הלכות גרושין - פרק שלשה עשר יג-כ - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שלשה עשר יג-כ - היד החזקה לרמב"ם

יג וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁאָמְרוּ הָרַגְנוּ פְּלוֹנִי אֵינָם נֶאֱמָנִין. שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין יְדֵי עַצְמָן בְּכָזָב כְּדֵי לְהַטִּיל אֵימָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

מגיד משנה וכן אם שמע מערכאות. בפרק כל הגט (גיטין כ"ח:) ונזכר כאן בהלכות:

כסף משנה וכן אם שמע מערכאות עכו''ם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א''א הרא''ש ז''ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (דף כ"ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו''ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי''ל דכל מסל''ת הימוני מהימני ליה ה''מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש''י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע''פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ''ז צ''ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע''י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם:

יד עַכּוּ''ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ [ג] אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כָּל הַמְאֹרָע הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו:

מגיד משנה עכו''ם שהסיח לפי תומו תחילה. פרק האשה צרה (יבמות קכ"ב) מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק ובחזרתן אמרו לפונדקית איה חבירנו נומית להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ובגמ' פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו (והשיאו את אשתו) והקשו והא איה חבירנו קאמרי לה ותירצו כיון דחזתנהו בכיא אמרו לה איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו ע''כ. ובהלכות שמעינן מהא דהיכא דמתחיל הנכרי ומסיח לפי תומו אע''ג דהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו ע''כ. ונתבארו דברי רבינו. וכתב הרשב''א מדמקשו והא איה חבירנו שמעינן דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך אין זה מסיח לפי תומו ע''כ:

טו כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד מֵת פְּלוֹנִי וַאֲנִי רְאִיתִיו שֶׁמֵּת. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֵיאַךְ רָאִיתָ וּבְמַה יָּדַעְתָּ שֶׁמֵּת. אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר נֶאֱמָן וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק:

מגיד משנה כבר הודענו. מ''ש בכאן שאם אמר העד ראיתי שמת ששואלין אותו כיצד דבר ברור הוא שאע''פ שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שמא הוא אומר בדומה לו והראיה מעד אחד במלחמה דחיישינן ליה כמו שיתבאר למטה. ונראה שרבינו הוציא זה ממ''ש שם מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון להעיד עדות אשה אמר לו בני היאך אתה יודע בעדות (אשה) זו וכו' דקדק עליו ב' וג' פעמים וכיון את דבריו והשיא ר''ט את אשתו ואמרו שם דתנאי נינהו דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר''ע ור''ט אומרים בודקין (עדי נשים בדרישה וחקירה) ואע''ג דקי''ל כת''ק כמו שיתבאר ע''כ לא פליגי אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד הוא כ''ע מודו דאי לא תימא הכי לימא ת''ק אין בודקין עדי נשים כלל ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו חכמים בפירוש ואפשר שהם טועין גם כן בדברים שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והם סבורים שמת כמו שיתבארו בסמוך:

לחם משנה כבר הודענו וכו'. כתב ה''ה ואע''ג דקי''ל כתנא קמא וכו'. בסוף יבמות (דף קכ"ב:) תניא מעשה באדם א' שבא להעיד על אשה לפני ר' טרפון ואמר לו בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו אמר אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלה ביחור של זית ופשחו וכו' לימים חלה ומת והשיא רבי טרפון את אשתו והקשו שם ור' טרפון לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון וכו' ודקדק עליו שתים ושלש פעמים וכיון את דבריו ותירצו תנאי היא דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר' עקיבא ור' טרפון אומרים בודקין וקא מפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומ''ט אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קא מפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ע''כ. ומשמע דתירצו לקושיא דקשיא דר' טרפון אר''ט דתרי תנאי ואליבא דר''ט וברייתא קמא סברה אליבא דר''ט לא בעי דרישה וחקירה ואידך סברה דבעי דרישה וחקירה והשתא קשה על ה''ה תרתי. חדא למה לא הכריח דכיון דאוקמיה לברייתא קמא דר''ט כמאן דאמר דלא בעינן דרישה וחקירה ומ''מ שאל לו ר''ט בני היאך אתה יודע כו' משמע דצריך לשאול לו כיצד היא ולמה הביא ראיה דאי לא לימא אין בודקין כלל והא ודאי מוכרח הוא. ועוד קשה אמאי לא מייתי ראיה דאפילו למאן דאמר לא בעי דרישה וחקירה היינו משום דכדיני ממונות דמיא ובדיני ממונות אמרינן דבודקין את העדים ומכניסין את הגדול שבהם ואומרים היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר פלוני אמר לי וכו' עד שיאמר אני ראיתי שהלוה וכו' וא''כ כיון דהך הוו כדיני ממונות לכל הפחות צריך לשאול לו היאך הוא כמו בדיני ממונות. וי''ל לקושיא ראשונה דאין זה מוכרח דלעולם אם אמר אדם אני ראיתי שמת אין צריך לשאול יותר ומה ששאל לו ר''ט אליבא דברייתא קמא הוא מפני שהביאו לעד לב''ד ועדיין לא דבר כלום לכך אמר לו מה אתה יודע ומעצמו ספר כל המאורע אבל מנין לו לרבינו דכשאמר ראיתיו שמת ששואלין לו היאך אתה יודע וכו'. ולקושיא שניה י''ל דאע''ג דאמר בגמרא כדיני ממונות דמי אין זה עיקר הטעם לדעת רבינו כמו שנבאר בהלכות: [עוד כ' הרב המגיד] ועוד דאין להקל וכו'. ט''ס יש כאן x וצ''ל ועוד דאין להקל אלא במ''ש חכמים בפירוש כלומר אילו היו חכמים אומרים בפירוש דאין צריך לשאול היאך העדות היינו מקילין אבל כיון שאין מפורש אין מקילין:

טז כֵּיצַד. רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְקֻבָּצִים כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְלֹא עָלָה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם הִשְׁלִיכוּהוּ בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה אַחֲרָיו וְהֶעֱלוּ מִמֶּנּוּ אֵיבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיִחְיֶה הֲרֵי זֶה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה כיצד ראוהו שנפל וכו'. (שם קכ"א) ברייתא וחכ''א מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה ואמרו ה''ד (מים שיש להם סוף) אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו ע''כ. עוד שם א''ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן: וכן אם השליכוהו בים. (שם ק"כ) מעשה בעסיא באחד ששלשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ע''כ. והרשב''א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחרינא הוא והביא דברי רבינו וכתב עליו ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר עכ''ל. וכ''נ שרבינו כונתו הי' כשיודע להם שאותו אבר הוא מאותו האיש וזהו שכתב והעלו ממנו אבר שידוע שהוא ממנו האבר ההוא, וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בדין המשנה שלא הכירוהו אלא לאחר י''ב חדש גם לפי שידוע שטרפה אינה חיה י''ב חדש וכן אמרו בירושלמי ר' חגאי בעא קומי רבי יוסי לא מסתברא (כן) נותנין לו שהות כדי טריפה א''ל אף אנא סברי כן:

כסף משנה וכן אם השליכוהו בים וכו'. כתב ה''ה שלא התירוה אלא לאחר י''ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ''ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי''ב חדש:

יז רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְעִידִין עָלָיו. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. נָפַל לַחֲפִירַת [ד] נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין אוֹ רֻבָּן אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח מְעִידִין עָלָיו [ה] שֶׁמֵּת. שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו:

מגיד משנה ראוהו שנפל לגוב אריות. ברייתא שם: נפל לחפירות נחשים. ברייתא שם ופסק כת''ק: לתוך כבשן האש. ברייתא שם וכתב הרשב''א מסתברא בתוך כבשן האש שלא יכול לעלות ממנו כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה אי נמי לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ''ל: או לתוך יורה. שם ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו וכתב הרשב''א ז''ל ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידים עליו אם לא ומדברי רש''י ז''ל נראה x שמעידין עליו וכן נראה בירושלמי דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו עכ''ד: או ששחטו ב' סימנים. מימרא שם:

כסף משנה נפל לחפירת נחשים וכו'. בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש''י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו:

לחם משנה נפל לחפירת נחשים וכו' אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות. כתב ה''ה ז''ל דמדברי רש''י ז''ל משמע דמעידין עליו והטעם מפני שהוא פי' ביין שכשניתז על האור כבהו ואע''פ וכו' שהיורה וכו' ואפי' הכי הלכה כתנא קמא דמעידין וא''כ הוא הדין במים:

יח רָאוּהוּ צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת. וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת:

מגיד משנה ראוהו צלוב. במשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו ובגמ' א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין. ורבינו לא הזכיר בדבריו דין מגוייד כלל ובגמ' הקשו למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי (הוא) דלא מטמא הא מחיי לא חיי ותירץ אביי לא קשיא הא ר' שמעון ב''א הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות וכו'. רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל והרשב''א כתב והיכא דראוהו מגוייד ואיני יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה, עכ''ל. ואני אומר שאין נראה כן מן הברייתא מדקתני מעידין על המגוייד ואם בסתם מגוייד אין מעידין עד שידעו בודאי שלא היה בחרב מלובנת לא הוה ליה למימר מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הוה ליה למימר מתניתין בחשש סכין מלובנת ודברי הכל אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין, והירושלמי פליג אגמרא דידן כנ''ל ומתוך לשון ההלכות נראה כדברי הירושלמי שכתבו משנה כפשטה ולא הביאו דברי רבא כלל משמע דמסתמא אין מעידין ויש תמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום:

כסף משנה ראוהו צלוב וכו'. אין דברי ה''ה נראים לי שמ''ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ''ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע''פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ''ש אע''פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא''ת דמ''מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י''ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ''ש הרי''ף וכמו שאנו מפרשים בהרי''ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו:

לחם משנה ראוהו צלוב והעוף אוכל בו וכו'. כתב ה''ה ואני אומר שאין נראה כן מן הגמרא מדקתני וכו' וא''ת ולטעמיה דה''ה תקשי ליה מתניתין (דף ק"כ) דאמאי תני אין מעידין על המגוייד סתמא הא אינו כן אלא על מגוייד שידענו שהוא בסכין מלובנת והיה לו לפרש. וי''ל דאיידי דתנא בשאר חלוקות דמתניתין דהיינו צלוב ואידך דהוי בכל גוונא תני סתמא במגוייד אבל בברייתא דלא קאמר אלא מעידין על המגוייד לחוד היה לו לבאר. עוד קשה לדעת המפרש ליפלוג וליתני במגוייד גופיה ולימא מעידין על המגוייד בסכין שאינה מלובנת אבל על מגוייד סתמא אין מעידין ואדתני אין מעידין על הצלוב ליפלוג במגוייד גופיה בשלמא לדעת ה''ה ז''ל דלא בעי למימר אלא מילתא סתמא דהיינו מגוייד סתמא דמעידין וצלוב סתמא אין מעידין ניחא אבל לדעת המפרש הך מגוייד דברייתא פרטי הוא. ושמא יש לומר דאשמעינן רבותא טפי בצלוב דאין מעידין. ומתוך לשון ההלכות וכו'. מ''מ קשה על ה''ה למה לא הביא דברי רבא להודיענו דאם הכהו בסכין שידענו שאינה מלובנת שמעידין עליו. ועוד בס''ד אכתוב לקמן טעם ההלכות ורבינו:

יט עֵד אֶחָד אוֹמֵר רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפּלֶת אוֹ שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אִם אָמַר קְבַרְתִּיו [ו] נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:

מגיד משנה עד אחד אומר. בפרק האשה שלום (דף קט"ו) אבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר והכא נמי לא משקר או דלמא מטעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא וכו' ת''ש מעשה בשני ת''ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי (את) נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיין וקתני השיא (רבי את נשותיהן) ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכי דמי הכא כגון דאמר אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרן סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע''כ בגמ'. ובהלכות ולא אפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן (דף קכ"א) דההוא גברא דאטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני לבתר ה' יומי שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דהוא פלוני כדאסיקנא במעשה דשני ת''ח וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת דאסקוה אגישרא והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ''ש עד אחד או אשה חיישינן דילמא אומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ''ל ההלכות. וכמדומה לי שכונת רבינו וההלכות היא לפרש דבעיין הוא בשלא אמר מת וקברתיו אבל באומרת מת וקברתיו לא אבעיא להו דאם איתא דמת וקברתיו קא מבעיא להו מאי קא דחו בההיא דב' ת''ח כגון דקאמרו אסקינהו קמן ומאי הוה כי אמרינן אסקינהו קמן ואמרי סימני והא בעד אחד כי אמר מת וקברתיו חיישינן דלמא משקר, אי נמי דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי אבל כי לא אמר מת וקברתיו הויא לה בעיא ולא איפשיטא וזהו שכתב רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן הוא פוסק כל אלו הבעיות כמו שכתבתי למעלה, אבל המפרשים כתבו שכוונת ההלכות בדרך אחרת ומ''מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי ולא הסכים רבינו עם ההלכות שכתבו שאפי' בב' עדים חיישינן דאמרי בדדמי ואדרבא נראה מתוך דבריו דבב' עדים שאמרו מת סתם נאמנין כל שמעידין על המיתה. ואף הרמב''ן ז''ל כתב על דברי ההלכות שחומרא יתירה היא ויש בזה שיטה אחרת לומר דעד אחד במלחמה נאמן אפי' באומר מת בלבד ומשיאין אותה לכתחלה דבעיין אע''ג דלא איפשיטא הכא איפשיטא בדוכתא אחרינא ושטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו גם כן שמים שאין להם סוף שא''א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר:

כסף משנה עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב הר''ן בתשובה דלדעת הרי''ף ורבינו ה''ה לע''א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב ה''ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג''כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא''כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה''ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א''כ שהה כדי שתצא נפשו ומש''ה אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ''מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע''י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו:

לחם משנה עד אחד אומר ראיתיו וכו'. ראיתי להאריך בלשון זה לכתוב בו כל הפירושים אשר אפשר לפרש בסוגית הגמרא והקושיות אשר עליהם ואח''כ אכתוב כוונת דברי הרי''ף והרמב''ם. גרסינן בגמרא בפ' האשה שלום (דף קט"ו) איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה''נ לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא) וכו' ת''ש מעשה בשני תלמידי חכמים עד אומרו וקאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע''כ. ויש לפרש בפירוש השמועה ג' פירושים. הפירוש הראשון דבעיין בלא קברתיו וה''פ בקברתיו פשיטא ליה לבעיין דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אבל היכא דלא קאמר קברתיו דאיכא למימר דאמר העד בדדמי מי אמרינן דהעד נאמן או לא, מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן עד אחד בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ביה העד כלומר ולא יאמר העד בדדמי ואם אינו רואהו העד מת ודאי לא יעיד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר וא''כ ה''נ או דילמא לעולם חיישינן דבשעת שלום יאמר העד בדדמי אלא האי דהאמינוהו רבנן הוא משום דאע''ג דלפעמים הוא יאמר בדדמי שראהו נוטה למות ואומר שמת מ''מ האשה דייקא ומינסבא ולכך האמינוהו רבנן וכשהוא שעת מלחמה לא דייקא דהיא אמרה בדדמי אבל בקברתיו דלא שייך לומר העד בדדמי ודאי דע''א מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר. וזהו הפירוש שכתב ה''ה להסכים דברי רבינו והלכות וגם הר''ן כתבו בתשובה סימן י' הובאה בב''י סימן י''ז וז''ל וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל וטעמייהו משום דבעיין דעד אחד במלחמה ליתא משום דחיישינן בעד אחד אמר בדדמי וכו' ע''כ. משמע בהדיא דטעמא דהרי''ף והרמב''ם ז''ל משום דבעיין הוא אם העד יאמר בדדמי אי לא והוא פירוש שדחאוהו התוספות בגמרא כשאמרו אבל אין לפרש וכו' ואע''פ שאפשר לפרש דבריהם באופן אחר ולומר דלעולם בשעת שלום ליכא בדדמי ומ''ש או דילמא טעמא דע''א משום דדייקא ואפילו אמר בדדמי נאמן רוצה לומר היה נאמן אי לאו טעמא דלא דייקא אבל לעולם דכל בדדמי אינו נאמן מטעם דלא דייקא. מ''מ הפירוש הא' נ''ל יותר ונסתלקה קושית הרב הגדול מוהר''י בן לב ז''ל שהקשה בשאלה י''ו בחלק הב' דמאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא הכא ודאי לא דייקא דודאי טעמא דעד א' היכא דאמר קברתיו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא מבעיא לן אם העד יאמר בדדמי אם לאו. הפירוש הב' דבעיין בקברתיו ובלא קברתיו פשיטא דאינו נאמן ואם נשאת תצא משום דודאי יאמר העד בדדמי ובין שנאמר טעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ובין שנאמר טעמא דדייקא ומנסבא אינו נאמן דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי לא משקר בלא קברתיו אינו נאמן משום דהעד משמע ליה דלא משקר ויאמר בדדמי ואין להאמינו משום זה הטעם אלא היכא דמשמע ליה דאומר שקר שלא יאמר כן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל כשהוא בדדמי לא ואי טעמא דדייקא ומנסבא ה''נ לא דייקא וא''כ בלא קברתיו פשיטא לן כדקא מבעיא לו בקברתיו דודאי אינו אומר העד בדדמי ואמרינן מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א בשעת שלום הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או משום דדייקא והכא לא דייקא אבל בלא קברתיו פשיטא ליה דאם נשאת תצא דלא דמי. וא''ת מ''ש ממים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא וי''ל דשאני התם דאין העד אומר בדדמי אלא הוא אומר אמת במה שאומר שטבע שם ושהה עד שתצא נפשו ורק דחיישינן דילמא יצא ולכך משום חששא זו לא אמרינן אם נשאת תצא אבל היכא דקאמר העד בדדמי אם נשאת תצא וטעם זה כתב מהר''י בן לב ז''ל בסוף שאלה י''ז. וזה הפירוש הוא מה שנראה לכאורה שפי' הריב''ש בדעת הרי''ף ולהך פירוש אתי שפיר לישנא דבגמרא דקאמר לא משקר דר''ל שקר ממש כלומר לא ישקר בכונה ממש העד אבל לפירוש קמא דחוק קצת לפרש לא משקר שר''ל לא יאמר בדדמי. הפירוש הג' דבעיין הוא בין שיאמר קברתיו בין שלא יאמר קברתיו ולעולם לא יאמר העד בדדמי אלא בעיין הוא דקאמר טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או דילמא טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א משום דהיא גופא דייקא והכא לא דייקא, וזהו הפירוש שכתבו התוס' בגמרא והוא הפירוש שהזכיר הר''ן בתשובה הנזכרת בשם החולקים על הרי''ף: ועתה נבא לפרש פשיטות הבעיא ודחייתה לכל הפירושים הנזכרים דלפירוש קמא משמע דהפשיטות כך הוא ת''ש מההיא דשני ת''ח דאפילו היכא דאיכא למימר דהעד יאמר בדדמי אין להאמינו אלא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משום דהיא דייקא דהא הכא איכא למימר דהעד אמר בדדמי דדילמא כיון שראה שטבעו כלם ס''ד דכל הני שטבעו הם אלו או שראו שנשברה הספינה ומשמע להו שודאי טבעו ומ''מ האמינוהו כאן חז''ל ובשלמא אי אמרת דטעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי שפיר אבל אי אמרת דטעמא משום דהיא דייקא ומנסבא הכא ודאי לא דייקא דהא מים כמלחמה דמי והאשה אמרה בדדמי דאמרו כלם טבעו ומתו ובכל הני דטבעו איהו פליט ועוד שכיון שרואים שהבעלים לא חזרו והלכו בים ודאי מתו ולא דייקא ודחה הדוחה ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה אלא הכא כגון דאמרו אסקינהו דהוי כקברתיו ובהא לא איבעיא לן דליכא כאן בדדמי לא במיתה ולא בהכרת האנשים שהרי הם אומרים סימנים דעלייהו סמכינן. זה פירוש פשיטות הבעייא ודחייתה לפירוש קמא. או אפשר לומר דודאי העד כשאומר טבע ודאי שאמת כן הוא ולא שייך בדדמי בענין הטביעה אלא המקשה סבור דע''כ הברייתא איירי כשאמרו טבע ומת דאי טבע סתמא אפילו במים שיש להם סוף לא מהני דדילמא לא המתין עד שתצא נפשו אלא ודאי שאמר טבע ומת ואי אמרת דבמלחמה אינו נאמן העד שאומר בדדמי משום דזמנין דמחו ליה בגירא וסבור שמת ולא המתין עד שתצא נפשו ה''נ נימא דאמר מת ולא המתין עד שתצא נפשו ופירוש זה עיקר. ובגמ' דחו דע''כ אמרו אסקינהו. אבל לתרי פירושי בתראי קשה טובא דמשמע דפירוש פשיטות הבעיא הוא דודאי דמה שהאמינוהו רבנן ע''א לא הוי אלא משום דעבידא לאיגלויי דאי משום דדייקא הא הכא לא דייקא איתתא דמים כמלחמה דמו וא''כ קאמרה האשה בדדמי וא''כ לימא דהעד משקר. זהו נראה פירוש הפשיטות. ואתמהה טובא מאי דחה הדוחה דהתם קאמרו דאסקינהו קמן א''כ מאי מהני לן דקאמרו דאסקינהו הא אמרינן דמשקרי כיון דהם כע''א ולא שייך הכא דייקא וכ''ת ה''ק לעולם דמשום איתתא דייקא ומנסבא והכא אע''ג דאיתתא לא דייקא מ''מ כיון דקאמרו סימנים עלייהו סמכינן וכו' ולא סמכינן אעד דאע''ג דלא דייקא מהימנא הא ודאי אינו כלום דמאי אהני מאי דקאמרי סימנין הסימנין לא אהנו אלא שידענו שהאיש שטבע הוא זה אבל במה שאמרו אסקינהו הוא שקר מה שאמרו שאין אנו מאמינים אותן אלא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא לא דייקא והך ודאי קושיא אלימתא היא. עד שאמרתי לתרץ זאת הקושיא דה''ק לעולם דטעמא משום דאיתתא דייקא ומנסבא וכ''ת הכא לא דייקא הכא דייקא ודייקא דכיון דשמעה האשה שאמר לה העד שהעלו לבעלה הא איכא לידע אם מת או חי בשלמא כשלא אמר לה שהעלהו אמרה בדדמי ודאי שלא עלה ומת אבל כיון שדימה שעלה דייקא ומנסבא. וזה הפירוש אני מוכיח אותו מדברי התוס' שכתבו שם בפשיטות הבעייא השתא סלקא דעתיה שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי ע''כ. נראה כוונתם שהרגישו לפי פירוש דלעולם לא יאמר העד בדדמי מה תירצו בגמ' שאני התם דקאמרי אסקינהו וכו' מ''מ אימא דהוא משקר וכמו שהקשיתי וכמו שהקשה ה''ה ז''ל ותירצו התירוץ האמור דמאי דס''ד השתא דאתתא אמרה בדדמי ולא דייקא משום שאמרו הנשים שטבעו ולא העלום אבל לפירוש המסקנא שראו שהעלום אתתא דייקא ודייקא. הנה פירוש דברי השמועה לע''ד: ועתה אני בא לפרש דברי הרי''ף ז''ל. הנה הפירוש הראשון דכתיבנא כתב ה''ה בדברי הרי''ף ורבינו ואיכא לאתמוהי מ''ש הרב מוהר''י בן לב ז''ל דא''כ דבקברתיו פשיטא לן מאי האי דקאמר ומיהו כיון דאמרינן וכו' הא בקברתיו ליכא בעייא ואין צריך פשיטות. אשר לתרץ הקושיא הגדולה הזאת עלה בדעתי לכאורה לומר דכונת הרי''ף הוא דמההיא דדגלת אפשיטא בעיין דלא קברתיו דלא תנשא לכתחילה במים שאין להם סוף דהא התם (דף קכ"א) אמרו אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דוקא משום דאסקוה אבל לא אסקוה לא וזהו שסיים הרי''ף בסוף הלשון ואי לא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי עלייהו וכו' כלומר לא סמכינן עלייהו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא דהוי כמים שאין להם סוף ומהך דקאמר הכי בשני ת''ח אסקינהו קמן אין כאן ראיה דהכא הוי דחיה ולעולם אפילו בלא קברתיו תנשא אבל ממאי דקאמר התם אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דבלא קברתיו אינו נאמן לכתחלה ומאי דהביא הרי''ף הך דשני ת''ח לאו לפשיטות הבעייא מייתי ליה דהא בעיין לא אפשיטא מהכא אלא להך מילתא דאסקינהו מהני לכ''ע הביא ראיה משני ת''ח דאפילו הבעיין הודה לו דבאסקינהו סגי ונאמן: אבל שבתי וראה כי פירוש זה א''א להזכירו לא מהטעם שדחאו הרב מוהר''י בן לב ז''ל בשאלה ט''ז דדילמא מעשה שהיה כך היה דזה א''א דהא משמע דלעיקר נקטיה בגמרא דאמרו שם וה''מ דחזוהו בשעתיה נראה בהדיא דצריך שיעלוהו ולא די זה אלא שראוהו מיד אחר העליה א''כ ליכא למימר דמעשה שהיה כך היה. אבל אי איכא למידחי עלה כך הוא דאיכא למידחי דהיכי פשטינן מדנקט התם (אסקוה) הא התם אצטריך אסקוה משום דאי לאו הכי הוי מים שאין להם סוף ואשתו אסורה וכדאמרו הכא ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה לכתחלה אבל לעולם במלחמה בלא קברתיו תנשא לכתחלה וזהו דבר פשוט. ומה מאד תמהתי על הרב הגדול מהר''י בן לב ז''ל איך לא שת לבו אף לזאת. על כן אמרתי ליישב פירוש זה בדברי הרי''ף ז''ל דמאי דקאמר הרי''ף ומיהו כיון דאמרינן וכו' ה''פ הך בעייא איכא לפרושי בחד מתרי גווני או בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא ליה או בעיין בכל גוונא ומיהו ממאי דאמרינן בההיא דשני ת''ח דאסקוה מהני וכן בההיא דדגלת משמע דבעיין לא הוי בקברתיו ובקברתיו מהימן דאם לאו הכי אמאי כי אמר אסקוה נאמן הא אתתא לא דייקא ומנסבא ודלמא דהעד משקר אלא ודאי דהבעיין לא איבעיא ליה אלא בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא. נמצא שכוונת הרי''ף ז''ל באומרו אלא מיהו הוא להכריח הפירוש דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא מהקושיא עצמה שהכריח ה''ה שהוא דשני ת''ח דקאמר אסקינהו דאי הבעיא בקברתיו מאי דחי דילמא התם נמי משקר וכן הביא ההוא דדגלת. זה נראה ליישב דעת ה''ה בפירוש הא' שפירש בהרי''ף ז''ל עם שהוא קצת דחוק. והפירוש השני שפירש ה''ה בדברי הרי''ף ז''ל שהוא הפירוש השלישי שהזכרתי דבעיין בכל גוונא ותמהתי הרבה דאיך יישב תירוץ הגמ' שאמרו ותסברא וכו' כמו שהקשיתי. ואם נאמר דיתרץ אותו כמו שתירצתי לעיל לדעת התוס' דלעולם טעמא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא דייקא האשה דכיון שאמר לה שהעלוהו דייקא שפיר. קשה טובא א''כ לפ''ז איך כתב הרי''ף ז''ל דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת הא בההיא דדגלת אמרו שם ואסקוה אגשרא דשביסתנא והתם דייקא האשה כיון שאמרו לה שעלה כמו שדחו הכא אבל ע''א במלחמה בלא קברתיו או אפילו בקברתיו לעולם לא מהימן דאתתא לא דייקא. וכן יש לי לתמוה הקושיא הזאת בעצמה על הר''ן ז''ל בתשובה שכתבתי שכתב הפי' הזה בשם החולקים על הרי''ף וכתב דאפשיטא בעיין ואפי' בקברתיו אינו נאמן דאיך יישב תירוץ הגמ' כיון דהעד אינו אומר בדדמי וחיישינן לעד דמשקר אי לאו טעמא דדייקא הא בשאמר נמי אסקינהו נימא דמשקר וא''א ליישב כמו שתירצתי דא''כ איפשיטא בעיין כדכתיבנא. ובאמת שזאת הקושיא גדולה בעיני עד שאמרתי לתרץ קושיא זאת לדעת החולקים על הרי''ף שכתב הר''ן דתירוץ הגמרא כך הוא לעולם דטעמא משום דדייקא ומנסבא וכ''ת הכא לא דייקא דייקא ודייקא דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כלומר הך לאלתר קאי אשעת הטביעה ולא אשעת העלייה כמ''ש התוספות פירוש לאלתר לאחר שהעלום אלא פירוש לאלתר שטבעו וכיון דאמרו דאסקינהו מיד אחר שטבעו אז ודאי האשה דייקא דאמרה כיון דמיד אחר שטבעו עלה אפשר שהוא חי אבל כשהעד אומר שאחר ג' ימים עלה או אחר כן כהנהו עובדי דדגלת וכרמי ואידך דאיתא שם בגמרא אז ודאי האשה לא דייקא דאמרה כיון שהיה במים ג' ימים ודאי שמת וא''כ איפשיטא בעיין מההיא דדגלת דודאי טעמא לאו משום דדייקא ומנסבא דהא התם לא דייקא כיון שאמר העד שהיה במים שלשה ימים ואפילו הכי מהימן דהא (אי) הכא אנן דדחינן בגמרא הבעיא הוא משום דאמרינן אסקוה לאלתר שטבעו אבל התם דשהה במים ג' ימים אין לומר כן. זה נראה ליישב דעת החולקים על הרי''ף ז''ל שאמרו שאיפשיטא בעיין: וליישב דעת ה''ה בפירוש השני נראה לומר דמאי דדחה ותסברא ר''ל תינח דתיפשוט בעיין בקברתיו דהב''ע דאמרי אסקינהו וכו' אבל מ''מ בדלא אמר קברתיו עדיין הבעייא עומדת ועבידנא הצדדים באופן אחר ואומר בקברתיו פשיטא דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כי קא מבעיא לן בלא קברתיו מי אמרינן דטעמא דע''א בשעת שלום נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא יאמר בדדמי או דילמא אע''פ שיאמר בדדמי משום דדייקא ומנסבא כמו שפירש' בפירוש הראשון. נמצא דמתחלה הבעיין שאל בין בקברתיו בין בלא קברתיו והצדדים הם כאשר כתבתי בפירוש הג' וכשאמר ותסברא חזר לו מהבעיא בכל גוונא ועשה הבעיא בלא קברתיו והצדדים כמו בפירוש הא' שכתבתי. ופירוש דברי הרי''ף הוא כך ולא איפשיטא בעייא בהחלט שהבעיא היתה מתחלה בין בקברתיו בין בלא קברתיו אבל מ''מ בקברתיו מיהא איפשיטא מההיא דקאמר ותסברא ומההיא דדגלת ואע''ג דלא היה צריך לאתויי ההיא דדגלת כיון שהביא הך דשני ת''ח אין חשש בזה. והן אמת אלו השני פירושים שפירש ה''ה בדברי הרי''ף ז''ל הם דחוקים. הפירוש הא' מכח הקושיא שהקשה מהר''י בן לב ז''ל וכבר ראית כמה דחקנו בתירוצה, גם הפירוש השני יש להקשות עליו מה שהקשיתי ומה שתירצתי הוא דחוק קצת על כן הרב הגדול הריב''ש בתשובותיו בחר לו דרך ג' לדעת הרי''ף ורואה אני את דבריו מיושבים על לשון הרי''ף ז''ל והוא דבעיין בקברתיו כמ''ש בפירוש השני אבל צדדי הבעיא אינם כמ''ש באותו הפירוש אלא כך הם בלא קברתיו ודאי דהעד יאמר במלחמה בדדמי ואינו נאמן אבל בקברתיו מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ולא יאמר בדדמי ה''נ לא יאמר בדדמי דכ''כ הוה בשעת שלום בלא קברתיו כמו בעת מלחמה וקברתיו דאע''ג דאמר קברתיו איכא למימר בדדמי קצת והוא דאפשר שקבר אחר ומפני שנראה לו שמת בעלה של זאת נראה לו שזה שקבר בעלה של זאת הוא דומה למה שאמרו למי שראה הטביעה שבקל יאמר שזה שנטבע הוא שעלה כיון שראה הטביעה אם לא יאמר סימנין ה''נ אפשר דלאחר קבר וסבור שזה הוא מפני דמחו ליה בגירא ורומחא וסבור שהוא מת וא''כ איכא למימר דאיכא בדדמי קצת כמו בשעת שלום דאיכא בדדמי שראהו גוסס ואמר דמת, תדע לך דהא באשה סוברים הרי''ף והרמב''ם ז''ל דבשעת שלום אם אמר מת מהני ואי במלחמה אפי' מת וקברתיו לא מהני וטעמא ודאי משום דאמרה בדדמי וקברה אחר וסבורה שקברה לזה ואע''פ שאפשר לומר באשה טעם אחר מ''מ דעת הריב''ש כן הוא ולהכי קא מבעיא לן אי טעמא דע''א משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא יאמר בדדמי ה''נ לא יאמר בדדמי או דילמא דאפילו דיאמר העד בדדמי נאמן משום דדייקא והכא לא דייקא ופשיט ליה מההיא דשני ת''ח דודאי לאו טעמא משום דדייקא דהא התם לא דייקא משום דמים כמלחמה וא''כ ודאי טעמא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, ודחי לעולם דהעד כשאמר קברתיו יאמר בדדמי וטעמא דנאמן משום דדייקא ומנסבא ובמלחמה לא דייקא וכ''ת הא מים כמלחמה דמו ואמאי נאמן לזה תירץ דע''כ מתניתין אינה כפשטה דהא מים שאין להם סוף ומים שאין להם סוף אסורה אלא הכא טעמא דקאמרו סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן כלומר לאו טעמא משום דסמכינן אעד דהעד אפילו שיאמר קברתיו אפשר שאחר הוא אבל הכא אי אפשר לומר דהוא אחר דהא קאמרו סימנין ואסימנין סמכינן דודאי מהסימנין ניכר שהוא הוא ואינו אחר וא''כ מהכא לא איפשיטא בעיין כלל בקברתיו דשאני הכא דקאמרו סימנין אבל מההיא דדגלת דלא הוזכר סימנין משמע דבלא סימנין נאמן שמעינן מיניה דלאו טעמא משום דדייקא דאי משום דדייקא הא מים כמלחמה דמי והתם לא דייקא, וזהו שכתב הרי''ף זלה''ה דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת והך דמייתי בב' ת''ח לא מייתי ליה לענין פשיטותא אלא לענין דבעינן אסקינהו קמן. וא''ת לפירוש זה תיקשי ליה לפשטן עצמו כיון דאיהו נמי ס''ל דבלא קברתיו אינו נאמן א''כ כיון דהוא ס''ד דלא קאמר אסקינהו אמאי נאמן בשלא אמר קברתיו. ודוחק הוא לומר דמאי דקאמר ת''ש הוא לפשוט הבעיא דבקברתיו נאמן ועוד חדוש יותר דאפילו בלא קברתיו נאמן הפך סברת הבעיין דפשיטא ליה דבלא קברתיו אינו נאמן דהא מ''ש דבהא דבלא קברתיו אינו נאמן כ''ע מודו. ונ''ל לתרץ דהמקשה ס''ד אסקינהו קמן משום דידע דמים שאין להם סוף אשתו אסורה ועוד דבלא קברתיו ודאי דלא נאמן אלא דלא הוה ס''ד דקאמר סימנין והכי קאמר אי אמרת בשלמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי שפיר דכשאמר מתו ואסקינהו קמן נאמן אלא אי אמרת מת וקברתיו במלחמה לא מהני אמאי מהני הכא כשאמר מת ואסקינהו. וא''ת א''כ דכבר הוה ידע המקשה אסקינהו אמאי קאמר ליה המתרץ ותסברא וכו' הא המקשה לא הוה אמר אלא דנאמן באסקינהו. וי''ל דהכי קאמר ליה ע''כ מתני' לא מצית מוקמית לה כפשטה בלא שום אוקמתא דהא את מודית דצריך לאוקמיה באסקינהו משום דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. וא''כ כיון דאתית לאוקמי אוקימתא אנא אוקימנא אוקימתא אחריתי ג''כ דקאמרו סימנין כי היכי דלא עבדת פשיטותא. זה נ''ל ליישב דברי הריב''ש. וכבר הייתי יכול ליישב דבריו ע''ד שפירשתי דברי החולקים על הרי''ף אבל דרך זה נ''ל נכון וישר דמתיישב שפיר לשון הגמרא דקאמר דסמכינן אסימנין ולשון הרי''ף דקאמר דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו בלא קברתיו משמע דר''ל דאפילו נשאת תצא כדפירש הריב''ש ז''ל ודרכו דרך ישר בעיני שלא כדברי הרב מהר''י בן לב ז''ל בשאלה הב' שכתב שלא צדקו דבריו ותמה עליו דלמה לא פירש דברי הרי''ף דבעיין בכל גוונא וכבר כתבתי שצריך לדחוק הרבה בפירוש זה גם במ''ש הריב''ש דהרמב''ם ז''ל מפרש כפירוש קמא דה''ה דפירוש זה הדין עמו דפירוש ב' דבכל גוונא מיבעיא כבר כתבתי שהוא פירוש דחוק וכן הפירוש שפירש' בהרי''ף אי אפשר לפרשו בדבריו דא''כ ה''ל למימר בלא קברתיו אם נשאת תצא דלא פסק הרמב''ם ז''ל אם נשאת לא תצא אלא בדבר שהוא בעיא כדכתב שם הריב''ש ז''ל אבל אי פשיטא לן דאמר בדדמי ודאי דאם נשאת תצא. איברא דקשה לפירוש הריב''ש מההיא תשובה דהרי''ף שהזכיר מוהר''י בן לב ז''ל וע''כ נוכל לומר דבלא קברתיו פשיטא ליה לבעיין דלא תנשא לכתחלה וניישב הפשט כמו שיישבו הריב''ש ז''ל להסכים דברי הרי''ף עם דברי אותה התשובה: ומכל מ''ש בדברי הריב''ש יצא לי לתירוץ נאה ומתקבל לדברי הרב שהיה בזמנו של הריב''ש שתמה עליו הרב מהר''י בן לב זלה''ה בשאלה ט''ז במה שאמר דהרי''ף ז''ל במים לא בעי קברתיו וס''ל דאסקינהו לא הוי כקברתיו ולסברא זו הסכים הרב בעל תרומת הדשן וכן נראה שהסכים עמו הגהות מיימוני ז''ל שכתב שהרי''ף לא בעי קברתיו במים והריב''ש הקשה ממה שאמרו בגמרא והא מים כמלחמה דמו והרב מוהר''י בן לב ז''ל תמה עוד שם דהרי''ף ז''ל לא יצא לו דין קברתיו אלא מההיא דבעיא במים אסקינהו ובמ''ש אתי שפיר דהם מפרשים דברי הרי''ף כפירוש הריב''ש ז''ל דבקברתיו איבעיא לן דוקא וממה שראו שהקשה בגמרא (דף קט"ו) והא מים כמלחמה דמו וקשיא להו כיון דהמקשה הוא סבור דבמלחמה בלא קברתיו לא מהני א''כ תקשי ליה למקשה עצמו היאך היה מהני שם בלא קברתיו וכמו שהקשיתי לפירוש זה לעיל והוצרכתי לתרץ דהמקשה הוה ידע אסקינהו קמן וכו' כדפריש'. וכן אלו הרבנים סבורים כן דהמקשה היה יודע אסקינהו וסבור דאע''ג דאיכא למימר במים בדדמי קצת ליכא כ''כ בדדמי כמו במלחמה וקשיא ליה דאע''ג דליכא למימר כאן כ''כ בדדמי מ''מ יש לנו להשוות עד אחד במים בלא קברתיו ואמר אסקינהו כע''א במלחמה בקברתיו וכי היכי דהתם בקברתיו את אמרת דלא מהני ה''נ ע''א במים בלא קברתיו ואסקינהו לא ליהמניה. וזהו שאמר והא מים כמלחמה דמו כלומר דאע''ג דלא הוו ממש כמלחמה מ''מ יש להם דמיון קצת ודי לנו להשוות כאן בלא קברתיו ואסקינהו כי התם דקברתיו. ודחי ליה המתרץ דאין הכי נמי אבל ה''ק אסקינהו וסימנין דאסימנין סמכינן אבל לעולם דבמים אסקינהו לחודיה הוי כמו עד אחד במלחמה וקברתיו דלא מהני וה''נ לא מהני והוא דרך נכון וישר. ויש ראיה לזה קצת ממה שלא אמרו בגמרא והא מים כמלחמה הוו אלא דמו אע''ג דבנשים ג''כ אמר כעד אחד דמיין ולא אמר הויין מ''מ אולי נקט כן אגב דאמר לעיל דמו. ומה שתמה הרב מהר''י בן לב י''ל דאין הכי נמי דמאי דיצא לו להרי''ף ז''ל כן הוא משום דכיון דבמים אסקינהו מהני דה''ה הכא במלחמה קברתיו דזה וזה שוים וכיון דע''א במים אסקינהו מהני בלא סימנין א''כ איפשיטא בעיין בקברתיו דהא אמרינן הכא דכ''כ הוי אסקינהו במים כמו קברתיו במלחמה והוכרחו לפרש כן מפני שלא ראו בהרי''ף שהצריך קברתיו במים. זה נ''ל ליישב דעתם. והרא''ש ז''ל בפסקיו הקשה על הרי''ף ז''ל דאמר דתרי סהדי אמרינן בהו דאמרי בדדמי ממה שאמר בגמרא והא מאה נשים כע''א דמיין. נראה ודאי שהוא מפרש כפירוש קמא שפירש ה''ה ז''ל וכדפירשתי ולכך הקשה לו כיון דטעמא דמקשה הוי משום דהעד אומר בדדמי א''כ למה לי שהן כעד אחד אפילו הם שני עדים יאמרו בדדמי. אבל לפירוש בתרא דה''ה דבעיין בכל גוונא אין כאן קושיא דצדדי הבעיא מעיקרא הם כמו שפירש' בפירוש שלישי דלעולם לא יאמר העד בדדמי אלא משום דמשקר וכיון שכן בתרי לא אמרינן דמשקרי דהא אמרינן דכד אמר ותסברא חזר לו מאלו הצדדים ונעתק אל צדדים אחרים שהם צדדי הפירוש הראשון וכיון שכן הדין עמו לומר ומאה נשים כעד אחד דמיין וקל להבין. זה מה שעלה בדעתי החלושה בכל אלו העניינים וכבר הייתי יכול ליישב דברי ה''ה במה שאמר דבעיין בכל גוונא בין בקברתיו בין בלא קברתיו דהצדדים הם או דילמא משום טעמא דדייקא ומינסבא וכו' ואפילו בקברתיו לא מהימן העד כיון דאמר בדדמי ואיתתא לא דייקא וכמו שפירש' בפירוש הריב''ש ופירוש ההלכה כמו שפירש' בדברי הריב''ש וכן פירוש דברי הרי''ף ז''ל כן אלא שנפרש שבקברתיו לבד איפשיטא אבל בלא קברתיו לא איפשיטא ומאי דאיפשיטא בקברתיו הוא מפני שכאן הזכיר סימנין וכאן לא הזכיר סימנין כמו שמפורש בדברי הריב''ש, יעיין המעיין שיתישב הכל יפה אלא שלא בחרתי בו מפני דכיון דהבעיין עשה הבעייא ואמר אי טעמא משום דעבידא לאגלויי הכל נאמן ואי משום דדייקא אפילו בקברתיו אינו נאמן א''כ השתא דאיפשיטא דבקברתיו נאמן מנין לנו לומר דעדין בעייא בלא קברתיו הא זו בעייא שלא הוזכרה בדברי הבעיין דכיון דקברתיו נאמן א''כ לאו טעמא משום דייקא ואיפשיטא בעיין לגמרי אבל לפי מה שפירש דכשאמר ותסברא חזר לו מהבעייא בכל גוונא ועשה הבעייא באופן אחר שפיר אמרינן דלא איפשיטא בעיין בלא קברתיו דזו היא בעיית הבעיין ודוק: עוד נראה מדברי הרא''ש ז''ל בפסקיו דלא אמרינן דאמר העד בדדמי אלא במים שאין להם סוף אבל במים שיש להם סוף לא שלא כדברי הראב''ד. והטעם לדעתו דבמים שאין להם סוף אומר מיד שראהו העד שטבע הולך לו מפני שאינו יכול לראות אם עולה אם לאו ואינו ממתין שם עד שתצא נפשו אבל במים שיש להם סוף שיכול לראות אם עולה עומד ורואה שם אם עולה ואינו אומר עד שרואה אם עולה. זה נ''ל לדעתו ז''ל שאם נאמר דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי מפני שאומר שלא ראה שעלה ושמא עלה זה אינו בדדמי דהעד אומר אמת במה שאמר אלא דאנן הוא דחיישינן שמא עלה ואינו נקרא בדדמי אלא כשהוא אומר דבר שאינו מפני שנדמה לו שכן הוא, ועם זאת הסברא של הרא''ש ז''ל דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי יש לתת טעם לרבינו למה פסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא משום דאיהו ס''ל דאלו הבעיות לא הוי אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר דהא מים שאין להם סוף דאיכא לומר דהעד אומר בדדמי ואיתתא לא דייקא ואפילו הכי אמרינן אם נשאת לא תצא אלא ודאי דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי בדיעבד ולהכי בעד אחד דקטטה נמי סמכינן בדיעבד אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי והשתא אתי שפיר שרבינו הזכיר לקמן האי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי דהא הך טעמא הוי עיקר ומהני בדיעבד ואע''ג דאיבעיא לן בגמרא אי טעמא משום דדייקא היינו לענין לכתחלה. ולהכי פסק רבינו בבעיין לחומרא דלכתחלה לא תנשא ובההיא דהחזיקה מלחמה בעולם פסק רבינו ג''כ דלכתחלה לא תנשא ובההיא ודאי צריך לתת טעם למה פסק דבשלמא בהני תרי איכא הך טעמא דכתיבנא אבל בהך קשה ונראה שלזה כשהביא הטור בהני תלת בעיות לדברי הרמב''ם ז''ל דקאמר דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא לא כתב מחלוקת אביו אלא בהך דהחזיקה וכו' משום דמשמע ליה דאביו לא פליג אאידך תרי כדכתיבנא אבל לרבינו יש לתת טעם דמשמע ליה דההיא נמי לענין לכתחלה אבעייא לן דומיא דאידך דמלחמה וכן בקטטה דהא ודאי בדיעבד מהני ואמרי מה לי לשקר אע''ג דהחזיקה בדדמי דומיא דשכיר דשכרו שלא בעדים דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי שכרך אע''ג דאיכא למימר בדדמי דב''ה טרוד בפועלים וכדהקשו שם התוס' וכיון שכן ודאי דלכתחלה מיהו אבעיא לן דמחמרינן בענין איסורא או לא. זהו הנ''ל לתת טעם לרבינו לאלו הבעיות אבל זה הוא שלא כדברי הרשב''א שמדבריו נראה דבמים שאין להם סוף לא שייך לומר העד בדדמי אלא אנן הוא דחיישינן ולהכי אמרינן דאם נשאת לא תצא ובלא קברתיו דמלחמה אמרינן דתצא כמ''ש למעלה אבל מ''ש כאן הוא לפי המובן מדברי הרא''ש ז''ל עיין שם: עוד כתב ה''ה כאן ואדרבה נראה מתוך דבריו דבב' עדים וכו'. קשה מאין משמע לו כן מדברי רבינו אי משום שאמר כאן רבינו מילתיה בעד אחד משמע דדוקא בעד אחד אינו נאמן אבל בשני עדים נאמן זה אינו כלום דהא קאמר וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה וכו' והתם ודאי לא שני לן בין עד אחד לשני עדים דבמים שאין להם סוף אין החששא דפסול לכתחלה משום דהעד אמר בדדמי אלא משום דאנן חיישינן שמא יצא ממקום אחר הא מחמרינן וכיון שכן מה לי תרי וכמ''ש שם ה''ה וכיון שכן אמאי נקט התם אחד לאשמועינן אפילו בתרי אלא ודאי דאין זה הכרח דלא נקט רבינו עד אחד אלא להודיענו דאפילו הכי אם נשאת לא תצא. וי''ל דהך חלוקה דוכן האשה שהעיד לה עד אחד שכתב רבינו לכאורה נראה דהיא חלוקה מיותרת שכבר אמורה לעיל במה שאמר או שטבע בים הגדול ומת וכו' אלא שנראה שרבינו הודיענו כן דאע''פ שלא אמר כאן כמו שאמר לעיל שמת אלא שאמר לא עלה לחוד מ''מ אם נשאת לא תצא. והשתא אתי שפיר דנקט רבינו ז''ל מילתיה בעד אחד דכיון דהך חלוקה לא איצטריך אלא לומר דאם נשאת לא תצא דלאשמועינן דלכתחלה לא תנשא כבר הודיענו במה שאמר שמי שהעיד שטבע בים הגדול ומת שלכתחילה לא תנשא אלא ודאי כל עיקר של רבינו לא אתא אלא להודיענו דבדיעבד לא תצא וכיון שכן שפיר נקט ע''א דאפילו הכי אם נשאת לא תצא אבל בחלוקה דלעיל שבא להודיענו ג''כ דלכתחלה לא תנשא היה לו להודיענו זה אפילו בשני עדים. אי נמי דמשמע ליה לה''ה ז''ל מדלא ערב רבינו הך חלוקה וכן האשה שהעיד לה ע''א עם החלוקות הנזכרות ולימא ע''א שאמר ראיתיו וכו' או שטבע במים שאין להם סוף ולא עלה וכו' א''כ ודאי מדפלגינהו בתרי בכה''ג יש לומר דתרי דיני הוו דהך בבא קמא אי הוו בשני עדים תנשא לכתחלה דלא אמרינן בדדמי ואי אמרי מת במים שאין להם סוף אמרינן ודאי שראוהו שעלה מת דאי לא לא אמרינן בדדמי אבל בבבא בתרייתא דמעיד שלא עלה אפילו תרי לא מהני דאנן חיישינן דילמא עלה ממקום אחר וכיון שהם מחולקים בהך דינא לכך חלקם בתרי בבי. והרב מהר''י בן לב ז''ל שם בשאלה ט''ז בח''ב כתב דהך חלוקה דוכן שהעיד לה ע''א הודיענו ענין אחר ע''ש ומ''ש אני נ''ל עיקר. עוד כתב ה''ה ומתבאר מדבריו ג''כ שמים שאין להם סוף וכו'. ביאור דבריו דאע''ג דכי אמרינן אם נשאת לא תצא היינו כשמעיד ששהה עד שתצא נפשו וזה לא העיד בפירוש כן כשאמר שטבע בים הגדול ומת אמרינן דהך מת ר''ל ששהה שם עד שתצא נפשו דחזקה על העד שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם עד שתצא נפשו דלא חיישינן דאמר בדדמי ולא שהה שם עד שתצא נפשו:

כ וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעְלָהּ בַּיָּם אוֹ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְלֹא עָלָה וְאָבַד זִכְרוֹ וְנִשְׁתַּכַּח שְׁמוֹ הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעַכּוּ''ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר טָבַע פְּלוֹנִי בַּיָּם וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיאָהּ לְכַתְּחִלָּה [ז] מְנַדִּין אוֹתוֹ:

מגיד משנה וכן האשה שהעיד. כבר נתבאר זה למעלה בבבא ראוהו שנפל לים ואין בזה חילוק בין אחד לב' דבכל גוונא שאין מעידין על המיתה אלא על הטביעה במים שאין להם סוף אשתו אסורה לכתחלה כמו שנזכר למעלה פרק האשה צרה ואם נשאת לא תצא גבי עכו''ם מסיח לפי תומו דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא (מאן איכא בי חסא) טבע חסא אר''נ האלהים אכלוהו כוורי לחסא מדיבוריה דר' נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמרו לה ולא מידי אמר רב אשי ש''מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה''מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. ונראה שמכאן הוציא רבינו בבעיי דלא אפשיטו לומר שאם נשאת לא תצא דהא הכא דאמרינן בברייתא אשתו אסורה ואסיקנא לכתחלה קאמרינן דאם נשאת לא תצא וכ''ש במאי דמספקא להו: וחכם שהורה. שם מתבאר במעשה דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי:

כסף משנה וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא. נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ''ש הרשב''א והריב''ש. ואע''ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן