הלכות גרושין - פרק ששי א-טז - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק ששי א-טז - היד החזקה לרמב"ם

א הַשָׁלִיחַ שֶׁעוֹשָׂה הָאִשָּׁה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ הוּא הַנִּקְרָא [א] שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ תִּתְגָּרֵשׁ כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ. וּצְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים. וּצְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ. וַאֲפִלּוּ הֵם הָרִאשׁוֹנִים אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה:

מגיד משנה השליח שעושה וכו'. במשנה פרק התקבל (דף ס"ד) האשה שאמרה התקבלי לי גיטי וכו' עד מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה פי' שהרי קרוע הוא ואע''פ שהסוגיא זו נאמרה לדעת רב חסדא דאמר גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין השליש נאמן ופליג עליה דרב הונא דאמר בעל נאמן דעת רבינו הוא כדעת ההלכות שפסקו כרב חסדא כמו שיתבאר בפי''ב ואף רב הונא פירשו ז''ל שלא אמרה אלא כשהאיש והאשה בעיר אחת דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה. ומ''מ יש מי שפסק כרב הונא ולדבריהם כל שהבעל ואשתו בעיר אחת צריך השליח שיביא עדים כשקבלו אע''פ שהוא קיים בידו ובתשובה לרב אלפס מבואר כדברי רבינו:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים. בֵּין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ הַבַּעַל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין שֶׁנִּמְסַר לוֹ בְּעֵדִים. יְצִיאָתוֹ מִתַּחַת יָדוֹ כִּיצִיאָתוֹ מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתֵּן לוֹ הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ הָאִשָּׁה עַצְמָהּ:

כסף משנה במה דברים אמורים בשאבד או וכו'. כדברי ה''ה נראה מדברי הרשב''א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר''ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר''ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא''ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ''מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא''ש ודבריו הם ככ''ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ודע שמ''ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש''י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא''צ עדים:

ג הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה:

מגיד משנה הבעל אינו יכול וכו'. זה מבואר בכמה מקומות:

ד וְכֵן הָאִשָּׁה שׁוֹלַחַת שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הֲבָאָה. וְאֵין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה צָרִיךְ [ב] עֵדִים:

מגיד משנה וכן האשה שולחת וכו'. בסוגיא בפרק התקבל שהזכירו הרבה פעמים הבא לי גיטי וכ''כ בה''ג באשה ומשויא נמי שליח להולכה. וכן דעת הרמב''ן ז''ל נוטה וכ''כ הרשב''א ז''ל. וי''מ הבא לי גיטי התראה עם בעלי והוא יעשה אותך שליח להולכה ותביא לי גיטי. ונ''ל להביא ראיה לדעת רבינו ממ''ש במשנה (דף ס"ה) הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה ואם איתא שהאשה אינה יכולה לעשות שליח הבאה מאי קמ''ל מתניתין פשיטא שאם הבעל עושה שליח הולכה באי זה מקום שירצה יכול לעשותו וכן אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה אבל אם האשה יכולה לעשות שליח הבאה קמ''ל טובא. והטעם לדין המשנה לפי שהיא מתגרשת בהגעת הגט לידה אפי' בע''כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר כנ''ל: ואין שליח הולכה כו'. זה יצא לרבינו ממה שלא הזכירו עדים בשליח הולכה כלל. וכן מתבאר מן הסוגיות שבפרקא קמא שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח ופשוט הוא מכמה דינין שיתבאר בהלכות אלו והוא הדין לשליח הבאה שאף היא אינה מגורשת בו עד שיגיע לידה:

כסף משנה כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר''ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד:

ה וְאֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט שֶׁשָּׁלַח הַבַּעַל אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ שְׁלִיחַ הֲבָאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיַן גִּטִּין שָׁלִיחַ סְתָם הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה:

מגיד משנה ואין האשה וכו'. בשליח הולכה מבואר הוא בכמה מקומות ובשליח הובאה מבואר במשנה שהזכרתי הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. פי' אם היא בת ישראל נשואה לכהן וזה מבואר:

ו הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט בֵּין לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין לִשְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה חוּץ מִן הַחֲמִשָּׁה. הָעַכּוּ''ם וְהָעֶבֶד וְהַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן. וְאִם קִבֵּל אוֹ הֵבִיא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה הכל כשרין לשליחות וכו'. פרק המביא תניין (דף כ"ג) משנה הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש''ו וסומא ועכו''ם וכו' ודין הסומא נתבאר בגמרא שהוא בחוצה לארץ וכתבו רבינו פרק ז' ודין העבד אמרו בגמרא א''ר אסי אמר ר' יוחנן אין העבד [נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה] וכו'. ויש מי שכתב שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה אבל להולכה כשר הוא ואין כן דעת הרב אלפס ודעת רבינו אלא בין לקבלה בין להולכה פסול וכ''נ מן הירושלמי וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ובה''ג בעו רבנן קמי רב חנינא גאון בבלה רבתי דעכו''ם לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ולומר לעכו''ם אמטי האי מנא לישראל פלניא וניתביה לאיתתיה ואמר להו לרבנן [לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו''ם כלל לא בעינן דכי נפק גיטא מידא דבעל לידא דאיתתא או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה אבל] ביד עכו''ם כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי אע''ג דאתייה עכו''ם לגיטא או יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה בעדי מסירה לאיתתא לכתחלה לא מנסבינן לה משום דעכו''ם לאו בר ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן רש''א כולן כשרים ואמר רבי זירא ירד ר''ש לשיטתו דרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן הלכה כר''א ע''כ. ובעטור כתוב ואנן דכתבין דרבי אליעזר דמכשיר אפילו לכתחילה מסתברא ה''נ אם נתגרשה תנשא לכתחלה בעדי מסירה:

לחם משנה הכל כשרים לשליחות הגט וכו'. ק''ל ליש מי שכתב ה''ה שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה א''כ דיש הפרש בין זה לזה איך פשטו הא בגמרא ההיא בעיא דמהו שיעשה שליח לקבלה וכו' מדקא פסיל עכו''ם לענין הובאה נימא דלעולם להולכה כשר אבל לקבלה פסול. וי''ל דלפשטן משמע ליה דשוים ומ''מ הך מי שכתב רצה לחלק ביניהם ממה שאמרו שם אר''י אין העבד נעשה שליח לקבלה כו' והוקשה לו דלר''י תיקשי ליה מתניתין דלישמעינן רבותא טפי בעבד וכמ''ש התוספות מכלל דעבד כשר כמו שאמר הפשטן לכך תירצו בעד ר''י שיש חילוק בין קבלה להולכה ופסק הך יש מי שכתב כר''י. זה נ''ל לדעתו ז''ל והר''ן בפירוש ההלכות כתב כן עיין שם. עוד קשה להך פירושא במה שהקשו בגמרא טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר אדמקשה ליה גמרא לר''י בטעמא ליקשיה ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח לקבלה אינו נעשה אבל שליח להולכה נעשה ואמאי הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ואם כן אפילו שליח להולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה. ואולי דלזה כיון הגמרא במה שהקשה לו. וק''ק אמאי תליא מילתא בהך טעמא דנפיק מיניה דלהולכה כשר הוה לך למיתלא בטעמא אחרינא דאפילו להולכה פסול. עוד כתב ה''ה ומ''ש שהפסולים בעבירה אינו סבור שיהיו בדין חרש שוטה וקטן נ''ל דאין הלשון מדוקדק דחרש שוטה וקטן לאו פסולים בעבירה מיקרו ולא קאמר הכי אלא משום עכו''ם ועבד דלאו בני מצות נינהו: הכל כשרין לשליחות וכו'. כתב ה''ה לשון דהלכות גדולות ובסופו כתב ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר' שמעון דתנן ר' שמעון וכו'. הר''ן בפירוש ההלכות כתב על זה לא ידענא מאי סיוע דר''א שייכא הכא. ונ''ל לפרש לשון ההלכות כך דבפרק המביא קמא (דף י':) אמרו במשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו''ם אע''פ שחותמיהם עכו''ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר אף אלו כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט והקשו בגמרא והא לאו בני כריתות נינהו ותירצו אמר ר''ז ירד ר''ש לשיטתו של ר''א דאמר עדי מסירה כרתי, והשתא מייתי כי היכי דהתם אעפ''י שהשטרות הם כתובים בערכאות של עכו''ם כיון שנתנו בעדי ישראל כשר דעדי מסירה כרתי ה''נ כיון דהישראל הוא המוסר ונותנו בעדי מסירה ישראל אע''ג דאיכא עכו''ם באמצע אינו כלום כיון שעיקר הדבר נעשה בישראל ה''נ נימא הכי. עוד כתב ה''ה ובעיטור כתב אנן דכתבין כר''א דמכשיר אפילו לכתחלה הך לכתחלה נראה דהיינו היכא שנתגרשה שתנשא לכתחלה אבל לא שתתגרש לכתחלה בהכי דא''כ היכי קאמר בסיפא דלישנא הכא אם נתגרשה תנשא לכתחלה ה''ל למימר שתתגרש לכתחלה בהא:

ז * אֲבָל הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲבֵרָה כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת גֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִין בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה פְּסוּלִין לַהֲבָאַת הַגֵּט. וְאִם הֵבִיאוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אֲבָל אִם לֹא נִסְמֹךְ בּוֹ אֶלָּא עַל דִּבְרֵי פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ גֵּט:

ההראב"ד אבל הנשים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב בפני נחתם למה אם הביאו פסול. ועוד כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו ע''כ. עוד השיג עליו וכתב לא ידעתי מאין הוציא זה ועבד ועכו''ם הוא דקא פסיל בגמרא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. אבל מי שחלל שבת או בא על אשת איש למה יהיה פסול להביא את הגט והלא הוא ישראל גמור לכל דבריו עכ''ל:

מגיד משנה ומ''ש רבינו הנשים והקרובים כשרים. מבואר הוא בגמרא בהרבה מקומות. ומ''ש שהפסולין בעבירה מדברי תורה דפסולין להבאת הגט, דע שהוא ז''ל אינו סבור שיהיו כדין חרש שוטה וקטן והעבד והעכו''ם שהרי בהן כתב שאם הביא אחד מהם הגט שאינו גט וכאן כתב ואם הביאו הרי זה פסול וידוע שענין פסול בדברי רבינו הוא שלא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא כמו שנתבאר פרק עשירי. ומ''מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפסול והיכן מצינו שפסלו חכמים פסול בעבירה מן התורה להבאת הגט וראיתי הרבה מן המפרשים חולקים עליו בזה גם הר''א ז''ל בהשגות א''א ואם נתקיים בחותמיו וכו': בד''א בשנתקיים וכו'. זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה אין סומכין עליו בעדות הגט כלל ברור הוא שהרי אפילו בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן כמו שיתבאר פי''ב וכל שכן בדין הגט וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין (דף פ"ו:) שאמרו בחשוד על העריות דאיכא מ''ד התם שכשר לעדות ממון ומודה שאינו נאמן לעדות אשה לא לעיולה ולא לאפוקה וכן כתב הרשב''א ופשוט הוא. ובהשגות כתוב כאן כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו עכ''ל. גם הרשב''א כתב הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר על פי חותמיו. ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא שאם נתקיים בחותמיו על פי אחרים שהוא כשר ולפי שזה מעיד עליו לא יפסל בכך. ולא אמר רבינו אלא אם אין לנו בגט עדות אחרת אלא מפני פסול בעבירה מן התורה שאינו גט על פיו. וזה נ''ל מבורר בלשונו ז''ל:

כסף משנה אבל הפסולים בעבירה וכו'. כתב ה''ה ומ''מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ''ל. הרשב''א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ''ב דגיטין וגם הרא''ש חולק עליו: במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'. כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ''ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב''ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל''ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ''ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה''נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין:

לחם משנה בד''א כשנתקיים הגט בחותמיו כו'. כתב ה''ה וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין שאמרו דחשוד על העריות כו'. וא''ת דילמא לא אמרו כן אלא דוקא בחשוד על העריות מפני שהוא נפסל בהן ודילמא מפיק לה דליהוי שכיחי ליה א''נ מעייל לה משום מים גנובים אבל פיסול אחר לא. וי''ל דמ''מ קאמר דלזה הפירוש אינו פסול לעדות ממון פסול לעדות אשה דלא מסתבר לומר דהפסול לכל לא ליהוי פסול לעדות אשה ומ''מ אין זו ראיה מוכרחת כדמפר' ומפני כן כתב קצת: בד''א כשנתקיים הגט וכו'. כתב ה''ה זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה וכו'. כאן משמע דהסברא הוי להאמין יותר באשה שמת בעלה מבגט וקשה דהרי בגמרא בסוף פ''ב (דף כ"ג:) משמע איפכא דהא אמר שם אשה נאמנת להביא גיטה מק''ו ומה נשים שאמרו חכמים אינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה היא שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה. משמע דיש להאמין יותר בגט מבמת בעלה דאי לא מאי ק''ו הא איכא פירכא הסברא שכתב ה''ה שיש להאמין במת בעלה יותר. ומיהו אין זו קושיא כל כך כיון דהפירכא אינו אלא מסברא היינו יכולים לעשות לה הכנסת פירכא אבל מ''מ קשה בדברי ה''ה איך למד כן בכ''ש הא איכא פירכא מ''ש בגמרא ונימא מה למיתת הבעל שכן אינן נאמנות חמש נשים אבל בגט שנאמנות חמש נשים נאמן וכי תימא שאני לחמש נשים שאינן נאמנות שם משום שנאה אבל בשאר דבר דליכא שנאה נאמן א''כ היכי עביד מיניה ק''ו בגמרא:

ח הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְגָדַל כְּשֶׁהֱבִיאוֹ. חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ. שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה. עַכּוּ''ם וְנִתְגַּיֵּר. עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר. הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט וְהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ. הָיָה שָׁפוּי כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כְּשֶׁהֵבִיא הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת:

מגיד משנה היה השליח קטן וכו'. משנה בפ' המביא תניין (דף כ"ג):

ט הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים וְאָמְרָה לוֹ טֹל לִי גִּטִּי וִיהֵא לִי בְּיָדְךָ הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וּכְאִלּוּ אָמְרָה לוֹ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי. וְיֵשׁ לָאִשָּׁה [ג] לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. * וּקְטַנָּה אֵינָהּ עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחֲצֵרָהּ קוֹנָה לָהּ גִּטָּהּ כִּגְדוֹלָה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים וְאֵין מְעִידִין עַל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ בֶּן דֵּעָה גְּמוּרָה:

מגיד משנה אשה שעשתה וכו'. פרק התקבל (גיטין דף ס"ג:) תנו רבנן טול לי שא לי ויהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. וכתבו מקצת המפרשים דדוקא שאמרה לי אבל אם לא אמרה לי אלא טול גיטי שא גיטי יהא גיטי בידך אינו מספיק לקבלה ומיהו התקבל גיטי משמע דמהני כך כתבו הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל: ויש לאשה וכו'. שם בגמרא אמר רב אין האשה עושה שליח וכו'. ובהלכות הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא איכא מאן דפסק כרב ואיכא מאן דפסק הילכתא כרבי חנינא ומסייע ליה למימריה מההוא מעשה וכו' והאריכו בזה ובסוף כתבו הילכך הלכה כרבי חנינא ודא היא סברא דרב האי גאון ז''ל ומסתברא כוותיה ע''כ. וזהו דעת רבינו וכן פירש ר''ת וזה נראה דעת הרשב''א ז''ל ועיקר: וקטנה אינה עושה שליח לקבלה וכו'. במשנה שם (דף ס"ה:) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי וכו'. וכתב רבינו אף על פי שחצרה קונה לה כגדולה ומבואר הוא בפירקא קמא בגמרא דמציעא (דף י':) דקטנה יש לה יד ויש לה חצר. וכבר כתבתי פרק חמישי דחצר בגט מדין שליחות הוא ולפיכך אינה קונה אלא אם כן האשה עומדת בצדה כמו שהזכרתי למעלה ולזה הוצרך רבינו שהטעם שאינה עושה שליח ויש לה חצר הוא מפני ששליח קבלה צריך עדים. ובאמת שאין זה מוכרח שיש לומר דחצרה גם כן הוא מדין ידה כמו שאמרו שם חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות. ובהשגות א''א זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח וכו'. ולפי שאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין לא אאריך בו:

לחם משנה וקטנה אינה עושה שליח לקבלה. כתב ה''ה וכבר כתבתי בפ''ה דחצר בגט מדין שליחות הוא. ואני תמה בזה דאדרבא בפרק ה' כתב איפכא דשם כתב דרבינו פסק כרב אשי דאמר בפ''ק דמציעא (דף י"ב.) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ופי' הוא דחצר איתרבאי משום יד והוי למעליותא דמסברא מדין שליחות היה קונה חצר אלא דאיתרבי משום יד למקום דלא מהני שליחות דמהני משום יד אבל מקום דמהני שליחות ודאי לא גרע משליחות ולכך במתנה דהוי זכות מהני מדין שליחות בגט דהוי חוב לא מהני מדין שליחות אלא מדין יד וכיון דמהני מדין יד עומדת בצד חצרה בעינן דומיא דידה דסמוכה וא''כ נתבאר מזה בפירוש שרבינו פסק דמשום יד אתרבאי. ועוד שם פ''ק דמציעא (דף י') מבואר לעיל בפלוגתא דר''י ור''ל גבי קטנה דחד אמר אין לה חצר וחד אמר יש לה חצר דלענין גט כ''ע לא פליגי דמשום יד אתרבאי וא''כ איך כתב ה''ה דמדין שליחות איתרבאי. וקשה עוד מזה שכתב ולפיכך אינה קונה אא''כ האשה עומדת בצדה דמשמע דאי משום יד איתרבאי לא בעינן עומדת אדרבא בפרק הזורק (דף ע"ז:) משמע איפכא גבי פלוגתא דרב עולא ור' הושעיא אי בעינן עומד אי לאו דאמר שם לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר משום יד איתרבאי ומר סבר משום שליחות איתרבאי כלומר דמ''ד דלא בעינן עומדת סבר משום שליחות ומ''ד בעינן עומדת קא סבר משום יד וא''כ משמע דאדרבא טפי י''ל דבעינן עומדת למ''ד משום יד מלמ''ד משום שליחות. ועל דברי רבינו יש לתמוה שכתב שאע''פ שהקטנה אינה עושה שליח מ''מ חצרה קונה דהא בגמרא משמע דאי אמרינן חצר משום שליחות אמרינן הא בהא תליא דהא שם בפ''ק דמציעא על פלוגתא דר''י ור''ל אמרו דמ''ד אין לה חצר סבר משום שליחות איתרבאי וכיון דאין לה שליחות אין לה חצר ומ''ד משום יד סבר דיש לה חצר דכי היכי דיש לה יד יש לה חצר וא''כ הא בהא תליא ואיך רצה רבינו לחלק ביניהם: וקטנה אינה עושה שליח. מה שקשה בלשון זה של ה''ה כתבתי לעיל בספר זה ותירצתי לעיל. אחר כן נתתי אל לבי בהתירוץ הראשון ואינו נראה בעיני על כן בחרתי בדרך אחר עם קושיא אחרת שאני מוסיף והיא מניין לו לרבינו מ''ש בפרק י''ז מהלכות גזילה דקטנה יש לה חצר אפילו אינה עומדת בצד חצרה הא כיון דטעמא הוי משום דלמדנו מגט כדכתב שם הא בגט לא הוי טעמא אלא משום יד ולא משום שליחות דאין שליחות לקטן וכיון דהוי משום יד מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה כמו שאמרו בפ' הזורק (דף ע"ז:) וכיון שכן היה לנו לומר דבעינן עומדת בצדה כמו בגט מטעם יד והוא ז''ל כתב שם סתם דיש לה חצר ולא הצריך שתהא עומדת בצדה. ועוד קשה לי כיון דטעמו של רבינו שאין הקטנה עושה שליח לקבלה משום דשליח קבלה צריך עדים משמע דבדבר דאין צריך עדים הקטנה עושה שליח א''כ בממון דאין צריך עדים הקטנה תעשה שליח וזה אי אפשר שהרי כתב רבינו בפרק ב' מהלכות שותפין אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן והקטנה וכן גבי תרומה לפי טעם זה היתה יכולה הקטנה לעשות שליח לתרום כיון דאין צריך עדים וכ''ת גבי תרומה הכי נמי א''כ הוה נ''מ טובא בין טעם רבינו לטעם הראב''ד לענין תרומה וא''כ איך כתב ה''ה דאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין. ולתרץ כל זה אומר דודאי אין הקטנה עושה שליח כלל בין שליח הצריך עדים בין שאינו צריך עדים וכמ''ש רבינו בהלכות שותפין אבל משמע ליה לרבינו דגבי גט דוקא כיון דמועיל חצרה גבי קטנה אע''ג דהוי טעמא משום יד מועיל נמי שליחות ויצא לו כן ממה שאמרו בגמרא בפרקא קמא (דף י"ב) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות מדקאמר גמרא לא גרע ולא אמר עדיף משליחות משמע דחצר ושליח שוים וז''א לא גרע כלומר נהי דלא עדיף אבל לא גרע וסברא היא לומר דכיון דחצר מועיל גבי קטנה גבי גט תועיל נמי שליח שעושה אותו מדעתו וכי היכי דאמרינן חצר לא גרעה משליחות ה''נ אמרינן דשליח לא גרע מחצר וכי היכי דחצר מהני משום יד מהני נמי שליח אבל אי הוה אמרינן דטעמא דמועיל חצר הוי מטעם שליחות ודאי דאין מועיל חצר בקטנה משום דכיון דשליחות אין לה ודאי דאין לה חצר וזהו שאמרו שם בפרקא קמא (דף י':) מ''ס משום שליחות אתרבאי וכיון דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ואסיק רב אשי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אבל גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו הילכך בעינן עומדת בצד ביתה ורבינו מפרשה בפנים אחרים שמפרשה רש''י ז''ל. והטעם שהוקשה לו דלפי פירוש רש''י ז''ל גבי מתנה לא בעינן עומדת בצד ביתה דכיון דמשום שליחות זכי אע''ג דליכא ביה משום יד דאינה עומדת בצד ביתה לא איכפת לן וכיון שכן קשה טובא מה שהקשו התוספות בפ' המביא שני (דף כ"א) גבי הא דאמר אביי התם גבי מימרא דרבא דכתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה וכו' חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה דאיתה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה כו' הקשו שם בתוס' (בד"ה אטו) מהך דהכא דאמרינן דגבי מתנה אע''ג דלא הוי דומיא דיד דאינו עומד בצד חצרו קני מטעם שליחות דזכין לאדם כו' א''כ הכי נמי אע''ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות עוד הקשו חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות אע''ג דמטעם יד לא קנה ותירצו דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן [דלא] גרע משליחות. ורבינו להמלט מאלו הקושיות פי' דלעולם לא קני מטעם שליחות היכא דליכא טעמא דיד דדומיא דיד בעינן ורב אשי סבירא ליה דחצר אתרבאי משום יד ולא בעינן עומדת בצד ביתה אע''ג דבפרק הזורק אמרינן לימא בהא קא מיפלגי מר סבר משום יד אתרבאי וכו' משמע דלמאן דאית ליה משום יד בעינן עומדת הא אסיקו התם בגמרא דכ''ע משום יד ומר סבר דלא בעינן עומדת משום דלא אתי יד אלא לומר דבעינן חצר המשתמרת לדעתה ורב אשי דהכא ג''כ סבר הכי משום יד אתרבאי ולא בעינן עומדת דאל''כ לימא מה ידה בדבוקה וכו' כדהקשו שם ולהכי גבי מתנה דזכות הוא לו אוקמיה אדיניה דמשום יד קני אע''ג דאינה עומדת דביד לא בעינן עומדת כדפרישית ולא קני במתנה מטעם שליחות אע''ג דליכא ביה טעמא דידה כפי' רש''י ז''ל עד שתפול על זה שתי הקושיות הנזכרות אבל דעתו הוא דמשום יד קני והא דבעינן גבי גט עומדת אע''ג דבטעמא דיד לא בעינן עומדת לזה תירץ רב אשי ואמר דלא גרע משליחות הילכך בעינן עומדת כלומר כיון דבשליחות אמרינן דאין חבין לאדם אלא בפניו א''כ די שנאמר כאן דיד לא גרע משליחות אבל שיהא עדיף משליחות לא וז''א ולא גרע כאילו אמר ולא עדיף וכוונתו לומר די לנו שלא יגרע משליחות אבל לא עדיף ממנו וכיון שכן בעינן עומדת בצד ביתה שיהא בפניה כי היכי דבשליחות בעינן לפניו אע''ג דהתם הוי בפניו מדעתו והכא אע''ג דהוי בעל כרחה כיון שהוא בפניה סגי, ואם כי לכאורה משמע דעדיף משליחות מ''מ כיון דהוי בפניה דמי לשליחות דהא דבעל כרחה מתגרשת הא גלי רחמנא גבי גט דמהני אבל מ''מ דומיא דשליחות בעינן שתהא בפניה ולהכי בעינן עומדת א''כ לפי פירוש זה מה שאמר רב אשי ולא גרע משליחות הוא טעם לבעינן עומדת ודלא כדפירש''י שהוא טעם לסיפא דלישניה דקאמר גבי מתנה כלומר דהכא אע''ג דליכא יד טעמא משום שליחות דהא ליכא מכח הני תרי קושיי דכתיבנא. וזה הפירוש נראה שמפרש רבינו מריהוט לשונו שכתב בפ''ה הזורק גט לתוך חצרה וכו' ואע''פ שהיא וכו' ואין חבין לאדם אלא בפניו למי שמעיין בו. ועם זה נתיישבו דברי ה''ה שכתב כאן כבר כתבתי בפ''ה דחצר בגט מדין שליחות הוא כלומר דלא עדיף משליחות כדכתיבנא ולכך בעינן עומדת כלומר משום טעמא דלא עדיף משליחות אמרינן עומדת דמשום יד לא בעינן עומדת כדכתיבנא ולזה הוצרך רבינו כאן לתת טעם מפני שהוקשה לו כיון דלא עדיף משליחות א''כ אמאי כאן בקטנה לא מהני שליח כיון דמהני חצר ובאמת שאין זה מוכרח שי''ל דחצרה ג''כ מדין ידה הוא כלומר מה שאמרו שם בגמרא ולא גרע ר''ל לא גרע אבל עדיף משליחות והוא ג''כ מדין ידה כפירש''י ז''ל ועם זה לא היה צריך לטעם רבינו:

י הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֶלָּא הֲרֵי זֶה גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ. הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְלֹא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הִתְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ [אוֹ הֵא לְךָ] אוֹ זְכֵה לָהּ לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ לָהּ עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ עִקַּר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה:

מגיד משנה האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. משנה בפרק התקבל (דף ס"ב:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור וכו': אבל אם אמר לו וכו'. מפורש בגמרא מוסכם מן התנאים: אבל אם אמר לו הולך וכו'. זה מחלוקת ר' נתן ורבי בגמרא ואמרו בהלכות והלכה כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי דמי דגרסינן פרק השולח אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נ''מ להולך לאו כזכי וזה דעת רבינו והוא הדין לנתן לה כמ''ש רבינו וכ''כ הרמב''ן ז''ל וכך הוא דעתו אבל הרשב''א ז''ל כתב בהולך ותן לה או בהולך לה בלחוד דה''ל ספק אם יכול לחזור בו אם לאו ואם מת חולצת ולא מתיבמת וזה דעת קצת מפרשים ז''ל ודבריהם בזה ארוכים:

לחם משנה האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. קשה כיון דהוא פוסק כמ''ד הולך לאו כזכי א''כ למה כתב אי אפשי שתקבל דהא בגמרא דקדקו שם בפרק התקבל (דף ס"ב:) דמדקאמר מתניתין אי אפשי שתקבל משמע דאם אמר הולך ותן בלא אי אפשי לא דלא כר' נתן ורבינו אי פסק כר' נתן לא היה לו לכתוב אי אפשי. ונראה דרבינו רצה להודיענו חידוש אחד דדוקא כשאמר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לא הוי לשון זכיה וכדכתב שם רש''י גבי הא דאמר בגמרא אבע''א אי אפשי אתא לאשמועינן ופירש''י גלי דעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכיה הוא משמע דכשהוא לשון התקבל או לשון זכי שא''א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר ממה שאמר אי אפשי לכך כתב כאן רבינו ואמר א''ל הבעל אין רצוני כו' כדי לומר אח''כ אבל אם אמר התקבל כו' כלומר דאע''ג דאמר אי אפשי כיון דאמר התקבל הוי חזרה משום שאמר אי אפשי ומפני שלא נטעה דדוקא באי אפשי הוא דאמרינן דנעשה שליח להולכה אבל הילך לבד לא אמרינן הכי אלא דכזכי דמי לכך כתב אח''כ אבל אם אמר לו הולך כו': וכך אם אמר לו הולך ותן לה וכו'. קשה דרבינו פסק בפ''ד מהל' זכיה דבמתנה אע''ג דהולך לאו כזכי תן הוי כזכי וא''כ קשה בריש פרק התקבל דפשטו בגמרא דהולך כזכי ממתניתין (דף ס"ב:) דאמר לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה דהולך כזכי דמי מנא ליה לגמרא דהולך ותן בגט הם שוים נימא דהוי כמו במתנה דאע''ג דהתם הולך לא הוי כזכי תן הוי כזכי ומתניתין דקאמרה הכי דהוי כזכי הוא משום דאמר ג''כ ותן וכ''ת לימא תן לחודיה אדרבה נימא דמתניתין להכי קאמרה תן לומר לך דהולך לא מהני בלא תן משום דהולך לאו כזכי בשלמא כפירוש המפרשים דאפילו במתנה הם שוים לא משמע ליה לגמרא חילוק בין תן להולך אבל לרבינו כיון דבמתנה איכא חילוק שמא הכא נמי איכא חילוק ולא תפשוט מינה כלל וצ''ע:

יא שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה שֶׁבָּא לְקַבֵּל גֵּט מִן הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אָנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ גֵּט זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה כְּלוֹמַר אֵינִי עוֹקֵר שְׁלִיחוּתְךָ אֶלָּא בֵּין שֶׁעָשְׂתָה אוֹתְךָ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה הֲרֵי אַתָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ לֹא [שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה] שַׂמְתִּיךָ אֶלָּא שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי עָקַר הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה הִיא וְאָמַר לַבַּעַל מֵעוֹלָם לֹא נַעֲשֵׂיתִי שְׁלִיחַ הֲבָאָה לָהּ:

מגיד משנה שליח האשה וכו'. שם (דף ס"ב:) אתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך כמו שאמרה א''ר נחמן וכו' אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ואמרו שם דטעמא דרב משום דעקר שליח לשליחותיה לגמרי הוא דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וכן נתבארו בהלכות, וכתב בעל העטור דוקא דאמר לו הבעל הולך או הילך או התקבל כמו שאמרה אבל אמר לו הולך או הילך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטא לידה גיטא מיגרשא דשליח הולכה שויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבל על דעת מה שאמר לו הבעל קבל והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. והרשב''א נחלק עליו ודקדק מן הסוגיא דאפילו אמר לו התקבל לה ולא אמר כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת אבל אם אמר לו הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה מבואר בסוגיא שכשיגיע גט לידה מגורשת וזה דעת רבינו שהאריך בבאור הא לך גט כמו שאמרה וברור הוא:

לחם משנה שליח האשה וכו'. רבינו לא הזכיר כאן דהילך כזכי דמי דאסיקו הכי בגמרא בפרק התקבל ולא ידעתי טעמו למה. וה''ה כתב גבי אבל אם אמר לו הולך ותן ולא אמר וכו' וזה דעת רבינו שהאריך בביאור הולך גט כמו שאמרה. נראה דדקדק מרבינו מדהאריך לבאר פירוש כמו שאמרה שכתב כלומר איני וכו' דבעינן דוקא שיאמר כמו שאמרה. וקשה דהא הילך כזכי דמי ובלאו כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת דהילך הוי זכי כמו התקבל ולדעת הרשב''א אפילו דאמר התקבל לא מהני אפילו שיגיע גט לידה. ואולי י''ל בדוחק דדעת רבינו כדעת בעל העיטור ושיעור לשונו כן הוא כתב בעל העיטור כן כו' ואף על פי שהרשב''א נחלק עליו מכל מקום דעת רבינו כדעת בעל העיטור ועיין בהר''ן ז''ל:

יב אָמַר שָׁלִיחַ לַבַּעַל שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲנִי וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שַׂמְתִּיךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה אֶלָּא גָּרַע אוֹתָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לְקַבָּלָה וְהוּא אוֹמֵר לַבַּעַל לַהֲבָאָה בִּלְבַד:

מגיד משנה אמר שליח וכו'. שם ובהלכות התקבל לי גיטי ואשתך אמרה וכו' וכן כתוב בה''ג וכן פסקו מן האחרונים ז''ל:

לחם משנה אמר שליח לבעל שליח הובאה אני וכו' כיון שהגיע גט לידה מגורשת. קשה קצת דמשמע בדברי רבינו דאם הגיע לידה דוקא מגורשת הא אם לא הגיע אינה מגורשת כלל ואמאי הא בעיא דלא איפשיטא בפרק האומנין (דף ע"ו) אי אדיבורא דידיה או אדידה ודוקא התם דלענין ממון נקטינן לה לקולא וכדכתיבנא בה' שכירות אבל הכא אית לן למינקטא לחומרא והוי ספק מגורשת משום דילמא דאדיבורא דידה קא סמיך וכיון שהגיע לידו מגורשת. וי''ל דמה שאמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ר''ל מגורשת ודאי אבל ספק אפילו שלא הגיע לידה מגורשת מספק ומ''מ היה לו לרבינו לברר. והר''ן כתב כן שם בפרק התקבל ע''ש:

יג הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. בָּא שָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ וְלֹא נְטַלְתּוֹ. אֶלָּא אָמְרָה לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים יִהְיֶה (לִי) גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ. אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת בְּסָפֵק עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי:

מגיד משנה הבעל ששלח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו וכו' ואסיקו דהוי ספק בדבר שבערוה והספק הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה שהיא ממנה אותו עתה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל. וכתב רבינו ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי ופשוט הוא:

יד שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט כְּשֶׁהוּא נוֹתְנוֹ לָהּ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי [ד] שְׁנַיִם וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. שֶׁדִּין הַשָּׁלִיחַ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין הַבַּעַל עִמָּהּ שֶׁתַּחְתָּיו הוּא קָם. * לְפִיכָךְ אִם נְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לָהּ וְלֹא קְרָאוּהוּ עֵדֵי מְסִירָה וּנְטַלְתּוֹ וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה שליח שהביא גט וכו'. זה פשוט לפי מה שכבר נתבאר פ''א שהבעל צריך לתת הגט בפני שנים ולא עדיף שלוחו ממנו. ובירושלמי עשה שליח להוליך את הגט (לאשתו) צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים ע''כ. ומ''ש רבינו שצריכין לקרותו הוא מבואר מהיקש השליח לבעל ודין הבעל נתבאר פ''א. ומ''ש לפיכך אם נתנו השליח וכו' הוא ג''כ מהטעם הנזכר. ובהשגות א''א דברים בגו שאם הביאו השליח ממקום שצ''ל בפני נכתב ובפני נחתם הרי אותן השנים כב''ד של קיום שטרות שאין צריכין לקרותו והשליח כב' עדים המעידים על החתימות ועל עיקר הגט ע''כ. ורבינו סתם דבריו לפי שהוא סבור שבכל שליח הדין כן וכ''נ עיקר שאע''פ שהדיינין חותמין הקיום אע''פ שלא קראו השטר היינו לפי שבעל השטר כשיוציאנו לגבותו או לראיה שלו יקראו אותו ויעשו כפי הכתוב בו ואף כאן אם לא קראוהו בשעת הקיום שאמר השליח בפני נחתם והיא מוציאה את גיטה אח''כ אף היא מגורשת גמורה וזה פשוט ומבואר בדברי רבינו. אבל בשנטלתו וזרקתו לים ולא נודע מה נתן לה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו הנותנו לה ואמר לה ה''ז גיטך שנתבאר פ''א שהיא ספק מגורשת וכבר אמרו שהבעל ג''כ אינו מצוי לקלקלה ועוד דאפילו הן מכירין החתימה צריכין לקרותו דסתם אמרו הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה שצריכין הם לדעת אם הוא גט אם לאו ואם לא ידעו ואבד הויא ספק מגורשת אלא ודאי בעינן או גט מקויים בחותמיו יוצא מתחת ידה או עדים שראוהו כשנתן לה ואם השליח אומר בפני נחתם הרי הוא כמקיימו והוא שיתברר שיש גט בידה כך נ''ל:

לחם משנה שליח שהביא גט וכו'. מ''ש הר''א ז''ל בהשגות שאם הביאו השליח ממקום שצ''ל בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. מלשון זה שכתב ועל עיקר גט נראה לטעם הר''א ז''ל דבאומרו בפני נכתב הוי כמעיד על עיקר הגט ובאומרו בפני נחתם מעיד על החתימות ולכן אם נאבד הרי זו מגורשת ודאי כיון שהשליח העיד על עיקר הגט וא''כ הוא קשה טובא לדעת הר''א ז''ל דהקשו בפ''ק (דף ג') דליבעי תרי ותירצו בקיום שטרות דרבנן וכו' והכא משום עיגונא הקילו והשתא קשה דנהי דלענין קיום שטרות נאמן בתרי אבל היכא דנאבד דחשבינן לה דודאי מגורשת משום דהוא מעיד על עיקר הגט שאמר בפני נכתב אמאי מהימנינן ליה דהא ודאי מן התורה צריך לעדות זה. ועוד קשה מ''ש דלרבה דאמר אין עדים מצויים לקיימו בפני נכתב למה לי לימא דלהא אצטריך בפני נכתב דילמא יאבד הגט והשליח מעיד על עיקר הגט. מיהו זו אינה קושיא דלהא ודאי לית לן למיחש ועל מה שהקשה ה''ה להראב''ד קשה מאי הקשה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו וכו' דעדיף ועדיף כלומר האמינוהו חכמים מה שלא האמינו לבעל אפילו שיאמר בפני נחתם, וכן מה שהקשה דאפי' מזכירין החתימות צריכין למקרייה וכו' אין זו קושיא דהר''א ז''ל לא קאמר הטעם מפני שאמר בפני נחתם אלא מפני שאמר בפני נכתב שהוא מעיד על עיקר הגט ומהך טעמא נמי קושיא ראשונה שמקשה לו אינה. וי''ל לזה דהך ועוד נקשר עם מ''ש קודם וכבר אמרו שהבעל גם כן אינו מצוי לקלקלה וה''ק ועוד אפילו תאמר שהבעל מצוי לקלקלה הא איירי שמכירין החתימות ואיך אפשר דהם מכירין החתימות והעדים והבעל יכוונו לקלקלה אלא ודאי עכ''פ צריך שיכירו ויקראו הגט:

טו עָבַר הַשָּׁלִיחַ וְנָתַן הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם מֵת הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

מגיד משנה עבר השליח וכו'. גם זה פשוט מהיקש השליח לבעל. וראיתי לרבינו שכתב כאן שאם השליח קיים יחזור ויתננו לה, ובדין הבעל לא כתב כן פרק ראשון ושם כתב שיש מן הגאונים מי שסובר שהוא פסול כשנתן בלא עדי מסירה. ונראה שחשש רבינו כאן לסברתם היכא דאפשר כיון שהבעל עצמו לא נתנו לה:

לחם משנה עבר השליח כו'. כתב כאן ה''ה דכיון דהבעל עצמו לא [נתנו לה] חשש [רבינו] למ''ד שהוא פסול בשלא נתן בעדי מסירה. וא''ת א''כ לעיל בריש הפרק בשליח קבלה שכתב שלא יתן לו הגט אלא בעדי מסירה למה לא כתב שם שאם נתנו לו בלא עדי מסירה שיחזור ויתננו לו כיון שהאשה עצמה לא קבל [ה] הגט. ויש לחלק מקבלה לנתינה דקבלת האשה הוי בע''כ ולכך אפילו קבלו השליח קבלה שלה בלא עדי מסירה מגורשת משא''כ בנתינת הבעל שהוא מדעתו:

טז שָׁלִיחַ שֶׁנָּטַל הַגֵּט וְקֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הָאִשָּׁה חָזַר הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי עִמְּךָ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָאִשָּׁה גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁשָּׁלַח שָׁלִיחַ אַחֵר לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר [ה] לַאֲחֵרִים גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא. הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל הַמְבַטֵּל בִּפְנֵי אֲחֵרִים צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּבִטְּלוֹ הוֹאִיל וְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ לַחֲצֵרָהּ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל וַהֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

מגיד משנה שליח שנטל הגט וכו'. (דף ל"ב) ריש פרק השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו כו' עד התקין רבן גמליאל הזקן. ובגמרא גבי היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו אמר רב נחמן בפני שנים והלכתא כוותיה. עוד שם (דף ל"ג) ת''ר בטלו מבוטל דברי רבי. פירוש אפילו לאחר תקנת רבן גמליאל והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמ' שם כמותו וכן מוסכם מכל המפרשים ז''ל. ומ''ש ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הוא ממ''ש בנדרים (דף פ"ז) וביש נוחלין בכל התורה כולה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עכו''ם ומקדש ומגרש:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן