הלכות גרושין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל גֵּט שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם [א] הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ וּנְטָלוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה כל הגט וכו'. (דף כ"ד) פרק כל הגט שנכתב שלא לשם אשה וכו' ואוקמה רב פפא בסופרים העשויים להתלמד:

כסף משנה כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'. משנה ריש פ' כל הגט (דף כ"ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ''ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ''י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור''י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס''ל אחרון פוסל ה''ל ר''י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע''ג דרב ושמואל ס''ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס''ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא''ת א''כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד''ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ''י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י''ל דכיון דקי''ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל"ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע''ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ''ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן:

ב יֶתֶר עַל זֶה כָּתַב לְגָרֵשׁ אֵת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וּמָצָא בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין אֵינוֹ גֵּט:

ג יֶתֶר עַל זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה וְנִמְלַךְ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:

ד יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק [ב] גֵּרוּשִׁין. וְכָל גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה (ב-ד) יתר על זה כתב לגרש וכו' יתר מכן יש לו שתי נשים וכו' יתר מכן אמר ללבלר וכו'. שם (דף כ"ה) וזעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון והכי כתב הרי''ף ומשם תבין וכ''כ הרב בכולהו אינו גט דלא פסלי לכהונה ובאחרון כתב הרי זו ספק גירושין ומשמע דס''ל יש ברירה. וא''ת הואיל ויש ברירה אמאי הוי ספק גירושין י''ל הואיל ואמרינן במתני' פסול לגרש בו משמע דקצת ספק יש בדבר וספק מגורשת היא והואיל ואפליגו אמוראי באחרון מכלל דפסול לגרש בו דאחרון לא דמי לפסול בו לגרש בו דאמור בקמאי והא כללא דשמואל דאמר כ''מ ששנו חכמים פסול פסול ופוסל ליתא הואיל ולית הלכתא כוותיה והרי''ף לא כתבו. וכתב הרב אע''פ שהעביר עליו קולמוס וכו'. פ' המביא תניין (דף כ') ואפילו לרבי יהודה דאמר גבי כתיבת השם מעביר עליו קולמוס ומקדשו x הכא כריתות בעינן וליכא:

כסף משנה וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'. פ' המביא תניין (דף כ') א''ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע''ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב''א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב''ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע''ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק"ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ''ל:

לחם משנה יתר על כן אמר לסופר כתוב ואיזו שארצה אגרש וכו'. הא דלא הביא הרב תולה בדעת אחרים דהוא בעיא בגמרא נ''ל דכיון דס''ל דהכא הוא ספק מגורשת פשיטא דהתם הוא ספק מגורשת וכ''ת דאיכא למטעי דהתם ליהוי מגורשת ודאי זה לא עלה על הדעת. ומה ששאל הבעיין הוא אי ליהוי כספק מגורשת או דומיא דאחריני דפוסל לכהונה לבד אבל ודאי מגורשת לא אסיק אדעתיה:

ה מִי שֶׁכָּתַב [גֵּט] לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם [ג] אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת [ד] וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וַהֲרֵי נָתַן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ:

מגיד משנה מי שכתב גט לגרש וכו'. פרק הזורק (דף ע"ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וכו' ומסקנא דאם נתגרשה תנשא לכתחלה:

כסף משנה מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'. משנה פרק הזורק (דף ע"ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב''ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש''י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח''כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א''ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א''ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא''ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע''י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ''ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר:

לחם משנה ואם גירשה באותו הגט ישן וכו'. יש להקשות בגט ישן דאמאי כשר הא מוקדם הוא ובפ' כל הגט הקשו התוספות קושיא זו אבל בדברי רבינו קשה יותר דגט מוקדם אפילו נתנו בעדי מסירה פסול כפי מה שפירשתי לעיל בדבריו ואיך כתב שנתנו בעדי מסירה כשר וכבר עמדו התוספות על קושיא זו בפרק כל הגט:

ו * אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב גֵּט לִפְלוֹנִית וְיִהְיֶה עִמִּי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ וְנִכְתַּב וּנְשָׂאָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁנִּכְתַּב גֵּט זֶה וְנִמְצָא שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ כְּתֹב אוֹתוֹ [ה] לַאֲרוּסָתִי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה וּכְנָסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ כָּשֵׁר. כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ גֵּרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה כְּשֶׁכְּתָבוֹ:

ההראב"ד אמר לסופר כתוב וכו' לארוסתי. כתב הראב''ד ז''ל דוקא שזמן הגט אחר הנישואין אבל אם כתב זמן גט מן האירוסין אינו גט משום דהוי גיטה קודם לבנה עכ''ל:

מגיד משנה אמר לסופר וכו'. ביבמות פ' ר''ג (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו וכו' ועלתה בתיקו והאי דאמרינן פרק כל הגט (דף כ"ו:) האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט שלא יעשו לכתחלה והאי דיבמות בדיעבד קאמר כדאמרינן בהזורק נתגרשה תנשא לכתחלה:

כסף משנה אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'. ביבמות פ' ר''ג (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (דף כ"ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע''ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר''ת דההיא דפרק ר''ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ''פ הרא''ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש''י ז''ל שכתב דההיא דפרק ר''ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו:

ז מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר הִתִּירוּ חֲכָמִים לְסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין וְיַנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבֵם לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ:

מגיד משנה מפני תקנת סופר וכו'. פרק כל הגט (דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וכו' ומוקי לה ר''י מפני תקנת סופר וכו' קרי רב עליה דר''א טוביינא דחכימי:

כסף משנה מפני תקנת הסופר וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה''ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב''ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר''ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש''ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה''ה ודין זה משנה פ' כל הגט (דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה''ה לשטרי מקח והלואה ור''י פוסל בכולן ור''א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר''א ואפ''ה פסק רבינו כת''ק דס''ל דלא קי''ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר''י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש''ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כ"ג) אלמא ס''ל דלא גזרינן טופס אתו תורף:

ח סוֹפֵר שֶׁכָּתַב הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְחָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וּמְסָרוּ לָהּ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט. ( אֶלָּא שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלָמָּה אֵינוֹ בָּטֵל) לְפִי שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם חָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵעֵדָיו פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ עֵד אֶחָד בִּלְבַד כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דָּבָר זֶה אֶלָּא כִּמְזֻיָּף לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי וְהוֹאִיל וְנִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם:

מגיד משנה סופר שכתב וכו'. פרק השולח גט (דף ל"ד) אמרינן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והואיל ומפני תיקון העולם אם חתמו שלא לשמה גט פסול הוא בלבד ולא גט בטל ואע''ג דבפ''ק (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר''א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי דהוי ליה כמזוייף כמזוייף הוי ולא מזוייף ודאי. וכתב הרב ויש מי שאומר וכו', זה דעת הגאון כמו שבאר פ''ק:

כסף משנה סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'. בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר''א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש''י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה''ל מזוייף מתוכו. ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו', טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע''פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע''י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע''י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן:

ט הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאוֹ. אִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהַגֵּט שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ הוּא הַגֵּט שֶׁנִּמְצָא וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא [ו] שָׁהָה אָדָם שָׁם מִן הָעוֹבְרִים אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ טְבִיעוּת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט שֶׁהָיָה כָּרוּךְ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ:

מגיד משנה המביא גט. פרק כל הגט (דף כ"ז) המביא גט ואבד ממנו (אם) מצאו לאלתר כשר וכו' מצאו בחפיסא וכו' ורמינהי מצא גיטי נשים וכו' לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות וכו' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש וכו' וכן כתב הרי''ף [אמר ר''י אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם] אמר רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כל שלא עבר אדם שם וכתב הרי''ף וראינו לגאון שפסק הלכה כל שלא שהה אדם שם וכו' (והכי מסקנא דשמעתא) ע''כ: אבד במקום שהשיירות וכו'. דעת רבינו צ''ע שאינו נראה כן לא בגיטין (דף כ"ז) ולא בב''מ (דף י"ח) שנזכרה סוגיא זו. ויש לומר דר''ז לא פליג עלה דרבה אלא במקום שהשיירות מצויות שם דלא בעינן הוחזקו אבל בהוחזקו ואין שיירות מצויות מחזירין אפילו שלא לאלתר והטעם דיותר יש לחוש בשיירות מצויות שהוא מעבר כל העולם ואע''ג שלא הוחזקו שנים מלחוש לאדם אחד בשהוחזקו ואין שיירות מצויות וברייתא דאי זה הוא (שלא) x לאלתר בשיירות מצויות הוא בין לרבה בין לר''ז אלא דלרבה דוקא בדאיכא תרתי ולר''ז אפילו לא הוחזקו ואין הוחזקו מעלה ומוריד בדבר זה אלא לחלק בדין לאלתר בין שהה לעבר כמו שיתבאר ולפי זה זהו שכתב רבינו בכאן שבמקום שאין השיירות מצויות מחזירין אפילו לאחר זמן ולא חלק בין הוחזקו שני יוסף ללא הוחזקו ולמטה כשכתב הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשמו הוא דוקא במקום שהשיירות מצויות ונמשך הוא למה שכתב בסמוך למעלה ממנו וכן משמע לשונו שכתב הואיל ועבר אדם שם ולא כתב אם עבר אדם שם ונראה שהוא נמשך אל מ''ש בסמוך ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים ויהיה דעת רבינו שאם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות פסקינן לחומרא כדברי האומר שלא עבר אדם שם וטעם לדבריו, אני אומר מפני שאין לנו לפסוק כר' זירא ודלא כרבה אלא משום חומרא דאדרבה טפי הוה משמע למפסק כרבה חדא דאיכא לישנא בגמרא דאמר דר' זירא לא פליג עליה ונמצאו דבריו של רבה לההוא לישנא בלא מחלוקת ועוד דרבה עבד עובדא כשמעתיה ומעשה רב ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא קבלוה מרבה מכל אילין אנפי משמע דהלכתא כרבה וכן פסקו קצת הגאונים ז''ל ומ''מ משום חומרא דעת רבינו כדעת ההלכות לפסוק כר' זירא וכלישנא בתרא ובשיירות מצויות אפילו לא הוחזקו ודי לנו אם נפסוק כחומרא זו בששהה אדם שם אבל בשעבר אדם שם לא יפסוק כתרי חומרי דאי לא שהה אפילו ללישנא בתרא דר' זירא איכא למימר דס''ל כשמואל דאמר הלכה שלא שהה אדם שם ומסתייה אי פסקינן דלא כרבה דאמר דאפילו לאחר זמן מחזירין כיון דליכא תרתי ולדידיה ברייתא בדאיכא תרתי היא ולאו למנקט בכולהו חומרי דלא משכחינן אמורא דמחמיר כולי האי אבל בדאיכא תרתי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות שאפילו לרבה פסול כל שלא לאלתר נקטינן בפירושא דלאלתר כדברי המחמיר ואומר שלא עבר אדם שם כללו של דבר חדא חומרא נקטינן כולי חומרי לא נקטינן דלא חזינן מאן דמחמיר כולי האי. ודע שזה דעת רבינו בלא ספק שאם היה דעתו כשכתב למטה הוחזק באותו המקום אפילו במקום שאין השיירות מצויות מה ראה לפסוק במקום שהשיירות מצויות כדברי האומר שלא שהה ובהוחזקו שנים כדברי האומר שלא עבר אלא ודאי דעתו כשפסק שלא עבר הוא באיכא תרתי ומן הטעם שאמרתי ואף דעת ההלכות נ''ל כן שכך כתבו פ''ק דמציעא גבי הא דר''ז ורבה הא מילתא כיון דלא אפסיק בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואע''ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו מקום כלישני בתרא דר''ז עכ''ל. ופרק כל הגט כתבו הילכתא לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' ולא הזכירו כלל בהוחזקו ואין שיירות מצויות שלא להחזיר אלא לאלתר, ואחרי כן כתבו שם גבי פלוגתא דאי זהו לאלתר וראינו לגאון שפסק שלא שהה אדם שם ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכים אנו ליתן סימן מובהק ע''כ. הזכירו בכאן הוחזקו לומר דכל דאיכא תרתי פסקינן שלא עבר דודאי ברייתא בשיירות מצויות היא לכולי עלמא לפי מה שנתבאר דר''ז לא פליג אלא בשיירות מצויות דלא בעי הוחזקו אבל אי ליכא אלא חדא פסקו כדברי האומר שלא שהה ואע''פ שיש מן האחרונים שכתבו כדעת ההלכות דברים אחרים והפליגו ענינן לדעת אחרת דברי רבינו שהיה תלמיד תלמידו ז''ל יוכיחו. ועוד שהדבר בעצמו הוא כדאי לאמרו וכל כי האי מילתא לימא איניש קמי רביה ולא לשתוק ובין שיהיה דעת ההלכות כמ''ש בין שיהיה כדברי האחרונים ז''ל המתחוור לי מכלל הסוגיא בפסק ההלכה הוא כמ''ש בדעת רבינו. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה על מ''ש רבינו למטה הואיל ועבר אדם שם ואע''פ שלא שהה, אמר אברהם בלבול אני רואה בכאן וכו' גם הרב רשב''א ז''ל כתב שלא ידע טעם לדברי רבינו בזה (ולא ירד לסוף דעתו) וכשתדקדק בדבריו תמצא שכוונתי אל כוונתו וזכיתי דעתו. ונשאר לבאר בדברי רבינו מ''ש או מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין באורכו וכו' והוא פירוש למה שאמרו במשנה מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והוא ז''ל סבור דחדא קתני דתרתי בעי שימצא באותו הכלי שנאבד בו ושיהיה מכיר הגט אבל אם מצאו שלא בכלי אפילו מכירו פסול ולא סמכינן אטביעות עינא וזה דעת רש''י ז''ל אלא שכתב דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וכן מוכיח בגמרא ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה, ומ''מ הרבה מן האחרונים ז''ל פירשו דמתני' תרתי קתני והכי קאמר אם אבד בכלי ומצאו שם כשר וכן אם מכירו כשר אע''פ שלא אבדו בכלי ואע''ג דמשמע בגמרא דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן ה''מ בדאשכחיה אחר אבל אם מצאו מי שאבד ממנו ויש לו בו טביעות העין ה''ז כשר שעד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין כמו שיתבאר פ' ח' מה' מאכלות אסורות, מדברי הרמב''ן ז''ל נראה שאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטביעות העין ומפרש הגמרא בדרך אחרת. עוד יש לבאר במ''ש הוחזק איש אחר ששמו כשמו שכתב בהשגות הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחרת ר''ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון הוא לזה הפירוש ע''כ. ואני אומר שדבר פשוט הוא זה שכיון שאין כותבין את הגט אלא אם כן מכירין כנזכר פרק ב' פשוט הוא שאותו מקום שהזכירו רבינו הוא המקום הנזכר בגט ומ''מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ושם עירה כלל כשר ודין זה מחלוקת בין המפרשים ולמטה אכתוב בו:

כסף משנה המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הטור הרמב''ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע''פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא''כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. והנה במה שפי' ה''ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב''ד: ודע שהרשב''א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה''ה שהזכיר שהרשב''א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב''ם ולא כתב איך הרשב''א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. כתב ה''ה ומ''מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר''ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי''ל בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כ"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע''כ, וכן כתבו התוס' והרא''ש והרשב''א והמרדכי:

לחם משנה אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. נראה לה''ה ממה שתפס באור רבינו דאע''ג דבשיירות מצויות ולא הוחזקו לא מהדרינן באין שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב על לשון ההלכות הפך זה שכתב שם דלא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות ואף ע''ג דלא הוחזקו וכ''ש אם הוחזקו אע''פ שאין השיירות מצויות. ועם סברא זו של הרא''ש ז''ל נ''ל לתרץ דעת רבינו שלא כדברי ה''ה ז''ל ואומר דיש להקשות עליה מה שהקשה הרשב''א כתבו הרב''י סימן קל''ב וז''ל ותמה על עצמך ר''ז מ''ש נקוט במקום שהשיירות מצויות כו' ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו ע''כ. ונראה דרבינו סבירא ליה כסברת הרא''ש ז''ל כדכתיבנא והוקשה לו דאמאי לא חילק ר''ז בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי בשהשיירות מצויות ומדלא חילק ר''ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אע''ג דאין שיירות מצויות אפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ואם לאלתר ממש אי אפשר לומר כן דאפילו הוחזקו פשיטא שאין חוששין לגט אחר וכדכתבו שם התוספות (דף כ"ז) בד''ה הא אמר תנו נותנין וכו' לכך נקט השיעור הפחות יותר שהוא שעבר אדם שם ומשום דר''ז סבירא ליה דלאלתר דמתני' הוי שלא שהה לכך לא חילק בין הוחזקו ללא הוחזקו דבהוחזקו בפחות משיעור זה כיון שעבר אדם שם מיהו לא מהדרינן ועם זה יתיישבו דברי רבינו ומ''ש הוחזק באותו מקום וכו' הוא אף על פי שאין השיירות מצויות שלא כדברי הרב המגיד ז''ל. ואף בדברי ההלכות יש צד ליישבם על פי דרך זה. ובין כך ובין כך נ''ל כוונת רבינו מה שכתב ולדברי הרב המגיד ז''ל יש לדקדק עם מ''ש הטור שם בסימן קל''ב בד''א דמחמירין לפסול בחד צד לריעותא דהוחזקו שנים וכו' או בשיירות מצויות וכו' אבל לענין מיתה כיון שמעידים על יוסף בעל פלונית וכו' מותרת אלא אם כן שיירות מצויות וגם הוחזקו משמע דטפי יש להקל בעדות אדם שמת מהכא. והרב המגיד כתב בסוף הלכות גירושין גבי הא דבא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים וכו' כשתלך וכו' בהוחזקו אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו משמע דבהוחזקו לחודיה אין משיאין את אשתו דאי מאי דכתב שם ה''ה הוחזקו הוי בהדי שיירות מצויות היה לו לבאר אלא ודאי הוי הוחזקו לחודיה ועכ''ז קאמר דאין מעידין וכאן כתב לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן והוא הפך הסברא וכמו שנזכר בדברי הטור דטפי אית לן לאקולי גבי מיתה מהכא. ואולי י''ל לדעתו דמחמרינן טפי גבי מיתה משום דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל הכא דנפילה כיון דראינו לזה שנפל ממנו ולא ידענו אם נפל מהאחר אם לאו לא חיישינן בהוחזקו עוד כתב הרב המגיד ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן וכו' קשה מי הזקיקו להרב המגיד לומר כן לימא דלא כתב רבינו משום דמספקא ליה בגמרא אי משום טביעות עינא או משום סימנא ומה שאמר בגמרא ודוקא צורבא וכו' הוא לצד דאמרינן משום טביעות עינא כלומר אפילו אם הוה אמרינן דמהני טביעות עינא הוי בצורבא מרבנן אבל אפילו בצורבא מרבנן מספקא לן דדילמא טעמא הוי משום סימנא וכיון דהוי ספיקא פסק רבינו לחומרא. ונראה לומר דהרב המגיד לא רצה לפרש דמאי דאמרו בגמרא ודוקא צורבא מרבנן וכו' הוא על דרך הספק, חדא דפשטא דגמרא לא משמע הכי ועוד אפילו אם נאמר כן עדיין לא יצאנו מידי ספק דלמה לא כתב רבינו שהוא ספק ואם נתנו לאשה הוי מגורשת מספק ולכך כתב הרב המגיד מה שכתב:

י הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אִישׁ אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגֵּט חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא * הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

ההראב"ד הואיל ועבר אדם שם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בלבול אני רואה כאן, למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אע''פ שלא שהה חוששים ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות מצויות לשאינן מצויות ובין הוחזקו לשלא הוחזקו שהכל כשר ולא חלקו בהן אלא כשמצאו לאחר זמן והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ר''ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון לזה הפירוש, עכ''ל:

יא * הָיָה לָעֵדִים בַּגֵּט סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. אוֹ שֶׁאָמְרוּ מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁמוֹת כְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וּבְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת וְהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

ההראב"ד היה לעדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו לשליח עכ''ל:

מגיד משנה היה לעדים בגט וכו'. שם רבי ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא גט אחד של יוסף בן שמעון וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית דה''ל סימן מובהק ודעת כל המפרשים דרבי ירמיה ורב אשי לא אתו לאפלוגי אהא דרבה ור''ז לומר דלעולם לא מהדרינן לזמן מרובה בכי האי גוונא אלא אוקמתי רויחי נקטי דבכי הני גוני בכל גוני מהדרינן. ובהשגות כתוב היה לעדים וכו' אמר אברהם אפילו לשליח ע''כ. ונראה שאף רבינו יודה בזה ומוכרח הוא מן הגמרא:

לחם משנה כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית וכו'. תימה דבגמרא (דף כ"ז:) אמרו דדוקא שאמר נקב בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לאו משום דמספקא לן אי סימנין דאורייתא אי דרבנן אבל אם הוה ידעינן הסימנין דאורייתא בנקב בעלמא סגי והא רבינו בהלכות גזילה ואבידה פסק בההיא בעיא דאלו מציאות (דף כ"ז) דסימנין דאורייתא עיין שם, ואם כן תימה הוא איך כתב כאן נקב בצד אות פלונית לא היל''ל אלא נקב בעלמא וצ''ע:

יב שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּין וְנִתְעָרְבוּ נוֹתְנִין שְׁנֵיהֶן לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶן לָזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. לְפִיכָךְ אִם אָבַד אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל:

מגיד משנה שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותנין שניהן וכו'. משנה היא בפ' המגרש (דף פ"ו:) קרוב ללשון רבינו ופי' הרי השני בטל פירש''י ז''ל דלא ידעינן דמאן ניהו עכ''ל. כלומר הילכך לא ינתן לאחת מהן אבל אם נתנו לאחת מהן ודאי שהיא ספק מגורשת ואם נתן לשתיהן שתיהן בספק גירושין. וכתוב בעיטור מדאמרינן נותן שניהם לזה ש''מ דספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח''כ נותן לה ומגורשת ע''כ. ואיני יודע מהו דהא קי''ל כרבנן דאמרי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה כנזכר פ''ב וכן פסק הוא ז''ל עצמו וכיון שכן כשהגיע גט לידה מגורשת היא ממ''נ אע''ג דלא נתנו לאביה:

יג מִי שֶׁהָיוּ [ז] לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. כְּשֶׁמְּגָרֵשׁ כּוֹתֵב שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֶׁהֵן רְגִילִין בּוֹ וִידוּעִין בּוֹ בְּיוֹתֵר וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל [ח] שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרֵשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. * וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ [ט] כָּשֵׁר:

ההראב"ד ואם כתב כו'. כתב הראב''ד ז''ל נראה לי והוא שיהא רגיל באותה חניכה יותר, עכ''ל:

מגיד משנה מי שהיו לו שני שמות וכו'. בפ' השולח (דף ל"ד:) במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר''ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה מפני תיקון העולם ובגמרא אמר רב אסי והוא דאיתחזק בתרי שמי ההיא דהוו קרו לה (רובא) מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ע''כ בהלכות מן הגמרא. וגם רבינו לא ביאר יותר. ודין החניכה שכתב הוא בפ' המגרש (דף פ"ז:) ועוד יתבאר ויש בגמרא סוגיא על משנה זו ונחלקו בפירושה המפרשים ז''ל והעולה מדבריהם לפסק הלכה אכתוב בקיצור: מי שהיו לו שני שמות אחד במקום אחד ואחד במקום אחר כגון יהודה וגליל וכתב הגט ביהודה כדי לתתו בגליל שאשתו שם צריך שיכתוב שם של גליל שהוא מקום הנתינה וכותב וכל שום שיש לי לרבות שם של מקום הכתיבה ואם לא כתב אלא שם של יהודה שהוא מקום הכתיבה אינה מגורשת ואפשר לדבריהם שאפילו נשאת בו תצא. היה מקום הכתיבה והנתינה אחד ואין לו באותו מקום אלא שם אחד אע''פ שיש לו במקום אחר שם אחר וכתב שמו שיש לו במקום זה בלבד כשר. ויש מי שכתב שלכתחלה צריך שיכתוב וכל שום שיש לי לרבות שם אחר שיש לו במקום אחר כן נראה מן הירושלמי ואם לא עשה כן לדברי הכל מגורשת ותנשא בו לכתחלה ואם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום שיש לו לרבות שם מקום הנתינה ומקום הכתיבה ה''ז פסול. היו לנו שני שמות במקום הכתיבה שבו נתן הגט וגירש באחד מהן ולא כתב וכל שום שיש לו ה''ז כשר בדיעבד. ואפשר שזה נתבאר בדברי רבינו במ''ש ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר וירצה לומר שכתב חניכתו וחניכתה ולא יותר, והרשב''א ז''ל כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם והראשון עיקר והוא דעת הרמב''ן ז''ל וכתב שאנו שיש לנו שני שמות האחד בשם ישראל ושם אחר שהלועזות קורין צריך לכתוב שם ישראל ושם האחר ויאמר אנא פלוני דמתקרי פלוני וכבר נהגו עכשיו לכתוב בכל גט וכל שום אחראן וחניכא דאית לי וכן נזכר בנוסח הגט שכתב רבינו בפ''ד:

לחם משנה מי שהיו לו שני שמות וכו'. בפ' השולח (ל"ד:) על ההיא מתניתין דבראשונה כו' א''ר אסי והוא דאיתחזק בתרי שמי. ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דברי רב אסי וגם לא אחד מן הדינים שהזכיר ה''ה היוצאים מסוגיית הגמ'. ונראה שהוא מפרש מתני' דהיה משנה שמו כו' שמי שהיו לו ב' שמות היה כותב השם הרגיל ולא היה כותב וכל שום התקין ר''ג שיכתבו וכל שום ואמר שם רב אסי בגמ' והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר כשידעינן שיש לו ב' שמות אז צריך לכתוב וכל שום אבל אם לא ידענו שיש לו ב' שמות אלא שם אחד ולא כתב וכל שום אע''פ שיודע אח''כ שיש לו שם אחר אין לפסול משום דלא כתב וכל שום והיינו הדין שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה מרים כו' וקאמר בגמרא שכותבין השם וכותבין וכל שום והשתא אתי שפיר שלא כתב רבינו ההיא דרב אסי דודאי דאי לא כתב אלא שם אחד אע''פ שלא כתב וכל שום מהני דלא גרע (כתומחני) [כחניכתו] וחניכתה ועם זה יתיישבו דברי רבינו שהזכיר הדברים האמורים בגמ':

יד כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר וְכָתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ וְשֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה שינה שמו וכו'. משנה פרק הזורק (דף פ') שינה שמו ושמה תצא מזה וכו'. וכתב רבינו אע''פ שכתב וכל שום שיש לו. ודע שלכתחלה צריך לכתוב שם עירו ושם עירה וכ''ש אם הגט כתוב במקום אחר שיאמר אני פלוני ממקום פלוני מגרש פלונית בת פלוני ממקום פלוני וכ''כ בנוסח הגט שכתב רבינו וכ''נ מן הגמ' וכן כתבו ז''ל. ואם לא כתב נחלקו בו המפרשים ודעת הראב''ד שהוא פסול ודעת בעל העיטור שהוא כשר והרשב''א ז''ל נסתפק בתשובה בדין זה ולדברי הכל אם כתבו בשינוי פסול לגמרי:

כסף משנה כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'. כתב הריב''ש בסימן מ''ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ"כ הרמב"ם והרמב"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום:

לחם משנה שינה שמו או שמה וכו'. כתב הרב המגיד ולדברי הכל אם כתבו בשנוי פסול לגמרי אף על גב דמתניתין היא שינה שמו ושמה דתצא והולד ממזר מכל מקום הוי מצי למימר דמתניתין פיסול דרבנן הוי כו' דהא איכא במתני' היה במזרח וכתב במערב דאף על גב דאמר תצא וכו' הוי פיסול דרבנן לכך קאמר דלכ''ע הוי בטל כדברי רבינו:

טו הַכּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה. עַכּוּ''ם וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו:

מגיד משנה הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה וכו'. בפרק המביא (דף כ"ב:) משנה הכל כשרים לכתוב הגט ואפי' חש''ו וכו' ובגמ' הקשו והא לאו בני דעה נינהו א''ר הונא והוא שיהיה גדול עומד על גביו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ועוד יש בגמ' סוגיא על משנה זו. ודעת רבינו הוא דשמואל מוסיף אדרב הונא וס''ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול על גבן ובכי האי גוונא היא מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן דמשמע אפי' לכתחלה ובדיעבד הא קי''ל בפסול מחובר ושלא לשמה שאם נכתב טופס במחובר ושלא לשמה כיון שהתורף נכתב כדינו כשר כמו שנתבאר פ''א בדין המחובר, ובפרק זה נתבאר בדין שלא לשמה שאפי' לכתחלה התירו התופס מפני תקנת סופר והוא הדין נמי בשכתב הטופס מי שאינו ראוי לכותבו שכשר אבל בתורף אפי' עומד גדול על גביו פסול ודין הנכרי מבואר שם בגמ' שהוא עושה לדעתו ופסול ודין העבד סובר רבינו שכשם שהוא פסול לשליחות הגט מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין כנזכר בגמ' ויתבאר פ''ו כך הוא פסול לכתיבת הגט. ויש בדברים אלו שיטות אחרות יש מי שפסק כרב הונא ובגדול עומד על גביו חרש שוטה וקטן אפי' לכתחלה כותבין אפי' תורף ובשאין גדול עומד על גביו אם כתבו תורף פסול ובטל, אם כתב טופס י''ל שהוא כשר בדיעבד וי''ל שהוא פסול אבל לא בטל ולפ''ז הנכרי אפי' ישראל עומד על גביו פסול לכל ופסול לכתיבת טופס לכתחלה. ואם כתבו י''ל כשר וי''ל פסול ואם כתב תורף פסול ובטל אע''פ שישראל עומד על גביו ויש מי שפסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרין לכתוב טופס אפי' בלא עמידת גדול על גביהן ואם כתבו תורף אפי' גדול עומד עליהם י''ל שהוא פסול ובטל והנכרי הרי הוא כחרש שוטה וקטן. וי''ל שהוא פסול לכתוב לכתחלה אפילו תופס ע''כ דבריהם. והעבד כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהוא כישראל וכשר לתופס ולתורף כישראל גמור ולא פסלוהו אלא לשליחות אבל לא לכתיבה. ונשאר לבאר מ''ש רבינו שישראל שהמיר לעכו''ם או מחלל שבת בפרהסיא שהוא כעכו''ם, ומבואר בהרבה מקומות בגמרא פירקא קמא דחולין ובעבודה זרה ובעירובין שהוא מומר לכל התורה כלה והוה ליה כעכו''ם ומ''מ כבר נתבאר פ''ד מהלכות אישות שאם קדש בת ישראל שקדושיו קדושין וצריכה גט ואף כאן לא נתכוון רבינו אלא לומר שהוא פסול לכתוב הגט אבל ודאי אפילו קדש בעודו ישראל מגרש הוא לאחר שהמיר וכן כתבו כל הגאונים ז''ל ופשוט הוא שכיון שקדושיו קדושין אף גטו גט גמור, וכתב רבינו יעקב שכשהמומר מגרש א''צ להזכיר בגט שם של עכו''ם ובשם של יהדות בלבד כשר ומ''מ יש נוהגין לכתוב שניהם:

'יט (הכותב' גט בשבת או ביום הכפורים וכו'):

כסף משנה הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'. כתב ה''ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י''ל שהוא פסול ובטל אע''פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש''ו וי''ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ''ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ''ל שלזה כיון ה''ה שכתב ואם כתב תורף י''ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע''פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב''ן והרשב''א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית:

טז וְלָמָּה אֵין כּוֹתְבִין אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הַכּוֹתֵב לִכְתֹּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְהָעַכּוּ''ם עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן בְּנֵי דֵּעָה. וְהָעֶבֶד אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לְפִיכָךְ הוּא פָּסוּל כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים:

לחם משנה (טו-טז) הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה וכו'. ולמה אין כותבין אלו החמשה וכו'. ה''ה כתב דדעת רבינו הוא דשמואל מוסיף אדרב הונא והיה נ''ל לפרש דברים אלו דנהי דרב הונא דקאמר והוא שגדול עומד על גביו אינו מחלק בין טופס לתורף אלא בכל גוונא כשר כשגדול עומד על גביו אבל שמואל מוסיף אדרב הונא וקאמר דנהי דבעינן גדול עומד על גביו אבל הא מיהא לא אהני אלא לטופס אבל בעינן שיור מקום התורף. ומה שהביאני לפרש כן בדברי ה''ה משום דאם נאמר דרב הונא לא פליג אדשמואל אלא סבר דעכ''פ בעינן שיור מקום התורף א''כ כשהקשו לרב הונא (דף כ"ג) מההיא דנכרי פסול ודאי משום דמשמע ליה לגמרא דאיירי אפילו בטופס לבד והוא דבר קשה לומר פסול לענין הטופס דהא בדיעבד כשר הוא הטופס כדכתב רבינו לכך היה נ''ל לומר כדכתיבנא דלא מפליג רב הונא כלל בין טופס לתורף אלא בכל גוונא כשר כשגדול עומד על גביו דוקא. אבל ראיתי להרב ב''י ז''ל בסי' קכ''ג דסובר בדעת רבינו דרב הונא לא פליג אשמואל ושמואל לא פליג ארב הונא דרב הונא בטופס לבד איירי ואפשר דמאי דנקט בברייתא פסול משום דקאי אמתניתין דבכל הני דקאמר מתניתין דכשר בגט פסול והיינו לכתחלה ואיידי דנקט במתניתין כשר נקט בברייתא פסול. עוד ראיתי שם בסוף אותו פרק להרב''י ז''ל דברים תמוהין כשבא לבאר דברי הטור כתב ומעתה יתבארו דברי רבינו וכו' חדא במ''ש ומשום דכתב הרא''ש בין בנכרי בין בחש''ו דגזרינן טופס אטו תורף כתב דפליג אהרמב''ם כו'. ותימה דהרא''ש לא פליג אהרמב''ם אלא במ''ש דחש''ו אם כתבו הטופס בדיעבד בלא גדול עומד על גביו דכשר ולהרא''ש נראה מדברי הטור דאפילו בדיעבד פסול כיון שאין גדול עומד על גביו אבל לכתוב טופס לכתחילה חש''ו בגדול עומד על גביו זה לא שמעינן שיחלוק הרא''ש עליו והרי גמרא ערוכה הוא דבגדול עומד על גביו סגי אפילו לכתחילה וא''כ איך כתב הרב''י ז''ל דפליג אהרמב''ם דמכשיר בחש''ו לכתוב טופס לכתחילה ואם נפשך לומר דפירוש דבריו הוא כלומר דפליג אהרמב''ם במאי דקאמר שהוא לכתחילה שהוא סבר אפילו בדיעבד אכתי קשה מה שאמר אח''כ מיהו לא ברירא ליה לרבינו אי גזר הרא''ש בטופס אפילו בדיעבד דהא ודאי ברור הוא לדעת רבינו דהרא''ש גזר אפילו בדיעבד דהרי כתב דלהרא''ש בחש''ו הוי אפילו בדיעבד כשאין גדול עומד על גביו וכיון דשמעינן כן בחש''ו כשאין גדול עומד על גביו ה''ה בנכרי דהכל הוי טעמא משום דגזרינן טופס אטו תורף ואפילו תדחוק ותאמר דבנכרי איכא לפלוגי אפשר דבדיעבד כשר ואינם שוים חש''ו ונכרי א''א שיסבור הרב''י ז''ל כן ממ''ש בסוף הלשון ואם הגירסא הרמב''ן בנו''ן וכו' דהכי ס''ל להרמב''ן כמ''ש לעיל גבי חש''ו וא''כ הוא יקשה אמאי לא כתב רבינו נמי דהרא''ש והרמב''ן בנכרי כו' הא דס''ל דאי אמרינן בחש''ו דאפילו בדיעבד פסול הוא הדין דאמרינן כן בנכרי. ועוד אני תמיה במ''ש ומחק הגירסא דאיתא בהרא''ש וכ''כ הרמב''ם דאסור לחש''ו וכו' ואמר ואם הגירסא הרמב''ם במ''ם ספר מוטעה נזדמן לו וכו' ואיך כתב כן והלא הגירסא שיש בידינו בדברי הרמב''ם כך הוא כמ''ש הרא''ש וז''ל מותר להניח חש''ו לכתוב תופס הגט לכתחילה והוא שיהא גדול וכו' משמע דאם אין שם גדול אין כותבין לכתחלה ואפילו תאמר דלהרב''י ז''ל יש לו גירסא אחרת בדברי הרמב''ם א''א לומר דהא מוכרח הוא מן הגמרא לפירוש הרמב''ם דבטופס אם אין גדול עומד על גביו אסור לחש''ו לכתוב שהרי אמרו והוא שיהיה גדול עומד על גביו והיינו בטופס ומ''מ הצריך שיהיה גדול עומד וקשה עוד מזאת שמחק הגירסא ואמר שהוא הרמב''ן בנו''ן ואיך אפשר לומר כן והא הוא הביא תחילה בפסקיו דברי רב אלפסי ואמר מדהביא רב אלפס הני תרי אוקימתות כו' משמע מתוך דבריו דאוקימתא דשמואל קיימא אאוקימתא דרב הונא וכו' ועל זה כתב וכ''כ הרמב''ם וכו' והרי הפירוש הזה של רב אלפס הוא הפירוש עצמו של הרמב''ם ופירוש של הרמב''ן הוא דפליגי וכמ''ש הרב ב''י ז''ל עצמו ואיך אפשר לגרוס בדברי הרא''ש הרמב''ן. סוף דבר שלא ירדתי לסוף דעת הרב בזה הלשון כלל: והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין וכו'. אע''ג דבגמרא נתנו טעם לנכרי משום דאדעתא דנפשיה עביד משמע דהך טעמא דאינו בתורת גיטין וקידושין לא אהני לענין כתיבה מדלא יהיבי לה בגמרא גבי נכרי יש לומר דסבור רבינו דה''ה דהוה מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רויחא נקט דאהך טעמא דאינו בתורת גיטין וכו' איכא בגמרא מאן דאתקיף עליה ומשום הכי כתב רבינו בנכרי טעמא דאדעתא דנפשיה עביד ולא כתב טעמא דעבד משום דהוי טעמא רויחא כדכתיבנא:

יז כָּתַב אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ טֹפֶס הַגֵּט וְהִנִּיחַ מָקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וּכְתָבָן הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

יח מֻתָּר [י] לְהָנִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה [כ] גָּדוֹל הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הָעַכּוּ''ם וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יט הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁגָגָה וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ וַחֲתָמוֹ בּוֹ בַּיּוֹם בְּזָדוֹן וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל:

כסף משנה הכותב גט בשבת וכו'. בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז''ל כתב הרמב''ם כתב גט בשבת או ביוה''כ בשוגג ונתנו לו ה''ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו''ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו''ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ''ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה''כ לאשמועינן דאע''ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ''ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ''ש לכתבו בשוגג ביו''ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו''ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה''כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו''ט דמש''ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה''כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ''ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה''כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו''ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו''ט נ''ל שהוא מיותר. ומ''מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש''ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל''ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ''ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל''ל ה''ז גט כשר ובבבא שניה ה''ז בטל ולא ה''ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ''ע. ודינים הללו לא כתב ה''ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי:

לחם משנה הכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת כו'. בדברי רבינו יש שני נוסחאות. האחד כתב הטור בסימן קכ''ג והשני מה שיש בידינו וכבר הזכירה שם הרב בית יוסף ז''ל ונוסחא שהביא הטור ודאי שהיא מיושבת כפי דבריו שכתב שם אבל מה שרצה לישב נוסחתנו ואמר דכותב בשבת הוי מחלל שבתות בפרהסיא ובבא ראשונה נקט בשגגה משום דבזדון אינה מגורשת א''כ תמיהא לי טובא אמאי כתב כתבו וחתמו בו ביום בזדון אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה ותלה הפיסול מפני שהעדים עשו פיסול שחתמו הא בלאו הכי הגט פסול מפני שכתבו ישראל מחלל שבתות בפרהסיא. ונ''ל ליישב לפי נוסחתנו דהך ישראל לא הוי מחלל שבתות בפרהסיא דכתבו בשבת בצנעא ולכך הוי גט פסול אפילו בזדון ונקט בתחלה בשגגה דאם הוא בזדון הוי גט פסול מיהא ולכך נקט אח''כ כתבו וחתמו דמשום דכתבו וחתמו דאיכא (פיסול) [פרסום] לכך הגט בטל. וא''ת א''כ אמאי נקט אחר כן כתבו ביו''ט בזדון לישמעינן דאפי' בשבת הוי פסול ולא בטל. וי''ל דהו''א דבי''ט הוי כשר לגמרי קמ''ל דפסול מיהא הוי וה''ה בשבת נמי דהוי פסול ולא בטל ולכך נקט בתחלה בשגגה דבזדון הוי גט פסול כנ''ל לישב נוסחא דידן ומה שהוא הקשה שם ותו איכא למידק וכו' קל להבין התירוץ:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן