הלכות גרושין - פרק ראשון א-ו - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק ראשון א-ו - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים הֵן עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. א) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאִישׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. ב) וְשֶׁיְּגָרֵשׁ בִּכְתָב וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. ג) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַכְּתָב שֶׁגֵּרְשָׁהּ וֶהֱסִירָהּ מִקִּנְיָנוֹ. ד) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנוֹ דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ה) וְשֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב לִשְׁמָהּ. ו) וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ אֶלָּא נְתִינָתוֹ לָהּ [בִּלְבַד]. ז) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. ח) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. ט) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. י) וְשֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ הוּא שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבַּגֵּט כְּגוֹן הַזְּמַן וַחֲתִימַת הָעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

לחם משנה ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה וכו'. וא''ת למה לא מנה שיהא הכותב ישראל ולא אחד מחמשה ממה שכתב בספ''ג וכן קשה למה לא מנה שתהא האשה המקבלת אותו בת דעת ולא קטנה ושוטה שנתמעטה מושלחה פרט לזו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות. וי''ל דטעם החמשה עיקרן משום לשמה הוא דחש''ו אינן בני דעה ולא יכתבו לשמה וגם עכו''ם דאדעתיה דנפשיה עביד ועבד אינו בתורת גיטין ואנן בעינן שיכתבו מי שהוא בתורת גיטין והכל חוזר לטעם לשמה והרי הם נכללים במה שכתב ושיהיה נכתב לשמה. גם הא דקטנה ושוטה בכלל דשיתנו לה בתורת גירושין הוא כלומר דהיא יודעת שהיא לשם גירושין וקטנה ושוטה לאו בני דעה נינהו. וא''ת למה לא מנאן רבינו כפי סדר הפסוק שפירש רבינו אחרי כן. ויש לומר דבענין המנין מנה רבינו כפי הענין והענין הוא כך תחילה שיגרש ברצונו ואח''כ במה מגרש ואחר שידענו שמגרש בכתב צריך לדעת מה יהיה כתוב שם ואח''כ צריך לדעת איך יכתבו אם לשמה או לא ואח''כ שלא יהיה מחוסר מעשה אחר הכתיבה ואח''כ ענין הנתינה אבל בענין הראיות פירש רבינו כפי סדר הפסוקים. ואם תאמר ואיך ביאר על סדר הפסוקים הא ביאר פסוק ושלחה קודם פסוק שלא יהא מחוסר מעשה וכו' שיוצא ממה שאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כו'. וי''ל דבתחילה ביאר כל תיבה ותיבה לבדה ואח''כ ביאר סמיכת התיבות וביאר תחילה סמיכת וכתב ונתן ואח''כ ביאר סמיכת ספר כריתות ונתן שהוא אח''כ ונמצאו דברי רבינו על סדר נכון כדרכו בכל המקומות:

ב וּמִנַּיִן שֶׁעֲשָׂרָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו' (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ'. אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ:

מגיד משנה (א-ב) אין האשה מתגרשת וכו' ועשרה דברים הם וכו' ומנין וכו' אם לא תמצא חן בעיניו שאינו מגרש וכו'. פרק חרש (יבמות דף קי"ב:) האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו:

ג (דברים כד-א) 'וְכָתַב'. מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. (דברים כד-א) 'לָהּ'. לִשְׁמָהּ. (דברים כד-א) 'סֵפֶר כְּרִיתֻת'. דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִכְרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד-א) 'וְנָתַן בְּיָדָהּ'. מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָה שֶׁהוּא כְּיָדָהּ אוֹ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהַכּל כְּיָדָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ'. שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַגֵּט שֶׁהוּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ. לֹא שֶׁיִּשְׁלַח עַצְמוֹ מִמֶּנָּה:

מגיד משנה וכתב מלמד וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ה') וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף: לה לשמה. פרק כל הגט (דף כ"ו): ספר כריתות וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ה') בעינן דבר הכורת בינו לבינה דכתיב ספר כריתות: ונתן בידה וכו'. פרק קמא דבבא מציעא (דף י':) ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת''ל ונתן מ''מ. ובספרי א''כ מה ת''ל ידה מה ידה מיוחדת שהיא רשותה אף כל שהיא רשותה: ושלחה וכו'. פרקא קמא דקידושין (דף ה':) וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת וכו':

ד כֵּיצַד. כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הָעִנְיָן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְגוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ אֵינִי בַּעְלֵךְ אֵינִי אֲרוּסֵךְ אֵינִי אִישֵׁךְ אֵין זֶה גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ' וְלֹא שֶׁיִּשְׁלַח אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין אֵינוֹ גֵּט:

כסף משנה וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין. בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ"ה:):

לחם משנה וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'. בפרק המגרש (דף פ"ה) אפליגו רבנן ורבי יהודה דרבנן אמרי גופו של גט הרי את מותרת כו' ור' יהודה סבר דצריך למכתב ודן די יהוי ליכי וכו' ודברי רבינו נראה דסותרין דכאן פסק כרבנן ולקמן בפרק ד' בסדר הגט הזכיר ודן די יהוי ליכי מינאי כו'. והר''ן ז''ל כתב לתרץ זה דמ''ש שם רבינו לא הוי לעיכובא משמע דסבירא ליה לרבינו דאפילו לרבנן לכתחילה בעינן ודן ואם כן קשה לכאורה דשם בגמרא איבעיא לן בעינן ודן או לא בעינן ודן כלומר אי הלכה כרבי יהודה או לא ופסק שם מדרבה התקין בגיטא וכו' ולא התקין ודן. והשתא קשה כיון דאפילו לרבנן בעינן לכתחילה ודן א''כ לדידיה מי ניחא הא רבה לכתחילה הוא דהתקין ואמאי לא התקין ודן. ונראה דרבינו מפרש מ''ש שם בגמרא בעינן ודן או לא בעינן ודן אליבא דרבנן קא מיבעיא ליה נהי דלעיכובא לא בעינן ודן לכתחילה בעינן או לא בעינן והשתא פשיט שפיר דלכתחילה לא בעינן דאי בעינן אמאי לא התקין ליה רבה ובעיין לא איפשיטא ולכך פסק רבינו דלכתחילה בעינן ליה והביאו בסדר הגט משום דאפילו לרבנן מספקא לן אי בעינן לכתחילה או לא ואע''ג דהוי ספיקא דרבנן מ''מ רצה רבינו להחמיר כיון דרבי יהודה בעי ליה אפילו לעיכובא ויש סיוע לפירוש זה מדלא אמרו בגמרא הלכה כרבי יהודה או אין הלכה כרבי יהודה ומדאמר בעינן ודן או לא בעינן וכו' משמע דלרבנן קא מיבעיא לן. זה נ''ל לפי שיטת הר''ן ז''ל אבל לפי דברי ה''ה ז''ל שהביא שם בפרק ד' דברי הרמב''ן והרשב''א ז''ל שפסקו כרבי יהודה ולא הזכיר שם שדעת רבינו חלוק עליהם משמע לכאורה דהוא סובר בדברי רבינו שכך דעתו ואם הדבר כן קשה מדידיה אדידיה שכאן נראה דפסק כרבנן וצריך עיון: כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' וגופו של גט וכו'. ע''כ צריך לומר דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן מדכתבו רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם האיש והאשה והזמן עם הרי את מותרת לכל אדם ומה שלא הזכיר כאן אלא הרי את מותרת הוא מפני דכאן לא נחית לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי כמבואר בדבריו ושלחה שיהא ענין הגט כו' ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן כמבואר לקמן:

ה זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ' אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ עַד שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ גָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְשִׁלְּחָהּ אֶלָּא שֶׁאִם גֵּרֵשׁ וְלֹא הוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ וְהֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה זה שנאמר בתורה וכו'. בספרי ונתן בידה כיון שנתנו בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו הזורק גט לאשתו וזרקו לה בתוך ביתה או בתוך חצרה ויצאה מביתו מגיד שהאשה יוצאה מלפני האיש והלכה והיתה לאיש אחר מגיד שלא תינשא עמו בשכונה: שלא נאמר ושלחה וכו'. פ' הזורק (גיטין דף פ"א) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' וב''ה אומרים צריכה הימנו גט שני וכו':

ו וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב' (דברים כד-א) 'וְנָתַן' מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה הוּא הַגֵּט הַכָּשֵׁר. יָצָא דָּבָר שֶׁמְּחֻסַּר [א] קְצִיצָה אַחַר הַכְּתִיבָה. לְפִיכָךְ אִם כָּתַב גֵּט עַל קֶרֶן הַפָּרָה נוֹתֵן לָהּ הַפָּרָה. וְאִם חָתַךְ הַקֶּרֶן אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם כָּתַב בִּמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:

מגיד משנה ומנין שלא יהא מחוסר וכו'. המביא תניין (דף י"ט) על הכל כותבים על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה הפרה וכו' ובגמרא בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה וכו' נראה דהאי דאמרינן מי שאינו מחוסר וכו' כגון יד של עבד וקרן של פרה דפרה ועבד דבר חשוב הוא ומסתמא לא יהיב לה ומחוסר קציצה הוא אי לא יהיב לה פרה ועבד אבל אם חתך מן הקלף אחר שנכתב הגט לאו מחוסר קציצה הוא. וזה נראה מהא דאמרינן (דף פ"ז) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר וכו' ובגמרא רב אשי אמר והוא דידיע ביה מתחתא דמגילתא וליכא למיחש שמא שני גיטין היו וחתך מן האחד בתחלתו ועשה שניהם גט אחד אבל בגט אחד בדף אחד אפילו נחתך מן המגילה כשר וגם מגופו של גט כגון הזמן אמרו גזייה לזמן ויהביה ניהלה כשר משמע דלאו מחוסר קציצה הוא אא''כ היה הדבר שנכתב בו הגט טפל לגבי מה שנחתך ממנו כגון קרן לגבי פרה ויד לגבי עבד וה''ה אם כתב הגט בקלף גדול ונחתך ממנו דמחוסר קציצה הוא הואיל והקלף חשוב יותר ממה שנכתב בו הגט אבל אם חתך ממה שאינו כתוב ולא מועיל בגט כשר ובמחובר לקרקע פסול בכל ענין דמחוסר קציצה הוא. וכתב מר יהודאי גאון ז''ל ומאן דכתיב גיטא אקלפא ובתר דכתביה גזיז מינה שיורא דמגלתא פסול. ורבינו חננאל ז''ל דחה האי סברא דבמידי דתלוש אפילו קציץ מיניה לית לן בה ומייתי ראיה מהכא דאמרינן (דף כ"א:) כתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא אמר פסול שמא יקטום והוי קציצה במחובר כיון שהוא נקוב מכלל דבשאינו נקוב ליכא למיגזר שמא יקוץ כיון שהוא תלוש. ורבינו האי ז''ל כתב דאי כד אתחיל למכתביה הוה בדעתיה למיגז מיניה לית ליה למיגז מיניה בתר דאיכתוב אבל אי כד כתביה לא הוה בדעתיה למיגז מיניה אי גייז מיניה בתר דאיכתוב לית לן בה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן