הלכות גרושין - פרק שמיני א-טז - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שמיני א-טז - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם. לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אוֹ לְהַתְנוֹת עַל תְּנַאי אַחֵר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נִשְׁאַר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. שֶׁהֲרֵי בָּטַל הַתְּנַאי. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל קדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ וְיֵשׁ לָהּ לְהִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיֵּם הוֹאִיל וְהָיָה הַתְּנַאי בִּמְעַכְשָׁו אוֹ בְּעַל מְנָת:

מגיד משנה המגרש על תנאי וכו'. כבר כתבתי פ''ו מה' אישות בארוכה במשפטי התנאי כיצד יהיה ובארתי דעות המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו ששם נתבאר שהמגרש וכו' הוא באומר הרי את מגורשת (לי) אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה ואין הגט חל עד שיתקיים התנאי וכבר כתבתי שם שזה מוסכם ומה שיצא לרבינו כאן מזה עוד יתבאר בסמוך: לפיכך יש לבעל וכו'. דע שיש בגמרא מחלוקת בפרק מי שאחזו (דף ע"ו:) באומר ה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש (ולא בא) ומת תוך יב''ח שאמרו במשנה שאינה מגורשת כלל שכיון שלא הזכיר מהיום ולא מעכשיו ולא ע''מ אינה מגורשת עד לאחר י''ב חדש שנתקיים התנאי וכבר מת הבעל ואין גט לאחר מיתה ואם יש שם יבם מתיבמת ואמרו בגמרא דר' יהודה נשיאה התירה לינשא (אפילו במקום יבם בלא חליצה) דסבר כר' יוסי דאמר בפרק יש נוחלין (בתרא דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו לבניו (לאחר מותו) צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ר' יוסי אומר א''צ וטעמא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ובלא אומר מהיום ה''ל כאומר לאחר מיתה. ובגמרא בפ' יש נוחלין אמר רב הלכה כר' יוסי ופ' המגרש (גיטין פ"ה:) אמרו דאתקין x רב בגיטי וכו' מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ובהלכות כתוב שם פרק יש נוחלין קשיא דרב אדרב דהכא קא פסק הילכתא כרבי יוסי והתם (בהמגרש) התקין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי וחזינן למקצת רבוואתא דשנו לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והתם איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ע''כ. וכאן בפרק מי שאחזו כתבו והלכתא כרבנן וכ''כ המשנה שאמרה ה''ז גיטך אם מתי ה''ז גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ולא הזכירו כלל מה שאמרו בגמרא דלדברי ר' יוסי חולצת ולא מתיבמת וכונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל או אבד הגט קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת וזה נראה לדעת הרבה מהגאונים ז''ל. ועדיין יש לבאר דעת רבינו שכתב בפ''ו מה' אישות וכן הדין בגיטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או יתקיים המקח או המתנה עכ''ל. ויש לעיין בזה כי אחר שנתבאר בגמרא בגיטין דלדברי רבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע''פ שלא אמר מהיום כאילו אמר מהיום דמי וקי''ל כותיה בדיני ממונות כפי מה שנתבאר וכן פסק רבינו עצמו פרק אחרון מהלכות זכיה ומתנה ואם כן למה אמר רבינו שבדיני ממונות אין הענין מתקיים עד שיתקיים התנאי. ונ''ל לדעתו ז''ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר' יוסי אלא דוקא במזכיר מיתה לפי שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו (וכן הדין לדעת ר' יוסי באומר [בגט] אם מתי או לאחר מיתה שכיון שהוא מזכיר מיתה ויהיה גט בטל לגמרי אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו) ואנן קי''ל כותיה דר' יוסי בממון ולא קי''ל כותיה בגיטין כנזכר למעלה אבל בשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פלוני כיון שאפילו בלא מעכשיו אפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת הזמן ההוא בחיי המגרש או הנותן לא מצינו לר' יוסי שאמר בזו זמנו של שטר מוכיח עליו וליכא מאן דאמר הכי אלא ר' יהודה נשיאה דאמר לעיל התירוה לינשא אע''פ שמת תוך הזמן ואע''פ שאמרו בגמרא דסבר לה כר' יוסי לאו למימרא דר' יוסי נמי סבר לה כותיה אלא דר' יהודה נשיאה סבר לה בהא כר' יוסי בעלמא דאמר שהזמן מוכיח דמעכשיו קאמר וזהו שר' יוסי נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שהזכרתי. ועל זו דר' יהודה נשיאה כבר אמר ר''י דלא הודו לו כל סיעתו כך נ''ל לדעת רבינו. ולפ''ז רב דאתקין בגיטין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי משום גט דשכיב מרע שאמר אם מתי אתקין רב בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו וזה מוכרח לכל הדעות וכ''פ ז''ל. ודע שיש בדברים אלו דעות חלוקים למפרשים האחרונים יש מי שכתב בדין זה שהזכרתי דה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש שהלכה כר' יהודה נשיאה דסבר לה כר' יוסי דהא קי''ל דהלכה כר' יוסי ואע''ג דרב אתקין בגיטי מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי לרווחא דמלתא אתקין הכי ולאפוקי מפלוגתא אבל לענין דינא הלכה כר''י וכן הלכה כר' יהודה נשיאה דס''ל כותיה וזה דעת הרבה מן האחרונים ז''ל והרמב''ן ז''ל פסק להחמיר דחולצת ולא מתיבמת דמספקא לן בגיטי היכי הלכתא והרשב''א ז''ל כתב דעות אלו ודעת רבינו והניח הדבר בצ''ע. ומ''מ לא ראיתי לאחד מן המפרשים שחולק בדיני ממונות מה שהזכרתי לדעת רבינו: ולכתחלה לא תנשא וכו'. דברי רבינו בכאן מתמיהים הם מאד אצלי במה שאמר ואם נשאת לא תצא שהרי זו לדעתו ז''ל אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי וקודם קיומו הבעל יכול לבטלו ולהוסיף על תנאי כמ''ש וא''כ היאך אפשר בשום צד שאם נשאת זו קודם קיומו לא תצא ומן הדומה שעדיין היא אשת איש גמורה שאל''כ היאך יכול הבעל לבטלו ולמה אם נשרף יהיה בטל ואת''ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע אבל כל שלא נתקיים יכול הבעל לבטלו וכן צריך שיהיה קיים בשעת קיום התנאי אפילו הכי ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם התנאי ונמצאת אשת איש למפרע ועוד דדין זה דלכתחלה לא תנשא בע''מ הוא נזכר בגמרא כמו שאזכיר למטה בסמוך ומשמע דבתנאי אם יהיה כך אפילו נשאת תצא וזה נראה מדברי המפרשים ז''ל ובסמוך אבאר דעת רבינו ודעתם ז''ל: ושם נתבאר וכו'. גם בזה כתבתי שם שהוא מוסכם: לפיכך אינו יכול וכו'. גם זה מוסכם מכל הפוסקים ז''ל חוץ מבעל העטור שכתב שאפילו בע''מ יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר אבל בשאר הדברים שכתב רבינו מודה וכבר הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי רבינו בראיות ברורות: ויש לה להנשא וכו'. בפרק מי שאחזו (דף ע"ד) הזכירו ברייתא שאמרה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אע''פ שנקרע הגט או שנאבד (הרי זו) מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפרק המגרש (דף פ"ג) אמרו בסוגיא בדרך תימה אי הכי בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תנסיב דלמא לא מקיימא ליה לתנאיה ונאמר שם בתנאי שבע''מ. ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הברייתא הנזכרת מהלכה. ועוד משמע שם בסוגיא דה''ז גיטך ע''מ (שתנשאי) [שלא תנשאי] לפלוני שאפילו בתנאי שהוא מתקיים במעשה כל שבידה לקיימו נשאת ואין חוששין שמא לא תקיימנו. ובתנאי שהוא באם סובר רבינו כנזכר למעלה שדין הברייתא אמת דלכתחלה לא תנשא עד שיתקיים אבל אם נשאת לא תצא. ויש בזה דעות חלוקות למפרשים. יש מי שסובר כדברי רבינו בע''מ והוא שיהיה בידה לקיימו ומ''מ לא דחו הברייתא מהלכה שאמרו דשאני ע''מ שתתני לי מאתים זוז שאינו בידה לגמרי שהרי אם הוא אינו רוצה לקבל הגט פסול כמו שיתבאר למטה בפרק זה. ויש מי שמחמיר ואומר שאפילו בתנאי שבשב ואל תעשה כגון ע''מ שלא תעשי כך וכך עד זמן פלוני לא תנשא לכתחלה עד שיעבור הזמן שמא תעבור על תנאה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. ויש מי שמכריע בין דעות אלו ואומר דבכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה והוא בידה לקיימו אין חוששין שמא תעבור עליו ותקלקל עצמה שאינה חשודה בכך אבל כל תנאי שהוא בקום ועשה לא תנשא לכתחלה עד שיהיה מקויים שמא לא יתקיים מחמת אי זה סבה. וכן הדין בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים אע''פ שהוא מתקיים בלא מעשה לא תנשא שמא יתבטל וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שאף רבינו מודה בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים ודבריו אינן אלא בתנאי שהוא בידה:

כסף משנה המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'. כתב ה''ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה''ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה''ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע''כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס''ל כר' יוסי ה''ק ר''י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע''ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ''ל. ועל מ''ש ה''ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ''ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י''ל שקושיא זו שהקשה ה''ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ומ''ש רבינו ואם נשאת לא תצא. הר''ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר''ש ב''צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז''ל שאין שורש לזה בשום מקום והל''ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע''פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע''ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ''מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי''ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ''ל: ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי. כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר''ש ב''צ בתשובה כשכתב הרמב''ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ''מ ה''ל לכתוב ההיא דע''מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ''ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש ומת בתוך י''ב חדש שלא תנשא עד אחר י''ב חדש אע''פ שא''א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא''כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע''מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ''ך תמה עליו ג''כ בהגהותיו וחתם בצ''ע עכ''ל:

לחם משנה לפיכך יש לבעל לבטל הגט וכו'. על מה שתירץ בהלכות דשאני ממונא מאיסורא קשה דהא ר' יוסי לא קאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא גבי ממונא וא''כ מנא ליה לגמרא גבי גט לומר דסבר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח הא כיון דיש לחלק ניחא דע''כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא מודה וכ''ת דכולי גמרא סבר דממונא ואיסורא שוים ורב לחוד הוא דסבר דיש לחלק בין זה לזה מדפסק גבי ממונא כר' יוסי וגבי איסורא לא ועדיין קשה מנא ליה לרב לומר דר' יוסי אית ליה גבי איסורא זמנו של שטר מוכיח לימא ע''כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא לא וא''כ היכי קאמר בגמרא (דף פ"ה:) דאתקין רב לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר וכו'. וי''ל דאין הכי נמי דהתם הכי סבר דר' יוסי לא אמר כן אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא לא אבל כי היכי דלא נטעה דאמרו דר' יוסי בכל אתקין רב הכי ואע''ג דקאמר לאפוקי מדר' יוסי אפשר דגמרא קאמר הכי לדידן דאית לן דלר' יוסי ממונא ואיסורא שוים. כתב ה''ה ולא הזכיר כלל מה שאמרו בגמרא וכו', קשה אם כוונתו להכריח דעת ההלכות דסבר דלא כר' יוסי היה לו לומר מההיא מתניתין דאם מתי דלא אמר כלום ולדברי ר' יוסי הוי גט דכיון דזמנו של שטר מוכיח והוי כמהיום אם מתי דהוי גט. י''ל דנהי דהיה מכריח דלא סבר כר' יוסי לגמרי אבל מ''מ אפשר דסבר כרב הונא דחולצת אההיא דאם מתי משום דמספקא ליה אי הלכה כר' יוסי לכך קאמר דמדלא קאמר ההיא דחולצת ולא מתיבמת משמע דלא חיישינן לדר' יוסי כלל וזהו שכתב וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל. עוד כתב ונראה לי לדעתו ז''ל שהוא סבור שלענין דינא וכו'. קשה לדברי ה''ה דבפרק מי שאחזו (דף ע"ו:) אמרינן דמאי דקאמר ר' יוסי כזה גט הוא למעוטי ההיא דמהיום ולאחר מיתה לא הוי כדאמרינן אלא גט ואינו גט ומשמע דלא אמרינן אלא משום דלא אשכחינן דלמעיט האי כזה גט דר' יוסי אלא הך כדכתב שם רש''י ז''ל. והשתא לדברי ה''ה קשה דנימא דלמעיט דאם לא באתי דרישא דלא אמרינן דזמנו של שטר מוכיח עליו והוי גט אע''ג דמת תוך י''ב חדש דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא גבי מיתה דוקא והך מיעוט הוי דומיא דאם לא באתי דאיירי ר' יוסי. וי''ל דלא איצטריך לומר ר' יוסי כזה גט משום האי דממילא משמע דכיון דלא פליג ר' יוסי אלא בסיפא ולא ברישא משמע דברישא מודה וכ''ת איצטריך דאי לאו הכי אמינא דר' יוסי אכולא מילתא דלעיל פליג הא ליתא דבההיא דאם לא באתי כתבו ותנו וכו' לא פליג כדקאמר בגמרא א''כ כיון דמשמע דלא פליג אכולא מתני' ארישא דמתניתין נמי לא פליג דאי לא לא ה''ל לאפסוקי בההיא בבא דאם לא באתי כתבו ותנו וכו' דהוי אליבא דכולי עלמא. עוד כתב ולפי זה רב דאתקין בגיטין מן יומא וכו', לכאורה נראין דבריו סותרין דבתחלה כתב דלפי דעת רבינו מוכרח לפרש כן ואח''כ כתב שהוא מוכרח לכל הדעות. ונראה דלכל הדעות אתקין רב בכל גיטי מיומא דנן אפילו בגיטין שאין בהם תנאי אטו גיטין שיש בהם תנאי כדי שיהיה הסופר רגיל אפילו בגיטין דיש בו תנאי דבגיטין שיש בו תנאי אם לא היה כותב כן ומת קודם שנתקיים התנאי הגט היה בטל דלית הלכתא כר' יוסי ואם כן היה צריך לתקנו בהכרח בכל גיטין שיש בו תנאי מפני שלא נטעה בההיא דר' יוסי וכדי שיהיו הסופרין רגילין בכל הגיטין התקין רב כן אפילו בגיטין שאין בהן תנאי. אבל לרבינו אינו כן אלא דהתקין בכל גיטין אפילו בגיטין שיש בהן תנאי ואעפ''י שבכלן לא היה צריך לתקן דהא ר' יוסי לא קאמר זמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי דמיתה וא''כ אין כאן מקום לטעות מ''מ משום גט דשכיב מרע דהיו טועים בההיא דר' יוסי לכך הוצרך לתקן כן בכל הגיטין. נמצא דהפשט יותר ברור לשאר המפרשים דהוצרך לתקן מפני כל גט שיש בו תנאי אבל לרבינו אינו כ''כ ברור דלא הוי אלא משום גט דשכיב מרע לחוד ולכך כתב ולפי זה וכו'. ומ''ש שהוא מוכרח לכל הדעות ר''ל הא דבעינן שיכתוב בכל הגיטין כדי שיהיו הסופרין רגילין בגיטין הצריכין דגם לשאר המפרשים פירשו כן דהוא כדי שיהיו רגילין לכתוב כן בכל גט שיש בו תנאי: ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי. כתב הרב המגיד ועוד דדין זה לכתחלה לא תנשא בע''מ וכו' נראה דאפילו לפי מה שתירץ הרב המגיד לקמן דרבינו דחה בעל מנת שתתני וכו' משום סוגיא דהמגרש דאיכא לקושיא זו דהא מהך ברייתא משמע תרתי משמע דבעל מנת לכתחלה לא תנשא ומשמע עוד (דביאר) [דבאם] אפילו אם נשאת תצא דמדקאמר הך דינא בעל מנת ולא אמרו באם משמע דבאם אם נשאת תצא והסוגיא דהמגרש לא דחה ההיא ברייתא אלא בדין דעל מנת אבל לא בדין דאם וא''כ קושיא היא לפי האמת: יש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי וכו'. כתב הרב המגיד ויש מי שמחמיר ואומר וכו'. איהו סבר דפליג הברייתא וסוגיא דהמגרש ואינו מחלק בין תנאי דקום עשה ושב ואל תעשה ופסק כברייתא דמי שאחזו ויש מי שמכריח בין דעות אלו האי פסק בברייתא דמי שאחזו אלא דסבר דע''כ לא קאמר ברייתא דמי שאחזו אלא בתנאי דקום עשה אבל בתנאי דשב ואל תעשה תנשא לכתחלה. ומה שאמר וכן הדין בתנאי וכו' לא תנשא שמא יתבטל וכו'. קשה קצת דאמאי קאמר לא תנשא דמשמע דאם נשאת לא תצא הא בגמרא אמר שם דהיכא דנשאת לאחר תצא משמע דמשום דהוא תלוי ביד אחרים תצא. ויש לומר דמאי דקאמר הכא הוא בתנאי שמעיקרא תלוי ביד אחרים כגון על מנת שיתן לי פלוני מאתים זוז וזהו לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא אבל בתנאי דעל מנת שתנשא מעיקרא תלוי בידה והיא גרמה אחר כך שתהיה תלוי ביד אחרים ולכך כיון דהיא גרמה כך אם נשאת תצא. או אפשר דמאי דקאמר גמרא דנשאת תצא בתלוי ביד אחרים בתנאי דקום עשה אבל מה שאמר כאן הוא תנאי דשב ואל תעשה וכן אמר אע''פ שהוא מתקיים בשב ואל תעשה לא תנשא לכתחלה. או אפשר דלא דייק מאי דקאמר הרב המגיד לא תנשא ור''ל ואם נשאת תצא:

ב כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי בֵּין שֶׁאָמַר מֵעַכְשָׁו בֵּין שֶׁאָמַר אִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵד. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ שִׁפְחָה חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ אוֹ בְּנָהּ קָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ [א] בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד אֲפִלּוּ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אַחַר כָּךְ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא בְּעָלָהּ וּבָטֵל הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ:

מגיד משנה כל המגרש וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ג) גבי שכיב מרע שגירש את אשתו ואמר מהיום אם מתי שנינו במשנה לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפילו על פי עבד ואפילו על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה. ופירש''י שמא יבא עליה דאיכא למאן דאמר חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חייש נמי מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה (ע"כ). וממ''ש פנויה היא משמע שאפילו אין שם עדי יחוד אסור להתיחד עמה וזה דעת רבינו ומשנתנו בין בשיש שם עדי יחוד בין אין שם היא וכשיש שם עדי יחוד בגמרא נתבאר דינה ובפרק הזורק ורבינו בארו פרק עשירי בדין המגרש את אשתו וחזר ובעלה וכו' ושם יתבאר שאם ראוה שנתיחדה ולא ראוה שנבעלה צריכה גט מספק שמא חזר ובעלה לשם קדושין ונמצא שהיא ספק מגורשת שמא הגט הראשון נתבטל כשחזר וקדשה וצריכה גט אחר וזהו שכתב רבינו בכאן והדבר ידוע שאם נתיחד עמה וכו' ויש במשנתנו פירושים אחרים. ומ''ש רבינו או בנה קטן כן מבואר בתוספתא ונזכרה בהלכות לומר שהגדול אף על פי שהוא בנה אינה משמשת בפניו:

ג כֵּיצַד מְגָרֵשׁ אָדָם עַל תְּנַאי. לֹא שֶׁיֹּאמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי עַל תְּנַאי זֶה. אוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ עַל תְּנַאי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּתוֹךְ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם וְכוֹתְבִין גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי בָּעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. אוֹ יֹאמַר לָהֶם אוֹ לַשָּׁלִיחַ תְּנוּ לָהּ גֵּט זֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ:

מגיד משנה כיצד מגרש אדם וכו'. זה פשוט ונלמד מהדינין הנזכרין למטה שראוי להיות התנאי על פה בשעת נתינה:

כסף משנה כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו':

ד כָּתַב הַתְּנַאי בַּגֵּט אַחַר שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב תֹּרֶף הַגֵּט הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ לְאַחַר חֲתִימַת הָעֵדִים. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ קֹדֶם תֹּרֶף הַגֵּט אֲפִלּוּ כָּתַב עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לוֹ זְכוּת בְּגוּפוֹ שֶׁל גֵּט. וְכֵן אִם הִתְנָה עַל פֶּה קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין:

מגיד משנה כתב התנאי בגט וכו'. מוסכם מרוב הפוסקים דעל מנת מאחר התורף אפילו בכתב כשר והוא שנתקיים התנאי וזה דעת ההלכות וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ורוב האחרונים וכן מוכיח בגמרא בפרק המגרש (דף פ"ד:) דהא ליכא התם מאן דמחמיר טפי מרבא ואיהו הא אמר דלאחר התורף אפילו בכתב כשר לדעת חכמים ובודאי דקימא לן כוותייהו: אבל אם כתבו וכו'. זהו דעת ההלכות והרבה פוסקים לפסוק כרבא דאמר דלפני התורף אפילו בעל מנת דברי הכל פסול וקיימא לן כותיה דרבא דבתרא הוא. ומה שכתב רבינו הרי זה ספק גירושין יתבאר דעתו בסמוך: וכן אם התנה וכו'. זה לא נתבאר בגמרא בבאור דאף על גב דרבא אמר דלפני התורף אפילו על פה פסול איכא למימר דה''מ בשהתנה עליה בתנאי הפוסל הגט וזהו (תנאי) חוץ הנזכר בגמרא ויזכירנו רבינו בסמוך אבל בעל מנת אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת או אם בשעת נתינה לא אמר כלום אף על פי שהתנה בשעת כתיבה על פה הרי זה כשר כיון שלא התנה אלא בעל מנת אבל אם התנה בחוץ פסול גזרה על פה דלפני התורף אטו בכתב וזה דעת הרב ר''א והר''ז והרמב''ן ז''ל ולדבריהם הא דאמרינן בגמרא אמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתיקו לבעל עד דכתביתו ליה לתורפיה דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל הגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בעל מנת על פה אפילו לפני התורף כשר הוא ודעת רש''י ז''ל ובעלי התוספות הוא כדברי רבינו שלא להכשיר שום תנאי לפני התורף אפי' בעל פה והא דאמרינן שתיקו לבעל כדי שלא יזכיר שום תנאי הוא וכן ראוי להחמיר. ורבינו נשאל על זה והשיב וזה נוסח דבריו מועתקים מלשון ערבי. ואמנם מה שעשיתי זה הפסלנות ספק גירושין עיקר זה הוא מה שאפרש לכם. וזה שבמשפטי הגט דברים עיקרם מן התורה והם אותם שמנינו בתחלת הלכות גירושין וזכרנו עוד הדברים שהם מדרבנן וכל מה שנמצאהו בלשון חכמים במשנה או בגמרא אינו גט או הרי זה בטל או אינה מגורשת אז נגזור שזה הפסלנות שבגט הוא מדאורייתא ונביא אלו המלות בעצמם בחבור אמנם המקומות שאמרו בהם חז''ל שהוא גט פסול או שאמרו אין רשאי לעשות כך וכך או כך ראוי לעשות הענין אצלי מסופק אפשר שיהיה הפסול דאורייתא ואפשר שיהיה מדרבנן ונשיב אז ענינים אלו אל שרשם שאם ראיתי שאותו הפסול שנאמרה בו פסול חוזר לשורש שהוא מדאורייתא אמרתי בו ספק גירושין ואם מצאתיו חוזר אל שורש שהוא מדרבנן אמרתי בו פסול מדבריהם. ודמיון לזה אמרם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול שזה אצלי פסול מדבריהם להיות תיקון הזמן בגיטין מדבריהם. אמנם זה הפסלנות הנתלה בתנאים כולו אצלי ספק גירושין רצוני לומר שכל פיסול שימצא בגט מצד תנאי ולא נמצא להם ביאור בו אם הוא מדאורייתא או מדבריהם הוא אצלי ספק גירושין להיות זה חוזר לשורש שהוא מדאורייתא והוא אמרו ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה ולא ישאר ביניהם שום אגידה בשום אופן וכל אגד שביארו הם ז''ל שלסבתו אינו גט או אינה מגורשת או הרי זה גט בטל הנה זה מבואר וכל מה שאמרו בתנאים אלו פסול הוא ספק גירושין לפי שלא ידענו אם הוא פסול מן התורה או מדבריהם עכ''ל. ומה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך ספק גירושין לא ראיתי כן לאחד מן המפרשים ז''ל אבל יצא לו מן הירושלמי שבפרק כל הגט ששם מוכיח שפסול התנאים בגט הוא מחמת שאין אומרים יש ברירה דאף על פי שנתקיימו מכל מקום בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות. וכבר כתב רבינו פרק שלישי בדין ברירה ספק גירושין והוא ז''ל סבור דגמרא דילן לא פליגא בהא דלא אדכרו בגמרא גזרה בדינים אלו אלא לדברי רבי אבל לדברי רבנן דקיימא לן כותייהו לא הזכירו כלל גזרה וכולהו פסולי לרבנן דינא נינהו מחשש ברירה והויא ליה ספק מגורשת. זהו דעתו ז''ל אבל דעת הרבה מפרשים הוא דליכא מאן דפסיל מדינא אלא חוץ בכתב ולפני התורף ושאר הפסולין הם משום גזרה אטו האי וכל מה שנזכר כאן ושיתבאר עוד בפרק זה כולן בשנתקיימו התנאים או שחוזר ומבטלן בשעת נתינה אין בהם מי שפוסל מן הדין ויש מוסיפין לפסול מן הדין חוץ לפני התורף אפילו על פה והשאר מן הגזרה:

כסף משנה וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין. כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז''ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד"ה וכן אם התנה וכו'):

ה הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִתְנָה עָלֶיהָ בֵּין בִּכְתָב אַחַר הַתֹּרֶף בֵּין עַל פֶּה אַחַר הַתֹּרֶף וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵאִישׁ פְּלוֹנִי אוֹ אֶלָּא לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן לָהּ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה אִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד אוֹ אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּגוֹן אָבִיהָ וְאָחִיהָ אוֹ אָבִיו אוֹ אָחִיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן אֵינוֹ גֵּט. שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר בַּגֵּט וְאֵין זֶה כְּרִיתוּת. הָיָה בַּעַל אֲחוֹתָהּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹם אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה אִם תָּמוּת אֲחוֹתָהּ יִהְיֶה מֻתָּר לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה המגרש את אשתו וכו'. מ''ש רבינו בכאן בין כתב אחר התורף בין על פה אחר התורף אפילו לא התנה עליה כלל בשעת כתיבה כיון שבשעת נתינה נתנו לה על תנאי זה כמ''ש רבינו ונתן לה הגט על תנאי זה הדין הוא כמו שנזכר כאן וזה ברור בגמרא כמו שהזכיר בסמוך. וכן מ''ש ונתן לה הגט על תנאי אין צורך לזה אלא למתנה על פה אחר התורף אבל למתנה בכתב אחר התורף התנאי שהזכיר רבינו בכאן והוא תנאי חוץ שהזכרתי למעלה אפילו חזר ומחקו הרי זו ספק מגורשת כמו שהזכיר רבינו למטה בדין כל המגרש על תנאי וכו' ומ''ש בכאן הוא שבין מתנה בכתב בין על פה אחר התורף הכל תלוי במהות התנאי אם פסול אם לאו ומ''מ יש חילוק בין בכתב לע''פ שבע''פ אינו פוסל בשעת כתיבה לאחר התורף אלא דוקא בשעת נתינה כמו שיתבאר למטה ועוד אבאר שם פרטי ענינין אלו אחד לאחד והדין שכתב רבינו בכאן הוא במשנה (דף פ"ב) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני ר''א מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא איבעי להו האי אלא חוץ הוא או ע''מ הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דר''א דהא שייר לה בגט אבל בע''מ מודו ליה מידי דהוה אכל תנאין דעלמא או דילמא ע''מ הוא. והביא ראיה רבינו דחוץ הוא ואיפשיטא בעיין. עוד במשנה (דף כ"ט) הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לאחי ולאחיך לעבד לעכו''ם ולכל מי שאין עליו קדושין כשר הרי את מותרת לכל אדם חוץ אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולכל מי שיש עליו קדושין אפי' בעבירה פסול. ומ''ש רבינו אע''פ שהוא קטן בעיא דאפשיטא בגמרא: היה בעל אחותה וכו'. בעיא דלא אפשיטא שם:

לחם משנה המגרש את אשתו והתנה עליה וכו'. לכאורה נראה מדברי רבינו דתרתי בעינן לפיסולא האחד שיהא מתנה בין בכתב אחר התורף בין בעל פה אחר התורף והשני שיתן לה על תנאי זה לחוד סגי ולא כתב כן רבינו אלא לומר דאע''ג דהתנה על פה בשעת הכתיבה אם לא התנה בשעת הנתינה אינו כלום. עוד יש לטעות בדברי רבינו דהך ונתן דהזכיר שיתנה בשעת נתינה אכולה מילתא קאי בין מתנה בכתיבה אחר התורף בין על פה אחר התורף לכך כתב ה''ה דאינו כן דאין צריך הזכרה בשעת הנתינה למתנה בכתב אחר התורף וזהו שאמר וכן מ''ש ונתן לה כו' ואמר עוד ומ''ש בכאן הוא כלומר שעירב כאן רבינו השני חלוקות של מתנה בכתב ומתנה על פה הוא לחלק בין מהות התנאי ולומר דכשהוא תנאי של אם הוא דין אחד ותנאי של חוץ הוא דין אחר אבל בזה הדין של בשעת נתינה אם צריך חלוקים כמו שביארו דבכתב אין צריך ובע''פ צריך:

ו אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמִּי שֶׁיִּוָּלֵד שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם. אוֹ חוּץ מִזְּנוּתִיךְ כְּלוֹמַר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְכָל אָדָם אֲבָל לִזְנוֹת הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל מִי שֶּׁיָּבוֹא עָלֶיךָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵּךְ הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּרִיךְ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמְּקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר. כְּלוֹמַר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִתְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה אֲבָל בִּשְׁטָר הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ. כְּלוֹמַר לֹא נִשְׁאַר לִי עָלַיִךְ שׁוּם אִישׁוּת חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ שֶׁאַתְּ אִשְׁתִּי לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים. אוֹ לְעִנְיַן אֲכִילַת תְּרוּמָה. אוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה שֶׁאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה אמר לה הרי את מותרת וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטו בגמרא:

ז אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַתְּנַאי שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְנָה בָּהֶן הִתִּירָן לָהּ:

מגיד משנה אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן וכו'. בעיא בגמרא (דף פ"ב.) באם ת''ל ופסק רבינו כדרכו בכל הגמרא ופירש כגון שחזר ונטלו הימנה ונתנו לה ואמר לה הרי את מותרת לראובן ושמעון וכן יתבאר למטה שכל שהתנה עליה בשעת נתינה צריך לחזור וליטלו הימנה:

ח אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטֵּל תְּנָאוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת אַף לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁמָּא לֹא הִתִּירָה אֶלָּא לְשִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן כְּלוֹמַר לְכָל אָדָם אַף לְשִׁמְעוֹן. אוֹ שֶׁמָּא הִתִּירָהּ לַכּל וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן וְהוּא הַדִּין לִרְאוּבֵן שֶׁשִּׁמְעוֹן סָמוּךְ הָיָה לִרְאוּבֵן בִּתְנָאוֹ:

מגיד משנה אמר לה הרי את מותרת לראובן וכו'. גם זה בעיא שם באם תמצא לומר: אמר לה הרי את מותרת לשמעון וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם:

ט הִתְנָה עָלֶיהָ וְאָמַר הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַיּוֹם. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין בְּגִטִּין מִן הַיּוֹם הַזֶּה [ב] וּלְעוֹלָם:

מגיד משנה התנה עליה ואמר היום וכו'. שם (דף פ"ג:) בעא מיניה רבא מר''נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תבעי לר' אליעזר [תבעי לרבנן תבעי לר''א וכו' תבעי לרבנן] ע''כ לא קאמרי רבנן התם פירוש בהרי את מותרת אלא (לפלוני) דלא פסקא מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה בתר דבעייה הדר פשטה מסתברא בין לר''א בין לרבנן כיון דפסקה פסקה. עוד שם (דף פ"ה פ"ו) אתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם ואמרו שם ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. ומתוך כך פסק רבינו שאינה מגורשת לפי שהוא מפרש לאפוקי מדבעא מיניה וכו' לומר שאין אומרים כיון דפסקה פסקה אלא שאינה מגורשת כל זמן שאמר לה בפירוש ולמחר את אשתי הילכך מן התקנה צ''ל ולעלם. ומיהו ודאי מדינא סתמו כמפרש ולעלם דמי. ודעת אחת יש בזה דרב כדי שלא להוציא לעז על הגט תיקן כן מיהו לענין דינא הלכה כר''נ אפילו במפרש ולא הוה צריך רב להתקין בסתם ובהלכות לא הביאו אלא הא דרב. ויש מי שפסק ספק מגורשת וכן ראוי להחמיר בכל דבר שבערוה:

לחם משנה התנה עליה ואמר היום אין את אשתי וכו'. יש בקצת ספרי דפוס שכתוב בסוף הלשון ודעתו בזה כדי שלא להוציא לעז וכו' והעיקר כמקצת הנוסחאות שכתוב שם ודעת יש בזה כלומר יש דעת אחרת בכאן שמפרש לאפוקי לאו משום דלית הלכתא הכי אלא להוציא לעז ומיהו לענין דינא הלכתא כר''נ:

י הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל יְמֵי חַיַּי אוֹ כָּל יְמֵי [חַיֵּי] פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט שֶׁהֲרֵי כָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְלֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת כְּשֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי:

מגיד משנה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי וכו'. מימרא דרבא שם (דף פ"ג:) וכתב הרשב''א כל ימי חיי וחיי פלוני ה''ז כריתות אע''פ שהוא ילד והיא זקנה ואפילו היא זקנה ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד חמשים שנה ה''ז כריתות כיון שאפשר שתחיה היא יותר עכ''ל:

יא הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט. שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ לְעוֹלָם אֵינוֹ [ג] גֵּט שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה כְּרִיתוּת. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר זֶה לְעוֹלָם. שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט:

מגיד משנה הרי זה גיטך ע''מ וכו'. ברייתא שם ה''ז גיטך ע''מ שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך וכו' והקשו המפרשים ע''מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא ק''ל (נדרים דף מ"ו) שהנודר ואומר ביתך שאני נכנס מת בעל הבית או שמכרו לאחר ה''ז הנודר מותר ליכנס כמו שנתבאר פ''ז מהלכות נדרים בבא המתחלת האומר לחבירו ביתך שאני נכנס וכו' וכיון שכן זה שאמר לה לבית אביך אם מת האב הרי היא רשאה ליכנס לבית וא''כ אין זה אלא ככל ימי חיי פלוני דקי''ל דה''ז כריתות. ומתוך קושיא זו סובר רבינו שכל שמזכיר לעולם וא''א שתהיה מותרת במה שהיתה אסורה בו אע''פ שיבא זמן שהדבר משתנה ומתוך כך עובר התנאי שא''א לעבור עליו אין זה כריתות ולפיכך זה שהתנה עליה שלא תלך לבית אביה לעולם אע''פ שכשימות האב א''א לה לעבור על תנאה שהרי אינו בית אביה מ''מ לא הותרה במה שהתנה עליה זהו דעתו ז''ל. ועל הדרך הזו כתב בסמוך ה''ז גיטך ע''מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט ויש מן המפרשים חלוקים עליו בזה ואומרים דברייתא לאו בדוקא נקט לבית אביך שיאמר לה לשון זה אלא שאומר לה לבית זה שהוא עתה של אביך שכל זמן שאמר לה לבית זה משמעו לעולם ואפילו מת בעל הבית כנזכר פ''ח מהלכות נדרים וזה דוחק דא''כ לא הוה לה לברייתא למימר אסור בלשון היתר דכיון דבהאי לישנא הוי כריתות לא הוה לה למימר לשון זה ולומר אין זה כריתות ועוד דאם איתא אדמפלגא ברייתא בין אומר לעולם לאומר ל' יום הויא לה לאפלוגי בדידה ולאשמועינן רבותא טפי ולימא הכי בד''א בשאמר לה בית זה אבל אמר לה בית אביך אע''פ שאמר לעולם ה''ז כריתות וממילא הוה משתמע דשלשים יום בכל גוונא הוי כריתות וזה נראה שהכריחו רבינו לכתוב מ''ש. ומ''מ דברי התוספתא קשין לדעתו ז''ל. ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע''מ שלא תנשאי לפלוני ה''ז כריתות ובדין המתנה כל ימי חיי פלוני או כל זמן פלוני דלכ''ע הוי כריתות כמו שנתבאר בה''ג ודאי אמר לה כל ימי חיי פלוני ואינסיבא לה לאלתר והוי להו בני בחיי בעל ראשון ומת בעל ראשון בחיי בעל שני והדר הוו לה בני לאחר מיתתו ועדיין ההוא פלוני דתלייה לתנאיה בגויה קיים ושתתה יין בחייו לאחר מיתתו דבעל בטל גיטא למפרע ובני קמאי ממזרי בתראי לאו ממזרי ואסורה לשני והוו פליגי בה רבנן כיון דבחייו דבעל לא עברה עלוי תנאה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דבעל מת בטל ליה לתנאיה ולא בטל גט למפרע ע''כ. ודעת התוספות שבטל הגט למפרע וכ''נ מדברי רבינו שכתב למטה בסמוך ואם נשאת בטל הגט למפרע ולא חילק בין נשאת בחיי הבעל לנשאת לאחר מיתתו וכ''נ עיקר שאל''כ נמצא שאע''פ שהתנה עליה לעולם אינה אסורה אלא כל ימי חייו וא''כ אמאי אין זה כריתות והא קי''ל דכל ימי חיי פלוני ה''ז כריתות כנ''ל:

יב הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אֵינוֹ גֵּט. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם אוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה הֲרֵי זֶה גֵּט וְלֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִתְנָה. וְאִם נִשֵּׂאת בָּטֵל הַגֵּט לְמַפְרֵעַ. זָנְתָה עִמּוֹ הַוָּלָד כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא עַל הַנִּשּׂוּאִין:

מגיד משנה הרי זה גיטך ע''מ שלא תנשאי וכו'. מה שחילק רבינו בין אומר לה סתם לאומר עד נ' שנה הוא כפי שיטתו שהזכרתי למעלה. וכבר כתבתי שיש מן המפרשים סוברין דבכל גוונא הוי כריתות. ומ''ש זנתה עמו הולד כשר, מפורש בגמרא (דף פ"ג) בעל מנת שלא תנשאי לפלוני הרי הותרה אצלו בזנות וזה מבואר. ויש מי שהקשה אם כן אפילו הלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו היאך גיטה בטל שהרי נשואיה אינן נשואין שאם נשואין הם הגט בטל ואשת איש גמורה היא ולאו בת נשואין היא ואשתכח דזנות בעלמא הוא ולא בטיל גיטא. וכתב הרמב''ן ז''ל דכל שנשאת לו דרך נשואין בטיל גיטא דכן אתני עלה ועוד ממה נפשך כשהיא נשאת לזה שנאסרה עליו א''ת עברה על התנאי אין כאן נישואין א''ת לא עברה על התנאי אם כן הגט אינו בטל ומגורשת היא אף לזה ואי אפשר לבטל נשואיו יותר משל אחרים ושמעינן מינה שהאומר לחבירו שדי נתונה לך על מנת שלא תתננה לפלוני ונתן לה בדרך קנין בטלה מתנה ושדה חוזרת לבעלים הראשונים עכ''ל:

כסף משנה על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. הרשב''א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר''ן בר''פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע''מ שלא תנשאי מודו רבנן לר''א אפילו אמר לה ע''מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה''ל כע''מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז''ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ''ל: ועל מ''ש רבינו ע''מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה''ז גט וכו'. כתב הרשב''ץ שמ''ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע''י עצמה יש לה יותר מי''ב שנה קרובה לכ' וא''א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה:

יג * הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אִם נִשֵּׂאת לוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנָאִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְלֹא לְאַחֵר. לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶן נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה זֶה לָזֶה. וּלְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁאֵינוֹ גֵּט אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתְּנַאי. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תֵּצֵא. נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי בָּטֵל הַגֵּט וְתֵצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר וּצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:

מגיד משנה הרי זה גיטך על מנת שתנשאי וכו'. ברייתא שם (פ"ד) הרי זה גיטך ע''מ שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מאי קאמר ואסיק רבא דהכי קאמר הרי זה לא תנשא לא לו וכו' ותניא כותיה דרבא וכו' וממה שלא סיימו בגמרא לאחר תצא ותנשא לאותו פלוני כדי שלא יהא גיטה בטל למפרע [ונשואיה מאחר בעבירה] דקדק רבינו שכל שנשאת לאחר תחלה עברה על תנאה ובטל הגט דעל מנת שתנשאי לפלוני תחלה משמע דאי לא הוה להו למתני תקנתא. ובהשגות א''א ולמה בטל הגט וכו' והכי איתא בירושלמי [ועוד אם בטל היאך תנשא לו] ומכל מקום וכו'. ולא מצאתי בירושלמי אלא כך על מנת שתבעלי מפלוני בתחלה הוא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע ע''כ. ואין ענינו מ''ש הר''א ז''ל ופירושו בתחלה אסור לבעול שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה ואע''פ שלא נזכר זה בגמרתנו אלא בעל מנת שתנשאי דעת הירושלמי שהוא הדין לעל מנת שתבעלי והרשב''א ז''ל הסכים לדעת הר''א ז''ל. ומ''ש רבינו וצריכה גט כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שנשאת כמו שיתבאר פרק עשירי. ודע שלדברי הכל כל שנשאת תחלה לאותו פלוני אם גירשה מותרת לכל שהרי נתקיים התנאי ואם התנה עליה על מנת שתבעלי לפלוני אמרו בגמרא נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ופירשו מקצת המפרשים ז''ל דנתקיים התנאי הוא כל שנבעלה לו בין על ידי נשואין בין בזנות:

לחם משנה הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני וכו'. כתב ה''ה ולא מצאתי בירושלמי אלא כך. נראה שהסיוע שמביא הראב''ד ז''ל הוא מזה הירושלמי ושראה לבארו לדעתו דהראב''ד ז''ל דאמרו שם אמר ר' שימי מצינו אשה בתחלה אין חייבין עליה משום ערוה ובסוף חייבין עליה משום ערוה א''ל ר' מנא למה זה דומה לאחד שאמר לאשתו ה''ז גיטך על מנת שתבעלי לפלוני בתחלה אסור הוא לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע. ונראה דה''פ לדעת הראב''ד ז''ל מצינו אשה בתחלה כלומר מי שגירש את אשתו על מנת שתבעל לפלוני וקדשה אחר ובא אותו פלוני שהיו הגירושין על תנאי שתבעל לו ובעלה בביאה ראשונה אין חייב משום ערוה דאין כאן קדושין כיון דלא נתקיים הגט שעדיין לא נתקיים התנאי אבל אחר שבעל ביאה ראשונה אחר כך חייב עליה משום ערוה דבביאה ראשונה נתקיים הגט ותפסו קדושי שני למפרע מפני שהותר הגט למפרע וזהו שאמר בסוף חייבים עליה כלומר אותו פלוני הבא עליה חייב עליה משום ערוה אחר ביאה ראשונה והביא הדמיון ואמר הא למה זה דומה וכו' בתחלה אסור הוא לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע כלומר ואותו פלוני שהיה התנאי שתבעל לו כיון שנתקדשה לאחר אסור הוא שתבעל לו אע''ג דלא נתקיים התנאי של הגט ולא תפסי קדושי שני מ''מ מפני שנראית אשת איש אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע. וזה הפירוש דחאו הרב המגיד וכתב ולא מצאתי בירושלמי אלא כך כלומר אלו הדברים האמורים שכתבתי מצינו אשה וכו' לא מצאם הרב המגיד ז''ל ופירש הפירוש דבתחלה אסור לבעול שלא כדברי הראב''ד ז''ל אלא משום שמא יאמרו נשיהן וכו' והרגיש בפירושו שלא נזכר זה בגמרא אלא בעל מנת שתנשאי וכו':

יד הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהַנְּיָר שֶׁלִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַנְּיָר הֲרֵי זֶה גֵּט וְתִתֵּן:

מגיד משנה הרי זה גיטך וכו'. פרק מי שאחזו (דף ע"ה) ופרק המביא תניין (דף כ"ב) ברייתא קרוב ללשון רבינו ויש שם בעיא על דין זה ומתבאר ממנה שאם כתב מקצת הגט במגילה אחת ומקצתו במגילה אחרת ונתנו לה שהוא פסול דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים:

טו חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ כָּשֵׁר וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ בַּטַּס כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאִם לָאו יַשְׁלִים כְּתֻבָּתָהּ:

מגיד משנה חקק לה וכו'. (שם דף כ') כתב לה גט על טס של זהב וכו' ופי' רבינו שהיא מתקבלת מכתובתה בכדי שווי הטס:

טז כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי שֶׁמְּבֻטָּל הַגֵּט כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִּשְׁתֶּה יַיִן כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שְׁאָר תְּנָאִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף. אִם הָיָה תְּנָאוֹ כָּתוּב בַּגֵּט וְחָזַר וּמְחָקוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיָה הַתְּנַאי עַל פֶּה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַגֵּט מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל אוֹ בִּתְנַאי כָּשֵׁר:

מגיד משנה כל המגרש על תנאי וכו'. פירוש כונת רבינו אם התנה בתנאין המבטלין הגט אפילו אחר התורף ובשאר תנאיה דוקא לפני התורף. ומ''ש ואם היה התנאי על פה ר''ל בשעה שנתנו לה. ובכאן אבאר דיני עשיית התנאין כיצד יעשו ויפסלו ואין להם תקנה או יש להם תקנה וכיצד יעשו ויוכשרו לכתחלה או דיעבד וכפי מה שביארם רבינו: דע שלכתחלה ראוי שלא לכתוב שום תנאי בגט ולא להזכירו בשעת כתיבת הגט וכן אנו נוהגין לפי שאין הכל בקיאין בין אחר התורף ללפני התורף ובין תנאי אחד לתנאי אחר. וזהו שכתב רבינו למעלה כיצד מגרש אדם על תנאי וכו' ושם נתבאר שראוי להיות התנאי בשעת נתינה. הרי שכתב תנאי בגט אם הוא מן התנאין המבטלין הגט כגון שלא תשתה יין כל ימי חייה או חוץ מפלוני באי זה מקום שנכתב אע''פ שחזר ומחקו ולא הזכירו כלל בשעת נתינת הגט הרי זה פסול ואין לו תקנה, וזהו משנתנו (דף פ"ב) ששנינו כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול ואוקמה רבא (דף פ"ד) בלאחר התורף. וזהו מה שכתב כאן רבינו ואם לא כתב תנאי זה בגט אלא שהזכירו על פה בשעת כתיבה אם הזכירו לפני התורף הרי זה פסול אע''פ שלא הזכירו בשעת נתינה כלל ואין יכול לגרש בגט זה וכרבא דאמר הכי דלפני התורף אפי' בעל פה פסול. וזהו שכתב רבינו למעלה וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף וכו', ומ''ש כאן על פה הוא בשעת נתינה כמו שכתבתי למעלה. התנה בתנאי זה על פה אחר התורף ולא הזכירו בשעת נתינה הרי זה כשר, וזו היא ששנינו כתבו בתוכו דוקא אבל בעל פה לא ואוקמה רבא בלאחר התורף וזה שהוצרך רבינו לומר למעלה ונתן לה הגט על תנאי זה וכבר כתבתי שם כן. הזכירו בשעת נתינה כיצד יעשה נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בלא תנאי וזהו דין המשנה שאמרה כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכו'. וזהו שכתב רבינו כאן אם היה התנאי על פה וכו'. הנה נתבארו משפטי התנאין הפוסלין בגט היה התנאי מן התנאין שאין פוסלין הגט ונכתבו בגט לפני התורף אע''פ שחזר ומחקו או שנתקיים התנאי אע''פ שלא הזכירו בשעת נתינה הרי הגט פסול וזהו שאמר רבא לפני התורף דברי הכל פסול. וכבר נתבאר זה למעלה בדברי רבינו שכתב אבל אם כתבו קודם התורף אפילו כתב וכו' וכתב כאן או שהתנה עליה שאר תנאין קודם כתיבת התורף נכתב בגט לאחר התורף הרי זה כשר וכדברי חכמים שאמרו כן בגמרא וזהו שאמר רבינו למעלה כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף הרי זה כשר ופי' והוא שיתקיים התנאי או שחזר ומחקו. לא נכתב בגט אלא שהזכירו בשעת כתיבה לפני התורף דעת רבינו שהוא פסול אע''פ שנתקיים התנאי שהרי לא נכתב לשם כריתות. וזהו שכתב רבינו למעלה וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין ויש מכשירין בזה. וכבר הארכתי בזה למעלה בדעות אלו הזכירו לאחר התורף על הרי זה כשר ואפילו כתבו וחזר ומחקו או שנתקיים כשר כמו שכתבתי. הזכירו בשעת נתינה זהו דין התנאי שראוי לעשות כן לכתחלה כמו שנתבאר. וכבר נתבאר פרק ששי מהלכות אישות שהמתנה בדבר שאי אפשר לקיימו שאינו תנאי והמעשה קיים ואם התנה בתנאי זה אפילו בכתב לפני התורף הרי הוא כאילו לא התנה כלום שאינו אלא כמפליגה בדברים וכשר וכן כתבו ז''ל וכן מבואר בתוספתא וכ''מ שנזכר פסול בדינין אלו דעת רבינו שהיא ספק מגורשת ויש חולקין וכבר בארתי למעלה זה:

לחם משנה כל המגרש על תנאי שמבטל הגט וכו'. אם היה התנאי כתוב בגט וכו'. אלו הדינים שכתב כאן הרב המגיד כלם מבוארים והוא ז''ל כתב למטה שבכל מקום שהוזכר בדינים אלו פסול הוי ספק מגורשת ויש לדון על זה דטעמא דהוי ספק מגורשת כתב הרב המגיד משום דהפסול הוא שאין אומרים יש ברירה והוא ז''ל סובר בדין ברירה דהוי ספק ואם כן יש לדקדק תנאים המבטלים וכתבו ומחקו בכל מקום שכתבו דהוי ספק מגורשת דהכי שייך לומר יש ברירה כיון דבשעה שכתבו כתבו על תנאי זה אף על גב דהשתא מחקו מיפסל ולא שייך הכא טעמא דברירה וכן תנאי על פה קודם התורף שלא הזכירו בשעת נתינה שהוא פסול ולא שייך כאן טעמא דברירה. ואולי י''ל שכיון דמחקו הוי כאילו נתקיים והוי כאומר התקבלתי וא''כ י''ל השתא הוברר הדבר שנתקיים וכן הזכירו לפני התורף ולא הזכירו בשעת נתינה כיון דלא הזכירו בשעת נתינה הוי בבטול התנאי שהזכיר קודם התורף ומכל מקום כיון שהזכירו לפני התורף לא אמרינן הדבר שנתקיים גורם התנאי כאילו נתקיים וכל זה דוחק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן