הלכות גרושין - פרק שלשה עשר כא-כט - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שלשה עשר כא-כט - היד החזקה לרמב"ם

כא מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת. אִם פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִין וְהִכִּירוּהוּ בָּהֶן שֶׁהוּא פְּלוֹנִי מְעִידִין עָלָיו. וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו וַאֲפִלּוּ שׁוּמָא אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָאוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה [ח] יָמִים אַחַר הֲרִיגָתוֹ אוֹ אַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה אֵין מְעִידִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה:

מגיד משנה מצאוהו הרוג. במשנה שם (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע''פ שיש סימנין בגופו ובכליו ובגמ' תניא אין מעידין על השומא רבי אלעזר בן מהבאי אומר מעידין (על השומא) וכבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ''מ ואף כאן מעידין עליהם וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן מוכיח בסוגיא כאן בבאור דאמר הכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דת''ק סבר שומא לאו סימן מובהק הוא אלמא בסימן מובהק לא פליגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ''כ אין מעידין עליהם בכאן: במה דברים אמורים. שם במשנה אין מעידין אלא עד שלשה ימים וכתב הרשב''א ז''ל והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעי אי הוא תוך שלשה או לאחר שלשה איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו חזקה זה הוא אלא דחשו רבנן ודוקא שנודע שעברו ג' וכל ספקא חששא דרבנן הוא ולקולא ולישנא דמתני' מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו והניח הדבר בצריך תלמוד:

כסף משנה מצאוהו הרוג וכו' אע''פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'. רבינו כתב בפ''ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א''כ מ''ש כאן אע''פ שיש להם סימנים בגופו אע''פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא''כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע''ק שכתב בפי''ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ''מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא''כ מאי בכ''מ דקאמר. ועוד שפסק בפ''ג מהל' אלו שמחזירין גט ע''י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א''א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ''ש המפרשים: והשתא מ''ש רבינו בפ''ז מהל' נחלות שאע''פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ''ש כאן אע''פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש''ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ''ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה''ק רבינו אע''פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ''ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי''ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע''פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ''ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ''ש בפ''ג דמחזירין גט ע''פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י''ל שסמך על מ''ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא''א שינטל מן החי ויחיה ה''ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע''כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל''כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ''כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ''כ ה''ה, והר''ד כהן כתב שסמך על מ''ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו''ם לפ''ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע''פ שהעכו''ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע''י שאמר העכו''ם שהיו הולכים למקום פלוני כ''ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו:

לחם משנה אע''פ שיש להם סימנים בגופו (ובכליו) וכו'. נראה מכאן מדברי ה''ה דפסק רבינו סימנים דרבנן וכ''כ הרב ב''י בסימן י''ז והאריך שם לבאר כן והרי בהל' גזלה ואבדה פסק דסימנין דאורייתא כדכתב שם ה''ה גבי מ''ש שם הסימנין המובהקין דסומכין עליהם דין תורה בכ''מ כתב שם ה''ה דהיא בעיא ולא איפשיטא ופסק דסימנין דאורייתא וזה סותר למה שכתב כאן וכבר הקשיתי קושיא זאת בפ''ג וצ''ע:

כב טָבַע בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם לַיַּבָּשָׁה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. אִם הִכִּירוּ פָּנָיו וְחָטְמוֹ מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא [ט] לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְאִם שָׁהָה בַּיַּבָּשָׁה אַחַר שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַיָּם י''ב שָׁעוֹת וְנִתְפַּח אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ לְהָעִיד עָלָיו בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה:

מגיד משנה טבע בים. שם מתבאר בגמ' ובירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י''ז יום והכירו שצרפתו הצנה והשיאו את אשתו: ואם שהה. שם וה''מ דכי אסקוהו חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ע''כ. ופי' רבינו שא''צ לאלתר ממש אלא באותה שעה וזהו שלא אמרו בגמ' חזיוה לאלתר אלא בשעתיה. וממ''ש ונתפח נראה שהוא מפרש מתפח תפח לאחר מיכן אבל אם נראה שאינו נתפח אין חוששין לו שהרי התפיחה היתה נראית. אבל הרשב''א ז''ל כתב שאין לשון הגמ' מורה כן אלא אומרים שמא תפח ואינו ניכר וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שבדין זה אין הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאפי' תוך ג' כיון שעמד במים אם העלוהו ואשתהי מתפח תפח: כשמסתכלין בצורתו. שם (דף קכ"ב) משנה מעידין לאור הנר ולאור הלבנה:

כסף משנה טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י''ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר''ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ''ד שעות ושהכ''ד ט''ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה''מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ''ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב''א ואפשר שהרב ז''ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב''ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ''ל. וכתב הריב''ש שאע''פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב''ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב''ן והרשב''א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא''כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב''א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ''מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא''כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ''ל: כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ''ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס''ל לרבינו כמ''ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא''כ ה''ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ''ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירים מינה נשמע דה''ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ''ש גבי מי שהיה מושלך לבור:

לחם משנה ואם שהה ביבשה וכו'. לפי מה שמפרש רבינו דאפילו אחר שעה מעידין עליו אם לא ראו שנתפח, קשה למה תלו הדבר בגמרא (דף ק"כ) כשראוהו בשעתו היה לו לומר והוא שראוהו שלא נתפח דבזה הדבר תלוי דאם לא נתפח ודאי אפילו אחר שעה מעידין עליו ואם נתפח אפילו קודם שעה אין מעידין עליו. וי''ל דאפילו אם נתפח קודם שעה לא מקרי תפוח ואינו משתנה בשביל כך ולזה תלו הדבר בראייה בשעה כלומר שאפילו שנתפח קצת אין זה שנוי. עוד אמרו בגמרא כשתירצו שאני מיא דצמתי הקשו שם והא אמרת מיא מרזו מכה ה''מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מצמת צמתי משמע משם דאם יש בו מכה תשתנה במים וא''כ קשה על רבינו למה לא הזכיר דין זה. וחשבתי לתרץ זה דאולי סובר רבינו דהך הוי דלא כהלכתא מפני שלא תירץ בגמרא שאני מיא דמרזו מכה אלא אליבא דאביי דאמר ל''ק הא ר''ש בן אלעזר הא רבנן אבל אנן דקי''ל כרבא דאוקי מתני' בסכין מלובנת לית לן להך תירוצא ולא אמרו בגמרא חילוק זה אלא מכח קושיא דהא אמרן דמיא מרזו מכה וא''כ אנן דלית לן הך תירוצא אית לן דאפילו דאיכא מכה אינו משתנה. אבל נ''ל עוד דרך אחר ולתרץ למה לא הזכיר רבינו לעיל גבי ראוהו צלוב דהוא דין דמגוייד כמו שתמה עליו ה''ה וכן תמהתי לעיל על ההלכות דלמה לא הזכיר ההיא דרבא אפילו לפי דברי ה''ה. ונ''ל לומר דההלכות ורבינו פוסקים כאביי דמתרץ הא ר''ש בן אלעזר הא רבנן וטעמייהו דכיון דסתמא דגמרא מקשי והא אמרת מיא מרזו מכה והך תירוצא לא נאמר אלא לפי דברי אביי משמע דקי''ל כוותיה בהא ולהכי ההלכות לא כתבו אלא המשנה כפשטה דכיון דפוסקים כאביי לא צריכי לאתויי יותר וכן הביאו הך דה''מ דאיכא מכה אבל ליכא מכה לא. ורבינו ז''ל ג''כ כתב המשנה כפשטה והזכיר דין מגוייד במה שאמר אע''פ שדקרוהו או ירו בו חצים שזהו דין מגוייד כמ''ש הרב בית יוסף ז''ל. וא''ת מ''מ למה לא הזכיר רבינו דין דה''מ דאיכא מכה. ויש לומר דכיון דהזכיר רבינו דמן הארכובה ולמעלה תנשא ודאי דאמרינן דשאני במים בין היכא דאיכא מכה להיכא דליכא מכה דאם לא כן אמאי תנשא כשהוא מגוייד מן הארכובה ולמעלה אלא ודאי משום דמיא מרזו מכה וכיון דמיא מרזו מכה ודאי דשאני לן בין איכא מכה להיכא דליכא מכה ומכל מקום בהא דמכה לפי זה הרבה סתם רבינו הדברים יותר מדאי וצריך עיון והטור הזכיר הך דמכה שם בפירוש עיין שם בסימן י''ז:

כג רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה ראו אחד. שם במשנה מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו. עוד שם מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובגמ' תנא ב''ה אומר משיאין ע''פ בת קול והקשו על מה שאמרו במשנה ולא מצאו שם אדם ודילמא שד הוה אמר רב יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם וכו' עד בבואה אית להו פירוש בבואה צל, והקשו ודילמא צרה הואי ותירצו תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירין ע''כ. וכבר כתבתי פ''ב וכיוצא בסוגיא זו שדעת הרבה מפרשים הוא שהך דר' ישמעאל לא קאי אלא אצרה אבל לשד חוששין אא''כ ראו לו צל צלו וכ''נ כאן מן ההלכות (ואין נראה כן דעת רבינו) ומ''מ כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאין צורך לכך אלא בשדות או בבורות שהשדים מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן וכן מפורש בירושלמי וכן דעת התוספתא. ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה:

לחם משנה ראו אחד עומד מרחוק כו' והרי נשכו נחש כו'. בפ' האשה בתרא (דף קכ"ב) הזכירו במשנה שני מעשיות. האחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והשני מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו ועל הא דקאמר ולא מצאו שם אדם הקשו בגמרא וליחוש דלמא שד הוא דבהך שד הוא דאיכא לאקשויי הך קושיא אבל בההיא דמצא ולא הכירוהו ליכא לאקשויי הך קושיא, וא''כ רבינו היה לו להזכיר דין זה דלא מצאו שם אדם דמשיאין את אשתו הוא רבותא אע''ג דאיכא למיחש שמא שד הוא וכבר תמה ע''ז ה''ה והרב בית יוסף בסימן י''ז תירץ דסבירא ליה כסברת הגאון דאנן לא בקיאינן בבבואה ולכך סתם רבינו לומר דהיכא דלא מצאו שם אדם לא מהני דחיישינן שמא שד הוא וזה סותר למ''ש בהלכות גירושין סימן קמ''א גבי מ''ש רבינו בפ' ב' דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע וכו' והקשו שם בגמרא בפ' התקבל כי הני קושיי וכתב שם הרב בית יוסף ז''ל דרבינו פסק שם כתנא דבי רבי ישמעאל וסובר דלא צריכינן בבואה ולא בבואה דבבואה. ועוד אני תמה למה שפירש שם דברי רבינו דמה שאמר שם הרי אלו יכתבו ויתנו והוא שידעו אותו ע''כ צריך לפרש לפי דבריו דאין פירוש והוא שידעו כמו שפירש שם ההגהה דר''ל שידעו שהוא אדם והיינו דאמרו בגמרא דחזו ליה בבואה אלא שידעו אותו כלומר שיאמר שהוא פלוני בן פלוני וידעו שהוא כן ועל כן קשה דהך חלוקה ודאי הוי רבותא גדולה דס''ד דניחוש לשד וכדהקשו שם בגמרא על הך חלוקה וליחוש שמא שד הוא וכו' וא''כ היכי קאמר שם רבינו אע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו מאי אע''פ הוא זה הא כיון שהשמיענו בהלכות ולא מצאו שם אדם דמהני אע''פ דלא חזו שום בבואה כלל ואע''ג דאיכא למיחש דילמא שד הוא כל שכן לשעלוהו ולא הכירוהו ומאי אע''פ הוי זה. גם בדברי ה''ה קשה דאיך קאמר דרבינו לא הזכיר דין זה הא בפ' ג' כתב וכן מי שהיה מושלך בבור וכו' ובמה שאמר רבינו והוא שידעו אותו מאי מפרש ה''ה אי מפרש שידעו אותו שהוא אדם וחזו ליה בבואה הא כבר הזכיר דין זה ואי מפרש כפירוש הבית יוסף הא ג''כ הזכירו ופסק כתנא דבי רבי ישמעאל ואי מפרש והוא שידעו אותו שהוא אדם כפירוש ההגהה אלא שצריך שיעלוהו ולא סמכינן אבבואה דהשתא אנן לא בקיאינן בבבואה כדכתב הרב בית יוסף א''כ הרי הזכירו. ואולי שהוא מפרש והוא שידעו אותו כפירוש הבית יוסף כלומר שידעו שזה פלוני בן פלוני אבל לא הזכיר שם רבינו אם צריך שיעלוהו אם לאו דאפשר שצריך שיעלוהו. ומ''ש אע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו ר''ל לא מבעיא כשהעלוהו והכירוהו אלא אפי' לא הכירוהו אבל אם לא העלוהו כלל אלא הלכו ולא מצאו שם אדם לא הזכיר רבינו דמהני. זה נ''ל ליישב דעת ה''ה ז''ל ועדיין צ''ע: ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כך היא גירסתנו ומהר''י קולון נראה דגורס בדברי רבינו שהוא פלוני בן פלוני וממקום פלוני אבל בפירוש גירסתנו יש לומר דבכל אחד מהני דאי אמר פלוני בן פלוני הא במתני' במעשה הצלמון משמע דמהני ואי אמר פלוני ממקום פלוני גם בתוספתא משמע דמהני הביאה לקמן ה''ה דאמר שם עד שמזכיר שמו ושם עירו:

כד בָּא אֶחָד וְאָמַר אָמְרוּ לִי בֵּית דִּין אוֹ אֲנָשִׁים כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל. וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ. וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא זֶה. הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִים פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל * אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת:

מגיד משנה בא אחד ואמר. פרק האשה שלום (דף קט"ו:) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקרטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן, ובהלכות וקי''ל כרבא ע''כ. ובהשגות כתוב כאן א''א והוא שלא הוחזקו שנים ע''כ. וכן פירש רש''י מי חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו תרי יוסף בן שמעון בעיר אחד רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה עכ''ל. ואני אומר שאף בהוחזקו אם ידוע שהאחד קיים משיאין אשתו של זה דהא ליכא למיחש לאחר דהא ידעי דחי הוא וכן מוכרח בגמ' בעובדא דגיטא דחנן בר חייא שכל שאין לחוש שמא מן האחר הוא תו לא חיישינן ופשוט הוא אבל ודאי אם היו כאן שנים ואין ידוע באחד מהם שהוא חי בודאי אין משיאין את אשתו של אחד מהם ואם נשאת תצא והויא לה ספק אשת איש וגם רבינו יודה בזה. ויש בפירוש מעשה דיצחק ריש גלותא שיטה אחרת לרמב''ן ולרשב''א ז''ל ודינו של רבינו אמת על הדרך שנתבאר:

כסף משנה בא אחד ואמר אמרו לי ב''ד וכו'. כתב מהרי''ק בסי' קפ''ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע''כ. וכן נראה ממ''ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי''ק בסי' קע''ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ''ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א''צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ''ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב''פ או נהרג פב''פ ונודע שזה כתב ישראל ה''ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב''פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ''ש הרמב''ם ז''ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב''פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ''ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די''ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ''ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע''פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי''ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג''כ שם עירו:

לחם משנה בא אחד ואמר אמרו לי בית דין וכו'. בכאן נפל מחלוקת בין הרא''ש ז''ל ובין הרב מהר''י קולון דהרא''ש ז''ל מפרש דברי רבינו דלא בעי אלא הזכרת שמו ושם אביו לבד וזה שאמר יצחק בן מיכאל ולדידיה אתי שפיר מ''ש רבינו לעיל ואמר שהוא פלוני בן פלוני וכו' וכן מה שאמר לקמן מצאו כתוב בשטר פלוני בן פלוני מת דמשמע דבהא לחודיה מהני אבל הרב מהר''י קולון סובר דפירוש דברי רבינו הם דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו ומה שאמר כשתלך למקום פלוני הרי זה נמי שהזכיר שם עירו דכבר אמרו לו בית דין אמור כן כשתלך שם דהוא מאותה העיר וכבר האריך מהר''י ן' לב ז''ל בפסקיו חלק ג' עיין שם. ולדעת הרא''ש שנראה יותר מבואר בדברי רבינו קשה קצת דמאין יצא לו לרבינו דבשמו ושם אביו סגי הא אי אמרו בגמרא (דף קט"ו:) דמהני הוא משום דהזכירו שם עירו ואמר יצחק ריש גלותא וכו' הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ובדקו ולא מצאו שיצא שם אלא זה. והא דהקשה הרא''ש ז''ל בתשובותיו וכי סגרו כל שערי קורטובא והעמידו שומרים על הדרכים וידעו שלא יצא משם אלא זה, קשה לי דהא כי האי גוונא שנינו בתוספתא אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והביאה ה''ה לקמן וכן הזכירו רבינו והא נמי דכוותה היא דמפשפשין בקורטובא אם יצא אחר משם. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז''ל דהוציא זה דשמו ושם אביו סגי מההיא עובדא דצלמון דלא הזכירו שם העיר אלא שמו ושם אביו והא ודאי יש לדחות דשם ג''כ הזכירו שם עירו אלא דמתניתין נחית לאשמועינן הך דינא ולכך לא האריך וכמ''ש שם מוהר''י בן לב בתשובה הנזכרת. ותדע לך שכן הוא דאי לא תקשי ליה לאביי מההיא עובדא דצלמון דאמאי השיאו את אשתו ניחוש שמא איכא יוסף בן שמעון אחר לאביי דחייש לתרי יצחק אע''ג דלא הוחזקו והוה להו למבדק בכל המקומות בשכיחי שיירתא לשם אי איכא יוסף בן שמעון אחר אלא מאי אמרת דלאביי אין הכי נמי אלא דמתני' לא נחית להאי דינא הכא נמי נימא הכי. וי''ל דמ''מ כל היכא דמצינן למימר דמתני' דייקא אמרינן וא''כ אמרינן דבדוקא נקטיה פלוני בן פלוני ולכך קאמר רבינו דפלוני בן פלוני סגי ומאי דהזכירו בגמרא דהוה קא אזיל מקורטובא לאספמיא לאו דוקא אלא הודיענו כל הענין כאשר הוא. כתב ה''ה ז''ל כאן ואני אומר שאף דהוחזקו אם ידוע וכו' וכן מוכרח בגמרא, מה שהוצרך ה''ה לומר שזה מוכרח בגמרא משום דלא נימא כי בהוחזקו דאיכא תרי הכי נמי אפשר דאיכא אחר אע''ג דאנן לא ידענו ליה לכך אמר דכשידענו שהאחר קיים סגי:

כה יָצָא עַכּוּ''ם וְיִשְׂרָאֵל מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר. וּבָא הָעַכּוּ''ם וְהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר אִישׁ שֶׁיָּצָא עִמִּי מִכָּאן מֵת. מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר קְבַרְתִּיו:

מגיד משנה יצא ישראל ועכו''ם. פרק האשה צרה (דף קכ"ב) מעשה בישראל ועכו''ם שהלכו בדרך ובא עכו''ם ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו (את) אשתו ושוב מעשה בקולר של ב''א שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא עכו''ם ואמר חבל על קולר של ב''א שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ועוד שם מעשה אחר כיוצא באלו ובכולן נזכר קברתים וסובר רבינו שבדוקא הוא ואין לומר דלאו דוקא אלא מעשים שהיו כך היו דא''כ מה צורך היה לברייתא להשמיענו דברי העכו''ם וסוף דבורם ליתני מיתה לבד והויא רבותא טפי דאפי' בלא הזכרת קבורה היו מתירין וכ''ש שאם לא היה בדוקא לא היו מזכירין כן בג' מעשים כיון שמעשים אלו היו באים להודיענו דין זה. והרשב''א נראה שסובר כדעת רבינו שהוא מצריך בכל עכו''ם שמסיח לפי תומו שיאמר קברתיו והשיב עליו מהמעשים הנזכרים שם בעכו''ם שאמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ומההוא דאמר טבע חסא שהזכרתי למעלה וממקומות אחרים וכתב דלאו דוקא הזכירוה כאן. ואני אומר שאף רבינו סבור שאין צורך בעכו''ם המסיח לפי תומו ואומר מת פלוני שיאמר מת וקברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב היה העכו''ם מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה. וכ''כ ואפי' היה העכו''ם הוא שהסיח ל''ת ואמר טבע פלוני בים הגדול ונשאת על פיו לא תצא וכמה מקומות (בדבריו) שמוכיחין כן אבל בכאן הזכיר שצ''ל קברתיו לפי שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי (שאומר שמת) אלא שאומר איש יהודי שהיה עמי ואנו יודעין שהוא פלוני (וכן בי' אנשים כיוצא בזה העכו"ם אינו מכירן ואינו יודע שמותיהן ולפיכך) צריך שיאמר קברתיו. והטעם בזה (שאחר) שבלא הזכרת השם די משא''כ בשאר מקומות הצריכו שיאמר דבר ברור ממיתה וקבורה. ואפי' ת''ל שיש להשיב ע''ז מ''מ ודאי כך היא כונתו של רבינו כמ''ש כנ''ל:

כסף משנה יצא עכו''ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו. ה''ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז''ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת''ל שיש להשיב על זה מ''מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ''ל עכ''ל. ומ''מ כדברי ה''ה כתבו הר''ן והריב''ש בתשובותיהם, שהר''ן כתב אין ספק שכל שהעכו''ם מכירו א''צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב''ם שכ''כ הוא ז''ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ''ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו''ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע''ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז''ל דאם איתא א''א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש''מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז''ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע''ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז''ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ''כ הריב''ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו''ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו''ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו''ם מסל''ת איש פלוני מת חלילה לרב ז''ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע''פ עכו''ם מסל''ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז''ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ''ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו''ם אבל לא בישראל אא''כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב''א והריטב''א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב''א דכל היכא שהעכו''ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו''ם מסל''ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ''ל. וה''ר אליה מזרחי ז''ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו''ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א''כ הא דכתב ע''א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א''א והלכה היא ובעלה למדה''י וכו' ואפי' עכו''ם המסל''ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו''ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה''ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ''ל הרא''מ ז''ל. וכתב הריב''ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ''כ הר''ן בתשובה וכתב עכו''ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא''ל כמו ששה ימים כל כה''ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ''ל: סליקו הלכות גירושין

לחם משנה יצא עכו''ם וישראל מעמנו וכו'. הרב בית יוסף כתב תשובה שכתב שם בסימן י''ז על דברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל והרי זה שאמרו דבעינן קברתיו בעד אחד וגבי עכו''ם המסיח לפי תומו וכו', הוא ז''ל הבין במה שאמר שם בע''א המעיד מת ביבשה ועל כן תמה דלא אמר כן הרמב''ם אלא גבי עכו''ם המסיח לפי תומו אבל בעד אחד ביבשה דאומר מת לא בעינן קברתיו וכתב שאולי לא אמר כן הרשב''א אלא על הרז''ה. ואני אומר חלילה לו להרז''ה שיאמר דבעד אחד שיאמר מת ביבשה בעינן קברתיו דהא לא הצריכו קברתיו בגמרא גבי עד אלא גבי רעבון אבל בעלמא לא ולדברי הרשב''א ז''ל בכאן בע''א במלחמה או עכו''ם מסל''ת במלחמה קברתיו להרי''ף ולהרמב''ם וכתב שראוי לחוש להרי''ף ולהרמב''ם אבל בעכו''ם מסל''ת מת ביבשה זה הדעת הוא להרמב''ם לבדו ומעולם לא כתבו הריב''ש והרשב''א והר''ן שראוי לחוש להרי''ף והרמב''ם בזה דהרי''ף לא אמר כן אלא הרמב''ם לבדו ואין לחוש לו וכן מבואר בתשובת מהר''י בן לב חלק ב' שאלה י''ג כתב שם תשובת הרשב''א זו בענין עד אחד במלחמה במים וכן דברי הריב''ש ובשאלה י''ב כתב דבענין עכו''ם מסל''ת דבעינן קברתיו אין לחוש להרמב''ם דדעת יחידי הוא. כתב ה''ה לתת טעם לדברי רבינו והטעם שבלא הזכרת השם די משא''כ בשאר המקומות וכו'. אין להקשות א''כ ישראל שאמר שיצא אחד מעמנו ולא הזכיר שם שכתב מחפשין הא ניחא שם כיון שלא הצריכו שם דתבעי קברתיו. וי''ל דמ''מ ישראל שאני ולא אמרו כן אלא בעכו''ם מסל''ת דגרע טפי והוא פשוט:

כו וְכֵן אִם יָצְאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהֵן אֲסוּרִין בְּקוֹלָר אוֹ נוֹשְׂאִים גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְהֵסִיחַ הָעַכּוּ''ם לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם נוֹשְׂאִים כָּךְ וְכָךְ מֵתוּ כֻּלָּם וּקְבַרְנוּם מַשִּׂיאִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן:

כז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ וְכָךְ הָיוּ סִימָנָיו. אֵין אוֹמְרִים בְּאֹמֶד הַדַּעַת פְּלוֹנִי הוּא עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְיַזְכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד יָצָא עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִית וּמֵת. מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ הָעִיר אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה ישראל שאמר. תוספתא אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ע''כ:

כח מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ נֶהֱרַג פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְנוֹדַע שֶׁזֶּה כָּתַב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וְכָתַב שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי [י] סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי אִשָּׁה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה:

מגיד משנה מצאו שטר וכו'. בירושלמי ונכתב כאן בהלכות מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני או נהרג איש פלוני ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו ופסק רבינו כדברי המקיל וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו. וכתב רבינו ונודע שזה כתבו ישראל. ובאפשר שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו''ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו''ם אלא במסל''ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שא''כ היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו כלומר אפילו בעד אחד שיעיד שפלוני כתבו. אבל הרשב''א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא כשנתקיים אותו כתב והוא ז''ל הסכים לדעת האומרין שאפי' בלא מקויים משיאין: וכן מי שנשתתק. ברייתא בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א) בודקין אותו בעדיות ואמרו שם בעדות אשה דאקילו בה רבנן נזכר פ''ב כיצד בודקין לגיטין: ואין בודקין עדי אשה. מחלוקת תנאים פרק האשה צרה (שם קכ"ב) פסק כת''ק וכ''כ המפרשים ז''ל:

לחם משנה מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני וכו'. כתב הרב המגיד וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו ע''כ. וטעמו שהביא שם הא דאמר בגמרא בודקין אותו בעדויות ואמרו שם בעדות אשה אקילו בה. וא''ת למה כתב על זה שמוכיח כן בהלכות הא גמרא ערוכה היא בפרק מי שאחזו וכן יש לתמוה על בעל הטורים שכתב שדעת הרא''ש לפסוק לחומרא דלא תנשא דהא בגמרא אמרו דבדעת אשה נאמן מי שנשתתק. וי''ל דשאני מי שנשתתק דהשתא מעיד על זה ואפילו שמעיד בכתב אקילו ביה רבנן אבל כשמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת לא ידענו שזה שכתבו כאן בתורת עדות כתבו ואפשר שמשטה הוא כיון שלא ידענו שאמרו בתורת עדות. וא''ת אם כן איך כתב הרב המגיד שכן מוכיח בהלכות בפ' מי שאחזו מדהביא הך הא שאני ושאני כדפרישית. וי''ל דע''כ ההלכות לא סבירא להו האי חילוק דא''כ כשהביא הך ירושלמי אמאי לא פסק הלכה כמאן אלא ודאי שסמך על מ''ש במי שאחזו וס''ל דאין חילוק: ואין בודקין עדי אשה וכו'. קשה דהא הבאתי למעלה מחלוקת זה ובגמרא (דף קכ"ב:) אמרו שם דטעמא משום דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ולמה לא כתב רבינו טעם זה אלא שכתב שהטעם משום עיגונא דאקילו רבנן. ועוד קשה שכתב אחר כך אל יקשה בעיניך מפי עד ומפי כתב ובלי דרישה וחקירה, ותירץ שמשום שהוא דבר עשוי להגלות לפיכך הקילו חכמים ואמרו שנאמן עד אחד ובלי דרישה וחקירה משמע דהיכא דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי צריך דרישה וחקירה ומהטעם האמור בגמרא משמע דבכל דיני גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה וכמו שכתב הנמוקי יוסף מפני שכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא. ולא מצאתי תירוץ לזאת הקושיא אם לא שנאמר דסבירא ליה לרבינו דהך דאמרו בגמרא כדיני ממונות דמיא לאו עיקר הטעם הוא דהא כתובה ליכא טעמא דתנעול דלת דהא בפ' הנזקין אמרו דכתובת אשה בזיבורית ולא בבינונית משום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' וליכא טעמא דנעילת דלת וא''כ כיון דהכא ליתא טעמא דנעילת דלת בדין הוא דצריך דרישה וחקירה אלא שבגמרא אמרו דאין צריך דרישה וחקירה משום דכדיני ממונות דמיא הוא משום דאקילו רבנן משום דהוי עיגונא דאיתתא והיא מילתא דעבידא לאיגלויי ומפני כן בכל מקום דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי בעינן דרישה וחקירה זה נ''ל ועדיין צ''ע:

כט אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְעֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הֲעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין [כ] אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג אֶת זֶה אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת. כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו. שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד מִפִּי שִׁפְחָה וּמִן הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה * בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת:

מגיד משנה אל יקשה בעיניך. זה שכתב שהטעם הוא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומשום עיגונא הוציאו ממה שאמרו בראש פרק האשה צרה במסקנא דסוגיא משום עיגונא אקילו בה רבנן ובכמה מקומות שאלו טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא א''נ משום דאיהי דייקא ומינסבא, ונראה לו שהטעם הראשון עיקר שעליו סמכו בדברים אחרים בגמרא כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה שאפילו מפי אשה ומפי קרוב או קטן כמו שנתבאר פרק רביעי מהלכות חליצה ויבום והוא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולזה הזכיר רבינו בכאן טעם זה. וכבר כתבתי למעלה בראש הפרק דהיכא דנפקא לן דינא בין ב' טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון בעד אחד בקטטה כנזכר שם, ובהשגות א''א א''נ דאיהי דייקא ומנסבא (מפני חומר שהחמרת עליה בסופה) ע''כ. וכבר בארתי דעת רבינו: סליקו הלכות גירושין:

לחם משנה אל יקשה בעיניך וכו'. בריש האשה רבה שאלו בגמרא (דף פ"ז:) אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מנ''ל ואמר במסקנא (דף פ"ח) אר''ז מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא (דאיתתא) הקילו בה רבנן וכתבו שם התוספות (בד"ה מתוך) נראה לר''י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין. וקשה בדברי רבינו דמריש לישניה ומסיפיה משמע דהסכים לדברי ר''י שכן כתב בריש לישניה אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים וכו' ובסופיה אמר ג''כ לפיכך הקילו חכמים וכו' ובאמצע לישניה משמע איפכא דהוי מן התורה שכן כתב שלא הקפידה תורה וכו' וכן חזר ואמר לא הקפידה תורה עליו. ונ''ל ליישב לשונו דודאי מדרבנן הוא נאמן אלא שהקשה הקושיא שהקשו התוס' ואל יקשה בעיניך איך עקרו חכמים דבר מן התורה ותירץ שלא הקפידה תורה וכו' כלומר לא הקפידה תורה שלא נעקור ממנה אלא בדבר שאינו עשוי להגלות אבל בדבר עשוי להגלות אע''פ שמן התורה צריך שני עדים מ''מ כשנעקור הדבר לא הקפידה התורה על עקירתו כיון שהוא הגון להאמין וכמו שכתבו התוס'. זה נ''ל ליישב דעת רבינו והאל יתברך יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: סליקו להו הלכות גירושין בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן