קאמר רבי דיכול לבטל לכתחילה משום דאפילו דאזלי הנך ויהבי אינם מבוטלים הא ליתא דהא כיון שביטל הגט ביטלו מבוטל וכולם מבוטלים אלא ודאי הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי דביטלו אינו מבוטל ולכך כשיבטל בפני שנים מהם אין האחרים מבטלים אפילו שביטל הגט בפירוש דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי משום שביטלה שלא בפניהם אינו מבוטל. אבל אנן דקי''ל דביטלו מבוטל ודאי דאינו יכול לבטל לכתחלה שכולם הם מבוטלים אבל בדיעבד בטל משום דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים, אבל מ''מ נפקא מינה מפלוגתא דרבי דאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי אית ליה דבטלה אפילו דביטל בפני אחד מהם לגט ואמר גט שאכתוב בטל כיון דלזה הוי ביטול משום דהוא בפניו לאחרים נמי הוי ביטול אבל אי קי''ל כרבי בעינן שיבטל בפני שנים מהם וזהו שכתב ה''ה לא גרע כשביטל בפני שנים מן העשרה וכו' ולהכי מספקא ליה לגמרא דאע''ג דקי''ל כרבי בהא דביטלו דילמא קי''ל באידך כרשב''ג דביטלו ולא בעינן אלא חד לזה אמר דהלכה כרבי בשתיהן ובעינן שנים ובשליחות כתב רבינו דבפני אחד סגי לזה הוקשה לו לה''ה והוצרך לתרץ. ודרך זה נכון בעיני עד מאד ודוק:

יט וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם גֵּט שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְזוֹ הִיא מְסִירַת הַמּוֹדָעָא עַל הַגֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם כָּל גֵּט שֶׁיִּכְתֹּב לִי פְּלוֹנִי בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב מִכָּאן וְעַד עֶשְׂרִים שָׁנָה בָּטֵל. הֲרֵי גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֲבַטֵּל בּוֹ מוֹדָעָא זֹאת הֲרֵי הוּא בָּטֵל וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל:

כסף משנה וזו היא מסירת מודעא על הגט. ז''ל הטור כתב א''א הרא''ש ז''ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב''ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה''ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע''פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא''ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ''ל:

כ אִם כֵּן מַהוּ תַּקָּנַת דָּבָר זֶה. שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הָעֵדִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט אֱמֹר בְּפָנֵינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתָּ שֶׁגּוֹרְמִין כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים לְבַטֵּל גֵּט הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְהוּא אוֹמֵר הֵן. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ וְלֹא יְנִיחוּהוּ לֵילֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיבַטְּלוֹ. וְאֵין הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא וְלֹא הַמְבַטֵּל מוֹדָעָא צָרִיךְ קִנְיָן:

מגיד משנה (יט-כ) וכן מי וכו'. בערכין פרק האומר משקלי עלי (דף כ"א:) א''ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' וכבר כתבתי פ''ב. ובאר רבינו בכאן שמסירת המודעא הוא שאומר שהגט שיכתוב בטל הוא. וכתב הרמב''ן וז''ל זה אמת ואין בו בית מיחוש וכן מתבאר בגמ' בפרק חזקת הבתים שמודעת הגט אפי' אין לו אונס כלל היא וכן כתבו מקצת מפרשים שאפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאותו הדבר אינו הרי המודעא קיימת, ובעטור כתוב בענין זה ותשובה לגאון דלא צריך קנין ומודעא דגט הוא כגון דאמר לעדים דעו שאני כותב גט לזו ואין דעתי נכונה בזה ובטל הגט הרי אלו דברים שמבטלין את הגט אלא א''כ אמר בפני עדים ביטלתי את המודעא, ואין צריך קנין לא כשנותן רשות לסופר לכתוב ולא בבטול המודעא וכן הלכה. וכ''כ רבינו האי דאין צריך קנין אלא בפיו מבטל את המודעא ע''כ: וכן אם אמר וכו'. זה שכתב רבינו שאם מסר מודעא על בטול המודעא שהגט בטל אינו מבואר בגמרא אבל דברים נראים הם לפי שאע''פ שביטל המודעא עדיין לא ביטל מודעת הבטול ומשמע שעל הכל יכול למסור מודעא ואין לו תקנה אלא כשיאמר מאמר כולל כל מה שקדם ואפילו אם אמר קודם לכן הריני מוסר מודעא על כל מה שאומר כשאומר דבר כולל מ''מ דברו האחרון כולל לבטל כל מה שמסר ואמר נגד הגט ונמצא הגט קיים, זה דעת רבינו. אבל הרשב''א כתב עליו ול''נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה. וא''ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שבטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודעות ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו. וא''ת מה הועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עכ''ל ועוד האריך. וכן נהגו בארצותינו לפסול עדים כמ''ש. ודע שקושיתו על דברי רבינו אינה מוכרחת ולא מכרעת לפי שאחר דברו האחרון אנו הולכין וכיון שהוא כלל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלל בדבריו האחרונים והכל בטל. ודע ג''כ שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין זה גט המעושה סוף פ''ב ואם מסר מודעא וביטלה הרי הוא כלא מסר כלל וכבר הארכתי בזה פ''ב. וכתב רבינו ולא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה וכו', והטעם לפי שאם יבטלנו אפילו אחר אמירת דברים אלו בטל הוא שהכל הולך אחר דבריו האחרונים וזה פשוט, וכשמבטל אחר כתיבה אינו מגרש בו לעולם כמו שיתבאר בסמוך לדעת רבינו וה''ה אפילו אם פסל עדים כדברי הרשב''א ז''ל ואחר כך ביטלו בטל הוא. ומה שכתב רבינו שאין המוסר המודעא ולא המבטל צריכין קנין פשוט הוא שלא נזכר בהן קנין בכל הגמרא ולא שייך בהו וכבר כתבתי שאף דעת הגאונים ז''ל כן הוא:

כא הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט הֲרֵי חוֹזֵר [ז] וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וְאִם גֵּרֵשׁ בּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט אֵין מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם:

מגיד משנה השולח גט וכו'. בגמרא פרק השולח (דף ל"ב:) איבעיא להו הרי הוא חרס וכו' חוזר ומגרש בו וכו' והקשו והא קי''ל הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת פי' במי שאמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך ל' חוזרת ובטלו הקדושין הואיל וביטלתן קודם שיהיו חלין, ותירצו הכי השתא התם דבור ודבור הוא אתי דבור ומבטל דבור והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל x וגירסת ר''ח ז''ל היא נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, ושתי גרסאות אלו עולות לדבר אחד ומתבאר מהם שאם ביטלו בפירוש מתורת גט שאינו חוזר ומגרש בו לעולם, וע''פ אחת מגרסאות אלו כתב רבינו מ''ש כאן, ולפי דבריו קאי הבעיא אמתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא (קיימא) בדוקא ולאו אברייתא דגט זה לא יועיל ולא יתיר שאינה מפורשת בשליח. ודע שאין זה אלא בשביטלו אחר שנכתב שאז אין לו תקנה לגרש בו לדעת רבינו אבל קודם שנכתב אם מבטל זו היא מסירת מודעא, וכבר כתב רבינו בסמוך מה תקנה יש בו. ויש במה שהזכרתי מן הגמרא גרסא אחרת שגורסין גיטא גופיה מי קא מבטל לומר שאפילו ביטל הגט ממש לאו כל כמיניה ושאם רצה לגרש בו חוזר ומגרש בו זהו דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכן דעת התוספות ומכל מקום כולם כתבו שיש לחוש בדבר. ולדעת רבינו לפי הגרסאות אם נשאלת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק ממנה:

לחם משנה הרי הוא כחרס וכו'. מכאן יצא לו לרבינו מ''ש בהלכות זכייה ומתנה פ''ד דגבי מתנה אע''ג דאם אמר בטלה היא לשעבר משמע והיא בטלה אם אמר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה בטלה דהא הכא חרס הוא משמע לשעבר ואם אמר הרי הוא חרס משמע להבא התם נמי הכי ונסתלקה תמיהת הר''ן וה''ה שתמהו שם על הראב''ד מנין לו כן. ובזה א''ש דהראב''ד ורבינו בדרך אחד מה''ט והראב''ד לפרש בא:

כב בְּאֵי זֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל הַגֵּט. אָמַר בָּטֵל הוּא. אִי אֶפְשִׁי בּוֹ. גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל. לֹא יַתִּיר. וְלֹא יַעֲזֹב. וְלֹא יְשַׁלֵּחַ. וְלֹא יְגָרֵשׁ. יְהֵא כְּחֶרֶס. יְהִי חֶרֶס. הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. וְאִם אָמַר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ:

מגיד משנה באי זה וכו'. כולן ברייתות מבוארות בגמ' חוץ מהרי הוא חרס שהיא בעיא דאיפשיטא:

כג אֲבָל אִם אָמַר גֵּט זֶה אֵינוֹ. גֵּט פָּסוּל הוּא. אֵינוֹ מוֹעִיל. אֵינוֹ מַתִּיר. אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. אֵינוֹ מְגָרֵשׁ. חֶרֶס הוּא. לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין זֶה לָשׁוֹן מְבַטֵּל אֶלָּא לְשׁוֹן מוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר וַהֲרֵי הוֹדִיעַ לָנוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן. כְּמִי שֶׁאוֹמֵר עַל דָּבָר אָסוּר שֶׁהוּא מֻתָּר אוֹ עַל דָּבָר הַטָּמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר:

כד אָמַר גֵּט זֶה בָּטַל שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל שֶׁעָבַר כְּגוֹן (שיר השירים ה-ו) 'חָמַק עָבַר' הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט זֶה הֲרֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה אמר גט זה וכו'. שם בטל מהו תיקו. ואפשר שהיה רבינו שונה בטל בפלס חמק עבר שכתב. אבל רש''י ז''ל פירש בטל מהו אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר עכ''ל, ואפשר שאף זו היתה כוונת רבינו:

כה מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וּבָא שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיהָ אוֹ לֹא רָצְתָה לִקַּח. וְאָמַר הַבַּעַל בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב אוֹ כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמִיעִין שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי שָׂמֵחַ בְּעִכּוּב הַגֵּט. לֹא בָּטֵל הַגֵּט אֶלָּא יִתֵּן וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תִּתֵּן לָהּ אוֹ יְבַטֵּל בְּפֵרוּשׁ:

מגיד משנה מי ששלח גט וכו'. שם (דף ל"ד) גידל בר רעילאי שדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח וכו' ואפסיקא הלכתא שם כאביי:

כו מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט [ח] מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים. שֶׁהֲרֵי יַגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתִנָּשֵׂא בּוֹ וְאַחַר זְמַן יֵצְאוּ עֵדִים שֶׁבִּטֵּל בִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא בִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְנִמְצָא הַוָּלָד מַמְזֵר:

מגיד משנה מי ששלח וכו' וחזר וביטלו וכו'. בקדושין פ''ק (דף י"ב) רב מנגיד על (מאן) דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא. ורש''י פירש על דמבטל גיטא השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל דילמא לא ידעי אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שביטלו ותנשא בו עכ''ל. וכבר הקשו עליו דלאו ברשיעי עסקינן שהשליח יתנהו אחר ביטול ועוד דאדרבה לשליח היה לו להלקות שהוא מכשילה ומתוך כך הכריעו כפירוש רבינו שפירש ובטליה בפני שנים אחרים וכן עיקר, עוד פירש''י ז''ל דמסר מודעא כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה עכ''ל. ואף בזו לא ידעתי למה הוצרך לכך שהרי מודעא דגט אפילו בלא אונס היא כמו שנתבאר למעלה ודברי רבינו עיקר:

לחם משנה מי ששלח גט לאשתו וחזר וביטלו וכו'. כתב ה''ה ואף בזו לא ידעתי וכו'. נראה דרש''י ז''ל סובר דמסירת מודעא על הגט הוא דבעינן שהוא יאמר שהיה אנוס ואע''ג דלא ידעינן באונסיה מהימן בגט אבל אם אמר שאינו אנוס לא וזהו היא סברת קצת המפרשים ז''ל ולכך הוצרך רש''י ז''ל אונס ונסתלקה קושית ה''ה על רש''י ז''ל:

כז שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט וּנְתָנוֹ לָאִשָּׁה אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אֶלָּא נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְתִנָּשֵׂא בּוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחַר כֵּן שֶׁבִּטְּלוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְכֵן הַכּוֹתֵב גֵּט וּנְתָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא עַל גֵּט זֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

מגיד משנה שליח שהביא וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות ומהם ממה שנזכר בסמוך שא''ת שחוששין שמא ביטל או שמא מסר מודעה ואינה נשאת עד שנדע בבירור שלא ביטל ושלא מסר למה היה לוקה המבטל והמוסר וזה ברור. ומ''מ נהגו להצריך בטול כל מודעות לכתחלה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראוי לעשות, ואף מדברי הגאונים ז''ל נראה שהיו נוהגין כן:

כח וְכֵן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחַ הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיָה [ט] זָקֵן נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ הַחַיִל וְהִיא בְּמָצוֹר וּסְפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לָדוּן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה וכן המביא וכו'. בפרק כל הגט (דף כ"ח) משנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובגמרא אמר רבה לא שנו אלא זקן וכו' עד ואיבעית אימא כיון דאפליג אפליג. וההלכות לא כתבו אלא החלוק שיש בין חולה לגוסס בלבד משום דקי''ל דבזקן אין חלוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע וכן דעת רבינו וכ''כ הרשב''א וכפשטא דברייתא ועוד הכריע כן מן הירושלמי. ומה שכתב הרי זה ספק גירושין וכו', נפקא מיניה במקום יבם וחולצת ולא מתיבמת וכן שלא במקום יבם אסורה לכהן אבל לישראל שלא במקום יבם ודאי יכולה היא לינשא ממה נפשך וזה פשוט: וכן עיר וכו'. משנה שם על עיר שהקיפה כרכום ועל ספינה המוטרפת בים וכל היוצא לדין שהם בחזקת קיימים:

לחם משנה וכן המביא גט והניח הבעל חולה וכו'. בפרק ט' מהלכות תרומות כתב רבינו עיר שהקיפוה כרכום או ספינה וכו' והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו''ם וכו' אבל מי שנגמר דינו בב''ד של ישראל והניחוהו בבית הסקילה ליהרג וכו' הניחה בעלה גוסס וכו' ובפ' ד' מהל' פסולי המוקדשין כתב רבינו השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וקשה למה לא חילק שם בין חולה לגוסס וכל שאר הדינים האמורים בהל' תרומות. ואי סמך שם על מ''ש בהל' תרומות גם בהל' תרומות היה לו לסמוך על מ''ש בהל' גירושין וכיון דפירש בשני המקומות גם שם היה לו לפרש ולא ידעתי טעם נכון לרבינו. ומ''ש ה''ה שלא כתב בביאור דין של ב''ד ישראל נראה הכונה לומר דלא כתבו כאן בהלכות גירושין דהא בהלכות תרומות כבר כתבו בבירור שכתב אבל מי שנגמר דינו בב''ד והניחו בבית הסקילה וכו' ואם כן היכי קאמר דלא כתבו אלא ודאי הכוונה היא כאן. ומ''ש ובעונותינו בטל דיני נפשות הוא לתרץ להלכות שלא הביא כלל מזה משום דלא כתב אלא דין הנהוג. אבל אין זה טעם לרבינו. חדא דהא כתבו בהל' תרומות ועוד דדרך רבינו לכתוב אפילו מה שאינו נוהג בזמן הזה. ומ''מ קשה לי על דברי רבינו כיון שהוא פוסק כלישנא בתרא אם כן הא דאמרו ברוצח כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני וכו' אין דין זה בבורח דוקא כמו שדחו בגמרא דילמא בורח שאני דלא אמרו כן בגמרא אלא לומר דלא תסייע לרב יוסף אבל מאחר דקי''ל כרב יוסף בהך דינא לא הוי כבורח אלא אפילו בלא ברח וא''כ קשה דאיך כתב רבינו בהלכות סנהדרין פרק י''ג מי שנגמר דינו וברח ובא לב''ד אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו וכו' דמשמע דוקא ברח הא מהכא משמע דאפילו לא ברח. מיהא לזה יש לומר דלישנא דמתניתין נקט. וכן קשה מאידך דמייתי סייעתא דאיש פלוני מת איש פלוני נהרג דדחו התם בגמרא לעולם מת ממש ונהרג ממש והא קי''ל וכו' ה''מ במילתא דלא שכיחא וכו'. ופסק רבינו לקמן בפרק י''ג כי הך תירוצא שכתב שם וכן אם שמע מערכאות עכו''ם שאמרו והרגנו פלוני אינם נאמנים שהן מחזיקין עצמן בכזב כדי להטיל אימה וכו'. וקשה דכיון דרבינו פסק כלישנא בתרא לא היה לו לפסוק כהך תירוצא דהוא דחוי הסייעתא. מיהו יש לומר דמשמע ליה דהך תירוצא הוי קושטא משום דלישנא דמת משמע מת ממש ונהרג ממש והמקשה משום דלא ידע הך סברא הוה ס''ד דמת יוצא למות ונהרג יוצא ליהרג. ועוד קשה במ''ש בהלכות תרומות והניחוהו בבית הסקילה כתב שם הרב בעל כסף משנה משום דאל''כ דילמא חזו ליה זכותא כי הא דאמרינן בסנהדרין דמניפין בסודרין היכא שהיו מוליכין אותו לבית הסקילה ואמר תלמיד אחד יש לי ללמד עליו זכות וא''כ קשה למה בפרקא קמא דסנהדרין לא אמר והניחוהו בבית הסקילה והיה לו לומר שם דצריך שהעידו שנגמר דינו בב''ד והניחוהו בבית הסקילה עצמה:

כט אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ הַגַּיִס וְהֻבְקְעָה וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין שֶׁל עַכּוּ''ם. וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְאִם נְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה אבל עיר שכבשה וכו'. שם ובגמרא שתי לשונות ביוצא ליהרג א''ר יוסף לא שנו אלא בבית דין ישראל אבל בבית דין של עכו''ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי להו פירוש ואין נותנין עליו חומרי חיים. והקשו והא שקלי שוחד ותירצו כי שקלי מקמי דלחתום פורסי שנמג לבתר דמיחתם פורסי שנמג לא שקלי. פי' הדיין הגדול שבהן. א''ד א''ר יוסף ל''ש אלא בבית דין של עכו''ם אבל בבית דין של ישראל כיון דנפק ליה דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה. וממה שכתב רבינו והיוצא ליהרג מבית דין של עכו''ם נראה שהוא סבר כלישנא בתרא ומ''מ לא כתב בבאור דין בית דין של ישראל גם בהלכות לא כתבו אלא משנה כפשטה ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל. ומה שכתב ומי שגררתו חיה מבואר בירושלמי ועוד שלשה הוסיפו עליהם את שגררתו חיה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת. ומה שכתב רבינו אם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת כבר בארתי למעלה למאי נ''מ. ומה שכתב אינו נותנו לאשתו נראה משום דאין לו להחזיקה בגרושה על הספק:

ל הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה:

מגיד משנה הבעל ששלח גט וכו'. זה פשוט שכיון שאינה מתגרשת עד שעת קבלתה הרי היא כאשתו לכל דבר. וכן מתבאר בכמה מקומות, פי''ח מהלכות אישות נתבאר שאפילו בספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה בחייו כנזכר שם ומשמע שאין לה שאר תנאי כתובה כיון שהיא ספק מגורשת וזהו שאמרו שאינה נזונת מן היורשים ומזון האלמנה הוא מתנאי הכתובה. ואע''פ שאין זו ראיה ברורה דאיכא למימר שאני מזונות דלאחר מיתה דלא אגידה ביה אבל שאר תנאים שהן על הבעל כיון שבידו לגרשה ואינה מגרשה גירושין גמורין אפשר שחייב בהם בחיוב מ''מ ממ''ש כאן רבינו נראה שאינו חייב שאם לא כן היה לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה וכל שכן לדעת רבינו שכתב פרק ראשון מהלכות נחלות שספק מגורשת שמתה שאין הבעל יורשה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן