הלכות גרושין - פרק ראשון ז-כח - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק ראשון ז-כח - היד החזקה לרמב"ם
תוכן עניינים

ז אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר אֲפִלּוּ טֹפֶס הַגֵּט. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְשֵׁם הָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר:

מגיד משנה אין כותבין וכו'. התם נמי אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר וכו'. ובגמרא כתבו במחובר והא אמרת רישא אין כותבים וכו' ומסקנא אין כותבים טופס במחובר גזרה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר וכ''כ הרב. וכתב הרי''ף וליתא כדבעינן למימר קמן, פי' תורף שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם:

לחם משנה אין כותבין במחובר וכו'. ע''כ צריך נמי מקום הכתיבה כמבואר לקמן דמקום הכתיבה מדרבנן ואם טעה בו הגט פסול ומה שלא הזכיר רבינו כאן אפשר דבכלל הזמן הוי: ואח''כ כתב שם האיש והאשה והזמן. מכאן ראיה לסברת הר''ן דס''ל דלהרמב''ם לא צריך זמן כסברת רבנן מדלא הזכירו כאן:

ח כָּתַב כָּל הַגֵּט עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ נָקוּב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ הַגֵּט פָּסוּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ:

מגיד משנה כתב כל הגט וכו'. שם כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר וכו' על עלה של עציץ נקוב וכו' רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום:

לחם משנה על העלה הזרוע בעציץ נקוב וכו' הגט פסול. מה שכתב רבינו עציץ נקוב דמשמעו שאינו נקוב לא, אפשר משני פנים משום דשאינו נקוב הוי כדבר התלוש ואע''פ שיקטום אין חשש בזה וכן אם חתך הקלף אחר הכתיבה אין בזה כלום וכדכתב הטור ז''ל או שהוא סבור דכשאינו נקוב אין לחוש שמא יקטום אבל לעולם אם קטם פסול וכדכתב הרב ב''י ז''ל בשם הרשב''א ע''ש: (נ"א) כתב כל הגט [על העלה הזרוע] בעציץ נקוב כו'. וא''ת אמאי נקט עציץ נקוב דאפי' שאינו נקוב נמי ובשלמא בגמרא ליכא למיפרך דלהודיעך כח אביי דמתיר נקט הכי אבל לרבינו דפסק כרבא קשה. וי''ל דמאי דנקט נקוב הוא לומר לך דאפילו נקוב דה''א כיון דיונק מן הקרקע כמחובר הוי ואפילו שלא יקטום נמי הגט בטל מן התורה קמ''ל דאינו בטל אלא פסול משום גזירה ואע''ג דיונק מן הקרקע לא הוי נטילת העציץ כתלוש משום דלא הוי תלישה דמוכח כמבואר בדברי הר''ן ע''ש:

ט וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ אֶלָּא בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'סֵפֶר כְּרִיתֻת' וְנָתַן בְּיָדָהּ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בְּתוֹרַת סֵפֶר כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטַר חוֹב אוֹ מְזוּזָה אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה וְנֵעוֹרָה וַהֲרֵי הוּא בְּיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר כָּךְ הֲרֵי הוּא גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:

מגיד משנה ומנין שאין נותנין לה אלא בתורת גירושין וכו'. שם בהזורק (דף ע"ח) א''ל כנסי שטר חוב זה וכו' נתן בידה והיא ישנה וכו' (אינו גט) פי' שצריך לתת לה בתורת גירושין שנאמר ונתן בידה:

כסף משנה אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א''ל אח''כ הרי הוא גיטך ה''ז גט. בפ' הזורק (דף ע"ח):

לחם משנה אבל אם נתנו לה בתורת שט''ח וכו' אינו גט. בפרק הזורק (דף ע"ח) אמר לה כנסי שט''ח זה וכו' וכתב הר''ן ז''ל דהך מתניתין איירי ע''כ במדבר עמה על עסקי גיטה דאי לא מאי איריא כנסי שט''ח אפילו סתמא נמי אינו גט אלא ודאי דאיירי במדבר עמה על עסקי גיטה וסתמא הוי גט והשתא דאמר לה כנסי שט''ח זה גרע וכן כשמצאתו מאחוריו ואע''פ שנתנו לה בשתיקה גרע כיון דלא הוי נתינה מעלייתא זה הוא דעת הר''ן ז''ל. ונ''ל שאין דעתו של רבינו ז''ל כן אלא מדמתניתין סתמא קאמרה משמע דאפילו אינו מדבר עמה על עסקי גיטה והאי דנקט כנסי שט''ח זה משום דבנתן לה בשתיקה הגט פסול מיהא הוי אבל כשאמר לה כנסי שט''ח זה הוי גט בטל ומכאן יצא לו לרבינו מ''ש לקמן דכשנתן לה בשתיקה דהוי גט פסול: ואם אמר לה אח''כ הרי הוא גיטיך כו'. דין זה הוא מוכרח בגמרא וליכא מאן דפליג עליה וקשה לדברי הרשב''א שכתב ה''ה בפ''ג גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין ע''כ. וכאן נראה דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה ה''ז גיטיך הגט כשר ולא בעינן שיחזור ויתננו והא הכא נתינה דאורייתא הוי דכתיב ונתן בידה דומיא דהתם. ועוד קשה ממ''ש כאן רבינו בסמוך דאם לא אמר ה''ז גיטיך הגט כשר מן התורה ופסול מדרבנן ובקידושין אפילו מן התורה אינה מקודשת. וי''ל דשאני התם דאמר הוא הוי דאורייתא כמבואר בתוס' בקידושין (דף ד':) בד''ה כתב רחמנא כי יקח וכו' ומש''ה כי לא אמרו קודם נתינה א''נ היכא דלא אמרו כלל לא הוו קידושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי כיון דאמרו הוא מדרבנן אפילו שיאמר (לו) [לה] אחר נתינה הגט כשר וגם בשלא אמרו כלל הגט אינו פסול אלא מדרבנן. ומ''מ קשה לדברי הרשב''א ממה שכתב הרב בפרק חמישי מהלכות אישות וכן אם נתן לה פקדון וכו' דמשמע התם דאפילו אחר שנטלתו אי אמרה הן הוו קידושין וכאן כתב דאפילו שהיא רוצה דמשמע דאמרה הן לא הוו קידושין אם אמרה אחר שנטלתו. ויש לומר דמאי דכתב הרשב''א הוא היכא דיהביה סתם ומשום הכי אפילו אמרה אחר כן אינה מקודשת משום דדילמא מעיקרא מתנה יהביה ניהלה אי נמי מלוה הוא והמקדש במלוה אפילו היה בעין אינה מקודשת ומשום הכי צריך לשוב לקחתו אבל גבי פקדון הרי פירש לה מעיקרא דבתורת פקדון יהביה ניהלה דהכי אמר לה כנסי פקדון זה וכו' ומשום הכי באמירה אחר שנטלתו סגי:

י אָמַר לְעֵדִים רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוֹדִיעַ אֶת הָעֵדִים שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְזֶה שֶׁאָמַר לָהּ שְׁטַר חוֹב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְלַם מִמֶּנָּה:

מגיד משנה אמר לעדים וכו'. פרק חרש (יבמות דף קי"ג:) ביבמות אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר וא''ל כנסי וכו' [ה''ז מגורשת]:

יא הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הוּא גִּטֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

מגיד משנה המגרש צריך שיאמר וכו'. במס' מעשר שני (פ"ד מ"ז) ומייתי פרק קמא דקידושין (דף ו') היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין. פירוש אבל אם אין עסוקים באותו ענין צריך לפרש [ובתר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי]:

לחם משנה המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה גט הרי זה גיטך וכו'. מה שאמר כשיתן לה גט לאו דוקא דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה הא גיטך מהני ומה שאמר כשיתן לה הגט הוא משום דלכתחלה הכי עדיף טפי:

יב גֵּט שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְאָמַר לָהּ טְלִי גִּטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּנְטָלַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה קָשׁוּר עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְרֵכוֹ וּשְׁלָפַתּוּ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אֵינוֹ גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְנָתַן בְּיָדָהּ' לֹא שֶׁתִּקַּח הִיא מֵעַצְמָהּ וַהֲרֵי לֹא נָתַן לָהּ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם הִרְכִּין לָהּ בְּגוּפוֹ אוֹ הִטָּה יָדוֹ עַד שֶׁשָּׁלְפָה הַגֵּט מֵעָלָיו וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:

מגיד משנה גט שהיה וכו'. פרק הזורק (דף ע"ח) או שמצאתו מאחוריו וא''ל וכו' וכי א''ל (הא גיטך) מאי הוי הוה ליה טלי גיטיך וכו' אימא [ששלפתו מאחוריו] שלפתו נמי הא בעינן ונתן וכו'. לא צריכא דעריק לה חרציה ושלפתיה, פי' חרציה חלציו. וזהו הרכין לה בגופו שכתב הרב:

לחם משנה הרכין לה בגופו וכו'. היינו דאמר בגמרא דעריק לה חרציה ופירש רש''י ז''ל שקירב לה מתניו. ואפשר שזהו שכתב רבינו הרכין לה בגופו. ומ''ש או הטה ידו וכו' הוא משום דכתב למעלה שהיה הגט קשור על ידו ועל דא קאמר השתא הטה ידו והוי שקירב לה מתניו. אבל הטור ז''ל הבין בהרכין גופו דר''ל צמצם מתניו ולא צריך קירוב מתנים ע''ש ובב''י:

יג וּמִנַּיִן שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יט-טו) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר'. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה זוֹ הַיּוֹם עֶרְוָה וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּמִיתַת בֵּית דִּין וּלְמָחָר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת בְּלֹא עֵדִים. לְפִיכָךְ אִם נָתַן לָהּ גֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ גֵּט כְּלָל:

מגיד משנה ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'. תימה על זה הטעם שכתב הרב שהרי אשה שאנו יודעים בודאי שהיא אשת איש והלכה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי נאמנת ומתירין אותה להנשא ואם זה הטעם אמת איך התירוה לינשא ושמו מכשול לפניו שמא שקרנית היא. ולולא הטעם שכתב הרב אין זה קושיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו שעל ידי דבורה יעקרו הקידושין ובכמה מקומות אמרו חכמים שהיא צריכה לעדי חתימה או לעדי מסירה והטעם שכתב הרב לא מצאתי. ונראה הואיל וקי''ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי צריך שיעידו עדים שגירשה מטעם דילפינן דבר דבר מממון ואפילו לר''מ בעינן עדי חתימה מהאי טעמא וגבי גט הוא דכתיב דבר אבל אי אמרה מת הרי היא נאמנת מן הטעם שאמרו חכמים מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה:

לחם משנה ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'. מה שהקשה המפרש מאשה שהיא נאמנת אי נמי מעד אחד אינה קושיא כלל דהכא לא קאמר הרמב''ם אלא זה שהוא דין תורה ובאשה ובעד אחד נמי דין תורה הוא דצריך שני עדים אלא דרבנן משום דאיתתא דייקא ומנסבא הקילו כמבואר בתוס' בפרק האשה רבה (דף פ"ח) בד''ה מתוך חומר שהחמרת עליה וכו' וכן בדברי הרמב''ם בסוף הלכות אלו. אבל יש להקשות בדברי הרמב''ם דמשמע דסבירא ליה גזרה שוה דדבר דבר ומשום הכי ילפינן בגט דצריך בשני עדים דהיכי מצי למילף ממון הא בממון כשהחייב מודה משלם אבל הכא אפילו ששניהם מודים אינה מקודשת וא''כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ובשלמא בקידושין הקשו בפירוש בגמרא בפרק האומר (דף ס') ותירצו דשאני בקידושין דחייבה לאחריני כלומר דהא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו אבל בגירושין מאי איכא חב לאחריני וי''ל דבגירושין נמי חב לאחריני דאסר לה אכהן וכן כתבו התוספות בהמביא פ''א (דף ד') בד''ה דקי''ל הלכה כר' אליעזר וכו'. ומ''ש רש''י גבי קדושין דהוא אסור בקרובותיה וכו' ה''ה דהוה מצי למימר דחב לאחריני דאסר לה אכולי עלמא אלא נקט הכי למימר דאיכא חובה אפילו אחר שגירשה. ואפשר שהרמב''ם במה שכתב ואי אפשר וכו' הרגיש קושיא זאת ותירצו באופן אחר וכוונתו אפילו דאת''ל דלא מצי למילף מג''ש אלא דצריך שני עדים ולא סגי בעד אחד היינו היכא דאין שניהם מודים אבל היכא דשניהם מודים לא ילפת דדיו לבא מן הדין וכו' וזה אינו דמסברא אפילו היכא דשניהם מודים צריך עדים דשאני גבי גט דא''א וכו' מה שאין כן בממון ומשום הכי דין הוא דאפילו שניהם מודים צריך עדים אע''ג דגבי ממון אינו צריך:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט בִּכְתַב יַד סוֹפֵר. * אֲבָל אִם כָּתַב הַבַּעַל הַגֵּט בִּכְתַב יָדוֹ וְחָתַם עָלָיו עֵד אֶחָד וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל [וּפוֹסֵל לִכְהֻנָּה]:

ההראב"ד אבל אם כתב וכו'. א''א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום. אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפי' ריח גט אין בו אין השכל מורה כן, עכ''ל:

מגיד משנה בד''א וכו'. (פ' המגרש) (דף פ"ו.) (משנה) שלשה גיטין פסולין וכו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' (ובגמרא) אמר רב כתב ידו שנינו אהייא וכו' ומסקנא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אלמא כתב הגט בכתב ידו ועד אחד חתום עליו פסול:

כסף משנה בד''א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה. תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט''ס הוא ובספר כתיבת יד אינו:

טו תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט. שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ גֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ כְּחֶרֶס מֵחַרְסֵי אֲדָמָה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ עֵדִים. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ שֶׁיָּעִידוּ מִתּוֹכוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים בְּתוֹכוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם בֵּין בִּפְנֵי אוֹתָן הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עָלָיו [ב] בֵּין בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי [ג] מְסִירָה:

מגיד משנה תקנת חכמים היא וכו'. פרק השולח (דף ל"ד:) אמרינן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם וכו' ומסקנא לא צריכא (אלא) לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וכו'. ונראה מדברי הרי''ף דהא דאמרינן עדי חתימה כרתי אפילו נתנו לה בינו לבינה הואיל והגט יוצא מתחת ידיה והעדים חתומים בו כשר בדיעבד וכן כתב הר''ן. וכתב הרב נותנו לה בפני שנים בין בפני אותן החתומים עליו וכו' והא נראה מהא דאמרינן פרק קמא דגיטין (דף י') איכא בינייהו שמות מובהקין פירוש שמות ידועים שהם של עכו''ם ולא אתי למסמך עלייהו לממסריה לה באנפייהו. ועוד נראה מהאי צריכותא דאמרינן פרק כל הגט (דף כ"ו) גבי כותב טופסי גיטין דמוקמינן שאין קיום הגט אלא בחותמיו אליבא דר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי צריך עדי מסירה ויש מן (הגאונים) [האמוראים] וכו' דסבירא להו כר''א דאמר עדי מסירה כרתי פרק המגרש (דף פ"ו:):

לחם משנה תקנת חכמים שיהיו העדים חותמים על הגט וכו'. רבינו סבור כדברי הרב אלפסי דלרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ה''ה ג''כ עדי חתימה וראיותיו הם משני מקומות. האחד ממה שאמרו בפרק השולח (דף ל"ו) דלר' אלעזר התקינו עדי חתימה משום דזמנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים וליכא עדי מסירה ואי אמרת דלר' אלעזר עדי חתימה לא מהני א''כ כי מייתי סהדי מאי אהנו לן עדי חתימה. עוד הביא ראיה ממ''ש רב בפרק המגרש (דף כ"ו) כתבו סופר ועד הולד ממזר ואיהו סבר כר' אלעזר ובמאי עסקינן אי בדאיכא עדי מסירה השתא היכא דליכא עדים כלל מהני השתא משום דאיכא עד אחד גרע ואי דליכא עדי מסירה אפילו שנים חתומים נמי לא מהני אלא ודאי דאיירי בלא עדי מסירה ועדי חתימה מהני לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי. והרא''ש ז''ל דחה ראיותיו בפסקיו. ורבינו נראה שסובר כדברי ההלכות דלר' אלעזר עדי חתימה מהני מחמת השתי ראיות שהביא הרב אלפסי עם היות שהראיה שהביא מההיא דפרק המגרש דאיכא עדי מסירה השתא משום דאיכא עד אחד גרע נראה דרבינו חולק על זה בפרק ג' שכתב שכשהיה בו עד אחד אפילו בעדי מסירה הגט פסול מ''מ הראיה במקומה עומדת דהוא סבור דהך לא הוי מזוייף מתוכו כמו מזוייף שזייפו החתימות אלא הוי כמזוייף ולכך לא הוי אלא פסול ולא שייך לומר הולד ממזר ואם כן אי רב איירי בעדי מסירה אמאי הולד ממזר אלא ודאי בלא עדי מסירה איירי ועדי חתימה סגי נמצא דלדעתם לר' אליעזר עדי חתימה נמי מהני. וקשה לי טובא דהא בריש פרק המביא קמא (דף ג') אמר מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה ומהדר שם בגמרא לאוקמי מתניתין כר' אלעזר ולא מצי לאוקמה עד שבמסקנא (דף ד') אמרו לעולם ר''א היא וכי לא בעי ר' אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי. והשתא לדעת ההלכות ורבינו מאי בעי בגמרא מאן תנא הא שפיר אתי כר' אלעזר דהא חתימת העדים מדבריהם לא נתקן אלא משום זמנין דמייתי סהדי ולכך הוצרכו לומר בפני נחתם דאי מייתי סהדי דסמכינן אעדי חתימה דלא ליתי בעל ולערער לא נחתם לשמה. ויש לומר דבמשנה אמרו שם בפ' המביא תניין (דף ס"ו) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם פסול ואי טעמא דבפני נחתם הוי משום דזמנין דמייתי סהדי הא טעמא לא סגי לפסול הגט דאפילו אין עליו עדים כלל ומסרו בפני עדים כשר אלא ודאי מדפסול הוי טעמא משום דהוי מזוייף מתוכו ולכך פסול. וכי תימא נימא דמה שאמר מתניתין דהיכא דלא אמר בפני נחתם פסול הוא היכא דמייתי עדי מסירה וסמכינן אחתימה או היכי דלא נתנו בעדי מסירה אלא נתנו בינו לבינה. זה אינו דמתני' משמע פסול בכל גוונא אפילו דרוצה ליתנו השליח בעדי מסירה כיון דלא אמר בפני נחתם פסול. א''נ י''ל דטעמא דלשמה לא הוי אלא משום שלא יוציא לעז כדמשמע שם בגמרא ואם כן אי אמרת דלר' אליעזר צריך בפני נחתם משום דזמנין דמייתי אם כן הוי גזרה לגזרה משום דילמא מייתי סהדי ואת''ל מייתי אכתי מי לימא דאתי בעל ויערער ואכתי אם יערער אינו לעז וכולי האי לא חיישינן:

טז חָתְמוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְעָבַר וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ עֵדֵי מְסִירָה פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְעֵדִים שֶׁבּוֹ כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ שֶׁהוֹרָה מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוּא פָּסוּל:

לחם משנה ויש (מי) שהורה מן הגאונים שהוא פסול וכו'. כלומר כיון דרבנן אמרי בעינן עדי מסירה אם עבר על דברי חכמים פסול ורבינו סובר דהך עדי מסירה לא הוי אלא לכתחלה:

יז הָיוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ פְּסוּלִין אֲפִלּוּ אֶחָד פָּסוּל וְאֶחָד כָּשֵׁר וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל שֶׁנִּמְצָא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:

מגיד משנה היו עדיו מתוכו וכו'. פ''ק דגיטין (דף ד') אמרינן לעולם ר''א הוא וכי לא בעי ר''א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא (עליה) עדים בעי דאמר רבי אבא מודה (היה) ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול נראה דמגרע גרע היכא דאיכא עדים ולא חתמו לשמה וה''ה אם אחד מהם פסול גרע מהיכא דליכא עדים כלל. והרי''ף נראה דלא ס''ל האי סברא דכתב פ' המגרש מהא (נמי) שמעי' דלא בעי עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה דהא רב הוא דאמר אם נשאת בעד אחד וכו' וכתב נמי וחזינן לגאון וכו' (ולא) נראים דברי גאון כדעת הרב דלדעת הרב פסול בלבד ואין הולד ממזר. וש''מ הר''ם והרי''ף ז''ל לא פליגי וחילוק יש בין עד אחד פסול ואחד כשר לכתב סופר ועד דבעבור העד הפסול הוה ליה כמזוייף ולדעת הגאון כתב סופר ועד נמי מזוייף:

לחם משנה היו עדיו מתוכו פסולין וכו' אפילו עד אחד פסול ועד אחד כשר וכו'. א''א לדקדק דהיכא דליכא אלא עד אחד כשר בעדי מסירה כשר דהרי הוא עצמו כתב לקמן בפרק ג' דהוא פסול דכתב שם ולא יראה לי דבר וכו'. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל נראה דדקדק מלשון של מעלה שכתב שאם נתן לה גט בינו לבינה וכו' דסבירא ליה כסברת הרי''ף דכשר בעדי מסירה דאין הדיוק מוכרח דאפשר דה''ק דהיכא דלא נתנו בפני עדים אינו גט כלל אבל היכא דאיכא עדי מסירה הוא גט פסול אבל כשר לגמרי דסבר הרי''ף לא שמענו. ומלבד זה לדבריו יקשה הרמב''ם מדידיה אדידיה ממ''ש כאן לפרק ג' כמ''ש וא''ת היכי סבירא ליה דעד אחד כשר הוי מזוייף מתוכו ופסול הא פסק כר''א דעדי מסירה כרתי ובמתני' איתא ר''א אומר אע''פ שאין עליו עדים דמשמע לא מיבעיא כשיש עד אחד שהוא כשר אלא אפילו כשאין עדים כשר בעדי מסירה. וי''ל דר''א לא קאי אלא אכתב ידו ואין עליו עדים ואהא פליג דהא בזמן לא פליג כמו שאנו עתידים לבאר וכי היכי דלא פליג אזמן הכי נמי לא פליג אעד אחד וה''ק לא מבעיא כשיש עדי חתימה שהוא כשר אלא אפילו אין עליו עדים כשר אי נמי עד אחד דמתני' הוי בכתב ידו דחד והכי פסיק הרמב''ם ומפני כך מודה ר''א דלא הוי מזוייף מתוכו אבל כתב סופר ועד אחד לא:

יח * הִרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב מְלֹא [ד] שְׁנֵי שִׁיטִין פָּסוּל. וְכַמָּה יַרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי שִׁיטִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִין עִמּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם מְסָרוֹ לָהּ בְּעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרֻחָקִין הַרְבֵּה וְאֵין נִקְרָאִין עִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין חָתוּם עָלָיו עֵד כְּלָל הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:

ההראב"ד הרחיק את העדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל חוכך אני בזה להחמיר שמא תתן תנאי בגט באותן שני שטין ותוציא גט בעדי חתימה ונמצא זה כמזוייף מתוכו דאתי למסמך על עדי חתימה עכ''ל:

מגיד משנה הרחיק את וכו'. פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב:) גבי שאר שטרות תניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכן כשר. פירוש לפי שאין העדים נקראים עמו אבל אם יש שם עדי מסירה לא הוי מזוייף מתוכו הואיל ואין העדים נקראים עמו. ובתוספתא דגיטין פ' בתרא הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין פסול פחות מכן כשר וכמה ירחיק את העדים מן הכתב ויהא כשר כדי שיהו נקראין עמו דברי רבי ר' שמעון (בן אלעזר) אומר מלא שיטה אחת רבי דוסתאי בר רבי ינאי אומר מלא חתימת שני עדים. ונראה דפסק הרב כרבי. וכאן לא הביא הרב אלא לשון התוספתא ולא פירש אם בכתב ידי העדים או לא ובהלכות מלוה ולוה פירוש השמועה כדאיתא בפ' גט פשוט:

לחם משנה הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין וכו'. נראה דסבירא ליה לרב ז''ל דלא דמי הא לכתבו שלא לשמה ועד אחד כשר שכתב בפ' ג' דהוי מזוייף מתוכו דהא ודאי דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מזוייף מתוכו דהשתא אין זיוף בו כלל אלא מפני שיכול להזדייף ולהוסיף תנאי והוי כנייר מחוק וכדפתרא דאע''ג דיכול להוסיף עליו תנאי מ''מ כשר דכותבין על דבר שיכול להזדייף כדפסק הרב בפרק ד' כיון דעדי מסירה כרתי ומ''ש כאן ואע''פ שאין עליו עדים כונתו דלא מבעיא כשיש עליו עדי חתימה והרחיק שני שיטין דכשר דהא דהרחיק שני שיטין לאו ריעותא היא דדבר שיכול להזדייף הוי אלא אפילו אין עליו עדים כשר אבל כל הני דפרק ג' כתבו שלא לשמה ועד אחד כולהו הוו מזוייף מתוכו דהשתא יש בו פיסול ולהכי פסול אפילו בעדי מסירה. זה נראה לי ליישב דעת רבינו. ולשון אע''פ דקאמר דלכאורה היה נראה דכ''ש הוי דכיון דלא הוי מזוייף מתוכו דכשר דהרחיק את העדים פשיטא דכשר. אבל בהשגות דעת אחרת והקשה על רבינו דאע''ג שהוא דבר שיכול להזדייף בו מ''מ לא דמי לנייר מחוק ולדפתרא דשאני הכא דאי מוסיף תנאי בהני שני שיטין אתו למיסמך אעדי חתימה דאין ניכר בו זיוף כלל אבל התם כשכתב על חרס או על הדיפתרא לא אתי למיסמך אעדי חתימה דהא ידעי דדבר שיכול להזדייף הוא ודלמא זייפתיה והדעת נוטה לסברת הראב''ד ז''ל אבל רבינו לא חילק בין יכול להזדייף דהכא ליכול להזדייף דהתם דהא מתני' סתמא תנן דדבר שיכול להזדייף מותר. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל בסוף סימן קל''ה תירץ דשאני הכא דהרחיק דמכשיר משום דהפיסול ניכר אבל בהני דפרק ג' אין הפיסול ניכר דמי ידע אי כתבו לשמה או לא. וקשה לדבריו דהא התם בעד אחד פסול והתם הפיסול ניכר דאין בו אלא עד אחד וכאן אזיל לטעמיה שכתב בסימן ק''ל דהרמב''ם סבירא ליה דכשר כמ''ש למעלה וכבר הוכחתי הפך דבריו ואולי דסבירא ליה דמאי דקאמר הרב בפ' ג' ולא יראה לי וכו' לא קאי אעד אחד כשר דבהא ודאי כשר לגמרי: ואע''פ שאין חתום עליו עד כלל ה''ז כשר וכו'. האי דקאמר ואע''פ קשה קצת דאדרבה כשאין שם עדים כלל הוא כשר יותר דליכא למיחש חששא דהראב''ד ז''ל דשמא תתן תנאי בגט אלא שמצד אחר יש לומר דעדיף כשיש בו עדים אע''פ שהם מרוחקים דסוף סוף הרי יש שם עדים חתומים ומפני הצד הזה כתב רבינו ז''ל אע''פ שאין וכו'. ומאי דכתב הראב''ד ז''ל בהשגות שמא תתן תנאי בגט נראה דאין הכוונה להשיגו משום דאתיא להנשא בגט שלא נעשה כהלכתו שהוא מרוחק שני שיטין דא''כ למה אמר שמא תתן תנאי היה לו לומר שמא ימלאנה טיוטא וסברי ב''ד שהגט כשר אלא הכוונה להשיגו שמא תתן תנאי והגט נמצא מזוייף. וכתבתי זה מפני שנראה מדברי הרב''י ז''ל שאין דעתו כן:

יט הָעֵדִים שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם צְרִיכִין [ה] לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. קְרָאוּהוּ וְהוּא בְּיַד הַבַּעַל אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְהֶחְזִירוּהוּ לוֹ. וְחָזַר הוּא וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ:

לחם משנה וחזר הוא והכניסו וכו' חוזרין וקוראין אותו אחר שנתנו לה. הוציאו ממה שאמרו בפרק המביא (דף י"ט:) לא צריכא דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה וכו' ומשמע ליה לרבינו דכיון דחייש דילמא חלופי חלפיה א''כ לכתחלה צריך לקחתו מידו. ועוד ראיה ברורה ממאי דהקשו התוס' מההיא דהזורק כתב גט לאיש וסובר לאשה וטעה וכו' ואמרו שם איבעיא ליה לאקרויי והשתא אי לא קרייה אפילו לא הוחלף נמי ותירצו שם בתוס' בדעייליה לבי ידיה ולא קרייה דקנסוה רבנן דאיבעי ליה למקרייה וכתירוץ זה סובר רבינו ודינו פשוט:

כ לֹא קְרָאוּהוּ אֶלָּא נָטְלָתוֹ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וּקְרָאוּהוּ תְּחִלָּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר הַבַּעַל שְׁטָר אַחֵר הָיָה וְלֹא הָיָה הַגֵּט שֶׁקְּרָאתֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה (יט-כ) העדים שנותנין וכו'. המביא תניין (דף י"ט:) אמר רבינא הכי אמר לי אמימר משמיה דרב דימי (מנהרדעא) הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקרייה מיתיבי וכו' לא כל הימנו לאוסרה (עליו) וכו'. וכתב הרב ולא עוד וכו'. זה ביאור לא כל הימנו לאוסרה עליו:

כא הֲרֵי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַגֵּט בַּתְּחִלָּה וְנָתַן לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וּזְרָקַתּוּ לָאוּר אוֹ לַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר גֵּט כָּשֵׁר הָיָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה הרי שלא וכו'. פירוש דכי היכי דאינו נאמן לאוסרה בדקריוה ברישא כך אינו נאמן להתירה בדלא קריוה ברישא:

כב זָרַק לָהּ הַגֵּט לַחֲצֵרָהּ לְבֵין הֶחָבִיּוֹת בִּפְנֵי עֵדִים וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ מְזוּזָה אוֹ שְׁטָר אַחֵר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. שֶׁזֶּה שֶׁנִּמְצָא הוּא שֶׁזָּרַק. נִמְצְאוּ שָׁם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ מְזוּזוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט שֶׁזָּרַק גְּרָרוּהוּ עַכְבָּרִים וַהֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה זרק לה וכו'. התם נמי ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אישתכח מזוזתא וכו' וגיטא אימור עכברים שקלוה. פירוש וספק מגורשת היא פי' והאי ביני דני בחצרה היו דאי בחצרו רשותו הוא:

כג הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִין עַל הַגֵּט צְרִיכִים לִהְיוֹתָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת קוֹרְאִים בִּפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים. וְהוּא שֶׁיַּכִּירוּ לְשׁוֹן הַגֵּט. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם רוֹשְׁמִין לָהֶם הַנְּיָר בְּרֹק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדָּבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ מִתְקַיֵּם וְהֵן כּוֹתְבִין עַל הָרשֶׁם. וְאֵין עוֹשִׂין [ו] כָּךְ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת הוֹאִיל וַחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה העדים שחותמין וכו'. התם נמי תניא עדים שאין יודעים לחתום (רב אמר) מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעין דיו וכו'. וכתב הרב והוא שיכירו לשון הגט. פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית או יונית או שאר לשונות, ואין לומר שיבינו לשון הגט שהרי אמרו עדים שאין יודעים לקרות קורא לפניהם וחותמין ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם. ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים מה שאין כן בשאר שטרות דלא בעינן עדים שידעו לקרותו ואם נאמר שצריכין להבין לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא. אלא ודאי אע''ג דאין יודעין לקרות ולהבין לשון הגט קוראין לפניהם להודיע שזה השטר גט הוא ודבר כורת בין איש לאשתו וחותמין:

כסף משנה העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט. כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ''ל. ואיני מבין דבריו שאע''פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ''ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע''פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז''ל הרמב''ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ''ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב''א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ''ב דגיטין (דף י"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ''ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע''פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון:

לחם משנה העדים שחותמים על הגט וכו'. כתב מוהרי''ק ז''ל בסימן ק''ל שהוציאו רבינו ממה שהקשו בפרק המביא תניין והא לא ידעי למיקרי ותירצו בדידעי והוצרך לדחוק שם דקי''ל דבכל לשון כשר והקשו מההיא דגט שכתבו עברית וכו' ואי איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם והוצרך להודיענו דאע''פ שאין מכירין הלשון זו היא ראייתו. ואע''פ שיש להקשות לכאורה דלרבינו נימא אמאי לא תירץ דהודיענו דאחרים קראוהו לפניהם ואין הלכה כרשב''ג דקאמר בשאר שטרות לא ולזה י''ל דאם כן לימא אין הלכה כרשב''ג ואמאי קאמר האי שטרא וכו'. מיהו ראיה אחרת שהביא שם מההיא דירושלמי לא ברירא לן מילתא דהא הוכיח דמדקאמר הירושלמי הדיינים חותמים וכו' ואין עדים אלא אם כן וכו' דע''כ דקוראין לפניהם איירי וכו' דאל''כ אמאי חותמים הדיינים אלא ודאי שקראו אחרים לפניהם ומ''מ קאמר ואין העדים חותמים דמ''מ קשה אפילו לדברי רבינו למה הוצרך לירושלמי לומר שעדים יודעים לקרות במכירין הלשון לבד סגי לדעת רבינו. עוד כתב שם הרב באותו הפרק על לשון הרא''ש שפירש דברי הרי''ף ז''ל דמה שלא הביא ההיא דרב גמדא ותירצו ע''ש. ולדידי לא קשיא כלל דמ''ש שם ולפי דבריו פירושו דכיון דהוא הביא ההיא דהלכה כרשב''ג והביא ההיא דר''נ דהוי בשאר שטרות וקאמר דבתרתי סגי דהא ר''נ וספרי הדיינים סגי ורשב''ג קאמר דבשאר שטרות לא אלא ודאי דמפרש דרשב''ג מודה היכא דאיכא שנים דאפילו בשאר שטרות מהני ולהכי סגי בשנים או סופר ואב ב''ד שלא כר''נ וכן ההיא דרב פפא שהביא מתיישב ג''כ בכי ה''ג. והראיה שהביא הרא''ש דאפילו בשנים עכו''ם וכו' אינו להכריח שהרי''ף ז''ל סובר כן אלא ההכרח הוא משום מ''ש והשתא נתן טעם מי הכריחו להרי''ף לומר כן מפני שאפילו שנאמר שרב פפא סובר כרבנן מ''מ אין לומר דמחלוקתם מן הקצה אל הקצה בין רבנן ור''ש דלר''ש אפילו בשנים כשרים לא מהני ולרבנן אפילו בשני עכו''ם מסיחים לפי תומם מהני אבל שאר המפרשים יאמרו יפה דאין חשש בכך ועם זה הכל עולה על נכון: והוא שיכירו לשון הגט וכו'. כוונתו שיבינו לשון הקדש וכן פירש בהגהות אשרי מא''ז. ובפ''ד גבי עדים חתומין בכתב אחד וגט בכתב אחר שכשר הצריך רבינו שידעו לשון הכתב והכתיבה והטעם דבעי התם תרתי מפני דהגט בכתב אחד והעדים בכתב אחר גרע והרב מוהר''י קארו כתב על זה בסי' ק''ל ואפשר דהרמב''ם לטעמיה ודבריו סתומים: הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם. כלומר דרבנן הוא דתקנו משום דלמא מייתי עדי מסירה אבל לעולם בעינן עדי מסירה ואם כן כיון דאינו אלא תקנה משום דלמא מייתי בהא הקילו אבל בעדי חתימה לחוד ודאי דסבירא ליה לרבינו דהוא מדאורייתא כמבואר למעלה:

כד אַף עַל פִּי שֶׁחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מְפָרְשִׁין [ז] שְׁמוֹתֵיהֶן בַּגֵּט. וְכֵן הִתְקִינוּ בְּעֵדֵי הַגֵּט שֶׁאֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה [ח] בִּפְנֵי זֶה. וְאִם חָתְמוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּכְתֹּב זְמַן בַּגֵּט וּמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. שֶׁמָּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ קְרוֹבָתוֹ [ט] וְתִזְנֶה כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו וְיִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחַר הַזְּנוּת וְיִתֵּן לָהּ. וְאִם לֹא יִהְיֶה בּוֹ זְמַן יְכוֹלָה לוֹמַר קֹדֶם הַזְּנוּת נִתְגָּרַשְׁתִּי. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ זְמַן בְּגִטִּין:

מגיד משנה אע''פ שחתימת העדים וכו'. פרק השולח (דף ל"ו) התקינו שיהו עדים מפרשים שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם. ובפ''ק דגיטין (דף י') אמר רב פפא וכו' עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם: וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן וכו'. פרק המביא תניין (דף ט"ז) מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר''י אומר משום בת אחותו וכו' ואמרינן בירושלמי (בפרק השולח) מעשה באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזנתה עד שהיא אשתו (לימים עמד וגירשה) הלך והקדים זמנו בגט אמר מוטב שתדון כפנויה ואל תדון כאשת איש. ומקום כתיבתו נמי כדאמרינן פ' גט פשוט (ב"ב קע"ב) כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני. וגבי גט איתמר פרק המגרש (דף פ"ו) גט שיש עליו עדים וכו' יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלש גיטין פסולין. ופ''ק דר''ה (דף ב') אמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אבל גבי גט אם זמן הגט מאוחר לחתימתו נמצא מחזיק אותה באשת איש עד אותו הזמן וחכמים תקנו זמן שלא יקדים ושלא יאחר ואף על גב דבמאוחר ליכא למיגזר משום בת אחותו אי שרינן ליה אתי למישרי מוקדם. ובפרק המביא תניין (דף י"ז) תנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ומדאמרינן גבי כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה והוא שעסוקין באותו ענין דכמעשה ב''ד דמיא משמע דבגט אע''ג דעסוקים באותו ענין פסול. ונראה דדוקא מוקדם שזמן הגט קודם החתימה כגון שנכתב ונחתם במרחשון וכתבו בו שבתשרי קודם למרחשון נכתב כההיא דירושלמי פסול וכן נמי מאוחר שנכתב ונחתם בתשרי וכתב בו במרחשון שלאחריו כדי להחזיק אותה באשת איש פסול אבל אם היה עומד בתשרי וכתב הגט לשמה כהלכתו וכתב בו זמן מרחשון וחתמו בו העדים שנכתב הגט בפניהם בו ביום הכתוב בגט נראה דכשר דלא חשבינן ליה מוקדם ומאוחר הואיל וזמן הכתוב בגט והחתימה הכל ביום אחד. וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו כלומר בזמן הכתוב בגט ולא אמר ביום כתיבתו והאי דאמרינן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דוקא שנכתב בו זמן ונחתם בלילה אחר הזמן. ומ''ש הראב''ד ז''ל קיימא גיטא בבית דין האי לא פסול לדעת הרב דא''כ גט הבא ממדינת הים ליפסול:

כסף משנה אע''פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'. בפרק השולח (דף ל"ו) ופירש רש''י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ומ''ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. הטעם ביאר רבינו בפרק ט': וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט. בפ''ב דגיטין (דף י"ז). ומ''ש ומקום כתיבתו. בפרק הזורק (דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'. בפ''ב דגיטין (דף י"ז) וכר''י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום:

לחם משנה ואם חתמו זה שלא בפני זה הרי זה וכו'. מדלא קאמר רבינו אההיא דמפרשים שמותיהם דאם לא פריש דפסול משמע דסבירא ליה דכשר דאל''כ כי היכי דקאמר כן אהך דחתימה דזה שלא בפני זה לעיל נמי לימא הכי. ונראה שהוא מפרש כפירוש הטור דמפרש שמותיהם רצה לומר דמתחילה היה חותם אני יעקב עד אני ראובן עד והתקינו שיהו חותמין יעקב בן יצחק עד ראובן בן יעקב עד כדי שיכירו אותו, ולפי זה אע''פ שלא פירש אלא אמר אני ראובן עד כדמעיקרא הגט כשר כדכתב הטור בסימן ק''ל ומפני שהוא מפרש כן כתב לקמן בנוסח הגט שכשהעדים חותמים פלוני בן פלוני עד וכו'. ומ''מ היה קצת קשה בדברי רבינו דלא כתב לא הכא ולא התם דאם כתב בן יעקב לבד ולא כתב עד או יוסף לבד ולא כתב עד דפסול כדכתב הטור שם והוא מוכרח בפרק המגרש כמ''ש שם מוהררי''ק ז''ל:

כה * גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה מֻקְדָּם [י] אוֹ מְאֻחָר אוֹ שֶׁנִּכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה [כ] שֶׁלְּאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁעֲסוּקִין [ל] בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן. אוֹ כָּתַב אֶת הַגֵּט בִּירוּשָׁלַיִם וְטָעָה וְכָתַב בְּלוּד. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד [מ] שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ בִּזְמַן [נ] כְּתִיבָתוֹ וּבִמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ:

ההראב"ד גט שיש עליו עדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה במאוחר דכשר להנשא בו ולא תימא לזמן הגט אלא מדקיימא בבית דין בגיטה או שנתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור זמן מותרת להנשא מיד לפי שאינו יכול לקלקלה. ואומר אני שאוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן שלכך איחרו וכמי שהתנה עמה הוא. וכל הפוסל גט מאוחר מפריז ומפסיד ותועה דאי היה פסול עד שהשיב רבי את ר' חנינא ב''ג משטר מאוחר ומתרץ קסבר אין כותבין שובר ישיב עליו מגט שאינו יכול לתרץ אלא ש''מ לדברי הכל כשר. ואני הוא המזכה ומזכה אני במקומי שאם היה פסול לא לשתמיט תנא וליתנייה ולימא ובגיטין בין מוקדם בין מאוחר פסול כדקא מפליג בפרוזבול, עכ''ל:

מגיד משנה או כתב הגט בירושלים וכו'. פרק הזורק (דף ע"ט:) היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה. ומזרח ומערב פירש הרב לוד וירושלים דלוד מן המזרח וירושלים מן המערב והאי דאמר רב הונא אמר שמואל (שם פ':) זו דברי ר''ח אבל חכמים אומרים הולד כשר מכל מקום הוי הגט פסול אפילו לרבנן. ונראה דהאי כתב במערב פירש חתם והאי כתובו בהיני נמי חתומו כמו שפירש הרב בהלכות לוה פרק כ''ג וכן מי שנמסרה להם עדות במדינה זו וכו' וכן כתב הרב בכמה מקומות. לכך נראה שאם היה הסופר במזרח וכתב בו מקום מערב ששם צוהו הבעל לכתוב והלך וחתמו במערב הכתוב בגט שהגט כשר הואיל וחתמו במקום הכתוב בגט וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו במקום כתיבתו כלומר במקום הכתוב בגט דלכתיבה אין אנו חוששין אלא לחתימה ואין לומר דכתיבה וחתימה בעינן במקום אחד דהא חזינן פרק שביעי שכתב הרב נכתב בארץ ונחתם בחוץ לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דבתר חתימה אזלינן והכי איתא בתוספתא דגיטין פ''ב גט שכתבו בעיר הזאת לא יחתמנו לעיר אחרת ואם חתמו כשר:

כסף משנה גט שיש עליו עדים ואין בו זמן. במשנה פרק המגרש (דף פ"ו). ומ''ש או שהיה מוקדם, דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא''ש שכתב שהוא בטל. ומ''ש או מאוחר פסול, טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (דף קט"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א''נ בקפיצה א''נ מילי מסר ע''כ. ואי ס''ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח''כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה''ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (דף ק"ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'. בפ''ב דגיטין (דף י"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב''א והרא''ש דברייתא דראב''צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב''צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש''י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע''ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ''מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט:

לחם משנה גט שיש עליו עדים וכו'. הרא''ש ז''ל כתב במוקדם שהוא גט בטל ומוהרי''ק ז''ל תמה בסימן קכ''ז על זה דמאי שנא משאר פסולים דרבנן ותו קשה טובא דאטו גרע מאין בו זמן כלל דהא לר''י דקי''ל כוותיה הוי חששא משום שמא יחפה והרי טפי איכא חששא דחפוי לאין בו זמן דהא מוקדם אהני מיהא לשבוע דלקמיה. ומהר''ר ישראל יישב זה ואמר דמוקדם לא גבי אפילו מבני חרי והוי חספא וא''כ לפי זה אתי שפיר דגרע טפי מאין בו זמן דמבני חרי מיהא גבי כשאין בו זמן. אבל קשה להא דאין טעם הזמן משום הלקוחות בכאן דלפי זה ודאי דעדיף טפי אין בו זמן משום דהתם לא גבי מהלקוחות והכא גבי אבל טעמא משום שמא יחפה וא''כ היכי גרוע ודבר קשה הוא זה אבל רב סובר שהוא פסול מדרבנן וכל פסול זמן דלדעתו הכי הוי. וא''כ כשכתב התורף במחובר דאמר לעיל דבטל מן התורה אע''ג דפירוש תורף מקום העדים והזמן והרי את מותרת לכל אדם ומשמע דאם כתב הזמן במחובר הוי בטל לאו דוקא דאם כתב הזמן במחובר ואח''כ תלשו וסיים התורף מהני אבל לפי דעת הרא''ש ז''ל כתב מוהרי''ק ז''ל בסי' קכ''ו דאפשר דפסול כמו גט מוקדם וזה מסייעו להרא''ש ז''ל וכן הדין הנזכר בגמ' גבי תורף כמו גבי חש''ו ודומיהם דמדהזכירו תורף סתם ובכללו הזמן משמע דהיכא דהזמן נעשה בפסול הוי בטל כמו בשם האיש והאשה ומ''מ דברי הרא''ש תמוהים וצ''ע: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן וכו'. גט שאין בו זמן אי מועיל בעדי מסירה כתב הרב מוהר''י קארו ז''ל בסימן קכ''ז שהוא מחלוקת בין המפרשים והכריח מדברי הרמב''ם דסבירא ליה דפסול וקשה דא''כ מאי דחי בפרק גט פשוט ודילמא אבא שאול כר''א ס''ל כלומר דאע''ג דאין בו זמן כשר בעדי מסירה הא לסברת הרמב''ם וסייעתו פסול וצ''ע: או מאוחר וכו' כל אלו פסולים עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו וכו'. השיג הראב''ד ז''ל בטעם דמאוחר. וטעמו של רבינו כדכתב הר''ן דאיכא למיחש לבת אחותו מפני שתוציא את גיטה ותאמר קודם זנות נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי ע''כ אנו רואים שהוא מאוחר והוי כאין בו זמן. וכבר הקשה מוהררי''ק ז''ל בסימן קכ''ז על טעם זה דהראב''ד ותירץ דכיון דכתוב בו זמן וכשיגיע אותו זמן אי אפשר לחפות עליה כשר וכדמכשרינן בכתוב בו שנה אחת משום דאהני לשבוע דלקמיה כו' וקשה לפי זה גט מוקדם אמאי פסול הא אהני לשבוע דלקמיה אלא ודאי כל גט שנעשה בפסול לא אמרינן דכשר משום הך טעמא ולא אמר בגמרא גבי שבוע אלא דאינו משקר שם במה שכותב אבל הכא דמשקר לא אהני הך טעמא: או שהיה מוקדם או מאוחר וכו'. הראב''ד הקשה עליו במאוחר דס''ל דכשר והרב מוהר''י קארו בסי' קכ''ז הקשה היכי מכשרינן הא איכא לשמא יחפה וכדפירש הר''ן ותירץ ואפשר וכו'. וקשה דלא דמי לכתוב בו שבוע דהתם אהני לשבוע דלקמיה אבל הכא לא אהני כלל דאי קודם זמן הגט תאמר לעולם דכבר היא מגורשת והגט מאוחר ואי אחר זמן הגט הרי מגורשת. ונראה כוונת הרב דמאי דקא חיישינן אנן דהוא מאוחר הוא כשהיא מראה הגט בב''ד קודם שיגיע זמנו ולהכי אנו מאמינים לה לעולם כשתאמר דהיא מגורשת כיון דאנו רואים דהגט מאוחר דהרי עדיין לא הגיע הזמן אבל אחר שעבר זמן הגט אין אנו מאמינים לה שהוא מאוחר דאמרינן דבזמנו כתבוהו ואם זינתה קודם חייבת מיתה ולהאי מילתא אהני כשהיא מראה הגט לב''ד שעבר הזמן: עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו. יש לפרש הל' דבמקום שכותבין צריך שיחתמו אותו ובעינן שיזכיר גם כן מקום הכתיבה. ואין לדקדק מכאן מה שכתב הרב ב''י בסימן קכ''ח אבל קצת ראיה יש לדברי מוהררי''ק ז''ל ממה שכתב כאן המפרש ממ''ש רבינו פ''ז גבי שנכתב בא''י ונחתם בחוץ לארץ:

כו * חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וּנְתָנוֹ לָהּ אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב שֵׁם הַיּוֹם אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ כָּשֵׁר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:

ההראב"ד חתך ממנו הזמן כו'. כתב הראב''ד ז''ל חתך ממנו הזמן ונתנו לה לכתחלה לא תנשא שהרי משלשה גיטין פסולין הוא זה, עכ''ל:

מגיד משנה חתך ממנו וכו'. המביא תניין (י"ז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי א''ל לרמאי לא חיישינן וכו' מה הועילו חכמים בתקנתם פירוש מדשני ליה לרמאי לא חיישינן ולא שני כדשנינן לעיל אהני דלכתחילה לא תינשא משמע הכא דלכתחלה תינשא. כתב בו שבוע שנה חדש שבת מאי וכו'. והרי''ף לא הביא שיטה זו ונראה ליה דפליג האי שיטה למתני' דאמרינן גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול וגזייה לזמן נמי כמי שלא נכתב דמי ולדעת הרב יש חילוק בין לא כתב בו זמן לגזייה לזמן דגזייה לזמן רמאות הוא ולרמאות לא חיישינן ובפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב:) אבא שאול אומר (אפילו) אם כתב בו אני גירשתיה היום כשר ההוא יומא דנפיק ביה (גיטא) משמע:

כסף משנה חתך ממנו הזמן וכו'. שם (דף י"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א''ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש''י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש''ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. ודעת רבינו כדעת ר''ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב''א והר''ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ''מ כתבו הרשב''א והר''ן שכדברי רש''י הוא הנכון: ומ''ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'. שם (א"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש''י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש''י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד:

כז וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהוּ מוֹנִין בְּגִטִּין לְמַלְכוּת אוֹתוֹ הַזְּמַן מִשּׁוּם שְׁלוֹם [ס] מַלְכוּת. כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ מַלְכוּת אוֹתָהּ הַמְּדִינָה אוֹ לְבִנְיַן הַבַּיִת אוֹ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְאִם אֵין דַּרְכָּן לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת בְּגִטִּין אוֹ [ע] לִיצִירָה אוֹ לַמַּלְכוּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס [פ] מַקְדוֹן שֶׁהוּא מִנְיַן שְׁטָרוֹת. וְאִם כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת אוֹתוֹ זְמַן בִּמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשׁוּת אוֹתָהּ מַלְכוּת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

מגיד משנה וכן תקנו שיהו מונין לגיטין וכו'. פ' הזורק (דף ע"ט:) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' וצריכא דאי אשמעינן מלכות שאינה הוגנת (משום) דמליכא אבל מלכות מדי ומלכות יון מאי דהוה הוה וכו', וזהו שכתב הרב מלכות שאינה מלכות אותה המדינה. ובתוספתא דגיטין פ''ח x (א"ר אליעזר) כתב לשם הפרכין (לשם הורכינוס) או שהיו שני מלכים עומדים וכתב לשם אחד מהם כשר ושמא זהו שכתב הרב כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות וזהו שני מלכים עומדים שיש להם רשות באותה מדינה:

כסף משנה וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'. סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע''פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ''ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז''ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא''ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה''ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י''ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים:

לחם משנה כתב לשם מלכות וכו'. בפ' הזורק (דף פ') גבי ההיא מתני' דכתב לשם מלכות אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר''מ אבל חכ''א אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת. ולשון הרי זו מגורשת משמע דתנשא לכתחלה כדכתבו התוס'. עוד שם א''ר אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר''מ אבל חכמים וכו'. ונחלקו בפירושה התוס' ורש''י ז''ל דרש''י פי' אשלום מלכות קאי והתוס' פי' דקאי אהיה במזרח וכתב במערב ועל דא קאמר הולד כשר ולכתחלה לא תנשא אבל בההיא דשלום מלכות מגורשת ותנשא לכתחלה וכן נראה דעת רבינו ממ''ש דשינה מקום עמידת העדים דהולד פסול ולא בטל וכן כתב מוהררי''ק ז''ל בסי' קכ''ח וא''כ יש לתמוה עליו למה פסק כאן דפסול הא הרי זו מגורשת קאמר דמשמע לכתחלה בשלמא אם היה כפי' רש''י היה אפשר לומר דפליג ארב יהודה ומר שמואל והוא פסק כרב דקאמר דכשר ולא תנשא לכתחילה אבל מאחר שהוא אינו מפרש כפי' רש''י ז''ל דקאי אשלום מלכות קשה. ונראה דאע''פ שהוא מפרש כפירוש התוס' פי' דההוא דמגורשת ר''ל דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והוכרח לומר כן מכח ההיא קושיא דהקשו שם בתוס' בפ' בתרא דאמרו שם ותו ליכא והא איכא שלום מלכות משמע דהוא פסול והתוס' הוצרכו לשנות שם הגירסא מחמת קושיא זו:

כח הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים. אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר אַחַר כַּמָּה שָׁנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה [צ] וּמְקוֹם הַכְּתִיבָה, לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶן הַבַּעַל בּוֹ כִּתְבוּ וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶן וְהָיוּ עוֹמְדִין בְּתִשְׁרֵי וְנִתְאַחֲרוּ עַד נִיסָן וַהֲרֵי הֵן בְּלוּד כּוֹתְבִין זְמַן הַגֵּט מִנִּיסָן וּבְלוּד [ק] שֶׁשָּׁם נִכְתַּב הַגֵּט כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת:

מגיד משנה האומר לשנים וכו'. פרק גט פשוט ב''ב (דף קע"ב) אמר להו רב לספרי וכו' כי קיימיתו בשילי וכו' ולגבי גט נאמר פ' הזורק בגיטין (דף פ') ור''ל כתובו חתומו כמו שביארנו והתם נמי אמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אוקנייתא וכו'. ונראה דוקא שטרי אוקנייתא דמשעת הקנין חל השעבוד ואם יודעין יום הקנין כותבין אותו יום ולא מיתחזי כשיקרא דסתם קנין לכתיבה עומד אבל בגט או בשטר שאין בהם קנין שזמן הכתיבה מוכיח עליו אם לא יכתבו היום שעומדין בו מיחזי כשיקרא:

כסף משנה האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'. כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע''פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר''י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע''י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב''ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר''י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב"ב קע"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע''ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט''ו דיבמות (דף קי"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא''ש שפסק כדברי ר''י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב''א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן