הלכות גרושין - פרק שמיני יז-כד - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שמיני יז-כד - היד החזקה לרמב"ם

יז כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אִם נְטָלוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

יח הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים. לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַתְּנָאִים. רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת רָצָת נוֹתֶנֶת. וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז. כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלֹשׁ [ד] מֵאוֹת זוּז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה הנותן גט לאשתו וכו'. ברייתא פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ו) תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי וכו' ומדברי רבינו נראה בברור שדבריו הם בשמסר לה הגט בשעת תנאי הראשון ואחר כך התנה עליה התנאי השני וא''כ בהכרח דבריו ז''ל הם באחד משני פנים או שהתנאי הוא באם ולא בעל מנת ולא במעכשיו שבתנאי כזה יכול לבטל ולהוסיף על תנאי כמו שנתבאר בראש הפרק או אם הוא בתנאי שבעל מנת או במעכשיו הוא בשהתנאי השני הוא מדעתה או מרצונה ועל דרך זו פירשה הרמב''ן ז''ל שכיון שהיא מתרצה בתנאי השני קודם שנתקיים התנאי הראשון שוב אינה יכולה לחזור בה אבל אי אפשר שיהיו דברי רבינו בתנאי שבע''מ x (ושיתנה עליה תנאי אחר אחר נתינת הגט לידה שלא מדעתה שכבר ביאר רבינו בפרק זה שאינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאי בתנאו שבע"מ) כיון שהגיע הגט לידה וזה ברור. והקרוב אלי בכונת רבינו הוא שהתנאי הוא באם ואע''פ שהברייתא היא בע''מ סבור הוא ז''ל שהוא כמ''ד כל האומר ע''מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הלכה כן אלא ע''מ כמעכשיו הוא. ומיהו נפקא לן מדינא דברייתא לדידן במתנה באם. ויש בפירוש הברייתא שיטה אחרת שרש''י ז''ל פירשה כגון שלא מסרו לה בפני שנים הראשונים אלא שאמר בפניהם כשאמסרנו לך ע''מ כן אמסרנו ואח''כ בפני שנים אחרים מסרו לה בתנאי אחר ולא הזכיר דבר מן הראשון. וי''א שאם התנאי השני היה בשעת מסירה בכל גוונא בטל את הראשון וכשאמרו לא בטל כשהתנאים הם מדברים חלוקים הוא כגון שלא מסרו לה בשעת התנאי השני אלא שאמר להם כשאמסרנו לה על דעת כן אמסרנו ואחר זמן מסרו לה סתם בפני שני כתי עדים, וזה דעת הרמב''ן ז''ל לענין הדין וכבר כתבתי שהוא מפרש הברייתא בדרך אחרת:

יט הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה סְתָם הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד הוֹאִיל וְלֹא פֵּרֵשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה. עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא. עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי. אִם עָשְׂתָה עִמּוֹ מְלָאכָה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה אֶת אָבִיו יוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁהֵינִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵת הַבֵּן אוֹ מֵת אָבִיו קֹדֶם שֶׁתֵּינִיק אוֹ שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ה''ז וכו'. משנה (שם דף ע"ה) ה''ז גיטך ע''מ שתשמשי את אבא ע''מ שתניקי את בני וכו' עד כלל ארשב''ג כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, ובגמרא הקשו על המשנה שאמרה כמה היא מניקתו שתי שנים מדתניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט וכו' ותירץ רבא דמתני' בסתם ופירושו ומשמעו באב כל ימי חייו ובבן כל זמן שצריך להנקה ברייתא במפרש יום אחד ורב אשי פליג עליה ואמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ואוקי מתני' דה''ק אותו יום שמניקתו והוא שיהא בתוך ב' שנים לאפוקי אחר שתי שנים דלא. פירוש לפי שאין תינוק יונק יותר מכן ולר' יהודה והוא שיהיה תוך י''ח חדש והקשו על רב אשי מסיפא דמתניתין דתנן מת הבן או שמת האב אינו גט ואמרו בשלמא לרבא רישא בדלא פריש סיפא בדפריש אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא קשיא ע''כ בגמרא. ורבינו פסק כרב אשי וכן דעת ההלכות. וכך כתוב שם והלכה כרב אשי דבתרא הוא ואע''ג דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הלכתא כוותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתני' כותיה דרבא הלכתא כותיה ע''כ. ורבינו פסק כרב אשי וכתב מת הבן או האב קודם שתניק או שתשמש אינו גט וכן מוכיח בתוספתא ומסתברא דלפי שטתו הכי פירושה דאתקפתא דגמרא בשלמא לרבא רישא דקתני מת הבן או שמת האב ה''ז גט הוא בשהניקתו או שמשתו וכיון דלא פריש זמן ידוע ה''ז גט ואע''ג דאם היה תינוק חי היה לה להניק ב' שנים וסיפא בדפריש ב' שנים וכיון שפי' אם מתו הבן והאב תוך הזמן אינו גט אלא לרב אשי מ''ש רישא ומ''ש סיפא פירוש על כרחך רישא בשהניקתו ושמשתו יום אחד היא שאם לא הניקתו כלל ודאי אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי כלל וסיפא בשמת תוך הזמן הוא וא''כ אמאי נקטה מתני' רישא ה''ז גט וסיפא אינו גט כאן וכאן אם נתקיים התנאי ה''ז גט ואם לאו אינו גט דהא כיון דסתם כמפרש יום אחד דמי כשאמרה המשנה מת הבן ה''ז גט בשהניקתו יום אחד היא וא''כ כבר נתקיים התנאי כך נ''ל לדעתו ז''ל. ויש בזה שיטה אחרת והעלה ממנה הרשב''א ז''ל דלדעת רב אשי ודאי אע''ג שמת האב או הבן קודם שתשמש או שתניק כלל ה''ז גט כיון שלא פירש ונראין דברי רבינו בטעמן. ופלוגתא דרבא ורב אשי כתב הרשב''א ז''ל ובדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון במתנה ע''מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש ע''מ שתזון יום אחד או שעה אחת דמי ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי ולא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מיכוין והא צערה יום אחד או שעה אחת והאריך בזה ובסוף דבריו כתב וצ''ע:

כ אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי אוֹ תְּשַׁמְּשִׁי אֶת אָבִי שְׁתֵּי שָׁנִים. הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרֵשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אמר לה ע''מ שתניקי וכו'. זהו סוף המשנה ופסק רבינו דלא כרשב''ג וכן יש מן המפרשים שפסקו כן:

כא הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָתְנָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. נְתָנָהּ לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ. * חָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הֵן מְחוּלִין לָךְ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא [ה] נָתְנָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה הרי זה גיטך ע''מ שתתני וכו'. במשנה (שם דף ע"ד) ע''מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום אם נתנה לו בתוך ל' יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת ואמרו שם פשיטא ותירצו מהו דתימא קפידיה לאו קפידא [הוא] ולזרוזה קא אתי קמ''ל: נתנה לו בעל כרחו וכו'. בגמרא שם אמר רבא מתקנתו של הלל וכו' נתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת וכו' איכא דאמרי אמר רבא וכו' נתנה לו בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא נתינה. ובעטור כתוב ורבינו האי ז''ל פסק כלישנא בתרא ע''כ. ונראה לי שזה דעת רבינו לענין דינא אלא שרצה להחמיר לכתחלה בערוה החמורה וכתב ה''ז גט פסול וידוע ענין הפסול בדבריו ז''ל שלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואם היה פוסק כלישנא קמא היה כותב אינה מגורשת ואם היה הדבר אצלו בספק היה כותב מגורשת ואינה מגורשת א''ו כך היתה סברתו ואף לענין ד''מ כן נתן לו ביתו או שדהו ע''מ שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו בעל כרחו נתקיים התנאי ואף בקדושין כן אמר לה הרי את מקודשת ע''מ שאתן לך ר' זוז ונתן לה בעל כרחה מקודשת ויש מי שאמר שהדבר ספק הלכתא כמאן מתרין לישני ובגיטין וקדושין הוא ספק מגורשת וספק מקודשת ובממונא אי ארעא היא קיימא בחזקת מריה קמא ואי מטלטלין נינהו ומסרה ליד מקבל מספיקא לא מפקינן להו מיניה. ודברי רבינו האי ורבינו עיקר דהלכתא כלישנא בתרא: חזר ואמר לה וכו'. (שם דף ע"ד:) בעא מיניה רבי אסי מר''י הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז חזר ואמר לה מחולין לך מהו וכו' א''ל אינה מגורשת ואמרו שם הטעם דלצעורה קא מכוין בשעת התנאי וכיון שלא נצטערה לא נתקיים התנאי: מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו הל' יום ולא נתנה אינה מגורשת. כך היא הגרסא האמתית בספרי רבינו ודין בפני עצמו הוא ואינו נמשך אחר מה שנזכר בסמוך בשאמר לה מחולין לך ודין זה פשוט אליבא דת''ק דברייתא דאמר שאינה יכולה לתת ליורשיו כמו שאזכיר בסמוך. והר''א ז''ל מצא נוסחא שהיה כתוב בה מגורשת וחשב הוא ז''ל שיהיה נמשך אחר מה שאמר רבינו חזר ואמר לה הרי הן מחולין לך וכתב עליו בהשגות א''א לא ידעתי מאין לו זה וכו'. ונוסחא משובשת נזדמנה לו לר''א ז''ל ומ''ש אינו דכי אמרינן לצעורה קא מכוין בשעת התנאי הוא ולא היה יודע אם ימות תוך זמן זה אם לא:

כסף משנה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי ה''ה:

כב אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא קָבַע זְמַן וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא שֶׁתִּתֵּן לוֹ. וְלֹא בָּטַל הַגֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע זְמַן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:

מגיד משנה אמר לה ה''ז גיטך וכו'. ברייתא שם ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז ומת וכו' ואמרו שם דבהא פליגי דת''ק סבר לי ולא ליורשי ורשב''ג סבר לי ואפילו ליורשי ורבינו פסק כת''ק וחלק הוא ז''ל בין אם אמר לה ע''מ שתתני לי מאתים זוז תוך ל' יום לאומר לה ע''מ שתתני לי מאתים זוז שבקבע לה זמן כיון שעבר הזמן ולא נתנה אינה מגורשת ובמקום יבם חולצת או מתיבמת ואם לא קבע לה זמן לעולם אין הגט בטל אע''פ שמת הוא ואפשר לקיימו ובמקום יבם חולצת ולא מתיבמת ויגעתי לבקש מאין לו זה ומצאתי סברת רבינו שהיתה בזה ממה שיתבאר פ''ט שהאומר ה''ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש ומת בתוך הזמן שאע''פ שאי אפשר שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי וזה הדין הוא בעיא דלא אפשיטא בגמ' דילן (דף ע"ו:) אם היא מותרת תיכף שמת או לאחר זמן והולכין בו להחמיר. ואף בירושלמי נראה שהוא במחלוקת ואיכא מ''ד אסורה לינשא. ומתבאר מזה שאע''פ שאי אפשר שיתבטל התנאי בשום פנים דכיון שמת ודאי לא יבא אע''פ כן אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקויים בפועל ואף כאן אע''פ שאי אפשר שיתקיים התנאי בשום פנים כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל כדי שתוכל להתיבם עד שיהיה התנאי מבוטל בפועל ואי אפשר להיותו מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן לפיכך חולצת ולא מתיבמת וזה דקדוק נפלא מורה על שכל רבינו. זה מה שנראה לי בדעתו ז''ל:

כסף משנה אמר לה הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א''כ למה לא יתבטל הגט עכ''ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע''מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב''ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ''ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש''ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה''ה טעם לדבריו:

לחם משנה לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ וכו'. כן הנוסחא בספרינו. וקשה קצת דאין הלשון מכוון דאדרבה משום דאבד ונקרע הגט קודם שימות ראוי שיהא מבוטל ופשיטא דלא תנשא לזר עד שתחלוץ וא''כ היכי קאמר דאעפ''כ לא תנשא עד שתחלוץ. לכן עיקר הנוסחא כמו שהוזכרה בדברי הטור בשם רבינו וז''ל לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו ספק מגורשת ולא תנשא לזר וכו' והשתא אשמעינן דהוה ס''ד דלא הוי מגורשת כלל ומתייבמת וקמ''ל דהוי ספק מגורשת:

כג הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד אוֹ נִגְנַב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף זוּז בְּדָמָיו אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד עַצְמוֹ אוֹ עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַתְּנַאי:

מגיד משנה הרי זה גיטך ע''מ שתתני וכו'. משנה שם (דף ע"ד) מחלוקת ופסק הלכה כן בגמרא. ומ''ש או עד שיבטל התנאי פי' שיכול לומר לה הרי זה גיטך בלא שום תנאי וא''צ לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה. וכן כתבו ז''ל. ואינו דומה לדין הנ''ל בשאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שצריך לנטלו הימנה דשאני התם הואיל וקנאתו ליפסל בו מן הכהונה ואי אפשר שלא תפסל בו. ומכאן תלמוד שדין הנזכר למעלה באומר מחולין לך שאינה מגורשת שאם אמר להוי גיטא בלא שום תנאי מגורשת כך כתב הרשב''א ז''ל והן הן דברי רבינו:

כד מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי וְקִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט * צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה מי שנתגרשה על תנאי וכו'. מ''ש רבינו שאם נתקדשה ונתבטל התנאי שאינה צריכה גט מן השני ואם נשאת שצריכה גט מן השני ואסורה לראשון. הוא מפני שמדמה דין זה לדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה לאחר ובא הבעל שאינה צריכה גט משני ומותרת לראשון ואם נשאת צריכה גט משני ואסורה לראשון כמבואר פרק האשה רבה (יבמות פ"ז:) וכן מתבאר בדבריו הדמיון הזה. וכן נראה היקש זה בגמרא שאכתוב שם. ובהשגות בזה דברים וכן כתוב שם. א''א כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין וכו' והיא מגורשת גמורה ואסורה לראשון (הילכך בין כך ובין כך צריכה גט משני ואסורה לראשון) ע''כ אני אומר וכו'. ואם עיין הר''א ז''ל בדברי רבינו עיון שלם לא היה כותב כאן מ''ש שהרי כתב רבינו אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט. ונתבאר בדבריו למעלה באומר לה הרי זה גט ע''מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שנתנה לו שאע''פ שאי אפשר לתנאי להתקיים שאין הגט בטל. וכבר הארכתי בטעם זה למעלה. וכל שכן שהוא ז''ל סובר שכל שבידה עדיין לקיימו ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל וזה פשוט בדבריו ז''ל. ומ''ש כאן הוא בשהגט בטל כגון בתנאי שהוא בלאו ועשתה מעשה בבטולו או בתנאו שהוא כמעשה תוך זמן קצוב ועבר הזמן ולא נעשה או באי זה הדרך שיהיה שהתנאי מבוטל בפועל והגט בטל אבל בתנאי שבידה לקיימו הרי הדבר תלוי ואם נתקיים התנאי מגורשת היא למפרע כמו שנתבאר בתנאי שבע''מ ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו ואלו נראין דברים ברורים וחלוק אמיתי:

לחם משנה מי שנתגרשה על תנאי וכו'. כתב ה''ה ובהשגות בזה דברים וכו' ואם עיין הראב''ד ז''ל וכו'. ואני תמה על ה''ה במה שהבין בדברי הראב''ד ז''ל דלא נעלם ודאי מהראב''ד ז''ל דמ''ש רבינו ואם לא נתקיים דר''ל שנתבטל התנאי כגון שעשה מעשה דביטלו אבל ההשגה היא דאיך דימה זה לההיא דאשה שהלך בעלה דשאני הכא דאע''פ שלא נתקיים התנאי יש לאוסרו על הראשון מפני שיאמרו העולם שהגירושין היו גירושין גמורין ומאן מוכח שלא נתקיים כלומר מי יאמר להם שלא נתקיים התנאי וסבורין שנתקיים והוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת אבל התם שרואים שבעלה חי ולא ראו גט יאמרו ודאי קדשה שני כסבור שמת בעלה וכדכתבו התוספות גבי אמרי קדושי טעות הוא בהאשה רבה (דף פ"ט) ודלא כרש''י ולזה כתב הראב''ד ז''ל דצריכה גט והגט השני משני אוסרה על הראשון ולהכי אהני הגט הראשון לאוסרה על הראשון אבל מ''מ הגט הראשון לא היה גט אלא יורשה ומטמא לה דכאשתו הויא אלא להא מילתא לחוד הוי גט דאסורה עליו וזה פשוט בדברי הראב''ד ז''ל ואולי דגם ה''ה פירש זה בדברי הראב''ד ז''ל ודחאו בדבריו הראשונים שכתב וכן נראה היקש זה בגמרא כלומר ואי אפשר שהשיגו הראב''ד ז''ל מן הדמיון הזה לכך פירש פירוש אחר בדבריו וגם כן דחאו וכל זה דוחק בדברי ה''ה וגם לא ראיתי ההיקש הזה (וכן) [והיכן] הוא מבואר בגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן