הלכות גרושין - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

מגיד משנה שליח שהביא גט וכו'. משנה פרק קמא המביא גט בא''י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ואמרי' בגמ' (דף ט') ערער כמה אילימא ערער חד והא אר''י דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פירוש וכי נתקיים מאי הוי ותירצו אלא ערער בעל:

ב בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ מֵעוֹלָם וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. [אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת]. לְפִיכָךְ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

כסף משנה לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן:

לחם משנה ואם לא נתקיים וכו'. קשה לי לדעת רבינו כיון דלדעתו היכא דהבעל מערער מן התורה אינו גט א''כ מה תירצו בגמרא בריש פ''ק (דף ב':) על הא דהקשו ליבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום ומשום עיגונא דאיתתא אקילו בה רבנן הא כיון דהא דאצרכו רבנן למימר בפני נכתב ובפני נחתם הוא כי היכי דלא ליתי בעל ולערער א''כ כשיבא בעל ויערער למה אין ערעורו ערעור ואנו סומכין על דברי עד אחד שאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא כיון דמן התורה אינו גט כשמערער והעד אחד שאמר בפני נכתב אינו נאמן מן התורה אמאי האמינוהו רבנן בדבר שהוא מן התורה וכ''ת טעמא משום מה שתירץ אח''כ כיון דאמר מר וכו' נותנו בפני שנים מידק דייק ולכך האמינוהו, הא ליתא דלא אמרו כן בגמרא אלא אחר שאמר דמדאורייתא לא בעי קיום ומשום שהקשו האי קולא הוא הצריכו לומר כן אבל אי מדאורייתא בעי קיום לא הוה סגי טעמא דמידק דייק דהאי טעמא לא מהני בדבר שהוא מן התורה תדע לך דלא קאמר בגמרא אלא ועוד מאי קס''ד דמתרץ דתירץ מדאורייתא לא בעי קיום ועוד קשה קושיא זו במה שאמר בפרק המביא בפלוגתא דשליח בפני כמה נותנו לה דפליגי דמ''ד בפני שנים ס''ל שליח נעשה עד ומ''ד בפני שלשה ס''ל אין שליח נעשה עד והקשו והא קי''ל בדרבנן שליח נעשה עד ותירצו דכ''ע בדרבנן שליח נעשה עד, וקשה דלדעת רבינו הא דאצרכו לומר בפני נכתב הוא משום ערעורו של בעל ואם יבא בעל ויערער מן התורה אינו גט ואם כן לא הוי דבר זה דרבנן אלא כדבר דאורייתא דהא הצריכו לומר כן משום ערעורו של בעל וקושיות אלו ג''כ איתנהו לדעת המפרשים דקאמרי ספק מגורשת כשיערער הבעל ומ''מ הא הוי ספק בדבר של תורה ואמאי קאמר בגמרא מדאורייתא לא בעי קיום וכן נמי מאי דקאמר בדרבנן שליח נעשה עד אלא שלדעת רבינו קשה יותר אבל לפי המובן מפשט הסוגיא דאפילו דאתי הבעל ויערער מן התורה הוי גט אלא דרבנן הוא דפסלוהו משום חששא ואתי שפיר הכל אבל לדעת רבינו והמפרשים צ''ע: אבד הגט ה''ז ספק מגורשת וכו'. כתב ה''ה וכתב הרמב''ן ז''ל וכו'. אין להקשות דא''כ לוקמה בגמרא אידי ואידי בארץ הא דאמר בפני נכתב כו' הא דלא אמר כו' די''ל דגמרא שני אורחא דמילתא ובארץ אין דרך לאומרו ובח''ל דרך לאומרו:

ג וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת:

מגיד משנה (ב-ג) וכתב רבינו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר ומשמע ודאי שהוא מחזיקה באשת איש גמורה והולד ממזר גמור מן התורה. ונראה שהוא סבור דאע''ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזויף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמיד אשה על חזקתה דהויא ליה אשת איש אבל כשאבד הויא ספק מגורשת דדילמא אי הוה גט קיים הוה מתקיים בחותמיו. זהו דעת רבינו ויש מי שכתב דבכל גוונא דנינן לה בספק מגורשת: לפיכך נשים וכו'. פ' שני (דף כ"ג:) משנה אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה והקשו בגמרא והא תניא כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה כך אין נאמנות להביא גיטה ומתרץ אביי (ברייתא) בא''י דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקולה קא מכוונה לא מהימנא (מתניתין) בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה מהימנא ותניא נמי הכי. ודקדקו המפרשים ז''ל אם אמרו נשים אלו בא''י בפנינו נכתב ונחתם שהן נאמנות שהרי יתבאר בסמוך שהשליח שאמר כן בא''י שוב אין הבעל יכול לערער על הגט. וכתב הרמב''ן ז''ל שהן נאמנות וכשאמרו אינן נאמנות בשנהגה כדין הארץ שאין צריך לומר כן. וכתב הרשב''א נ''ל דאפילו אמרה לא מהימנא דאי היא לאו דינא גמירא וכיון דכולהו כי מייתו בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגיחין ביה אף זו סבורה שאע''פ שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אין בכך כלום ואי אתי בעל ומערער אכתי משגיחין ביה וסבורה לקלקלו הילכך בין כך ובין כך לא מהימנא כך נ''ל עכ''ל. ואיני רואה בדברי רבינו הכרע ברור דעתו היכן היה נוטה בזה. ומ''ש אפילו היתה צרתה נשואה לאחר x הוא ממה שאמרו ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ח) ויתבאר פרק שנים עשר שמי שיש לו שתי נשים ובאתה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה וצרתה אסורה אפילו נשאת זו תחלה שמשנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו וקל וחומר הוא בכאן שאינה מקלקלת עצמה. ומ''ש יבמתה אפילו היתה אחותה מבואר בירושלמי שם ביבמות יבמתה אפילו אחותה עד כאן. אבל רש''י ז''ל פי' יבמתה יריאה שמא סופה להיות צרתה. ויש לומר לדבריו שאע''פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה ומתבאר מן הגמרא והירושלמי שם שה''ה שאין הכלה נאמנת לחמותה לא אשת האב לבת הבעל:

ד הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָרִאשׁוֹן:

מגיד משנה המביא גט ממקום וכו'. בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ונתבאר בגמרא דהוא הדין לשאר אונסין וכן נתבאר שם ששליח שני עושה שליח שלישי. וכתב רבינו וכן השני אם חלה וכ''כ בהלכות וכן כתב הרמב''ן שאם לא חלה לא שלא ליפות כחו מן הראשון. ודע שיש בגמרא על משנתנו לשונות ודעת רבינו כדעת ההלכות שהכריעו כדברי הפוסקים כלשון אחרון דבין אמר לו הבעל הולך בין אומר לו אתה הולך אם חלה או נאנס ממנה שליח שני ואם לאו אינו ממנה אחר ואין חלוק בין אומר הולך לאומרו אתה הולך וזה שסתם רבינו וכן דעת הרשב''א ז''ל כמ''ש רבינו: אף על פי שמת השליח הראשון. הוא כמר בר רב אשי שם (כ"ט:) דאמר הכין בגמרא וכן פסקו בהלכות:

ה שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט [א] מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הָעַכּוּ''ם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן:

מגיד משנה שליח שהביא גט וכו'. פרקא קמא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך ופסק רבינו כחכמים. ומ''ש ממקום למקום בחוצה לארץ אע''ג דקי''ל כרבא דאמר דטעמא דמתני' לפי שאין עדים מצויין לקיימו כמו שיתבאר פרק זה ואמרו בגמ' דלדידיה באותה מדינה במדינת הים אין צריך שהרי מצויין לקיימו כבר אמרו שם (דף ו') דרבא הוה מצריך באותה שכונה והקשו והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ותירצו שאני בני מחוזא דניידי פי' ואינן משימין לב להכיר חתימות שכניהם וכתבו בתוס' בשם רבינו יעקב בזמן הזה כולי עלמא כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפ''נ וכן כתב הרשב''א ואפילו משכונה לשכונה. ואין כך דעת רבינו אלא דוקא ממקום למקום אבל באותו מקום לאו כולי עלמא כבני מחוזא וימצא עדים לקיימו. ומ''ש רבינו אומר בפני שנים הוא כרבי יוחנן (דף ה':) ותניא כותיה התם ועוד יתבאר בזה למטה. ומ''ש ואפילו היו עדיו כשמות העכו''ם. הוא מן הברייתא ששנינו שם (דף י"א:) גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומין עליהן אף על פי ששמותיהן כשמות העכו''ם כשרים מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות עכו''ם עד כאן. ויש במשנה ובגמ' דינין בגט החתומין עליו עכו''ם וידוע שהם עכו''ם והן שמות מובהקין של גיות שאין ישראל מעלין באותן השמות ותנא קמא פסיל ליה ור''ש מכשיר ליה בעדי מסירה וכר''א ואע''ג דמודה ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול כיון דשמותיהן מובהקין נינהו לא אתי למסמך עלייהו. ונראה מדברי רבינו שאין הלכה כר''ש אלא כת''ק וכן דעת רבינו חננאל ז''ל ולזה לא כתב רבינו דין זה וכבר בארתי פ''א שאם היו עדיו מתוכו פסולין שהגט פסול:

לחם משנה שליח שהביא גט ממקום למקום בח''ל וכו'. מה שהסכים ה''ה דברי רבינו עם דברי ר''ת בקצת כלומר דסובר החילוק דהשתא ניידי אבל דוקא ממקום למקום קשה קצת דא''כ אפילו בא''י נמי השתא אמאי לא בעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהא בכל המקומות ניידי בין בא''י בין בחו''ל ועוד דלא היה לו לרבינו לכתוב הדין סתם משום דהשתא בזמן הזה ניידי דאין דרכו של רבינו אלא לכתוב הדין הנהוג בכל הזמנים והיה לו להזכיר חילוק זה בדבריו אי ניידי או לא ניידי: עוד כתב ה''ה ופסק רבינו כחכמים וכו'. קשה דלרבא דקי''ל כוותיה קאמר בגמ' דחכמים מפרשים לת''ק והיכי קאמר פסק דאין כאן מחלוקת. וי''ל דקאמר פסק משום דבגמרא לא קאמר דחכמים מפרשים לת''ק אלא כדי לדחות לימא כתנאי אבל אם המשנה כפשטה משמע דפליגי ולכך קאמר פסק: ואפילו היו שמות עדיו וכו'. בפרק המביא קמא (דף י"א) אמרו בעא מיניה ר''ל מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותם כשמות עכו''ם מהו א''ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו וכו' איתיביה גיטין הבאים ממדינת הים והעדים חתומים עליהם אע''פ ששמותיהם כשמות העכו''ם כשרים מפני שרוב ישראל שבח''ל שמותיהם כשמות העכו''ם התם כדקתני טעמא וכו' איכא דאמר כי מתניתא בעא מיניה ופשט ליה ממתניתא ע''כ. ופירש''י כי מתניתא בעא מיניה גיטין הבאין ממדה''י ושמותיהן כשמות עכו''ם וכו' ע''כ. והשתא קשה לדעת רבינו דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא היכי דבאין מא''י הם פסולים דלישנא קמא בפירוש אמרו אין בידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו וכל השאר הם פסולים מפני דדוקא בחו''ל הוא כשר משום שרוב ישראל שבחו''ל שמותיהם כשמות העכו''ם אבל בא''י לא. וללישנא בתרא לא בעא מיניה אלא כי מתניתא גיטין הבאין ממדינת הים דוקא אבל שבא''י ודאי פסולים שאין שמותיהם כשמות עכו''ם וא''כ רבינו דאיירי אפילו בגיטין הבאין מא''י שכ''כ בתחלת דבריו שליח שהביא גט ממקום למקום בחו''ל או מא''י לחו''ל או מחו''ל לא''י אח''כ כתב ואפילו היו שמותיהן כשמות עכו''ם וכו' משמע דאכולהו קאי לא אתי לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא. וי''ל דהתוס' פי' דקס''ד דמקשה כלישנא קמא דהא דקתני שרוב ישראל שבח''ל שמותיהן כשמות עכו''ם לא להכשיר במדה''י קא אתי אלא נותן טעם לדבר דרגילות הוא דמסקי ישראל בשמות עכו''ם וסובר רבינו דמאי דקאמר בגמ' בלישנא בתרא איכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה לאו כדפירש''י ז''ל דבעא בגיטין הבאין ממדה''י דוקא אלא ה''ק אפילו דבעא מיניה בגיטין באין מא''י ה''ל כי מתניתא דמאי דנקט במתניתא שרוב ישראל שבח''ל לאו דוקא ח''ל אלא טעמא יהיב למילתיה משום דרגילות הוא כמו דהוה ס''ד דהמקשה ללישנא קמא ופסק רבינו כלישנא בתרא והשתא ניחא נמי דפסק רבינו כת''ק דמתני' דפסיל עדים החתומים על הגט אפילו שמות מובהקים דללישנא קמא דר' יוחנן הוא פסיק כר' אליעזר דהא קאמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ולא ה''ל לרבינו למיפסק דלא כר' יוחנן אלא משום דללישנא בתרא לא א''ר יוחנן אלא כשרין כי מתניתא ורבינו פסק כלישנא בתרא כדכתבינן לכך פסק בההיא דעדי עכו''ם כת''ק:

ו בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

מגיד משנה בא הבעל ועמד וערער וכו'. מבואר בגמרא וכבר הזכרתי זה למעלה בדין הנשים השונאות:

ז וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתָן בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר וכו'. בגמ' שם ובהלכות וכתב הרמב''ן ז''ל דמסתברא היכא דאמר שליח בפני נכתב דהימנוהו רבנן ואפילו בארץ ישראל ומפני תקנת עגונות גובה מן הלקוחות ואע''פ שטענו מזוייף הוא שמספר כתובה נלמד שכך כותב לה כשתבא להנשא לאחר תטלי מ''ש ליכי כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי, מיהו ה''מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה אבל לא לתוספת וכן דעת מקצת גדולי המורים וכתוב אצלנו בפ' הכותב וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה מדינא נמי לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד אחד לענין ממון כדאמרינן גבי עבד עצמו קנה נכסים לא קנה עכ''ל: ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וכו'. זהו כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואם איכא מאן דמקיים ליה כשר ולא חיישינן לשאין בקיאין לשמה וכן פסקו בהלכות והרבה מן האחרונים ז''ל: ויש לשליח להיות מכלל השלשה וכו'. שם מתבאר זה מן הסוגיא: ואם לא נתקיים וכו'. מ''ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול, פירוש אבל אינו בטל, הוא ממה שאמרו שם בסוגיא בדין הוא דאף קיום לא ליבעי ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא אקילו ביה רבנן, פי' להאמין בו עד אחד שמן הדין אינו בטל אף על פי שאין בו קיום. ומ''ש ואם בא הבעל וערער וכו'. כבר כתבתי בזה למעלה בראש פרקא וצריך עיון:

כסף משנה ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא''ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב''ם ה''ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה''ז ספק ממזר עכ''ל. והרא''ש אפשר שהיה גורס כמ''ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא''א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה''ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ''מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ''ל: כתב ה''ה ואם לא נתקיים וכו' מ''ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר''מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר''מ לא פסיל אלא מדרבנן:

ח וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין [ב] לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

מגיד משנה ומפני מה הצריכו וכו'. זה כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכבר כתבתי זה הרבה פעמים:

ט בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם מְזֻיָּף הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה. אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא הֶאֱמִינוּהוּ:

מגיד משנה בעל שהביא וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי הסוגיא שאמרו (דף ט') אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וה''פ ואפילו נתקיים בחותמיו אמאי כשר וכל שכן במקום שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור ויש שנים המעידים שמזוייף שאינו גט:

י הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין:

מגיד משנה הנהרות שבארץ ישראל וכו'. שם (דף ז':) תני חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ וכו' רב נחמן בר יצחק אמר בנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי פירוש דהוו להו כארץ ישראל כי פליגי בים הגדול ואמרו שם דפלוגתא דפליגי רבי יהודה ורבנן בעלמא בתחומי הארץ וכבר ביארם רבינו פרק ראשון מהלכות תרומות, ויש בכאן בספרי רבינו בהלכות מתנות עניים וט''ס הוא וראוי להיות בהלכות תרומות: ובבל כארץ ישראל וכו'. שם (דף ו') בבל רב אמר כא''י לגיטין ושמואל אמר כחו''ל וקי''ל כרב באיסורי ופירשוה במביא ממקום למקום בבבל. כתב הרשב''א ז''ל דהלכה כדשלח ליה רבי אביתר לרב חסדא גיטין הבאין משם לכאן אין צריכין לומר בפ''נ ובפ''נ, ואפשר שהכל נכלל במ''ש רבינו שהיא כארץ ישראל:

יא גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ * צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

מגיד משנה גט שכתבו וכו'. ירושלמי בפרק קמא. ועל מה שכתב רבינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו' כתוב בהשגות בירושלמי ואפילו נתנו בארץ ע''כ. ודע שאף דעת רבינו כן הוא וכל זאת הבבא הוא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון מפני שאם בנתנו חוצה לארץ מאי איריא כשחתמו חוצה לארץ אפילו כתבו וחתמו בארץ כיון שנתנו חוצה לארץ צ''ל כן כפי מה שנתבאר למעלה שכתב רבינו בביאור שהמוליך מא''י לחו''ל צ''ל כן ומהחלק השני ג''כ שאת''ל בחו''ל והלא אפילו נכתב ונחתם בארץ צ''ל כן ומתוך כך סתם רבינו וסמך לו על מה שכתב למעלה:

יב נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו. אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא [ג] שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ אֶלָּא אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

מגיד משנה נכתב מקצת הגט וכו'. פ''ב (דף ט"ו) משנה בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול והקשו בגמרא הי חציו אילימא חציו הראשון והאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך אלא אמר רב אשי חציו אחרון ופירש''י ז''ל שיטה אחת שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן עכ''ל: ואפילו שמע וכו'. פ''ק (דף ה' ו') רב אשי אמר אפילו (שמע) קן קולמוסא וקן מגלתא ופירש''י ז''ל קול קולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמו שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא עכ''ל. ופי' קול זה מחציו ראשון דוקא אבל מחציו אחרון כבר הזכרתי למעלה המשנה שאמרה שאפילו נכתב בפניו פסול וזה מבואר בדברי רבינו במ''ש אם מקצתו הראשון הוא וכן כתבו ז''ל: וכן אם יצא הסופר וכו'. פ''ק מפורש בגמרא ובברייתא ופי' שהתחיל בפניו ואחר כך יצא וחזר:

לחם משנה שיטה אחת בפניו וכו'. מדלא פירש רבינו מה היא השיטה נראה שפירש כפי' התוס' שהוא בכל שיטה אע''פ שאין נראה כן מדברי ה''ה ז''ל שהביא פי' רש''י על רבינו ז''ל:

יג אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם. בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב. בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר:

מגיד משנה אמר בפני נכתב וכו'. פ''ב משנה (דף ט"ו) אמר בפני נכתב אבל לא אמר בפני נחתם בפני נחתם אבל לא (אמר) בפני נכתב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול. וכל פסול שהזכירו כאן הוא עד שיתקיים בחותמיו כמו שיתבאר. ומ''ש אפילו היה הוא העד השני. בגמרא שם אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים: ואם העיד הוא וכו'. שם בגמרא מתבאר דלדעת רב אשי דהוא בתרא אלו החלוקים שכתב רבינו כשרים הם וכן מבואר בהלכות:

יד שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם אֲבָל אִם אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין לוֹמַר בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וְהָאַחֵר אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

מגיד משנה (יד-טו) שנים שהביאו גט וכו'. כל זאת הבבא פשוטה ושם מבוארת במשנה (דף ה') ובגמרא לפום מסקנא וכן בהלכות הכל נזכר שם הדין והטעם ואין צריך ביאור אלא במ''ש רבינו בזמן שהגט יוצא מתחת יד שניהם והוא לשון הגמרא ממש (דף ט"ו) ודקדקו המפרשים ז''ל בכונתו ורש''י כתב ששניהם אדוקין בו ושניהם שלוחין (בהבאתו) עכ''ל. והרשב''א כתב דלאו דוקא אדוקין שזה יאחוז במקצתו וזה במקצתו אלא ששניהם שלוחין ושניהם יאמרו בבית דין שהם שלוחין והוא ז''ל הוסיף להכשיר אפילו בשהאחד שליח והשני אומר בפני עשאו שליח והטעם שכל שיש בו שני עדים שהוא שליח הגט הזה כדי לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער וכן דעת התוספות והוא ז''ל כתב דברי רבינו וכתב דברי בעל הלכות שכתב כן וכתב שאפשר שאף הם לא נתכוונו אלא להוציא שליח אחד שבא בחבורתו ולא היו שניהם שלוחין בהולכת גט זה:

טז אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

מגיד משנה אמר אחד בפני וכו'. משנה (שם ט"ו) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר ופשוט הוא שאפילו אין שם מי שאומר בפני נכתב כשר שהרי נתקיים בחותמיו בשני המעידין בפנינו נחתם כמ''ש רבינו אלא אגב בבי דרישא דמתני' נקט אחד אומר בפני נכתב ואף רבינו כתב דין המשנה כפשטה וביאר בדבריו מ''ש:

יז שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר [ד] וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

מגיד משנה שליח שהביא וכו'. ברייתא פ''ק (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ''נ ובפני נחתם וכו' ופסק רבינו כחכמים וכ''כ מן הגאונים ז''ל וכן הכריח הרשב''א ובראיות וכתב הוא אמרו בתוספות דמדמצרכינן ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים שמעינן שהמביא גט צריך שיאמר כן קודם שיתננו לה או סמוך לנתינה כמו שיתבאר בסמוך בדין נתנו לה ולא הספיק לומר וכו' דמשמע דאפילו לאחר נתינה צ''ל כן ונסתפקו הן אם יכול לומר כל זמן שעסוקין באותו ענין או דוקא סמוך לנתינה כגון שעדין הגט בידה וצריך לחוש בדבר ע''כ דבריו ז''ל:

יח נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ:

מגיד משנה נתנו לה ולא הספיק וכו'. במשנה (דף ט') המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נחתם ובפ''נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ובגמרא אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. וכתב רבינו נשתתק לפי שידוע שהחרש שדברו חכמים בכ''מ שאינו מדבר ואינו שומע וכאן מפני העדר הדבור הוא שאינו יכול לומר כן:

כסף משנה נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע''פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ''כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע''י שליח שיאמר בפ''נ ובפ''נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות:

לחם משנה נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. משמע מדברי רבינו דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול וטעמא ביאר הרב מוהר''י קארו ז''ל. וקשה דא''כ אמאי לא תני במתניתין ס''פ המביא תניין (דף כ"ג) אלם כיון דבמתני' ג''כ בחו''ל קא מיירי דהא סומא לא איירי אלא דוקא בחוץ לארץ לימא אלם ג''כ דבחוץ לארץ אינו מביא משום דאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' בשלמא אי אית ליה תקנתא בכתב ידו ניחא דהא יכול להביא ויכתוב בכתב ידו בפני נכתב וכו' אבל אי לית ליה תקנתא קשיא וכ''ת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר ועוד דחוץ קתני ועוד בגמרא דייק אמאי תני נכרי ולא תני עבד וכו' וצ''ע:

יט הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא [ה] פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו. שֶׁהָעֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:

מגיד משנה הסומא אינו יכול וכו'. במשנה בפרק המביא תניין (דף כ"ג) הכל כשרין להביא את הגט וכו' וכבר כתבתי פ''ז ובגמרא שאלו סומא אמאי לא ואמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו והקשה רב יוסף א''כ סומא היאך מותר באשתו אלא בטביעות עינא דקלא ה''נ בטביעות עינא דקלא אלא אמר רב יוסף הכא בחו''ל עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי למימר ואסיקו התם דא''כ היה פקח ונסתמא כשר ונתבארו דברי רבינו. וכתבו מן המפרשים ז''ל דאפילו לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבור שהוא אינו בר הכרה לעולם וע''י אחרים לא הויא ליה הכרה אבל באיניש דעלמא (דהוי בר הכרה אם מתעכב שם במקום האשה הכרה ע"י אחרים הויא הכרה) ואע''פ שאינו מכירה אלא ששואל לאחרים עליה יכול ליתנו לה והוכיחו כן ועיקר. ומ''ש רבינו ה''ז אומר בפני ג' הוא מפני שהסומא אינו כשר לדין כמו שיתבאר פ''ב מה' סנהדרין ולא הכשירו באמירה בפני שנים אלא בזמן שהשליח יכול להצטרף עמהם כמו שיתבאר בסמוך: וכן האשה וכו'. פ''ק (דף ה':) איתמר בפני כמה נותנו לה וכו' עד ותניא כותיה דר''י וכתוב בעטור דהוא הדין לקרוב דבעי ג' דלאו דוקא אשה אלא כל שאינו ראוי לדין והרשב''א נסתפק בזה לפי שי''ל שאף הקרוב כשר להיות דיין בקיום שטרות:

כ חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ אַחֵר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

מגיד משנה חלה השליח וכו'. משנה פרק כל הגט (דף כ"ט:) המביא גט ממדינת הים וחלה וכו' עד אלא אומר שליח ב''ד אני. ומ''ש רבינו ונותנו לה בפני עדים הוא מפני מה שנתבאר פ''א שלכתחלה צריך לתת הגט בפני שנים:

כא חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ מֵאָה וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם תֵּאָנֵס אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ:

מגיד משנה חלה השני וכו'. שם בגמרא מפורש זה דשליח שני משוי שליח ודוקא בב''ד ודוקא חלה או נאנס הא לאו הכי לא: ומפני מה צריך ב''ד וכו'. טעם רבינו בזה ברור והדין שיצא לו ממנו פשוט הוא דודאי כל שנתקיים בחותמיו הרי מדינת הים כא''י לגמרי וכבר נתבאר שבא''י א''צ למנותו בב''ד וכן הסכים הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אע''פ שלא פירש הבעל וכו' ר''ל שאם פירש לשליח שיוכל למנות שליח או שלוחין א''צ לאונס אלא אפילו בלא אונס יכול למנות אחר תחתיו כפי מה שאמר לו הבעל וזה פשוט:

כב כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

מגיד משנה כל העושה שליח וכו'. שם אמר רבא הא ודאי קא מבעיא לן כי משוי שליח ב''ד בפניו או שלא בפניו הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו ובהלכות מבואר שליח כי משוי ליה שליח בב''ד בפניו וכו' [וכתב הר''ן ומינה] ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו ואף בשליח קבלה כתוב בהלכות גדולות עגונה דאתיא לב''ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבולי לי גיטא מיד בעלי וכו' אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מיגרשא הדא עגונא ע''כ (ואף דעת רבינו כן שכתב כל העושה שליח וכו' ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל) וכתב הרמב''ן ז''ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוו להו מילי ומילי לעולם לא מימסרן לשליח אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו [עכ''ל]. ואף הרשב''א כתב שאינו עושה שליח תחתיו אא''כ אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח גט ולאו מילי נינהו עכ''ל:

לחם משנה כל העושה שליח כו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א דשליח קבלה אינו עושה שליח תחתיו וכו' (עיין במגיד משנה) וא''ת לדעת רבינו דגריס בריש פרק השולח (גיטין דף ל"ב:) גופיה מי בטלה ויצא לו מכאן מה שכתב בפרק ששי דאם ביטל הגט מלהיות גט בפירוש דהגט בטל א''כ צ''ל לדעתו דגט הולכה לא הוי מעשה אלא מילי ומשום הכי דבור מבטל דבור וכמו שכתבו שם התוספות בריש פרק השולח דאי תני מעשה לא אתי דבור ומבטל מעשה אלא ודאי דהוי דבור כמו שתירץ ריש לקיש בגמרא אם כן לדעתו קשה דאמאי שליח הולכה ממנה אחר תחתיו הא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וי''ל דנהי דהוי דבור דכל כמה דלא הגיע ליד האשה לא הוי מעשה כמו שאמרו בגמרא אבל מ''מ לא הוי דבור גמור לומר דהוי מילי ולא מימסרן:

כג הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָתִי לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵם נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל:

מגיד משנה האיש שנתן גט וכו'. פ''ב משנה (דף כ"ג:) האשה עצמה מביאה גיטה וכו' ובגמרא הקשו אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ותירץ רב הונא באומר (לה) אל תתגרשי בו אלא בפני ב''ד פלוני והקשו סוף סוף כי מטיא התם איגרשא לה ותירץ רב איקא דאמר לה כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה והקשו אי הכי ה''ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ואמר רבא טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום ותירצו דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי גיטך והקשו והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופי' רש''י שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל משלחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח''כ נעשית היא בעלת המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור עכ''ל, ותירצו (לא צריכא) דאמר לה הוי (את) שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה ואמרו שם דאוקימתא זו אמתית לדעת האומר האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה וכ''פ רבינו פ''ו עוד שם אוקימתא אחרת דא''ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה ואב''א דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמיה ב''ד בפני נכתב ובפני נחתם ומשוו ב''ד שליח וליתבוה ניהלך ואוקמתא זו לבד נזכרה בהלכות ובדברי רבינו. ואני כתבתי כל הסוגיא לפי שיש ללמוד ממנה הרבה דברים. וכתב הרשב''א ז''ל דבכל האוקימתות צריכה היא לומר בפני נכתב ונחתם בפני ג' וכולהו אע''ג דלא אדכרו אמתניתין סמכי ואסיומא דשמעתא דאמרינן אימא קמי ב''ד בפני נכתב ונחתם:

כד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא נָתַן לָהּ גִּטָּהּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב אוֹתָן הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף. כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל. שֶׁאִם נָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְגֵט שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִין חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידֶנּוּ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת:

מגיד משנה במה דברים אמורים כשהתנה עליה וכו'. דעת רבינו במה שכתב שהאשה המוציאה גט מתחת ידה שאינה צריכה לקיימו וכן כתב פרק י''ב הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שבארנו הוא מחמת משנה זו והסוגיא שעליה שסבור רבינו שהיא ודאי בלא נתקיים הגט בחותמיו שאם נתקיים כבר נתבאר שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם ואף על פי כן הקשו בגמרא (שם כ"ד) אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה כלומר כיון שהיא עצמה היא מתגרשת וכבר נתגרשה בקבלתה מה צורך לדבר אחר אלמא אף על פי שאינו מקויים היא מוחזקת בו בגרושה ועוד אי איתא דהיא צריכה לקיים הגט בחותמיו היאך תהיה היא נאמנת לומר בפני נכתב ונחתם. ועוד שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וזו ראיה ברורה שאין האיסורין כדיני ממונות כמו שכתב רבינו. ובירושלמי אמרו על משנה זו הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונשאת אמר רבי יוחנן מתניתין בשאמר לה אל תתגרשי אלא במקום פלוני, וכבר כתבתי שמשנתנו בגט שאינו מקויים בחותמיו. ועוד שלא תהא האשה כשהיא מוציאה גיטה פחותה מן השליח המביאו בארץ ישראל שאינו צריך לומר דבר ומחזיקין אותו בחזקת כשרות עד שיבא הבעל ויערער ואף על פי שהמביאו הוא אשה או קרוב ובודאי אף כאן אם ערער הבעל יתקיים בחותמיו כמו שיבאר רבינו פרק י''ב וכל מה שכתב כאן דברים ברורים ולא הארכתי בזה אלא מפני שהר''א ז''ל השיגו פרק י''ב וכתב אומר אני שיתקיים בחותמיו אף על פי שלא קרא ערער עליו עכ''ל. וכבר הוכחתי דעת רבינו ועוד אכתוב שם:

כסף משנה (כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד''א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב''ד השיג על רבינו לומר שאע''פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה''ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר''ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע''פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב''א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ''ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ''ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה:

לחם משנה במה דברים אמורים בשהתנה כו' ועוד שהעדים חתומים על הגט הרי הן וכו'. [ק''ל] דא''כ משום דעדים החתומים וכו' וכי היכי דשליח נאמן ה''נ האשה א''כ ליהוי כשליח ודוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אמאי אינה צריכה. וי''ל דמכל מקום שאני הכא דאין אשה מקלקלת על עצמה וכ''ת אם כן מאי לשון ועוד דמשמע טעמא אחרינא הא כולא חדא מילתא היא י''ל דטעמא קמא קאמר דהוי חששא מעליא הך דמזוייף הכא לא חיישינן משום דאין אשה מקלקלת והשתא קאמר דאפילו תאמר דטעמא משום דאין אשה מקלקלא לא סגי מכל מקום כיון דהך חששא לא הוי אלא דרבנן סגי הך טעמא דאין אשה מקלקלא. ועל מה שכתב הרב המגיד ז''ל בשם הרשב''א בכל האוקימתות צריכה לומר בפני נכתב ונחתם וכו' וקשה דלמה הוצרך הרב המגיד ז''ל לכתוב כן בשם הרשב''א הא ודאי הוא מוכרח כן כיון דהוא בא ליישב מתניתין דאמרה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב כו' ודאי דצריך שנאמר שבכל האוקימתות צ''ל כן דאם לא כן איך תירץ מה שהקשה: במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי וכו'. על מ''ש הראב''ד על רבינו דיתקיים בחותמיו קשה עליו סוגיא דשמעתא (דף כ"ו) דאמר אשה מכי מטא לידה גיטא מגרשא. גם מה שהקשה הרב המגיד לדעתו היאך תהיה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשה דלדעת רבינו למה היא צריכה לומר כן אם היא נאמנת בלא שתאמר בפני נכתב יש לנו להאמינה משום דהאשה אינה מקלקלת על עצמה וכיון שהיא מביאה את גיטה אין יכול הבעל לערער ואם היא אינה נאמנת אפילו שתאמר בפני נכתב כשעשאה שליח לא תהיה נאמנת דהיא נוגעת בדבר וכמו שהקשה הרב המגיד לדעת הראב''ד. אלא שיש לומר לדעת רבינו דנהי דלא היתה צריכה לומר בפני נכתב וכו' אלא משום דכל שליח צריך לומר כן והיא גם כן שליח לא פלוג רבנן בשליחות וכמו שאמרו בפירקא קמא שלא תחלוק בשליחות ולדעת הראב''ד הוי איפכא דלא היה לנו להאמינה כשהיא תאמר בפני נכתב משום דהיא נוגעת בדבר אלא משום דבכל שליח האמינוהו רבנן משום עיגונא ג''כ האמינוה כשהיא שליח אבל כשהיא לא היתה שליח ודאי שצריך להתקיים בחותמיו לדעתו מה שאמרו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידה כו' הוי פירוש הפך מדברי רבינו דלמה היא נאמנת כשתאמר בפני נכתב כו' כיון דמכי מטי לידה מגרשא לא הויא שליח וצריך שיתקיים בחותמיו והיא אינה נאמנת דבשלמא אם היתה שליח האמינוה רבנן משום דלא פלוג רבנן אבל כיון דאינה שליח לא היה לנו להאמינה כשתאמר בפני נכתב וכו' ותירצו דהיא הויא שליח נמצא דלדעת הראב''ד ז''ל כשתהיה שליח אף על פי שלא היה ראוי להאמינה משום דהיא אינה נאמנת על עצמה האמינוה רבנן משום דהאמינו לכל שליח והצריכוה לומר בפני נכתב וכו' אבל כשהיא לא תהיה שליח צריך שיתקיים בחותמיו כדי שלא יבא בעל ויערער כי היכי דחיישינן בכל גט דעלמא דילמא אתי בעל ומערער אבל אם לא הוה חיישינן לערעורו של בעל מדינא לא הוה צריך וזהו שכתב בפרק י''ג יתקיים בחותמיו אף על פי שלא קרא עליו ערער. ומה מאד תמהתי על הרב מהר''י ן' לב ז''ל שכתב בחלק ב' מפסקיו בפסק ראשון דהראב''ד אית ליה דאפילו לא אתי בעל ומערער אנן חיישינן לזיופא ולכך צ''ל בפני נכתב וכו' דאין כן דעת הראב''ד כמו שכתבתי אלא טעמא הוא משום דחיישינן לערעורו דבעל דאם לא קאמר כן בארץ ישראל אמאי אינו צריך לומר בפני נכתב וכו' נחוש לזיופא אלא ודאי דלא חיישינן. ומה שכתב הרמב''ן ולא וכו' פירוש דבריו כך הוא דהתם חיישינן לקלקולא דילמא אתי בעל ומערער ה''נ ניחוש דילמא ימצא הדבר שקר דלא מת והבעל קיים וק''ל. וא''ת כיון דבין לדעת רבינו בין לדעת הראב''ד ז''ל לא תחלוק בשליחות א''כ בפירקא קמא כשהקשו והא אשה דלא שכיחא ותנן אין אשה עצמה מביאה גיטה וכו' ותירצו שלא תחלוק בשליחות מאי ס''ד דמקשה הא איהו נמי אית ליה שלא תחלוק בשליחות. וי''ל דמאי דקשיא ליה הוא משום דהוא תירץ דיש לחלק באמר פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא א''כ משמע דלית ליה לא תחלוק בשליחות לכך הקשה לו ותירץ שלא תחלוק בשליחות כלומר בשליחות דיכול כדכתבו שם התוספות. עוד כתב הרב המגיד ועוד שהרי האשה שאמרה גירשתני וכו' קשה דשאני התם דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וה''נ אמרי' בממון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואם כן שוים הם איסור וממון: שאם נחוש לדברים אלו וכו'. קשה מה ראיה מייתי מבעל לאשה ושליח דשאני בעל דאמרינן בפרק המביא קמא בעל שהביא גיטו אין צ''ל בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו רבינו לעיל בפרק שני הבעל שהביא בידו גט חתום וכו' ופירשו בגמרא טעמא דהשתא מינקט נקט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה וא''כ מה ראיה מייתי משם הא איכא טעמא לחלק כדאמרו בגמרא. וי''ל דנהי דהבעל אינו מערער מכל מקום אף על גב דאיהו שתיק אנן מי שתקינן ואנן הוה לן למיחש אלא ודאי טעמא דלא חיישינן הוא משום דהעמד הגט על חזקתו וליכא למיחש אלא לערעור דבעל משום לעז וכיון דבעל נקיט ליה בידיה לא יערער ויוציא לעז. והשתא מייתי שפיר רבינו דכיון דבבעל אנן לא חיישינן ודאי דאין ראוי לחוש מן הדין אלא משום לעז. וזו היא ראייתו של רבינו ז''ל דלא הוי חששא גמורה ולכך אין לחוש כאן. והרא''ש ז''ל בהשגות הצריך קיום אפילו בלא ערעור ובערעור הבעל דברי הכל צריך קיום וכי תימא אמאי אינה נאמנת אשה עצמה בשיערער הבעל והיא תאמר שהוא גט כשר דהא אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואמאי צריך קיום. וי''ל דשאני התם דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל הכא מעיזה דאיכא גט דמסייע לה: (בדפוה"ק נדפס לעיל בסוף פ"ו) כתב הרב המגיד ובירושלמי אמרו על משנה זו הגע עצמך וכו'. נראה דהביאו הרב המגיד להכריח פירוש רבינו ולדחות פירוש שאר המפרשים שפירשו שכשאמר בגמ' אשה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא איירי כשנתקיים הגט ולא פריך אלא דאמאי אינה מגורשת משעה שהגיע לידה מדקאמר מביאה משמע עד שיביאנו בבית דין אינה מגורשת וכו' ובלשון הירושלמי הוא דוחק לפרש כן שאמרו הגע עצמך שעשת עשר שנים במדי ונשאת כלומר דנשאת שם במדי אחר שגירשה וישבה עשר שנים גרושה מי אמרת תצא והא מתניתין בגט שאינו מקויים דאף על פי שהם מפרשים הקושיא בנתקיים הגט מכל מקום המשנה אי אפשר לפרשה אלא בלא קיום הגט דאי לא כן למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דעל מתני' קאמרו הגע עצמך וכו' משמע בדברי רבינו שאין צריך קיום האשה המביאה את גיטה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן