הלכות גרושין - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט בָּטֵל אוֹ אֵינוֹ גֵּט אוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְאִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה. חוּץ מִן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאֵין אַתְּ מֻתֶּרֶת לַכּל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה גֵּט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ז) 'וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ' אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ וְלֹא הֻתְּרָה לַכּל נֶאֶסְרָה לִכְהֻנָּה * וְזֶהוּ רֵיחַ הַגֵּט שֶּׁפּוֹסֵל בִּכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶם:

מגיד משנה כל מקום שאמרנו וכו'. זה כתב לבאר לשונו אבל בגמרא אין שם כלל לפי שיש פסול בטל לגמרי ויש פסול דלכתחלה לא תנשא ויש לכל אחד מהם הוכחה על כוונתו לפי ענינו. ורבינו דקדק בלשונו וחלק ביניהם כמ''ש וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ''ל לדקדק בדבריו ז''ל. ועל מ''ש בגט בטל שאם היה בעלה כהן לא נאסרה על בעלה כתוב בהשגות א''א לא הכל שוין בדבר זה וכו'. ואני אומר שרבינו סמך לו על מה שאמרו פרק כל הגט (דף כ"ד:) אמר שמואל כ''מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל פירוש לכהונה ונחלקו על זה שם והעלו בהלכות שאין הלכה כמותו אלא כזעירי ורב אסי ורבי יוחנן שכולן שוין שכל הפסולין שהזכירו שם במשנה אינן פוסלין בכהונה חוץ מפסול אחד שהזכיר במשנה שם מחמת חשש ברירה שנחלקו בו כדאיתא התם אלמא גט בטל אינו פוסל בכהונה וכן עיקר. ומ''ש הר''א ז''ל שאם נתקדשה לאחר שצריכה גט ממנו אין כן דעת רבינו כמו שיתבאר למטה: חוץ מן המגרש. במשנה ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ד) אמרו לה מת בעליך ונתקדשה וכו' בגמרא א''ר יהודה אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר (בן מתיא) למדרש ביה מרגניתא (בהאי קרא) ודרש ביה חספא (פי' דבר שלא היה צריך לאומרו) ואמרו מאי מרגניתא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. ובהלכות כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם אע''ג דלעלמא לא הוו גירושין ולא שריא לאינסובי בהאי גיטא לדידיה מיהא איפסילא ליה דאי כהן הוא איפסילא מיניה ע''כ. וסובר רבינו שזו אסמכתא הוא ופיסול זה אינו אלא מדבריהם. ונראה מדבריו שאין כאן מלקות אם החזירה אחר כן וקשיא לי שהרי פרק המגרש נראה דמדאורייתא הוא ששנינו שם (דף פ"ב) המגרש את אשתו וא''ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא אמר ר''י דטעמיה דר''א מהכא אשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ע''כ לשון הגמרא. ואם פיסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה ר' אליעזר היתר האשה לעלמא ורבנן למה להו למימר איסור כהונה שאני לימרו התם לאו מדאורייתא הוא. ואולי רבינו סבור דלפי שטתו של ר''א השיבו זה בגמרא דאפילו תמצא לאמר דפיסול זה מדאורייתא ליכא למילף מיניה היתר לעלמא דאיסור כהונה שאני שרבה הכתוב בכהנים מצות יתירות והחמיר בהן או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שאין איסור זה אלא מדבריהם ואין ללמד ממנו היתר וזה דוחק, וקושיא זו צ''ע לדעת רבינו:

לחם משנה כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל וכו'. כתב ה''ה וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ''ל וכו' כלומר דיש מקומות שכתב רבינו פסול ויש לדון עליהם דאמאי כתב פסול ספק מגורשת הם ותירצו כפי הנראה לו ז''ל: ואם היה בעלה כהן וכו'. הקשה ה''ה מההיא דבפרק המגרש (דף פ"ב) ותירץ כפירוש ראשון דלפי שטתו של ר''א השיבו בגמרא. וא''ת למה ליה לתרץ כן נימא דר''י סבור דר''א וכולהו סברי דהך דרשא הוי מקראי ולא הוי אסמכתא ור' ינאי פליג עליה ורבינו פסק כר' ינאי דרביה דר''י הוה וכ''ת א''כ מנא ליה לרבינו דר' ינאי פליג עליה בהא השתא נמי נימא מנא ליה לרבינו דרבנן פליגי עליה דר''א בהא וכפי שטתו השיבו בגמרא אלא מאי אמרת דמסברא משמע ליה דהוי אסמכתא ה''נ נימא הכי ואמאי הוצרך ה''ה לומר דרבנן לדבריו דר''א קאמר. וי''ל משום דהנראה מפשט ההלכה הוא דורבנן לא קאמר ליה ר''י אלא הגמרא קאמר ליה ואי ר' ינאי דסבר דהוי אסמכתא ק''ל מה הקשה גמרא לר''י ורבנן נימא דסברי הוי אסמכתא כר' ינאי אלא ודאי דמשמע ליה לגמרא דליכא מאן דפליג בהא דהוי דרשה גמורה ולכך הוצרך ה''ה לתרץ מה שתירץ ומ''מ ההיא דפרק האשה רבה (דף צ"ד) דאמר ר''י אמר רב הוה ליה לר''א בן מתיא למדרש מרגניתא וכו' קשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר''ת הא ר''א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכתא:

ב וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט פָּסוּל הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּלְבַד וְנִפְסְלָה בּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וְנוֹתְנִין לָהּ וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אַחֵר וְהָיָה הַבַּעַל וָתִיק וְגֵרֵשׁ מֵעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אִם אֵין לָהּ בָּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ בָּנִים לֹא יוֹצִיא מִפְּנֵי פְּסוּל הַגֵּט שֶׁמָּא יוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו:

מגיד משנה וכל מקום שאמרנו וכו'. מה שכתב ואם נשאת לא תצא ולא חלק בין יש לה בנים לאין לה בנים כך כתב רבינו האי בתשובה כל מקום שאמרו בו הולד כשר אם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים עכשיו וכתב הרמב''ן שהוא מבטל דעתו לדעת הגאון ויש לזה עיקר בפרק המגרש בגמרא:

ג וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁהִיא סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה. וְכֵן אִם גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיְתָה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת וְרָצָה לְהַחֲזִירָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ הַנִּשּׂוּאִין וּלְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת וְלִכְתֹּב כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

מגיד משנה וכל מקום שאמרנו וכו'. זה פשוט שכל ספק גט כך הוא דינו: וכן אם גירש וכו'. מ''ש שהיא מותרת לבעלה הוא בישראל כמו שנתבאר ולא הוצרך לומר כן שהרי אפילו נתגרשה בגט גמור רשאי להחזירה כל זמן שלא נתקדשה לאחר וזה פשוט ולא כתבו רבינו אלא מפני שהיה רוצה לומר א''צ לחדש הנישואין וכו' וברור דבריו דודאי צריך הוא לקדשה שנית ולא מבעיא בגט פסול שהיא כפנויה מן התורה אלא אפילו בספק מגורשת הרי היא ספק פנויה ואין לה לעמוד תחתיו אלא בקידושין גמורים וזה פשוט ומתבאר מהרבה מקומות אבל הנישואין אין צריך לחדשה ולברך והטעם נראה שהוא כספק מגורשת ומפני שאין מברכין על הספקות כפי שטת רבינו בהלכות ברכות וכבר כתבתיה בספר זמנים בשני מקומות ואפי' במגורשת בגט פסול סובר הוא ז''ל שכיון שאינה x פנויה גמורה אין לברך, וחדוש הכתובה כבר נתבאר פרק ט''ז מהלכות אישות שהמגרש את האשה והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה ומכל מקום סבור רבינו בגירושין גמורים שצריך הוא לחדש ולכתוב אבל בספק מגורשת כיון שלא היתה יכולה לגבות כתובתה אין צריך לחדשה והשוה לזה גט פסול, ונראה שאינה גובה בו כתובה שהרי אינה רשאה לינשא לאחר לכתחלה ולא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

כסף משנה וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא''צ לחדש הנשואין וכו'. כתב מהרי''ק בשורש קע''ב וז''ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ''מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ''ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ''ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד''ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ''ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ''י מהלכות גירושין וז''ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ''ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא''צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א''א הוא דקאמר רבינו משה דא''צ לחדש הנשואין מדכתב וז''ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר''ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה''ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א''א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א''א עכ''ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי''ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא''צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא''כ הל''ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א''צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ''כ ה''ה בפשיטות:

לחם משנה ואינו צריך לחדש הנשואין וכו'. כתב הרב המגיד הטעם שאין מברכין על הספקות. ולשון אינו צריך קשה לזה דמשמע הא רוצה מברך ואינו כן דאינו יכול לברך וי''ל דלא אמר אינו צריך אלא בעבור החלוקות האחרות:

ד כָּל מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּגֵט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִבַּעַל שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט. וּצְרִיכָה גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם. וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְעֲלָה בִּשְׁגָגָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר זֶה גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וְאִם עָבַר אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן וְהֶחֱזִירָהּ יוֹצִיא:

מגיד משנה כל מי שנשאת. במשנה פ' הזורק (דף פ') שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והדרכים האלו הם תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה כמו שיתבאר למטה ואין זה ודאי אלא בנשאת וכנזכר פ' האשה רבה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים כמו שיתבאר והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ''נ מן הגמרא:

לחם משנה [כל מי שנשאת וכו'] . כתב ה''ה והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ''נ מן הגמרא. וכבר כתבתי לעיל שלא ידעתי איך הוא היקש זה. ונ''ל שהוא ממה שהקשו בפרק האשה רבה (דף צ"א) גבי אשה מי אמרינן מאי ה''ל למעבד ת''ש שינה שמו ושמה וכו' כלומר ואמאי לא אמרינן התם מאי ה''ל למעבד ותירצו איבעי ליה לאקרויי גיטא הרי שהשוו בגמרא נשאת בגט פסול לשמעה שמת:

ה וְכֵן הַדִּין בְּאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ פִּקֵּחַ בֵּין שֶׁהָיָה חֵרֵשׁ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים תֵּצֵא מִשְּׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם עוֹלָמִית:

מגיד משנה וכן הדין באשה וכו'. משנה ריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ז:). ומ''ש בין שהיה בעלה פקח, הוא בירושלמי בפרק חרש אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח''כ בא הפקח הוינן סברין מימר יוציא החרש ויקיים הפקח עוד היא באילין קנסיא, ע''כ לשון הירושלמי וזה מבואר:

לחם משנה וכן הדין באשה וכו'. כתב ה''ה לשון הירושלמי עוד היא באלין קנסיא כלומר מ''מ אין כאן טעם ברור וכדכתב ה''ה בפרק י''א מ''מ ראוי לתת לה כל אלו הקנסות שהוא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

ו הֲרֵי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בַּקִּדּוּשִׁין וְלֹא נִתְקַיֵּם:

מגיד משנה הרי שנתקדשה וכו'. מבואר שם (דף צ"ב) במשנה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים והטעם בגמרא והקיש רבינו גט בטל לזה כמו שנזכר למעלה:

לחם משנה הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה וכו' כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה וכו'. וא''ת הא בגמרא בפרק האשה רבה (דף פ"ט) לא אמרו טעם זה אלא אמר שם רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן וא''כ אמאי לא נקט רבינו הטעם האמור בגמרא. וי''ל דרבינו מפרש מה שאמרו שם בגמרא אלא סיפא קדושי טעות הוו רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו. ותירצו קנסוה רבנן והקשו סיפא נמי ליקנסוה וכו' כמו שמפרש התוס' ז''ל דאמרי נשואי טעות ר''ל שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שזה האמת והקשו שם התוס' לימא טעמא דסיפא משום קדושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנישואין ותירצו דקדושי טעות לא שכיחי דלא חיישינן לשמא יתלו בקדושי טעות ור''ע לחודיה הוא דחייש להכי לקמן בפרקין גבי ר''ע מוסיף אשת אח וכו' הרי נראה דלר''ע לא צריך לשנויי הני תירוצי אלא טעמא דסיפא משום קדושי טעות מרישא אין להקשות דאין תנאי בנישואין וא''כ רבינו כתב טעם זה משום דאנן קי''ל כר''ע כדפסק רבינו לקמן בבא המתחלת וכן הדין באחין וכו' ולכך כתב טעם זה. או אפשר דמפרש כפירוש רש''י דטעמא דסיפא משום דקדושי טעות דתנאי היה בקדושין. וכ''ת א''כ מה הקשו בגמרא רישא נמי הא אין תנאי בנישואין כמו שהקשו לו התוס'. וי''ל דרש''י ז''ל יתרץ דלא אמרו כן בגמרא אלא לרווחא דמילתא דאפי' תאמר יש תנאי בנישואין רישא עבדה איסורא וכו' אבל לפי האמת דהוצרכו לתרץ אליבא דר''ע דאין תנאי בנישואין כדאמרינן לקמן לא בעינן הך תירוצא דעבדה איסורא ולכך אנן דקי''ל כר''ע מתרצינן סיפא יש תנאי בקידושין ורישא אין תנאי בנישואין ולכך כתב רבינו טעם זה שהוא אמר לר''ע דקי''ל כוותיה:

ז הָאִשָּׁה שֶׁנִּשֵּׂאת וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל. אוֹ בָּא בַּעְלָהּ אַחַר שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת. אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי זַכָּאִין לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְכָל פֵּרוֹת שֶׁאָכְלוּ שְׁנֵיהֶן אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין מוֹצִיאִין מֵהֶן. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְלֹא מְזוֹנוֹת לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. וְאִם נָטְלָה מִזֶּה אוֹ מִזֶּה תַּחֲזִיר. וְכָל מַה שֶּׁבָּלָה אוֹ אָבַד מִנְּכָסֶיהָ וַאֲפִלּוּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִזֶּה וְלֹא מִזֶּה. וְהַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר מִדִּבְרֵיהֶם. גֵּרְשָׁהּ הַשֵּׁנִי וְנָטְלָה מִמֶּנּוּ כְּתֻבָּה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ מַה שֶּׁנָּטְלָה לֹא מִן הַמְּזוֹנוֹת וְלֹא מִן הַכְּתֻבָּה:

מגיד משנה האשה שנשאת וכו'. שם (דף פ"ז:) לא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, ופירוש השני מדינא והראשון אמרו בגמרא (דף צ"ב) טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי ליה איבה הכא תהוי לה איבה ואיבה וכו' וטעמא מאי אמרי רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא אכלה מזוני הכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה לאו דידיה ולא בהפרת נדריה טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה (על בעלה) הכא תתגנה ותתגנה ע''ש. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא מדלא תני ירושתה ש''מ דראשון יורשה והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה דהא תני כלהו דלית ליה ויהבינן בהו טעמא אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסידין ליה והאריך בזה: וכל פירות וכו'. שם ואין לה (לא) כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזור, ובהלכות ולא פירות פירוש פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג לאחר שנשאת לשני ע''כ, וכן מבואר בירושלמי ובגמרא (דף פ"ט) ולא פירות תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' הרשב''א דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות ועכשיו אילו נשבית אינו פודה אותה היה בדין שתוציא ממנו פירות שאכל אלא מפני שהוא אומר לה אני כדין אכלתי ומה שאיני פודה אותך מפני שאין לך כתובה ותנאי כתובה ג''כ אין לך, ובירושלמי הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, וכתב הרשב''א פרק הזורק דה''ה בגט בטל אם אכל משנודע פסולו של גט, ולא נכתב זה הירושלמי בהלכות וגם רבינו לא הזכירו: ואין לה כתובה. ממ''ש פי''ז מהל' אישות שאין בכלל כתובה אלא העיקר והתוספת נראה שהוא סבור שהנדוניא אינו בכלל כתובה וכן נראה מן הגמ' (דף פ"ט) שאמרו מ''ט תקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה ואין טעם זה מספיק לנדוניא, (וכן) [ודין] הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג כנזכר שם (והוא) מבואר ולא בלאות ופירשו בהלכות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל בלאות שהן קיימין יש לה ונוטלתן כדגרסינן בכתובות וכו' זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ע''כ. וכן דעת רבינו שכל מה שהוא קיים בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג נוטלת והפסידה השאר וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: והולד מן השני וכו'. שם והולד ממזר מזה ומזה ואמרו בגמרא (דף פ"ט:) בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת ואמרו שם א''ר יוחנן אסור בממזרת ואמאי קרו ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל. ופירוש רבינו בשבא עליה הראשון קודם שגירש השני וכן פירשו ז''ל והכרח הוא דודאי אחר שגירשה השני אפילו היה הראשון כמחזיר גרושתו אחר שנשאת הא קיימא לן שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהן חכמים אבל נתגרשה מן השני עשאוה כאשת איש מן השני מדבריהם: גירשה השני. בירושלמי הדא דתימר בשנטלה (הכתובה או המזונות) משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא כתובה מיניה כך (הוא) לא מפקא מינה ע''כ ונזכר בהלכות:

לחם משנה ואין [לה כתובה] . כתב הרב המגיד וכן הנדוניא, ט''ס הוא וצ''ל ודין הנדוניא ופירושו כך ודין הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג שכל זה נקרא נדוניא כמו שכתב רבינו (בפי"ז) [בפט''ז] מהלכות אישות וזהו אמרו וכנזכר שם ולא בלאות כלומר המשנה ביארה הדין במה שאמרה ולא בלאות. או אפשר דמה שאמר כנזכר שם ומבואר ר''ל ודין הנדוניא שהיא נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הוא כמו שנזכר שם ומבואר שם במשנה במה שאמרה ולא בלאות ולפי זה מתיישב לשון ומבואר ולא בלאות דלפירוש קמא צ''ל מבואר בלא וי''ו.

ח וְכֵן הַדִּין בְּאַחִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֶחָד אִשָּׁה וְהָלַךְ אָחִיו וְשָׁמַע בּוֹ שֶׁמֵּת וְיִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה צְרִיכוֹת שְׁתֵּיהֶן מִמֶּנּוּ גֵּט וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהֶן:

מגיד משנה וכן הדין באחין. שם (דף צ"ד:) בהאשה רבה תניא כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת על פי בית דין או x על פי עדים ורבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, ובגמרא מתבאר שאשת אח ואחות אשה הוא דוקא בקידושין ולא בנשואין וענינן הוא כפי מה שבאר רבינו וכתוב בהלכות (והלכתא xx כוותיה דרבי עקיבא דקם ליה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן) ע''כ. ומ''ש רבינו ושמע שמתה. הוא בעדים כמו שיתבאר פ''ג מהלכות יבום. ודע שאחות אשתו זאת אם יש לה בעל ושמעו בו שמת ואחר כך בא בין ששמעו על פי עדים בין בעד אחד הרי זו אסורה לבעל כדעת ההלכות:

לחם משנה עוד כתב ה''ה בלשון המתחיל וכן הדין באחין וכו' ומ''ש רבינו ושמע שמתה הוא בעדים כלומר בתרי עדים דלישא אחותה צריך ב' עדים כמבואר לקמן בהל' יבום וחליצה. ומ''ש בסוף הלשון בין ששמעו ע''פ עדים בין בעד אחד וכו' כדעת ההלכות. לא קאי מ''ש כדעת ההלכות אעיקר דינא דהדין פשוט הוא בגמ' פ' האשה רבה דאמרו שם ואע''ג דאזול אשתו וגיסו כו' אלא אמאי דאמר בין בשני עדים בין בעד אחד דההלכות פסקו כן ודלא כמ''ד בגמרא דכשהוא ע''פ שני עדים מאי הוה ליה למעבד שם בפרק האשה רבה (דף צ"א:):

ט אֲבָל אִם הָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע בָּהּ שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְנִמְצֵאת אִשְׁתּוֹ קַיֶּמֶת אֵין אֲחוֹתָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת. וְכֵן שְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁנְּשָׂאָן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר וְנִמְצְאוּ עֶרְוָה אֵינָן צְרִיכוֹת גֵּט שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת:

י וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ אֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ גֵּט. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בָּאֵרוּסִין וְכַדָּת נָשָׂא אֲחוֹתָהּ. וְהוֹאִיל וְיָצְאָה אֲחוֹתָהּ בְּגֵט, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֲסוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נָשָׂא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ:

יא כָּתַב הַסּוֹפֵר וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. אוֹ שֶׁטָּעוּ הֵן וְנָטַל הַבַּעַל הַגֵּט וְנָטְלָה הִיא הַשּׁוֹבֵר וְכִמְדֻמֶּה לָהֶן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ. אִם לֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה וְיִתֵּן לָהּ הַגֵּט בְּפָנֵינוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינָתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַבַּעַל אֶת הַגֵּט וְאָמַר עֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי הַגֵּט בְּיָדִי וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת גְּרוּשָׁה וְנָפַל הַגֵּט מִיָּדָהּ וּמְצָאוֹ זֶה וַהֲרֵי בָּא לְאָסְרָהּ עַל הַבַּעַל הַשֵּׁנִי:

מגיד משנה כתב הסופר וטעה. פרק הזורק (דף פ') כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי גט יוצא [מתחת] יד האיש ושובר [מתחת] יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ר' אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא ה''ז גט לא כל הימנו הראשון לאבד מן זכותו של ב' ובגמרא ה''ד לאלתר וה''ד לאחר זמן אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן רב אדא בר אהבה אמר (כל זמן) שלא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא וכן פסקו ז''ל:

כסף משנה כתב הסופר וטעה וכו'. כתב ה''ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי''ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה:

יב הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִיא פְּרוּצָה בִּנְדָרִים אוֹמְרִין לוֹ הוֹדִיעָהּ שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אַתָּה מוֹצִיאָהּ כְּדֵי לְיַסְּרָהּ וְדַע שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה הַמּוֹצִיא אֶת זוֹ לֹא יַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְתִהְיֶה צְנוּעָה תַּחְתָּיו וְיֹאמַר הָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא כִּמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל לְמַפְרֵעַ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ גְּמֹר בְּלִבְּךָ לְגָרְשָׁהּ שֶׁאֵין זוֹ חוֹזֶרֶת לְךָ לְעוֹלָם. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר קֹדֶם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא יוֹצִיא:

מגיד משנה המוציא את אשתו משום שם רע. משנה פרק השולח (דף מ"ה:) ובגמ' א''ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה איכא דאמרי א''ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש''ר אני מוציאך וכו' טעמא מאי כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים הילכך צריך למימר לה הכי תניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא. ורבינו פסק כל''ב לחומרא דאפילו לא אמר משום ש''ר או מפני נדר לא יחזיר ופסק כלישנא קמא ג''כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה. ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאע''פ שלא א''ל לא יחזיר ומיהו כשא''ל ג''כ איכא משום קלקולא ולעולם לכולהו לישני כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקילקולא. ונ''ל שהביאו לפירוש זה סוגיא דהתם דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא. ובהלכות לא כתבו אלא לישנא קמא וכתב הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שסמכו על סוגיא זו דאתיא ללישנא קמא וכן הסכימו הם ז''ל. ורבינו סבור דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן ולמימר הא ניחא ללישנא בתרא אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר אלא משמע דלכולהו לישני קאמר דהא מתני' סתמא מיתניא לא שנא א''ל ול''ש לא א''ל. כנ''ל בדעת רבינו. ופירשו הרבה מפרשים ז''ל שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר: ואם עבר וכו'. ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) מסקנא דגמרא שאם כנס אינו מוציא ופירוש כניסה זו י''ל דוקא נשואין וי''ל אפילו בקידושין בלבד ולמטה בסמוך יתבאר בדין השליח:

לחם משנה המוציא את אשתו משום שם רע וכו'. כתב ה''ה דפסק רבינו כתרי לישני. והטעם דבכולהו איכא חומרא וקולא, דבלישנא קמא טעמא משום קלקולא אי אמר משום נדר אני מוציאך מצי מקלקל ואי לא לא מצי מקלקל לה ואיכא חומרא שצריך לומר לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר וכדסיימו בברייתא (דף מ"ה מ"ו) המסייעא ללישנא קמא לפיכך אומרים לו הוי יודע וכו' דאי לא אמרינן ליה הכי אע''ג דלא יחזיר איכא קלקולא דאיהו טעי ולא ידע דלא יחזיר ולכך איכא קלקולא, וללישנא בתרא דהוי טעמא משום פריצותא איכא חומרא דאע''ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר משום פריצותא ואיכא קולא דלא בעינן למימר ליה הוי יודע שהמוציא את אשתו כו' כיון דטעמא משום פריצותא. ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני, כלישנא קמא דצריך שיאמרו לו ודע שאין אתה מחזירה לעולם ואי לא איכא למיחש לקלקולא וללישנא בתרא דפריצותא דאע''ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר ולכך כתב רבינו שני הטעמים. ואחר טעם קלקולא כתב לפיכך אומרים לו וכו' כלומר להכי אהני הך טעמא: עוד כתב ה''ה ונ''ל שהביאו לפירוש זה סוגיין וכו' דמקשה התם למימרא דר''י חייש וכו' דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא ואחר כן כתב דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן וכו' ה''ל למימר כי מקשה התם למימרא דר''י חייש וכו' כדקאמר מעיקרא. וי''ל דכדקאמר מעיקרא למימרא דר''י וכו' אין קושיא אמאי לא קאמרה הכי הניחא דקושיא דר''י חייש כאן לקלקולא ולעיל לא חייש לכולה לישני איתא ולכך לא קאמר הניחא אבל קושיא דרבנן אדרבנן לא שייך אלא למ''ד משום קלקולא לחוד. אבל מה שהכריח מעיקרא ה''ה ממאי דקאמר למימרא וכו' לאו משום דלא קאמר הניחא אלא משום דמשמע דמתחלה רצה להקשות לר''י ורבנן כיון דאמר והא איפכא שמעינן להו והך קושיא לתרוייהו לא הוי אלא ללישנא דקלקולא לבד אע''ג דקושיא דר''י משמע דלכלהו לישני הוי מ''מ קושיא דתרוייהו אתי ללישנא דקלקולא וא''כ משמע דסוגיא אתא כמאן דאמר קלקולא אבל דמודה מ''ד פריצותא למ''ד קלקולא מדלא קאמר הניחא זה אינו יכול להוכיח משום די''ל דלא קאמר משום קושיא דר''י דאיתא לכולהו כדפריש' דלכך הכריח מההיא דמקשה רבנן אדרבנן. עוד כתב ה''ה וז''ל דהא מתניתין סתמא מיתניא כלומר וכ''ת מאי מקשי ללישנא דפריצותא הא ליכא קילקולא אלא בדאמר לה ונימא דמתניתין איירי בדלא אמר לה וליכא קלקולא לזה אמר דהא מתניתין סתמא מיתניא ומשמע אפילו בדאמר לה דאיכא קילקולא. וכ''ת למה לו להכריח דסתמא מיתניא הא ע''כ בדאמר לה דהא ללישנא דפריצותא נמי צריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך כדי ליסרה. וי''ל דמ''מ אם לא אמר אין כאן עיכובא ואינו מוכרח דאיירי בדאמר לה לכך הכריח משום דמתני' סתמא מיתניא:

יג וְכֵן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית אוֹ מִשּׁוּם שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתֵלֵד הָאַיְלוֹנִית וְתִתְרַפֵּא הַנִּדָּה וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהַבָּנִים מַמְזֵרִים. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר לֹא יוֹצִיא:

מגיד משנה וכן המוציא וכו'. דין האילונית משנה שם בהשולח (דף מ"ו) המוציא את אשתו משום אילונית ר''י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר ואמרו בגמרא מאן חכמים ר''מ ומתוך כך פסק הלכה כר''י. וקשה למה לא באר רבינו דוקא כשאמר לה דמשום הכי מוציאה דהא ודאי באילונית ליכא משום פריצותא אלא משום קלקולא אי אמר לה אין ואי לא לא, ואפשר דאילונית כיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואף על פי שלא א''ל יכול לקלקלה ולהוציא לעז עליה ולפיכך לא יחזיר וזהו שבגמרא לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית. ודין הרואה דם הוא בסוף פ''ק דנדה (דף י"ב:) נתבאר בהלכות בכתובות ואף כאן הוא משום קלקולא ואפילו לא א''ל סתמו כפירושו כמ''ש באילונית, זה נ''ל לדעתו ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל כתבו דרך פשיטות פ''ק דנדה דבאילונית דוקא שאמר לה מפני כך אני מוציאך הא לאו הכי יכול להחזיר ולפי שעדיין הוא היה יכול לקיים האילונית הילכך אין סתמו כפירושו אבל ברואה דם מחמת תשמיש י''ל שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ע''כ דבריהם:

לחם משנה וכן המוציא את אשתו משום אילונית וכו'. דין האילונית וכו' והקושיות הנופלות בלשון זה כתבם הרב''י בסי' י' בטור אה''ע. ועוד יש להקשות במה שאמר וזהו שבגמ' לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית דהא בהדיא אמרו בגמרא (דף מ"ו:) והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה משמע דכבר אמר לה משום אילונית וכו' וא''כ היכי קאמר דלא הזכירו. גם הקושיא גדולה על כולן היא דכיון דהוא פסק כר''מ דבעינן תנאי כפול היה לו להזכירו וכמו שכתב כן הטור בסימן י' ולא לפסוק כר''י. וכ''ת דר''י לא פליג אר''מ בתנאי כפול אלא דסבר דמשום לעז לחודיה לא יחזיר ומתניתין דקאמר לא יחזיר חייש ללעז כר''י א''כ מהו זה שאמר מאן חכמים ר''מ דבעינן תנאי כפול הא אין עסק לר''מ בהא דכולי עלמא מודו דבעי תנאי כפול אלא דהך רבנן לא חיישי ללעז ורבנן דלעיל חיישי ללעז ותרי רבנן הוו וא''כ למה אמר מאן חכמים ר''מ וכו'. ונראה לי לומר דאמרינן בהאומר (קדושין דף ס"א) במתניתין ר''מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' ופי' רבינו בפירוש המשנה וז''ל וזהו הנקרא תנאי כפול והוא מחוייב אפילו אמר ע''מ כמו באלו הבבות הנקדמות אר''מ שצריך ג''כ תנאי כפול ואין הלכה כר''מ ע''כ. משמע דס''ל לרבינו דר''מ פליג אמשניות דלעיל דקאמר ע''מ שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת כו' וכתב דאין הלכה כר''מ בע''מ משום דהאומר ע''מ כאומר מעכשיו ובמעכשיו לא בעינן תנאי כפול ור''מ סבר דאע''ג דהאומר ע''מ כאומר מעכשיו דבהא לא פליג ר''מ כדכתב הרא''ש בפרק מי שאחזו דהרמב''ן הקשה על רבינו וההלכות שסוברין דבמעכשיו לא בעינן תנאי כפול דהא ר''מ אית ליה תנאי כפול בעל מנת ובודאי אית ליה לר''מ דכל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי כדמשמע בתוספתא דתניא התם ע''מ שתשמשי וכו' והכרח שם דר''מ סבר דע''מ כאומר מעכשיו. וא''כ י''ל לדעת רבינו וההלכות דר''מ אע''ג דס''ל דאומר ע''מ כאומר מעכשיו בעינן תנאי כפול ולית הלכתא כר''מ בהא וא''כ השתא מצינן למימר דמאי דקאמר גמרא מאן חכמים ר''מ הוא משום דהא באומר משום איילונית אני מוציאך לא גרע מגילוי דעתא אע''ג דלא הוי גילוי דעת מעליא כמ''ש התוס' בד''ה דאי אמר לה וכו' מ''מ רבינו סבור דגילוי דעתא מעליא היא וא''כ ר''מ דסבר דבעינן תנאי כפול אפילו באומר מעכשיו הוא הדין בגילוי דעתא בעינן תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ''כ בתנאי כפול דאפילו במעכשיו בעינן תנאי כפול ה''ה בגילוי דעתא דלא עדיף מתנאי דמעכשיו דקאמר ר''מ דבעינן תנאי כפול אבל לרבנן דבע''מ לא בעינן תנאי כפול ה''ה בגילוי דעתא דסגי ולא בעינן תנאי כפול ואנן כיון דלא קי''ל כר''מ בע''מ ולכך הכא לא בעינן תנאי כפול וזהו שאמר מאן חכמים ר''מ דבעי תנאי כפול אפילו בע''מ שהוא מעכשיו ולכך הכא לא סגי אלא בתנאי כפול ומה שאמר הכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה לא דלר' יהודה אצטריך שיאמר משום איילונית אני מוציאך דבלאו הכי סתמו כפירושו מדלא אמרו כאן בגמרא והוא שיאמר משום אילונית אני מוציאך וכו' כדאמרו לעיל אלא מאי דנקט הכא לא כפליה לתנאיה הוא להודיעך כחו דר''מ דאע''ג דאמר משום אילונית אני מוציאך כיון דלא כפליה אינו תנאי דלא עדיף ממעכשיו נמצא השתא דלדידן דקי''ל דלא כר''מ בע''מ הכא לא בעינן תנאי כפול אלא בגילוי מילתא סגי ואם נאמר דהך אינו אלא לעז כדכתבו המפרשים גם אפשר ליישב דעת רבינו ולומר דה''ק מאן חכמים ר''מ וכיון דר''מ בעי אפילו במעכשיו תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ''כ בתנאי הכא אפילו לעז לא הוי דליכא כפל תנאי ולא הוי גילוי דעתא מעליא אבל לרבנן דלא החמירו כל כך בתנאי כפול אהני לן הך גילוי דעתא אע''ג דלא הוי מעליא לענין לעז כיון דהם הקלו בתנאים. ועם זה יתיישבו דברי הרב המגיד מאי דקאמר מתוך כך פסק הלכה כרבי יהודה משום דלית הלכתא כרבי מאיר בעל מנת כדפרישית, וגם מה שכתב שלא הזכירו בגמרא והוא שאמר לה אתי שפיר כדפרישית וכל דבריו באו על נכון. גם יש ליישב דברי הרי''ף שהביא שתי המשניות כפשטן לא הביא אלא במשנה מהמוציא משום שם רע ההיא דוהוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך וכו' דבמשנה ראשונה הביאה סתם וקאמר דלא יחזיר וקאמר והוא שאמר משום דאיכא למיחש לקלקולא והמשנה האחרת כתבה כצורתה משום דאיהו פליג על רבינו ולא ס''ל באילונית סתמא כפירושה אלא דהגמרא מוקי באילונית בדאמר דומיא דמתני' דלעיל כדקאמר דלא כפליה לתנאיה ולית הלכתא כחכמים משום דגמרא משמע ליה דכולהו מתני' בחד גוונא איירי וכולהו בדאמר והשתא הרי''ף ז''ל לא הוצרך להביא דבר דאי לאוקמי מתניתין בדאמר ולית הלכתא כחכמים הא כבר ידענו כן ממתניתין דלעיל שאמר שם והוא שאמר ומשמע דהלכתא כת''ק דלא יחזיר אע''ג דלא כפליה לכך כתבה בצורתה לומר דאי לא אמר הלכה כחכמים וזה דוחק לדעת הרי''ף אבל דברי רבינו באו על נכון. והרב הגדול מוהררי''ק בסימן י''ג כתב דהא דאמר רבא במסקנא לאו הלכה היא וכתב שם שמי שהגיעו לפרש כן הוא מכח הב' קושיות. האחת למה כשאמר בגמרא למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא וכו' ובתר הכי אמר אלמא רבנן חיישי לקלקולא ור' יהודה לא חייש לקלקולא. ועוד אביי דשני דר' יהודה אדר' יהודה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דאיכא לאקשויי דרבנן אדרבנן. ונ''ל לתרוצי לדעת המפרשים משום דמעיקרא מקשי לגמרא והא איפכא שמעינן להו כלומר לכולהו לישני קשיא למ''ד חייש לקלקולא קשיא מתרוייהו וזה שאמר והא איפכא שמעינן ואפילו ללישנא דפריצותא לפחות קשיא דר' יהודה אדר' יהודה וזהו שאמר אלמא ר' יהודה לא חייש כלומר לפחות זה קשיא לכל הלשונות וכי שני אביי דרבי יהודה אדר' יהודה תירץ כן ללישנא דפריצותא דתפסו עיקר וליכא קושיא דרבנן אדרבנן ואקשי ליה רבא דמ''מ קשיא דרבנן אדרבנן ללישנא דקלקולא וע''כ צריך לתרץ לכל הלשונות. זה נ''ל לתרץ לדעת המפרשים אע''פ שלפי מ''ש ה''ה לעיל ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף אי אפשר לתרץ כן מ''מ לפי' הראשון ולשאר המפרשים יתורצו אלו הקושיות באופן זה. ומ''מ אני אומר שהרב דחק בפי' והוא דחה דברי ה''ה מכח הקושיות אשר לע''ד תירצתי אותם וגם רבינו בפירוש המשנה הסכים למ''ש ה''ה שכתב שם כבר ביארו בגמרא מאן חכמים ר''מ דמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח''כ לפיכך כל זמן שלא אמר לה הריני מגרשך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית [לא] הייתי מגרשך לא חיישינן לקלקולא והלכה כר''י ע''כ. הרי מפרש דמ''ש בגמרא מאן חכמים וכו' קושטא דמילתא הוא ומ''מ כתב הלכה כר' יהודה וא''כ נראה שדבריו מוסכמים עם דברי ה''ה וע''כ צריך לתרץ דברי ה''ה כדי שיתורצו ג''כ דבריו בפירוש המשנה דאם יפלו דברי ה''ה גם הם יפלו:

יד שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט חוּצָה לָאָרֶץ וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ וּלְפִיכָךְ הֵעִיד לָהּ. וְכֵן הָעֵד הָאֶחָד שֶׁהֵעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ בְּנֶדֶר הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן [א] הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן עַכּוּ''ם וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הָעַכּוּ''ם וְנִתְגַּיֵּר הָעֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי זֶה [ב] לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֻלָּן אִם עָבְרוּ וְנָשְׂאוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:

מגיד משנה שליח שהביא גט וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה): וכן החכם שאסר. באותה משנה שם. ודין עכו''ם ועבד הוא דומה לישראל הבא על השפחה וכ''נ בגמרא שם דאיש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום איש שוין ואע''פ שכולן גרים לכתחלה לא ישאנה משום לזות שפתים ומבואר בתוספתא עכו''ם ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר העכו''ם ונתגייר העבד ונשתחרר ה''ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ודין הנטען על השפחה שם (כ"ד:) במשנה: וכולן אם עברו. משנה וגמרא שם (דף כ"ה:) דכנס אינו מוציא וכן פירש''י ז''ל התם דהא דאמרינן כנס לא יוציא אכולהו קאי וכן דעת רב אחא משבחא גאון ז''ל וגם הרמב''ן ביטל דעתו שהיה סבור שעד המעיד לאשה אפילו כנס מוציא והסכים לדעת הראשונים ז''ל והרשב''א ז''ל מחמיר בדין העד. ויש בירושלמי בזה נוסחאות חלוקות, האחת היא קידש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וזה הנוסח שכתב הרמב''ן ז''ל, אבל הרשב''א ז''ל x מצא נוסחא אחרת קידש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו, ופירש הוא ז''ל אמרו לו וכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו. עוד בירושלמי גירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא [מוציא] לעז על בניה פירוש אם אתה אוסרה להחזירה נמצאת מוציא לעז על בניה וכ''כ הרמב''ן ז''ל, ונראה דוקא שהיה לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה עכ''ל:

טו וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים וּמֵתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ וְהָיוּ הַנָּשִׁים הֵן שֶׁהִרְגִּילוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לְגָרְשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָלְכוּ נָשִׁים אֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה:

מגיד משנה וכולן שהיו להן נשים. במשנה שם (דף כ"ז) ודין הגירושין בגמרא דאמרינן התם מתו אין נתגרשו לא וכו' והא תניא אפי' נתגרשו ל''ק הא דהואי קטטה הא דלא הואי קטטה ואב''א הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא הא דהיא ארגילא ע''כ בגמרא ופסק רבינו כלישנא בתרא:

טז וְכָל אַחַת מֵהֶן מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְבֶן הָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ. אוֹ לְבֶן הֶחָכָם שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אוֹ לְבֶן הַנִּטְעָן עָלֶיהָ אוֹ לִשְׁאָר קְרוֹבִין. שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה אַחֵר. וּמֻתֶּרֶת הָאִשָּׁה לְהִנָּשֵׂא לְאֶחָד מֵעֵדֵי גֵּרוּשֶׁיהָ אוֹ מֵעֵדֵי מֵאוּנֶיהָ. אוֹ לְאֶחָד מִן הַדַּיָּנִים שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְעֵדוּת [ג] אֶחָד. וּלְעוֹלָם יִתְרַחֵק אָדָם מֵעֵדוּת מֵאוּן וְיִתְקָרֵב לַחֲלִיצָה:

מגיד משנה וכל אחת מהן מותרת. במשנה שם והטעם הוא בירושלמי נזכר בהלכות: ומותרת האשה. שם (דף כ"ה:) מתבאר במשנה ובגמרא ונזכר בארוכה בהלכות והטעם בירושלמי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד: ולעולם יתרחק אדם. שם ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"ט) בגמרא:

לחם משנה ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. זה יצא לו לרבינו ממה שאמרו ביבמות בגמרא כדכתב ה''ה דאמר שם (דף ק"ט) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וכו' בחליצה ובהבאת שלום וכו' ופירשו שם בחליצה כאבא שאול דתניא א''ש אומר הכונס את יבמתו לשם נוי וכו'. והשתא דברי רבינו מתמיהין דבפרק החולץ (דף ל"ט:) אמרו דאבא שאול סבר מצות חליצה קודמת דאמרו שם דבראשונה וכו' אמרו מצות חליצה קודמת וכו' אמר רמי בר חמא וכו' חזרו לומר מצות יבום קודמת והקשו שם אראשונה ותירצו דמעיקרא סבר לה כאבא שאול וא''כ לרבינו נראה דפסק בריש הלכות יבום וחליצה דמצות יבום קודמת איך פסק בהא כבר קפרא דאתי כאבא שאול והוי מזכה שטרא לבי תרי. גם דין זה האמור כאן איני יודע מה קשר יש לו כאן בהלכות יבום וחליצה ובדיני מיאון היה לו להזכירו, וזה אינו קושיא כ''כ אבל הקושיא הראשונה עצומה אצלי לא ידעתי להולמה:

יז הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבְעָלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר בֵּין שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין הוֹאִיל וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהֶחֱזִירָהּ וּלְשֵׁם קִדּוּשִׁין בָּעַל וְלֹא לְשֵׁם זְנוּת. וַאֲפִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּאִשְׁתּוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. לְפִיכָךְ הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי:

מגיד משנה המגרש את אשתו. בפרק הזורק (דף פ"א:) בגמרא. ומ''ש בפני עדים שם מתבאר. וכבר נזכר פ''ד מהלכות אישות שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. ומ''ש ואפילו ראו אותו וכו' למד מסוגיין דפרק מי שאחזו (דף ע"ג:) דההיא אוקימתא דקאמרה דבנתן לה כספים מחלוקת ת''ק ורבי יוסי ולת''ק אין חוששין לקידושין אידחיא לה הילכך בכל גוונא הויא בחזקת מקודשת וכ''כ הרשב''א ז''ל פרק הזורק:

לחם משנה המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו'. כתב ה''ה למד כן מסוגיא דפרק מי שאחזו דההיא אוקימתא דקאמרה בנתן לה כספים אדחיא לה. וא''ת אי אידחיא לה מנא לך למינקט להך גיסא ולומר דחוששין אדרבא זיל לאידך גיסא ולומר דאין חוששין. וי''ל דאדרבא לחומרא נקטינן וחוששין ועוד דמתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי סתמא מיתניא ומשמע אפילו שנתן לה מעות:

יח נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים כְּאֶחָד. אִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִבְעֲלָה וְהֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְעל בִּפְנֵי עֵדִים אֶלָּא יִתְיַחֵד בִּפְנֵיהֶן וְיִבְעל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק וַהֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ:

מגיד משנה נתייחד עמה. שם (דף פ"א) משנה המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב''ש אומר וכו' וקי''ל כב''ה במתניתין דאפילו לא ראוה שנבעלה חוששין וכן פסקו בהלכות. וכתב רבינו והוא שיהו ב' עדים כאחד ופשוט הוא וכן מפורש בתוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין צריכה ממנו גט שני ע''כ. וכתב הרשב''א ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע''פ ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ''ל: ואם היתה מגורשת מן האירוסין. כבר נתבאר זה במשנה שהזכרתי וכתב הרשב''א ז''ל דהיכא דגייסי אהדדי צריכה גט, וכן נ''ל מן הירושלמי והביא ראיה מהדין הנזכר פכ''א מהל' איסורי ביאה שהארוסה שלבו גס בה אם נתגרשה לא תדור עמו:

יט הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁתִּבָּעֵל בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְהִגְדִּילוּ וְהוֹסִיפוּ בְּדָבָר זֶה שֶׁעָלָה עַל דַּעְתָּם עַד שֶׁהוֹרוּ שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן מִשְׁפַּחְתּוֹ חוֹשְׁשִׁין לוֹ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא שִׁחְרֵר שִׁפְחָתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁוַּדַּאי שִׁחְרְרָהּ שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה רְחוֹקִים הֵם בְּעֵינַי עַד מְאֹד מִדַּרְכֵי הַהוֹרָאָה וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶן. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים חֲזָקָה זוֹ אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ בִּלְבַד אוֹ בִּמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא וּבְאִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעִילַת זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת אוֹ יְפָרֵשׁ שֶׁעַל תְּנַאי הוּא בּוֹעֵל. אֲבָל בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים הֲרֵי כָּל זוֹנָה בְּחֶזְקַת שֶׁבָּעַל לְשֵׁם זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כִּי הוּא לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית שֶׁאֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן כְּלָל. וַהֲרֵי הַבֵּן מֵהֶן בְּחֶזְקַת כּוּתִי וְעֶבֶד * עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ אוֹ נִתְגַּיְּרָה:

מגיד משנה הורו מקצת הגאונים ז''ל. דעת רבינו בזה נראה נכון שהפנוי הבא על הפנויה אין חוששין לו משום קדושין בעלמא וכן הסכים הרשב''א והביא ראיה מנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד [או בפני שנים] ועוד שלא הוזכר בגמרא דין זה אלא בגרושה לבד. ודין השפחה הזכיר הר''א ז''ל בהשגות לדעת הגאונים וכבר כתבתי פ''ד מהל' נחלות בארוכה דעת הגאונים וטעם רבינו וראיותיו ותירצתי מה שאפשר להקשות עליו והכל מבואר שם. ומצאתי בתוספתא בתחלת קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין (הרי זו) מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת ע''כ. וענינה כדברי רבינו שכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין:

כ מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין וְיָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְגֹרֶשֶׁת. אֲפִלּוּ רֹב הָעִיר אוֹ כֻּלָּהּ מַעֲבִירִין הַקּוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ. אֲבָל אִם יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת וְהֻחְזַק הַקּוֹל בְּבֵית דִּין שֶׁהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מֵאוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין * הַקּוֹל אֲסָרָהּ וְהַקּוֹל הִתִּירָהּ וַהֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה מי שהוחזקה אשת איש. פרק המגרש (גיטין דף פ"ח:) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת וקס''ד בגמרא דתרתי קתני ולפיכך הקשו בדין הגירושין ואסרינן לה אגברא כלומר אם הוא כהן והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה ותירצו דה''ק מקודשת הרי זו מקודשת מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת מ''ט קול ושוברו עמו ונתבארו דברי רבינו. ובהשגות על מה שכתב הרי זו מגורשת א''א לא נראה כן מן הגמרא וכו'. והדין הנזכר בגמרא שצריך שיהיה ביחד הוא במקום שהאמתלא היה לבטל עיקר הדבר כגון שאמר תנאי בקדושין והוא הדין שהזכיר רבינו פרק תשיעי מהלכות אישות ושם בארתיו אבל גירושין מילתא אחריתי היא ואין קול זה מבטל קול האחר הילכך קול אסרה וקול שרי לה ולא הזכירו כאן בגמרא שיהיו שני הקולות ביחד. זהו דעת רבינו וכן דעת הרמב''ן ז''ל ועיקר. ודע שאף על פי שכתב רבינו אין חוששין להן והרי זו בחזקתה אם מת בעלה ונשאת לכהן אחר תצא מן השני דלגבי ההוא שני הוה ליה קלא דקמי נשואין כדאיתא פרק הזורק (דף פ"א) וכבר כתב רבינו דין זה פרק י''ח מהלכות אסורי ביאה:

לחם משנה מי שהוחזקה אשת איש וכו'. הראב''ד ז''ל כתב בהשגות דדוקא שבאו שני הקולות ביחד וכשאמרו בגמרא (דף פ"א) מ''ט קול ושוברו עמו הוא שיצא ביחד הקול מקודשת ומגורשת וזהו שאמרו בגמרא מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת כלומר שיצאו שני הקולות ביחד. ואיכא למידק לכאורה דפרק י''ז מהלכות איסורי ביאה על מ''ש שם רבינו יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כתב שם הראב''ד ז''ל מ''מ אמת הוא דאם הוחזק קול בב''ד שאסורה לכהן משמע דמודה לזה שם דבכל קול היוצא בב''ד חוששין לו אע''פ שיצא אחר קול הקדושין וכאן כתב דלא חיישינן אלא כשבאו שניהם יחד. וי''ל דמ''ש שם זהו כשבאו שניהם יחד וסמך לו על מ''ש כאן אי נמי מה שאמר כאן שצריך שיצאו שניהם יחד הוא להתירה לעלמא מחמת הקידושין אבל לחומרא לאוסרה לכהן אע''ג דלא יצא הקול של גירושין יחד עם הקול של קידושין חיישינן ובהכי מתרצה קושיא אחרת דאיכא בדברי הראב''ד ז''ל דנתבאר בפרק ט' מהלכות אישות והוא בפרק המגרש דכשיצא קול שנתקדשה לפלוני ואחר ימים יצא קול אחר שפלוני קידשה אחר אותו הפלוני צריכה גט מזה ומזה והא התם דהימנינן לנו לקול בתרא להצריכה גט אע''ג דלא יצא יחד עם הקול הראשון א''כ הכא נמי נימא הכי דאי אמרת התם אין קול שני מכחיש לראשון אדרבא הכא אינו מכחיש יותר דאפשר שקידשה ואח''כ גירשה אלא ודאי להתירה לעלמא לא אמרינן הכי אלא לחוש לו בלבד ולהכי כשיצא קול שהיא מגורשת אפי' אחר כמה ימים חיישינן ליה ואסרינן לה אכהן. עוד כתב ה''ה היכא דיצא קול אחר הנישואין דלא אסרינן לה אהך כהן ואם מת נאסרת לכהן שני דלגבי דידיה הוי קלא קמי הנישואין. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא דכי יצא שמה בעיר מגורשת ואסרינן לה אגברא אמאי לא תירצו דהיא נאסרת לגבי הכהן השני ולה''ק דמגורשת וכה''ג תירצו בגמרא בפ' הזורק (דף פ"א) גבי כתב לה גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו שלח להו תצא והקשו שם תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן וכו' ותירצו מאי תצא נמי תצא משני. וי''ל דזה דוחק ועדיפא מינה קא משני:

כא לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא תִּהְיֶה יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' וְגוֹ'. וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה. אֲבָל שְׁנִיָּה אִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחֶנָּה:

מגיד משנה לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא וכו'. פרק המגרש (גיטין דף צ') בלבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי להו אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. עוד שם כי שנא שלח רב יהודה אמר אם שנאת שלח רבי יוחנן אמר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות:

לחם משנה ואין ראוי לאדם וכו'. זה כדברי ב''ה כדכתב הרב ב''י דשנאה משמע ע''י שום דבר שתעשה לו. ומ''ש בגמרא (דף צ':) רב יהודה אומר אם שנאתה שלח היינו כב''ה ולא כר''ע כדפרישית דאין שנאה אלא אם עשתה לו דבר כדפרישית. זה נ''ל לדעת רבינו:

כב אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-י) 'גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן'. וְאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה מַכְנִיסָהּ:

מגיד משנה אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל. פרק הבא על יבמתו (דף ס"ג) x:

לחם משנה אשה רעה בדעותיה וכו'. כאן כתב רבינו הדין הנזכר שם בברייתא במ''ש ושאינה צנועה וכו' וכמ''ש ה''ה שם ברייתא. (ונ"ל טעמא דהם סוברים דהך בברייתא) וכו' וקשה אמאי לא הביא הפסוק שהביאו שם בברייתא גבי מה שאמר שם שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וכו' זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה וכו'. גם על הטור בסימן קי''ט תמה הרב ב''י למה הביא פסוק זה של גרש לץ ולא הביא הפסוק האמור בברייתא דאתיא כב''ש דאי כב''ה מהיכא נפקא ליה מצוה אי מושלחה שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר א''כ אפילו הקדיחה לו תבשילו נמי הוי מצוה לגרשה דהא ושלחה אכולא מילתא קאי. וכן קשה ממ''ש אח''כ הכתוב קראו אחר לומר שאין זה וכו' ואי אדבר קאי אמאי קאמר הכי דהא אינו אלא הקדיחה לו תבשילו וכבר הוקשה לבעלי התוספות קושיא זו ואמרו אפילו כב''ה מיתוקמא ואערוה קאי אבל רבינו והטור לא סבירא להו הכי אלא הך ברייתא כבית שמאי מיתוקמא ולהכי מייתו להו מההיא קרא דגרש לץ ויצא מדון שאמר שם רבא (דף ס"ג) אשה רעה ר''ל רעה בדעותיה כדמשמע שם היכי דמי אשה רעה וכו' וכל שכן אשה שאינה צנועה וכשרה ולהכי נפקי ליה מהך קרא:

כג מִי שֶׁנִּתְחָרְשָׁה אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ בְּגֵט וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם נִשְׁתַּטֵּית אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הֶפְקֵר לִפְרוּצִין שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר עַצְמָהּ. לְפִיכָךְ מַנִּיחָהּ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת וּמַאֲכִילָהּ וּמַשְׁקָהּ מִשֶּׁלָּהּ. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּבֶן דַּעַת לָדוּר עִם הַשּׁוֹטִים בְּבַיִת אֶחָד. * וְאֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתָהּ וְלֹא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ * הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּמוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וּלְהִטָּפֵל בָּהּ:

מגיד משנה מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ב:) משנה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה להוציא יוציא אם רצה לקיים יקיים נשתטית לא יוציא ובגמרא (דף קי"ג:) א''ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה ומה טעם אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וכתב רבינו לפיכך מניחה וכו' ודברים פשוטים הם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, אמרו גבי אשה בהרבה דברים שהם פחותים משטות כ''ש שטות וכן אמרו שם שלא תקנו חכמים נשואין בשוטים מטעם זה. ועל מ''ש רבינו שאינו חייב לרפאותה כתוב בהשגות אמר אברהם ואם בת רפואה היא וכו'. ונראה טעם לדברי רבינו לפי שכבר נתבאר פרק י''ד מהלכות אישות האשה שחלתה ואמר לה הריני מגרשיך ונותן כתובה והולך שומעין לו, וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה. וזהו שכתב רבינו מאכילה ומשקה משלה שהוא סבור שלא חייבוהו בדבר שבממון. זהו דעתו ז''ל ולא מצאתי בזה ראיה: ואם גירשה. כבר הזכרתי מימרא דר' יצחק דאמר דדבר תורה מתגרשת, ובירושלמי אמרו דלרב יצחק אם עבר וגירש גירש ובגמרין ליכא פלוגתא על הא דר' יצחק. ובהשגות כתוב כאן אמר אברהם והוא שיודעת לשמור את גיטה עד כאן. ומבואר כן בגמ' כדבריו שאמרו שם היכי דמי אי דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר אלא דאינה יודעת לשמור לא גיטה ולא (לשמור) עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת (בתמיה) והא אמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה וכו' ונכתב כל זה בהלכות. וכדומה לי שרבינו שלא באר כאן סמך לו על מ''ש פ''ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אינה מתגרשת והוא פירוש למה שאמרו אינה יודעת לשמור עצמה כמו שכתבתי שם ומפני שידוע היקש השוטה לקטן בכמה מקומות לא באר רבינו בכאן זה ולא מצאתי לו טעם אחר בזה. ודע שכשם שקטנה שאינה מבחנת מתגרשת בקבלת אביה כל שלא נשאת כמ''ש שם כך הדין בזו כל זמן שלא נשאת אם עדיין היא קטנה או נערה וכן מבואר כאן בירושלמי. ודע שאם גירשה חייב לתת לה כתובתה שהרי נולד בה המום משנשאה הוא ונסתחפה שדהו. וזה פשוט:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן