הלכות גרושין - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָאָה וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהַתִּיר עַצְמָהּ לַשּׁוּק. אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ לִכְהֻנָּה לְעוֹלָם. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

מגיד משנה האשה שבאה וכו'. משנה כלשונה בכתובות פרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) והר' משה הכהן ז''ל הגיה על רבינו בזה הלשון, הגה''ה היה לו לרבינו לפרש והוא שאומרת תוך כדי דיבור אבל לאחר זמן מרובה לא מהימנא כי היכי דאמרינן בנשביתי וטהורה אני דהיא בת בוקתא x דאינה נאמנת אם תאמר היום נשביתי ולאחר שנה תאמר טהורה אני וצ''ע עכ''ל. וגם כן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו דרך פשיטות דמשנתנו בתוך כדי דבור הוא ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפילו לאחר כדי דיבור הוא, ולולא שהם אמרו כן (ר"ל דוקא בתוך כדי דבור) הייתי אומר דודאי משנתנו בכל גוונא היא דלא אמרינן דוקא תוך כדי דיבור אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר את עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כיון שאין לנו איסור אלא מפיה ודאי אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת שהרי אפילו בחוזרת מדיבורה וכגון שאמרה אשת איש אני עכשיו וחזרה ואמרה למחר פנויה אני ולא הייתי אשת איש כל זמן שנתנה אמתלא לדבריה כנזכר פ''ט מהל' אישות כ''ש כשאמרה אשת איש הייתי שיכולה לומר אחר כדי דיבור גרושה אני שהרי אינה עוקרת דבורה הראשון. ויש קצת סיוע לזה דאל''כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת לישמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ''ש הוחזקה בעדים דהשתא בשלא הוחזקה אלא מפי עצמה אינה נאמנת כשהוחזקה מפי עדים שאין אנו צריכין באיסורה לדבורה כלל כ''ש שלא תהא נאמנת. ועוד דאם איתא לא הוה שתיק גמ' לפרושי והוא שאמרה תוך כדי דיבור. ויש לדחות בזה דמשום דמשמע דדיבור אחד הוא לא הוצרכו לפרש כן דמשמע דבבת אחת הוא והם ז''ל הקשו לפי דעתם למה לי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דתוך כדי דיבור הוא לא יהא אלא חזרה הא יכולין לחזור בהן ותירצו דאצטריך דה''א דכיון דעומדין בדבורן הן אלא שאין מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דיבור לאו כל כמינהו ולהכי אצטריך הפה שאסר ע''כ דבריהם. ומצאתי בשם רבינו יחיאל ז''ל שהאומרת אשת איש הייתי ולאחר זמן אמרה פנויה אני אינה צריכה אמתלא ונאמנת דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא ע''כ, וזה מסכים לדברי שאין דין המשנה דוקא תוך כדי דיבור: הוחזקה אשת איש. זה הוא סוף המשנה שכתבתי למעלה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת בגמרא ב' לשונות איכא מ''ד דאם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואיכא מאן דאמר תצא ופסק ר''ח כמאן דאמר תצא וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל, ובהלכות לא נזכר זה גם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמע אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא. ומ''ש רבינו אבל פסלה עצמה לכהונה וכו'. פשוט הוא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ונאמנת להחמיר אבל לא להקל, ומתבאר כן ביבמות בפרק האשה שלום (דף קי"ח) בדומה לזה:

לחם משנה האשה שבאה ואמרה א''א הייתי וכו'. כתב ה''ה בשם הרמ''ך כי היכי דאמרה נשביתי וטהורה אני וכו' קשה אמאי פשוט לו יותר בנשביתי וטהורה אני דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת מדינא דאמר אשת איש הייתי וגרושה אני שהביא ראיה משבויה לאשת איש. וי''ל דמשמע ליה דאפילו תאמר דא''א הייתי וחזרה ואמרה גרושה אני משום דמעיקרא אמרה הייתי כלומר שמתחילה היתה ומשמע עכשיו גרושה וא''כ עכשיו מפרשת דבריה היא אבל כשאמרה נשביתי סתם שבויה טמאה היא וכי אמרה עכשיו טהורה הוי חזרה. עוד קשה לשאר המפרשים שסוברים דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת כשהקשו בגמרא (דף כ"ב) גבי ההיא דא''א אני וחזרה ואמרה פנויה אני והא שויא נפשה חתיכה דאיסורא כו' אמאי לא תירצו דהיינו לאחר כדי דיבור ולכך אינה נאמנת אבל תוך כדי דיבור נאמנת לומר x (כשנתנה) אמתלא לדבריה. וי''ל דמדקאמר וחזרה ואמרה משמע דעבר זמן בין דיבור ראשון לאחרון דאל''כ היל''ל א''א אני פנויה אני דמשמע תוך כדי דיבור כי היכי דאמר במתני' א''א הייתי וגרושה אני דמשמע כדיבור ראשון אלא ודאי מדקאמר וחזרה משמע שהוא לאחר כדי דיבור. עוד כתב דאל''כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים וכו'. קשה דלדברי ה''ה ג''כ ליפלוג וליתני בין כשאמרה הייתי לכשאמרה אני ולימא בד''א כשאמרה הייתי אבל כשאמרה אני דמשמע עכשיו ואחר כך לאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת. וי''ל דכולה בדידה ואשמעינן דאפילו העדים אינם מעידים אלא שמתחלה היתה א''א ולא עכשיו בשעת העדות מ''מ אינה נאמנת וז''א ואם יש עדים שהיתה א''א וכו'. ועוד כתב ה''ה ז''ל ותירצו דאיצטריך דהוה אמינא דכיון דעומדים בדיבורן וכו'. וא''ת א''כ דטפי (גרע) [עדיף] בתוך כדי דיבור חזרה מכשעומד בדיבורו א''כ ברייתא דאמרה א''א אני וחזרה ואמרה פנויה אני (אינה) נאמנת דע''כ לאחר כדי דיבור הוא אמאי לא השמיענו חידוש דאפילו שלא חזרה ממש אלא שעומדת בדיבורה שנאמנת דהא דא''א אני ואח''כ אמרה פנויה אני חזרה היא והיה לו להשמיענו היכא שאמרה א''א הייתי ואחר כך אמרה גרושה אני דאינו חזרה דנאמנת. וי''ל דתוך כדי דיבור עדיף חזרה מכשעומד בדיבורו דכשחזר אמרינן ודאי אתקיל ליה מילוליה כיון דתוך כדי דיבור חזר אבל כשעומד בדיבורו ליכא למימר הכי אבל לאחר כדי דיבור גרע חזרה משום דליכא למימר אתקיל ליה מילוליה כיון שלא חזר תיכף תוך כדי דיבור:

ב הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. * הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת יָדָהּ וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בָּזֶה הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה היו לה שני עדים. זה פשוט ומתבאר בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב): הוציאה גט מתחת ידה. כבר ביאר רבינו פ''ז שהאשה המוציאה גיטה אינה צריכה לקיימו כל זמן שלא קרא עליו ערער ושם הארכתי בטעמו וראיותיו: ובהשגות כתב כאן א''א אומר אני יתקיים בחותמיו כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו. ומ''ש כאן שאם הבעל טוען שנפל ממנו שאינו נאמן וג''כ אינה צריכה לקיימו, הוציאו הרב ז''ל ממה שיתבאר בפרק זה שביוצא מידי שליח קבלה שאין הבעל נאמן לומר לפקדון נתתיו בידו וכרב חסדא דאמר הכי בפ' התקבל (דף ס"ד) וכ''ש ביוצא מתחת ידה שאינו נאמן לומר ממני נפל ולא חיישינן לנפילה לפי שאין האיסורין כדיני ממונות ומפרש שם בגמרא דאפילו רב הונא דפליג עליה דרב חסדא בשליש מודה באשה עצמה כמו שהזכיר למטה אבל ודאי כשקרא עליו ערער ואמר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וה''ז גט שביד האשה כמביא גט בא''י שאין צ''ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כמו שנזכר פרק שביעי. ופסול הכהונה בשלא נתקיים פשוט הוא:

ג בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר אִם אָמַר לֹא נְתַתִּיו לָהּ אֶלָּא נָפַל מִמֶּנִּי וּמָצְאָה אוֹתוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל עַל תְּנַאי הָיָה. פִּקָּדוֹן הָיָה. מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו. מְזֻיָּף הוּא. יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים אֲבָל פָּסְלָה נַפְשָׁהּ מִכְּהֻנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁהֲרֵי פָּסְלָה עַצְמָהּ בְּהוֹדָאַת פִּיהָ וְעָשְׂתָה עַצְמָהּ כַּחֲתִיכָה שֶׁל אִסּוּר:

לחם משנה (ב-ג) הוציאה גט מתחת ידה וכו' בא הבעל וערער וכו' אבל אם אמר [הבעל על] תנאי היה וכו'. כתב ה''ה דהא דלא בעי קיום הוציאו רבינו ממה שיתבאר בפרק זה וכו' לומר לפקדון וכו' נראה דהוא סובר דמאי דקאמר רבינו לקמן אמר הבעל לפקדון כו' שהוא כשאינו מקויים ואפילו הכי השליח נאמן משום דכיון דהבעל מודה שכתבו לא מהימן למימר לפקדון דהא הימניה ואע''ג דאיכא מגו דבעי לומר מזוייף מ''מ בהך טענה דפקדון לא מהימן כיון דהימניה והוי כמיגו במקום חזקה וכן הוא באמת מורה הלשון דלקמן שכתב שליח קבלה שהוציא גט וכו' יתקיים בחותמיו ואח''כ כתב אמר הבעל לפקדון וכו' נאמן ולא הזכיר בחלוקה שנית קיום כמו בקמייתא ודוחק לומר דבמקויים איירי וסמך על מ''ש יתקיים בחותמיו ופי' אמר הבעל ר''ל אחר שנתקיים אמר הבעל וכו' ועוד דראוי להסכים דבריו עם דברי רבו הרי''ף ז''ל שמבואר דעתו כן בתשובה שהביא ה''ה ומפני כן כתב ה''ה שהוציאו רבינו משם דכי היכי דהתם לא בעינן קיום הכי נמי בטענה דנפלה וכ''ש הוא דהא לקמן כתב בשם הרשב''א דכ''ע מודו בטענת נפילה דלא דאפילו נשוה נפילה לפקדון לכל הפחות לרב חסדא דקי''ל כוותיה לא בעי קיום. ובאמת שדברי ה''ה תמוהין שהרי כתב הרמב''ם כאן אבל אם אמר הבעל על תנאי הוא פקדון כו' יתקיים בחותמיו והא הכא דיוצא מתחת ידי האשה עצמה דעדיף טפי מהיכא דיוצא מתחת ידי השליח כדמשמע בגמרא דקאמרה דאלימה כשאמרה לדידי יהביה ניהליה לגירושין ואפ''ה משמע דבעי קיום וא''כ איך כתב כאן דהוציאו מפקדון. לכך היה נראה ליישב דברי רבינו דסבירא ליה דההיא דפקדון דנאמן שליח כשהוא מקויים הוא וההיא דכתב רבינו לקמן אמר הבעל פקדון היה וכו' במקויים הוא אבל אם אינו מקויים נאמן הבעל במיגו דאי בעי אמר מזוייף אבל בטענה דנפילה דריעא אפילו אם אינו מקויים אינו נאמן מיגו דאי בעי אמר מזוייף דהך טענה דנפילה ריעא טובא ואע''ג דבדיני ממונות נאמן לומר ממני נפל במיגו דמזוייף כבר כתב ה''ה שאין זה כד''מ. זה נ''ל ליישב דברי רבינו וכן יישבם הרב מוהר''י ן' לב ז''ל בפסקיו השניים שאלה ד' ותמה על ה''ה מה שתמהתי גם אני ועם זה ג''כ יתישבו דברי הטור שהם כדברי רבינו בענין זה בלבד שבסי' קמ''א כתב שאם הבעל מודה שכתבו אלא שאומר שבתורת פקדון יהביה נהליה אם הבעל בעיר הבעל נאמן משום דפסיק כרבי הונא ובסימן קנ''ב כתב ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים או בתורת פקדון או שהוא מזוייף ולא כתבו מעולם יתקיים בחותמיו וכו' משמע דסבירא ליה דהא דשליח לפקדון נאמן היינו כשהגט מקויים דהא רב הונא מודה היכא שהגט יוצא מתחת ידה ואפילו הכי אומר דהיכא דאומר שהגט נתנו לה בפקדון יתקיים אבל עכ''פ צריכין אנו ליישב דברי ה''ה כי דבריו נראה מוכרחים כמו שכתבתי למעלה. לכך נ''ל לומר דהיכא שהוא מודה שהגט שכתב היה בלא שום פיסול וכשר היה אלא שנתנו לשליח לפקדון אז ודאי אפילו קיום לא בעי וכל היכא שהוא אומר דהיה פיסול בגט אז מהימן אי ליכא קיום ומה שאמר כאן רבינו אבל אם אמר הבעל על תנאי היה או פקדון היה אין פירושו שנתנו בפקדון לשליח דא''כ היל''ל נתתיו לפקדון כמ''ש לקמן לא נתתיו לו אלא לפקדון אלא ה''פ הגט על תנאי היה כלומר כשכתבתי הגט כתבתיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או היה תנאי המבטל הגט, או פקדון היה כלומר או זה הגט אני לא כתבתי אלא איש אחר כתבו לאשתו והפקידו בידו וא''כ לא נכתב לשם אשתי וא''כ כיון שהוא הוי דבר שפוסל הגט לכך צריך קיום שטענתו טענה אבל כשהוא מודה שהגט הוא כשר אלא שנתנו לפקדון לא מהני וזהו אומרו שהרי הודה שכתבו לה והוא יוצא מתחת ידה והראיה שיש חילוק בין טענת פיסול הגט לטענת פקדון שהרי לקמן גבי שליח קבלה כתב רבינו בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו ולא כתב שם ערעור פקדון דלא בעי קיום אלא בטענת פיסול הגט:

ד בָּאָה הִיא וּבַעְלָהּ. הִיא אוֹמֶרֶת גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ. אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה אִשְׁתּוֹ [א] הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

מגיד משנה באה היא ובעלה. מימרא דרב המנונא הוזכרה בהרבה מקומות (כתובות כ"ב המגרש פ"ט התקבל ס"ד נדרים נ"א האשה שלום קט"ז) וכבר הזכיר רבינו דין זה בארוכה פ''ד מהל' אישות והשיגו שם הר''א ז''ל וכבר כתבתי שם שהרבה מן המפרשים ז''ל הסכימו לדעת רבינו:

ה אָמַר הַבַּעַל גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרָיו וְתִהְיֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדֵית לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ אוֹ בְּגֵט בָּטֵל גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת [אוֹ שֶׁמָּא תָּעֵז פָּנֶיהָ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲמִינָהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת] כֹּבֶד הָאִסּוּר שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים גָּרֵשׁ אוֹתָהּ עַתָּה בְּפָנֵינוּ:

מגיד משנה אמר הבעל גירשתי. מסקנא בגמרא פ' יש נוחלין (בתרא קל"ד:) שחוששין לה. וכתב רבינו אפי' הודית וכו' וכ''נ ודאי דההיא דהתם ודאי דמודה היא דאי במכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה משויא נפשה חתיכה דאיסורא וסתמא דמילתא ג''כ במודית לדבריו הוא ואפ''ה אמרינן דחוששין להו אע''פ שאם היה מכחישה היא לבדה היתה נאמנת כשהוא אומר כן אינה נאמנת ומן הטעם שהזכיר רבינו דכל שהבעל מסייע לה מעיזה היא וקרוב לטעם זה יתבאר בסמוך:

ו שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ גֵּרַשְׁתַּנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדִים סוֹמְכִין אוֹתָהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר:

מגיד משנה שנים אומרין נתגרשה. מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב:) וכאוקימתא דרב אשי התם דהוא בתרא כמ''ש בהלכות. וכל מ''ש רבינו בזאת הבבא מוכרח שם בגמרא, וכתב הרשב''א כל היכא דליכא הכחשה אלא תרי אומרין נתגרשה עכשיו ואמרי לה אחוי גיטך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה ע''כ. וכדומה לי שלזה נתכוון רבינו למעלה כשכתב היו לה שני עדים שהיא גרושה וכו' לומר דבכל גוונא הן נאמנים:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמְרוּ [ב] עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לָהּ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטֵּךְ. אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה יֵשׁ לוֹמַר אָבַד הַגֵּט וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָן אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִין בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין עַצְמָן. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק. וְכֵן אִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר:

לחם משנה בד''א כשאמרו עכשיו נתגרשה וכו'. פסק כאוקימתא דרב אשי ומ''מ רב אשי לא פליג אהא דאמר רבא דשאני הכא דאיכא עדים דאי לא נאמנת האשה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו שאמרו עכשיו נתגרשה:

ח אָמְרוּ שְׁנַיִם רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רְאִינוּהָ. אִם הָיוּ כֻּלָּם שְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִין לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָה:

מגיד משנה אמרו שנים ראינוה. שם ברייתא (דף כ"ג) ואוקימתא דרב אשי:

ט הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה וְנִתְגָּרְשָׁה. וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר לֹא נִתְגָּרְשָׁה. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם וּלְפִיכָךְ לֹא תִּנָּשֵׂא * וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

מגיד משנה האשה שלא הוחזקה. שם (דף כ"ב) ברייתא כאוקימתא x דרב פפא דאמר התם עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה''ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, ומדקאמר תרווייהו באשה קא מסהדי משמע שלא הוחזקה אשת איש אלא על פיהם וכמו שכתב רבינו וכן כתבו ז''ל. ובהשגות א''א בקדושין כה''ג אם נשאת לא תצא ע''כ. וכבר ביאר רבינו דין הקדושין פרק תשיעי מהל' אישות ולא היה לו להזכיר דין קדושין בהל' גירושין:

לחם משנה האשה שלא הוחזקה א''א וכו' ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא. כתב ה''ה ובהשגות א''א ובקידושין כה''ג אם נשאת לא תצא ע''כ. כוונתו להשיג כאן מה שהשיגו בפ''ט מהל' אישות גבי מה שאמר עד אחד אומר נתקדשה וע''א אומר לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא דהיינו כשהיא אומרת לא נתקדשתי וחלק שם עליו הר''א ז''ל ואמר דאפי' שאינה מכחשת וראייתו דכי היכי דסיפא דעד אחד אומר נתגרשה וכו' דקאמר אם נשאת תצא הוי בכל גוונא הכי נמי רישא בקידושין דאמר לא תצא הוי בכל גוונא ולזה כתב הר''א ז''ל ובקידושין כה''ג אם נשאת לא תצא כו' כלומר הרי כאן אם נשאת תצא והוא בין שהיא שותקת בין אינה שותקת ובקדושין כה''ג אם נשאת לא תצא:

י אִשָּׁה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. זֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְזֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שְׁנֵיהֶן עֲבָדַי. הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַכּל וְאַף עַל פִּי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן הֶחֱזִיקוּהָ בְּאֵשֶׁת אִישׁ הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מֵהֶן הֵעִיד לְעַצְמוֹ אֵינָן נֶאֱמָנִין:

מגיד משנה אשה וב' אנשים וכו'. ברייתא וסוגיא בקדושין פרק האומר (ס"ה:) ומבואר שם דכיון דאין לאחד מהן עדים הרי היא מותרת לעלמא:

יא שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁהוֹצִיא גֵּט מִתַּחַת יָדוֹ וְהַבַּעַל אוֹמֵר מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אָמַר הַבַּעַל לְפִקָּדוֹן נְתַתִּיו לוֹ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה וְהִיא אוֹמֶרֶת שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר כֵּן נְתַתִּיו לָהּ וּלְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי, וְהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא נְתַתִּיו לוֹ אֶלָּא לְפִקָּדוֹן, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה שליח קבלה. זה פשוט ששליח קבלה הרי הוא כאשה עצמה וכיון שהבעל קורא עליו ערער יתקיים בחותמיו וכן כתב רי''ף בתשובה: אמר הבעל לפקדון נתתיו לו וכו'. בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן רב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ניהלה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, ופירש''י ז''ל שהוא בשליח קבלה וע''כ לא פליג רב הונא אלא בשהאיש והאשה בעיר אחת דאיכא טעמא דאם איתא לדידה הוה יהיב לה הא לאו הכי אפילו רב הונא מודה שכיון שהגט יוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת ידה, וזה דעת רבינו לפרשה בשליח קבלה ופסק כרב חסדא וכן פסקו בהלכות ואמרו שם בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה (אתתא) קמי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ויש מן הגאונים ומן האחרונים שפסקו כרב הונא להחמיר כל היכא שהן בעיר אחת. ומבואר בתשובה לרב אלפס ז''ל שלא נחלקו אלא בטענת פקדון אבל בטענת מזוייף יתקיים בחותמיו וזאת היא השאלה והתשובה, אשה עשתה שליח לקבל גיטה מבעלה ולהביאו לה ונתנו לה בעדי מסירה והגט יוצא מתחת ידה אלא שלא נתקיים בחותמיו ובא בעל וערער ואמר מזוייף הוא והשליח אומר אני הייתי שליח קבלה והבעל מסרו (לה) [לי] על דעת כן. והשיב הגט בטל שלא נתקיים בחותמיו שאין שליח נאמן אלא כשהבעל מודה שכתבו אלא שבתורת פקדון נתנו לו אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעדי חתימה (או בעדי מסירה) שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עדי חתימה או מסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כדאמרינן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם דזמנין דמייתי סהדי אי נמי אזלי למדינת הים והוצרכו עדי חתימה במקום עדי מסירה כך שליח אינו נאמן וכשם שאם הודה הבעל בכתיבת הגט אלא שטען שלא נתנו לה אינו נאמן אלא היא נאמנת כדאמרינן ומודה רב הונא וכו' כך שלוחה כשהגט יוצא מתחת ידו וטען הבעל שלא נתנו לו אין הבעל נאמן דקי''ל כרב חסדא דאע''ג דרב הונא רביה הוא הלכתא כרב חסדא ע''כ, וכן כתב הרשב''א דבטענת מזוייף הוא יתקיים בחותמיו לדברי הכל, עוד כתב שאם אמר הבעל ממני נפל לדברי הכל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן ומכל מקום הוא ז''ל הסכים להחמיר כרב הונא וכדברי הפוסקים ע''כ:

לחם משנה אמר הבעל לפקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן. בפרק התקבל (דף ס"ד) אמרו אמר רבה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא ומי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן ואיהי מהימנא אלא אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה בעל ע''כ. והרא''ש בפסקיו פירש כאן שני פירושין האחד שהגט יוצא מתחת ידה והיא אומרת שקבלתו דהשתא איכא מיגו כיון שהגט בידה דאם אינו בידה אין כאן מיגו ואי משום שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה. והקשה על פירוש זה וכתב פירוש ב' ואפשר דאפילו הגט ביד שליש מהימנא כיון דלא מסייע ליה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה והאי דקאמר בגמרא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ה''ק נתנו לי והפקדתיו ביד שליש ע''כ. וה''ה נראה שתפס לו כאן כפירוש הב' שכתב מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא (לגירושין) דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כו' משמע כפירוש בתרא וסיוע השליש אינו סיוע כיון דהוא אחד ואילו היה הגט בידה ג''כ נאמנת ולא משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דכשהגט בידה מעיזה ומעיזה. תדע לך דהא רבינו לעיל אמר דכשהגט בידה ובא הבעל וערער מזוייף יתקיים ואילו האשה שאמרה גירשתני ואבד גיטי נאמנת מטעמא דחזקה אין אשה מעיזה פניה ואמאי לא מהימנא לומר אינו מזוייף מטעמא דחזקה אלא ודאי כשהגט בידה מעיזה ומעיזה ומ''מ נאמנת כשהגט בידה דאינו יכול לומר לפקדון נתתיו לה כיון דהגט בידה מ''מ למדנו לפי פירוש זה דסיוע דשליש לחודיה אינו סיוע כיון שהוא אחד ואינה מעיזה וקשה דא''כ למה כתב רבינו בפ''ט מהל' אישות גבי עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי דלכתחלה לא תנשא משום דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה מעיזה הא מכאן נראה דסיוע דחד לאו סיוע הוא. וי''ל דשאני הכא דהוא להעיז פניה בפני בעלה דהא ודאי לא מעיזה בפני בעלה כי הוא אדוניה אבל כשאחד אומר נתקדשה והאחד אומר לא נתקדשה ודאי דמעיזה להכחיש העד כיון דהאחד מסייע לה. וא''ת כיון דטעמא משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למה לי בגמרא טעמא דמיגו לימא בלא מיגו חזקה אין האשה מעיזה כו' וכשהיא אמרה קמאי יהביה לגירושין מהימנא. וי''ל דלאלומי מילתא קאמר מיגו כלומר אפילו שתאמר מעיזה למה לה לומר טענה מתחלקת כי האי לימא לדידי יהביה ניהליה דהיא טענה ישרה ונכונה אלא ודאי דקושטא קאמרה. אבל מדברי הטור נ''ל שלא הבין דברי רבינו כך אלא שרבינו מפרש כפי' קמא דהרא''ש ז''ל שכתב בסי' קמ''א אחר שכתב כרב הונא כתב והרמב''ם כתב שהשליש נאמן בכל ענין אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו וא''א כתב כסברא ראשונה ואם היא אומרת בפני קבלו השליח לגירושין נאמנת וי''א דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואח''כ נתנו לה וכ''כ הרמב''ם וא''א הרא''ש ז''ל כתב דאפילו אם הוא ביד השליש נאמנת ע''כ. ואם הגירסא הרמב''ם במ''ם כמ''ש בספרינו ולא בנו''ן אתמהה טובא דאיך אמר וכ''כ הרמב''ם הא הוא כתב לעיל מיניה דהרמב''ם פסק כר''ח ודברים אלו של י''א (אינן) אלא לרב הונא דפסקי כוותיה אבל לרב חסדא אפילו הוא ביד השליש נאמן השליש. ולכך נ''ל על צד הדוחק ליישב דסובר הטור דרבינו פסק כפירוש קמא דהרא''ש דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה ויש סיוע לדבריו ממ''ש כאן וכן אם היה גט יוצא מתחת יד האשה ודין זה הוציאו רבינו ממה שאמר שם למאי דס''ד מעיקרא א''ר יהודה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגרושין יהביה ניהליה מהימנא והקשו שם מי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן וכו' משמע דאי שליש הוא מהימן כרב חסדא איהו מהימנא ולכך פסק רבינו דמהימן כיון דאיהו פסק כרב חסדא ומפרש רבינו בגט יוצא מתחת ידה שכן כתב ואם היא הוציאו מתחת ידה וכו' וא''כ לדבריו כשתירצו בגמרא אלא אי אמרה קמאי דידי יהביה לגירושין וכו' בגט יוצא מתחת ידה מיירי דומיא דמאי דאסיק אדעתין מעיקרא ואינו חוזר אלא ממה שאמרו דאי אמרה איהי לדידי אמר לי דאינו כן אלא שאמרה קמאי יהביה ניהליה לגירושין אבל בגט יוצא מתחת ידה איירי וא''כ כיון דמפרש הסוגיא כך למאן דפסק כרב הונא דוקא שהגט יוצא מתחת ידה הוי הך דינא דפירוש קמא דהרא''ש. ומ''ש וכ''כ הרמב''ם לאו לענין הדין אלא לענין פי' ההלכה שהוא מפרש כך ונמשך מפירוש זה לרב הונא דדינא הוי הכי אבל ודאי דהרמב''ם פליג על זה משום דהוא פסק כרב חסדא ודוחק גדול הוא זה. אשר ע''כ עלה בדעתו לומר דרך אחר והוא דהטור סובר דמאי דקאמר בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה לגירושין וכו' היינו כשאין השליש כאן ואינו אומר כלום ומאן דמפרש לה בגט יוצא מתחת ידה אם הוא ביד השליש כיון שאין השליש כאן שאומר כוותה איהי לא מהימנא ועל דרך זה דברי הרמב''ם אמורים ועם זה יתיישבו דברי הטור וגם זה הוא דוחק וצ''ע. ובסי' י''ז כתב הטור דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני ויש אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת והוציאו ממה שאמר כאן פרק התקבל ונראה ודאי דהך אתיא כפירוש קמא דהרא''ש ז''ל דמפרש הגט יוצא מתחת ידה דאילו לפירוש בתרא הא אמר דסיוע דחד לא הוי סיוע, וקשה קצת דאיך כתב שם הפך מ''ש כאן בשם אביו דתפס כפירוש בתרא:

יב אָבַד הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתַתִּיו לַשָּׁלִיחַ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר נְתַתִּיו לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ סוֹעֲדִין אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה:

מגיד משנה אבד הגט. שם בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד וכו' ומסקנא דגמ' ומבואר בהלכות דחיישינן לה והרי היא ספק מגורשת ומן הטעם שכתב רבינו כדאיתא התם:

יג שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה וּשְׁלָחוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שְׁלָחוֹ לָהּ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה שליח קבלה וכו'. גם זה כדרב חסדא דאמר דשליש נאמן וכיון שיש עדים שהיה הגט בידו אין בו חשש של כלום אבל לרב הונא איכא למיחש שלא יאמר הבעל לפקדון מסרתיו בידו הילכך כל זמן שהם בעיר אחת צריך ראיה שהבעל נתנו לה לגירושין, וכבר כתבתי זה פרק ו' אבל לרב חסדא אין אנו צריכים לידע כיצד בא לידו כיון שיש עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה וכן מתבאר שם בסוגיא לרב חסדא ופשוט הוא. וכשהבעל מערער ואומר מזוייף הוא כבר נתבאר דלדברי הכל יתקיים בחותמיו והכל מבואר במה שנזכר למעלה ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש שני עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך לידע כיצד בא לידו ודבר ברור הוא ומתבאר שם:

יד בָּא בַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יַד שְׁלוּחָהּ שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

טו מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם. חֲזָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ וְתֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וְעַל זֶה וְתַפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה וּמִזֶּה וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ מַמְזֵרִין בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת לַכּל. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ וְלֹא לִטְעֹן טַעֲנָה שֶׁאִם הוּא חַי סוֹפוֹ לָבֹא אוֹ יִוָּדַע שֶׁהוּא חַי. וְכֵן אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה וְעֵד מִפִּי עֵד מִפִּי עֶבֶד מִפִּי שִׁפְחָה מִפִּי קְרוֹבָיו נֶאֱמָנִים לוֹמַר מֵת פְּלוֹנִי וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהֶם:

מגיד משנה מי שהוחזקה וכו'. יבמות (קי"ד) ריש פ' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם וכבר נתבאר פרק ט''ז מהלכות אישות שאם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אין מתירין אותה לינשא שלא נתכוונה אלא ליטול כתובה מחיים. ומבואר כאן ובגמרא ויש בזה צדדין והכל מבואר בדברי רבינו ואמרו שם בגמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני (סיפא) קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתני (סיפא) מלחמה בעולם. פ' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם אלא סתמא דמלתא הכי הוא ומבואר כן בדברי רבינו פרק י''ג שאין חוששין לקטטה ומלחמה אלא כשנודע שכן הוא, והטעם שכתב רבינו חזקה שאינה מקלקלת עצמה פרק האשה בתרא (יבמות ק"כ): וכן אם בא עד אחד. משנה פרק האשה צרה (דף קכ"ב) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה x (ואפילו מפי עכו"ם) ומפי עבד ומפי שפחה:

טז וְהַכּל נֶאֱמָנִים לְהָעִיד לָהּ עֵדוּת זוֹ חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָם שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ שֶׁמָּא יִתְכַּוְּנוּ לְאָסְרָהּ עָלָיו וַעֲדַיִן הוּא קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן. חֲמוֹתָהּ. וּבַת חֲמוֹתָהּ. וְצָרָתָהּ. וִיבִמְתָּהּ. וּבַת בַּעְלָהּ. אֲפִלּוּ עַכּוּ''ם [ג] הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד אֵינוֹ נֶאֱמָן:

מגיד משנה והכל נאמנים. משנה פ' האשה שלום (דף קי"ז) וכבר נתבאר למעלה פ''ז שיבמתה אפילו היא אחותה חזקתה ששונאה אותה ונזכר כאן בירושלמי וכמו שכתבתי שם. ופירוש ואין מעידות זו לזו לא כלה לחמותה ולא חמותה לכלה ולא אשת האב לבתו ולא הבת לאשתו וכן בשאר וכן מבואר בגמרא שם ומובן בדברי רבינו. ובגמרא איבעיא להו בת חמיה מהו פירוש שאינה בת חמותה טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא אימא דסניא לה או דילמא טעמא דבת חמותה דאמרה קא אכלה לגירסנא דאימא פירוש יגיע אמי שהביאה לבית הכא נמי קא אמרה אכלה (ליה) לגירסנא דבי נשאי ואמרו ת''ש הכל נאמנים להעידה חוץ מחמש נשים ואם איתא שית הויין ודחו דלמא טעמא דבת חמותה (משום) דאמרה קא אכלה (לה) לגירסנא דבי נשאי לא שנא בת חמותה ול''ש בת חמיה, ולא איפשיט בעיין ולא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו אלא משנה כפשוטה. עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מיכן מהו פירש''י ז''ל אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתיבמי לבני או חלוצי והנשאי לאחר ע''כ. מי מסקא אדעתא דמית בעל ונפלה (לה) קמי יבם פירוש ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה ואתי למפשטה לחומרא ולא איפשיטא, וג''ז לא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון שאין לומר שסמכו על פשט המשנה שאם בגמרא לא סמכו ונסתפק להם אנו היאך נסמוך וכ''ש להקל וצ''ע: אפילו עכו''ם. פרק האשה צרה (דף קכ"א:) xx משנה וגמרא ויתבאר בארוכה פי''ג:

כסף משנה והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: כתב ה''ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג''ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי''ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא:

יז וְכֵן הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אִם בָּא לְהָעִיד בְּאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם [ד] הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן אֵין זֶה פָּחוּת מִן הָעַכּוּ''ם. אֲבָל פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם נֶאֱמָן לְעֵדוּת אִשָּׁה:

מגיד משנה וכן הפסול. בר''ה פ''ק (דף כ"ב) מימרא ונזכר בגמרא ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) והביאה כאן בהלכות וכתב ומסתברא לן דפסול מדברי תורה מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו''ם ע''כ, והן הן דברי רבינו וכן כתבו ז''ל. וענין פסול בעבירה מן התורה ומדבריהם נתבאר בהלכות עדות:

יח בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא עַל פִּיו וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְהִכְחִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹן וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ וְתִנָּשֵׂא. שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּעֵדוּת אִשָּׁה כִּשְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם:

מגיד משנה בא עד אחד. במשנה פרק האשה שלום (דף קי"ז:) עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא ובגמרא הקשו טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד מקום שנים. ותירצו ה''ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון ע''כ. פירוש וה''ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואחר כך באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהיתרה הראשון וזה מוסכם, אבל אם אח''כ בא עד אחד כשר ואמר לא מת יתברר בזה דעת רבינו ודעת אחרים למטה:

כסף משנה בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה''ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'. דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח''כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב''ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח''כ ע''א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ואהא דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא''ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ''ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי:

יט בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר מֵת וְזֶה אוֹמֵר לֹא מֵת. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת. הֲרֵי זוֹ [ה] לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת תֵּצֵא:

מגיד משנה באו שנים כאחד. משנה שם עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא. וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו שאם נשאת לאותו עד האומר מת והיא אומרת ברי לי הוי כשנים אומרים מת ושנים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה שלא תצא, וכן נראה בירושלמי דגרס התם עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא למדנו מן הירושלמי הזה שכשם שנחלקו רבי מנחם וחכמים בתרי ותרי כך נחלקו בחד וחד וכשם שלדעת חכמים דקי''ל כותייהו בתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא כך בחד וחד אם נשאת לא תצא זה דעת רבינו, אבל הרמב''ן ז''ל חלק בזה ואומר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא ראיה בזה מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כ"ב:) אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותרגמה x אביי בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ''מ וכו' והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשו אי הכי אפילו לכתחלה (תנשא) ותירצו משום דרב אסי דאמר וכו' ולזות שפתים הרחק ממך. וכתב הרמב''ן ז''ל מדמוקמינן לה בהך דוחקא ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא בשנשאת לאותו העד ואומר ברי לי שמת ש''מ דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ודחק עצמו לפרש הירושלמי. ול''נ שאין ראייתו ראיה דאדרבה אי הוה מוקי לה בהכי הוה דחיק במימריה דרבי יוחנן בתרתי חדא דאיהו אדכר שנים והוא מפרש לה בעד אחד ואידך דאיהו קאמר סתם אם נשאת לא תצא ואיהו מוקים לה בשנשאת דוקא הוא ובאומרת ברי לי וכולי האי ודאי ליכא למדחק במימרא דאמורא אבל השתא לא דחיק בה אלא דמפרש דעד דקאמר ר''ל חד והאי דנקט שנים ברישא פירוש למימר שנאמן כשנים אבל למדחק ביה טפי מהאי ודאי לא אפשר, ואחר שנדחית ראיה זו נשאר דינו של רבינו קיים וכדברי הירושלמי כך נ''ל:

כסף משנה באו שנים ואמרו לא מת וכו'. כתב הריב''ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא:

לחם משנה (יח-יט) בא עד אחד והעיד שמת וכו' באו שניהם כאחד וכו'. עיקר דין זה הוא בפרק האשה שלום גבי מתני' דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת כו' שהקשו שם בגמרא (דף קי"ז:) פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים וכו' עד סוף הסוגיא כמו שהובאה בדברי ה''ה והך סוגיא נמי איתא בסוטה פרק מי שקינא (דף לא:) גבי עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת שהביאו שם הא דר' נחמיה ותירצו למתני' בהאי גוונא דתריצנא לה ההיא וכן בפרק עגלה ערופה (דף מ"ז:) גבי עד אחד אומר ראיתי ועד אומר לא ראית הביאו שם הך סוגיא גופא. ועמדתי על דברי רבינו במ''ש כאן גבי אשה ובהל' רוצח פרק ט' גבי עגלה ערופה ובהל' סוטה פרק ראשון גבי סוטה וראיתי בדבריו דברים מתמיהים וכן במ''ש ה''ה כאן יש להקשות טובא והנני מבאר. הנה רבינו כתב כאן דכשהיתרה ע''פ אשה אע''פ שאחר כך באה אשה אחרת והכחישה אותה נאמר דאין דבריו של אחד במקום שנים משמע דסבירא ליה דהא דעולא כל שהאמינוה וכו' אפילו בפסולי עדות איתמר וזה מבואר כאן בדבריו במ''ש בד''א כשהיה העד האחד כו' או שנשאת ע''פ אשה או ע''פ עצמה ובאו שתי נשים וכו' או ב' פסולים כו' משמע דאם לא באו שנים אינן יכולים להכחיש הראשון מפני שאין דבריו של אחד במקום שנים, ויותר מבואר זה במ''ש למטה אשה אומרת מת כו' ואח''כ בא עד כשר משמע דדוקא היכא שבא אח''כ עד כשר הוי הכחשה אבל אם באה אשה אחרת הוי דבריה של אשה הראשונה במקום שנים ואין דבריו של כו' וכן כתב ה''ה בבבא דבא עד אחד נראה שה''ה לאשה אומרת מת כו' וכתב שהוא מוסכם. ובהלכות רוצח מצאתי לרבינו הפך זה שכתב אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית וכו' היו עורפין בין שבאו בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, הרי מבואר שם דאפילו בזה אחר זה יכול להכחיש ולא אמרינן שהראשון חשוב כשנים ואע''פ שהתם נאמנות עד אחד הוא מן התורה וא''כ היה ראוי להאמינו כבשנים טפי מהכא גבי אשה שהוא מדרבנן וכמו שתראה מדברי התוס' שכתבו דשם ראוי יותר להאמין לעד אחד בסוטה מהאשה מהך טעמא. עוד יש להקשות שאיך כתב רבינו שם שאין לחלק בין בבת אחת לזה אחר זה הא תירצו שם בגמרא מתני' דעד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית בפסולי עדות וקאמר מתניתין דעורפין וא''כ דייקינן ואמרינן טעמא דהוו תרי לבסוף הא אי הוי חד לבסוף אין עורפין משום דדבריו של ראשון חשיב כשנים דהכי דייקינן לה התם בגמרא למתני' הא חד וחד וכו' וזה ודאי נראה שהוא מה שהשיגו הראב''ד על ההשגות במ''ש נראה מן הגמרא שזה שבוש. עוד יש להקשות במ''ש שם באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו הרי הם כב' עדויות המכחישות זו את זו שאיך כתב שהוא עדות מוכחשת הא אמרו בגמרא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים כלומר אפילו שבאו השנים באחרונה וכדפירש''י ז''ל דע''כ לא קאמר עולא אלא חד לגבי חד אבל חד לגבי תרי לא וא''כ היה לו לומר כן ולא היה לו לומר שהוא עדות מוכחשת. עוד יש לדקדק במ''ש בד''א כשהיו שלשתן כשרים וכו' אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג כו' שתי נשים או שני פסולים דבמאי איירי אי בזה אחר זה איך כתב שתי נשים או שני פסולים נראה שעורפין והא אע''פ שעד אחד מכחישם הם באו ראשונה ואין דבריו של אחד במקום שנים שכן כתב הוא גבי עד אחד שבא אחר עד אחד שאין דבריו של אחד במקום שנים והראשון חשוב כשנים ה''נ נימא הכי כיון שהם חשיבי כעד אחד, ואי איירי הרב ז''ל כשבאו בבת אחת א''כ למה כתב גבי עד אחד ראיתי ההורג ושתי נשים וכו' אין עורפין הא כיון שבאו בבת אחת הרי אין דבריו של ראשון (שהוא) חשוב כשנים והוא כעד אחד בהכחשה וא''כ ראוי לומר שעורפין. ודוחק לומר בחלוקה קמא דעד אחד ראיתי את ההורג וכו' איירי בזה אחר זה והחלוקה אחרת של שתי נשים או שני פסולים איירי בבת אחת. ודוחק גדול הוא לומר שדברי רבינו הראשונים הוא בזה אחר זה ודבריו האחרונים הוא בענין האחר דכיון דלשונו סתום משמע דבחד גוונא איירי והראב''ד ז''ל נראה שהבין בדברי רבינו שכל דבריו אלו הם כשבאו בבת אחת ומפני זה כתב עליו בהשגות גבי הך חלוקה דעד אחד אמר ראיתי את ההורג ושנים כו' א''א גם זה שבוש ע''כ. כלומר מהטעם שכתבנו דכיון שבאו בבת אחת נראה ודאי דעורפין דהוי עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ובחלוקה אחרת שתי נשים או פסולים וכו' הבין ג''כ שהוא בבת אחת והשיג עליו שלא אמרו בגמרא דאזלינן בתר רוב דעות אלא כשבא תחלה העד כשר ואחריו קודם שגזרו ב''ד על פיו באו הנשים אבל אי הוה איפכא שבאו הנשים תחלה והעידו ראינו ההורג וקודם שגזרו ב''ד על פיהן בא העד האחד בהא אזלינן בתר רוב דעות. וזו ודאי סברא בלא ראיה אדרבא יש לי קצת גימגום על סברא זו שהקשו בגמרא דסיפא דב' אומרים ראינו ואחד אומר לא ראיתם דמאי קמ''ל אי בפסולי עדות הא שמענו לה מרישא ותירצו שראו לחומרא אבל לקולא לא קמ''ל ואם כדברי הראב''ד ז''ל מאי קשיא נימא דחדושא רבה אתא לאשמועינן דאפילו שהעד האחרון הוא כשר כיון שהשנים פסולים באו בתחלה אזלינן בתר רוב דעות והוא חדוש גדול אלא שיוכל לתרץ דרצה הגמרא למצוא חדוש אפילו שיהיה העד האחרון פסול דכולה מתני' בפסולי עדות איירי. ובדברי ה''ה במ''ש בהל' גירושין איכא לאתמוהי טובא, חדא במ''ש וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו וכו' דאין זה דקדוק דהרי למעלה אמרו במשנה גבי אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא וזו שאומרת לא מת לא תנשא וכן אמרו שם עד אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר''מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו והא ודאי דהני אע''פ שלא אמרו אם נשאת תצא דודאי הדין הוא כן וא''כ כיון שכן הוא אין זה דקדוק כאן דאע''ג דלא אמר אם נשאת תצא אפשר דהדין הוא כן ולא חש למתני כמו שלא חששו למעלה אע''פ שהדין כן. עוד קשה דברי רבינו במ''ש דאם נשאת לאותו העד לא תצא דתקשי ליה מההיא סוגיא שהקשה לו הרמב''ן ז''ל קושיא אחריתי זולת קושית הרמב''ן שאינה מתורצת בתירוץ ה''ה ז''ל והוא דלפי האמת שלא מצאו בגמ' חלוק בין רישא לסיפא אלא מפני שברישא עד אחד חשוב כשנים ואין דבריו של אחד בפני שנים נאמנים בסיפא שלא האמינוהו רבנן דשנים גבי גירושין תרוייהו באשת איש קא מסהדי ודאי דקאמר נתגרשה ה''ל חד א''כ עד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת בבת אחת דלא האמינוהו רבנן שם כשנים א''כ נקשה ונאמר אמאי אם נשאת לעד לא תצא מ''ש מעד אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דאפילו אם נשאת לאותו העד שנתגרשה תצא והשתא לא שייך לתרוצי דעד אחד האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כלל וא''כ חזר הדבר להיות כמו עד אחד אומר נתגרשה דתרוייהו בא''א קא מסהדי והאי דקאמר מת ה''ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפשר לתרץ לזה דכיון דבזה אחר זה האמינוהו רבנן כשנים לראשון כדי שינשא לאחר א''כ נאמר ג''כ דבעד אחד בבת אחת האמינוהו רבנן להא מילתא בלבד דהיכא דנשאת לו לא תצא. עוד יש לדקדק לפי דעתו של רבינו דאם נשאת לאותו העד לא תצא כשתירץ רב בגמרא ואמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר''י דבריו של ר' מנחם בגירושין ולא ראה במיתה א''כ קשה דע''כ אם נשאת לא תצא דקאמר ר''י ע''כ הוא לאחד מעדיה דאל''כ תיקשי מכדי תרי ותרי נינהו וכמו שהקשו לעיל בגמרא וא''כ כיון דהך אם נשאת הוא לאחד מעדיה אמאי נקט שנים אע''פ שיהיה אחד אומר מת ואחד אומר לא מת נמי אם נשאת לאותו העד לא תצא. ואולי י''ל דמשום דבסיפא נקט שנים נקט נמי ברישא שנים. אי נמי לאשמועינן דאע''פ שהם שנים מ''מ לא תנשא לכתחלה אפילו לאחד מעדיה:

כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָעֵד אֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִישׁ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִשָּׁה אוֹ עַל פִּי עַצְמָהּ וּבָאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אֲבָל עֵד כָּשֵׁר אוֹמֵר מֵת וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹמְרוֹת לֹא מֵת אוֹ פְּסוּלִין אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זֶה כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת וַדַּאי מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

מגיד משנה (יט-כ) באו שנים וכו'. משנה שם ביבמות (דף קי"ז) עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע''פ שנשאת תצא ובגמרא אמרינן פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכי בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ''מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לכדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ע''כ בגמ' ובהלכות, ורבינו פסק כלישנא בתרא ונראה שפירושו כשבאו בבת אחת העד כשר והשתי נשים ונפקא מיניה כלישנא בתרא. ומ''ש בשנשאת לאחד מעדיה הוא כפי שיטתו שכתבתי בסמוך ומ''מ ודאי שאף הוא סובר דאם בא העד הכשר בתחלה והתירוה על פיו ואחר כך באו הנשים המכחישות שלא תצא מהיתרה הראשון דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוה ליה קמא כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן פירש''י ז''ל כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל (לגבי ראשון) [דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים] מאה נשים נמי בטלו לגביה עכ''ל, ואפשר שרבינו לא הוצרך לבאר זה מפני שסמך לו על מ''ש בתחלה בשני עדים שהולכין אחר הראשון וכאן כתב הרי זה כמחצה על מחצה ור''ל דתרתי נפקא מינה ואף הוא מפרש כפירש''י ז''ל. ומצאתי לרשב''א ז''ל שכתב בפ' האשה רבה אבל הרמב''ם ז''ל פירש בפלגא ופלגא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ואע''פ שהתירוה לינשא תצא מהיתרה הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא עכ''ל. וגם הרמב''ן ז''ל כתב כן בשם רבינו. ובודאי שלשון הגמרא דקאמר דאתא עד אחד כשר מעיקרא מאה נשים כעד אחד דמיין מורה כדברי רש''י ז''ל ולפי שטת הרמב''ן ז''ל שאמר בעד אחד ועד אחד כשבאו שניהם כאחת הרי זו תצא אפילו נשאת לאחד מעדיה הכרח הוא לפרש כפירש''י ז''ל שאם בשבאו שניהם כאחד לא נפקא לן מידי:

לחם משנה ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי מת הרי זו לא תצא. כתב הרב המגיד ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד אחד אמר כו' וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' וכו'. קשה כיון דע''כ צריך לומר ה''ה דלא אמרינן דאפילו דנשאה כמאן דליתיה דמי דאל''כ בעד אחד ועד אחד לדעת רבינו אמאי אם נשאת לא תצא וא''כ למה הוצרך לחלק בין אחד לשנים ואמר והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד כו' אפילו דאין חילוק דאין כאן קושיא דמה דאמר התם הוא שלא ישא לכתחלה וה''ק דלא ישא לכתחלה אבל אם נשאה לא תצא. ונראה לומר דודאי לדעת רבינו קושטא דמלתא הכי הוא ומ''ש ה''ה וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' רצה לומר לדעת דברי ר''ח ואפי' לדעת החולקים על רבינו דעד אחד ועד אחד אם נשאת תצא ואפילו נאמר ג''כ באחד לבד אם כנסה יוציא ולזה תירץ דאע''ג דבעד אחד ועד אחד אמרינן דלא ישא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי בשנים לא אמרינן הכי דיש חילוק בין אחד לשנים ואע''ג דאיכא תרי לגבייהו דמכחשי להו וא''כ זה החילוק הוא אפילו אם נאמר דבאחד אם כנסה יוציא לזה אמר דשאני בין אחד לשנים דאע''ג דבאחד אם כנס יוציא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי לא נאמר כן בשנים, תדע לך שכן שאפילו בחד דעת רוב המפרשים שאם כנס לא יוציא ואפילו למאן דפליג בחד ואמר דאם כנס יוציא מסתייא דלימא כן בחד ולא נימא אפילו בשנים דאם כנס יוציא וכמאן דליתיה דמי כדי שיחלוק עליו באחד ולא בשנים:

כא אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד כָּשֵׁר וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

מגיד משנה אשה אומרת מת. כמדומה לי שרבינו הוציא זה ממה שהזכרתי בסמוך דללישנא בתרא שתי נשים כעד אחד דמיין דכיון שהורע כח הנשים לגבי עד כשר ה''נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. והירושלמי שאמר כ''מ שהכשירו (חכמים) עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה (והאשה מכחשת את האיש) והקשו ונתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקינן תני דבי רבי כן. סובר רבינו שהירושלמי הוה אתי כלישנא קמא דגמ' דילן דאמר עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד והוא הדין לאשה ועד שהולכין אחר הראשון אבל ללישנא בתרא הורע כחן אצל עד כשר הלכך באשה יחידה אומרת מת אע''פ שהתירוה על פיה תצא מהיתרה הראשון ע''פ העד שבא אחרון וכל שכן ע''פ עצמה ואינו דומה לאיסור שבויה דהתם אשה נאמנת לגבי עד כשר ואפילו באו בבת אחת וכמ''ש הוא ז''ל פרק י''ח מהלכות א''ב והטעם דבשבויה הקילו. אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל חלוקין עליו באשה אומרת מת שלא תצא מהיתרה הראשון ומודים בהיא עצמה x (ומצאתי בירושלמי ג"כ כלשון אחרון דבגמרא [דילן דהורע כח אשה לגבי עד] כשר לדעת רבינו) , ונראה דאף רבינו מודה בשתים אומרות מת והתירוה על פיהן שאם בא עד אחד אחר כן שלא תצא מהיתרה הראשון דאם לא כן לישמעינן רבינו בשתי נשים. ואפילו לפי מה שסברו הרמב''ן והרשב''א ז''ל למעלה בדעת רבינו אפשר שהוא כן:

כב אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. וְכֵן אִם אָמְרוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לֹא מֵת וְאַחַת עֶשְׂרֵה אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים אֲבָל [ו] בִּפְסוּלִין הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר:

מגיד משנה אשה אומרת לא מת. משנה פ' האשה שלום שנים אומרים מת ועד אומר לא מת אע''פ שלא נשאת תנשא ובגמרא אוקמוה בפסולי עדות ואזלינן בתר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כדאיתא התם אבל בעדים כשרים הוי שנים כמאה ומאה כשנים כמ''ש רבינו:

כג שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִים מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

מגיד משנה שני עדים. פרק האשה שנתארמלה מימרא דר' יוחנן שהזכרתי למעלה ואוקמוה רבא ורב אשי התם בתרי ותרי ואיתא ביבמות פרק האשה רבה וכרבנן דאמרי הכא: ואם נשאת לאחד מעדיה. כתב הרשב''א ז''ל כתב ר''ח הא דתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י''ל עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו שאם נאמר אחד מאלו (זה) שנשא את האשה נשאר אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ''ל. וכן כתב ביבמות ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' דאם איתא הוה להו בגמרא לפרושי הא דתנן והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא חיישינן ואע''ג דאיכא תרי לגבייהו לא אמרינן האי דנשאה כמאן דליתיה דמי ותדע לך דאפילו בחד אם כנסה לא יוציא כמו שנתבאר פ''י בדעת רוב המפרשים ולא אמרו אלא לכתחלה ומשום חשדא ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי כנ''ל:

כסף משנה שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה''ז לא תצא. כבר כתבתי בסמוך בזה:

כד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּבָאָה אַחַת מֵהֶן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה שֶׁאֵין צָרָה מְעִידָה לַחֲבֵרְתָהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה אֵין אוֹמְרִין אִלּוּ לֹא מֵת בַּעְלָהּ לֹא הָיְתָה אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ עָלָיו. שֶׁמָּא מִשִּׂנְאָתָהּ בְּצָרָתָהּ רוֹצָה הִיא שֶׁיֵּאָסְרוּ שְׁתֵּיהֶן עָלָיו. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְצָרָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ מְעִידָה לָהּ לְהַתִּירָהּ כָּךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָעִיד לָהּ לְאָסְרָהּ. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת וְצָרָתָהּ אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ:

מגיד משנה מי שיש לו שתי נשים. פ' האשה שלום משנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה. ובגמרא מתבאר דלאו דוקא אומרת לא מת אלא אפילו אשתיקה האחרת לא תנשא שאין צרה מעידה לחברתה. ומ''ש רבינו אפילו נשאת זו תחלה הוא פשוט, ומבואר בירושלמי חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה והקשו מעתה אפילו על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו (א"כ) חוזרת לקלקול הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ע''כ. וכתבתיו לפי שהוא נותן טעם לדין הנזכר כאן: זאת אומרת מת בעלי. זהו דין המשנה הנזכר בסמוך: זאת אומרת מת. מחלוקת במשנה והלכה כר''י ור''ש דאמר ינשאו דהוו להו תרי לגבי ר''מ דפליג ובלא''ה ר''מ ור''י הלכה כר''י:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן