הלכות גרושין - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין נוֹשְׂאִין אֶת הַקְּטנָּה. וְהַנּוֹשֵׂא קְטַנָּה יְתוֹמָה וְלֹא רָצְתָה בַּבַּעַל הֲרֵי זוֹ [א] מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין שֶׁל קְטַנָּה קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי הִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ. וְאִם נִשֵּׂאת כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי זוֹ מְמָאֶנֶת:

מגיד משנה אין נושאין את הקטנה והנושא קטנה יתומה וכו'. כבר נתבאר פרק שלישי מהלכות אישות שמצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו קטנה. ובכתובות פ' אע''פ (דף נ"ז:) אמרו אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה: והנושא את היתומה. כבר נתבאר זה פרק רביעי מהלכות אישות: וכן קטנה שהשיאה וכו'. גם זה נזכר שם ומבואר בגמרא בפרק האיש מקדש (דף מ"ד):

ב הַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשּׂוּאֶיהָ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּנִשּׂוּאֵי קְטַנָּה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ שֶׁתְּמָאֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּנָשְׂאָהּ:

מגיד משנה החרשת אע''פ שנשואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה וכו'. מבואר ביבמות פרק חרש (דף קי"ב:) דשאלו מאי שנא קטנה דממאנת ומאי שנא חרשת דלא ממאנה ותירצו דאם כן מימנעי ולא נסבי לה:

ג מְמָאֶנֶת הִיא הַקְּטַנָּה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין בִּפְנֵי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וּכְשֵׁם שֶׁמְּמָאֶנֶת בְּבַעַל כָּךְ מְמָאֶנֶת בְּיָבָם. וּמְמָאֶנֶת בְּבַעַל זֶה וּמְמָאֶנֶת בְּשֵׁנִי אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְכֵן בִּשְׁלִישִׁי אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ לְמָאֵן. וּקְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה קִדּוּשֶׁיהָ הֵם הֵם מֵאוּנֶיהָ:

מגיד משנה ממאנת היא הקטנה. במשנה ביבמות פרק ב''ש (דף ק"ז) נתבארו כל אלו וכדעת ב''ה: וקטנה שלא מיאנה וכו'. שם (ק"ח) ברייתא ופסק הלכה בגמרא:

ד עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת. כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתִּהְיֶה נַעֲרָה אוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ [ב] הַבַּעַל אַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל אִם הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְנִבְעֲלָה הוֹאִיל וְהַבְּעִילָה קוֹנָה מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה לְמֵאוּן שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהֵבִיאָה סִימָנִין:

מגיד משנה עד מתי הבת. זה מתבאר בהרבה מקומות וכן העלו בהלכות פרק ב''ש שכל זמן שהגדילה שוב אינה ממאנת וכן הסכימו האחרונים ז''ל. ומ''ש רבינו עד שיודע שהיא אילונית כבר נתבאר פ''ב מהלכות אישות ענינו. ופי' אע''פ שיש לה י''ב שנה ויום אחד אינה גדולה עד שתביא שתי שערות כנזכר שם דתרתי בעיא לגדלות סימנים ושנים ואילונית אינה מביאה סימנים: בד''א שלא בא עליה. פי' בד''א שהיא ממאנת עד שתגדיל כלומר עד שיהו לה סימנים ושנים בשלא בא עליה אחר הגעת השנים דליכא חששא דאורייתא וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע''פ שיש לה שנים ממאנת והולכת אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים אע''פ שלא נודע אם הביאה סימנים אינה ממאנת דכיון שהביאה כשנבעלה הויא לה מקודשת דאורייתא דאמרינן דבעל לשם קידושין ובאיסורא דאורייתא אמרי' חזקה הביאה כדי להחמיר בשל תורה אבל כשלא נבעלה אחר הגעת השנים דדין תורה ממאנת אפילו אם הביאה סימנים אין אומרין הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה. וכל זה מבואר בהלכות בארוכה מהכרח השמועות:

כסף משנה במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת. נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות:

לחם משנה עד מתי הבת ממאנת וכו'. מדברי ה''ה ומדברי רבינו נראה דלאחר י''ב שנה כל זמן שלא נתברר שהביאה שתי שערות יכולה למאן ולא אמרינן חזקה הביאה שתי שערות והא דאמרינן בפרק יוצא דופן (דף מ"ו) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וכו' מוקי לה רבינו דהוא כשבעל דכיון דבעל הוי איסור תורה אז אמרינן חזקה הביאה סימנין לחומרא אבל כשלא בעל הוי ספיקא דרבנן אם הביאה אם לא הביאה ואזלינן לקולא ויכולה למאן וכן נראה מדברי רבינו דבעינן בעילה דכתב ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה וכו' והיינו מימרא דרבא כדפרישית וכן נראה מלשון ההלכות. אבל הטור ז''ל סי' קנ''ה משמע דסבירא ליה דהא דרבא אפילו שלא בעל הוא ואחר שעברו י''ב שנה אינה יכולה למאן חזקה הביאה וכו' שכן כתב שם בד''א שיכולה למאן אחר י''ב שנה שבדקו אותה ולא הביאה ב' שערות אבל סתמא וכו' אבל דעתו כמו שכתבתי וא''כ מ''ש רבינו בד''א כשלא בא עליה הבעל איירי בלא בדיקה וה''ק בד''א דאחר י''ב בלא בדיקה ממאנת אחר שנעשית וכו' אבל אם בעל אפילו שלא נבדקה חזקה הביאה והוא ודאי קדושין ואם לא נבדקה הוי ספק. כך נראה פי' דברי רבינו. ויש לתמוה על ה''ה שכתב פירוש בד''א שהיא נאמנת וכו' וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנין אע''פ שיש לה שנים ממאנת דלמה כתב אם נבדקה אפילו שלא נבדקה כל זמן שלא נתברר שיש לה סימנים ממאנת כמו שכתב בסוף הלשון אין אומרים הוחזקה הביאתן וכו' ועוד ע''כ בד''א כשלא נבדקה איירי דהא סיפיה דלישנא הכי הוא הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה וכו' משמע דבלאו נבדקה איירי. ואולי י''ל בדוחק דאין כוונת ה''ה אלא לומר הצד שיוכל למאן אפילו לכתחלה וז''ש וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אז ממאנת כלומר לכתחלה מה שאין כן כשלא נבדקה דאז לכתחלה לא תמאן אבל מ''מ דברי רבינו ע''כ איירי בלא נבדקה כדפרישית ודוחק:

ה הֲרֵי שֶׁנִּבְדְּקָה וְלֹא נִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים הוֹאִיל וְנִבְעֲלָה אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לַזְּמַן הָרָאוּי לְסִימָנִין הֲרֵי זוֹ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה וְנָשְׁרוּ. וּלְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם מֵאֲנָה אַחַר שֶׁנִּבְדְּקָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִשְּׁנֵיהֶם:

מגיד משנה הרי שנבדקה. במס' נדה פרק יוצא דופן (דף מ"ו) ונזכר בהלכות בפרק בית שמאי אמר רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו. והעלו בהלכות מהכרח השמועות דהיכא דלא בא עליה לאחר זמן דהוו להו נישואין דרבנן לא חיישינן שמא נשרו דלא אמרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאם איתא דהוו לה סימנין הויא לה מקודשת גמורה אבל כשלא בעל דאפי' הוו לה סימנין מדאורייתא היתה ממאנת אלא דרבנן תקון דלא תימא מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זו ממאנת. וזהו דעת רבינו וכן הסכימו האחרונים ז''ל וממה שאמרו חוששין שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מן התורה:

ו קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה וְהִגְדִּילָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ בַּעְלָהּ מִשֶּׁנַּעֲשֵׂית בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת שֶׁהֲרֵי הִגְדִּילָה. וּצְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לִשְׁנֵי נַעֲרוּת עַד שֶׁנָּחוּשׁ לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה סִימָנִין וְתִהְיֶה סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגְדִּילָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אֶלָּא מִנִּשּׂוּאֵי קַטְנוּת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ אִם עָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה אַחַר שֶׁגָּדְלָה תּוֹפְסִין בָּהּ קִדּוּשִׁין שֶׁל שֵׁנִי. וְאִם גֵּרֵשׁ הָרִאשׁוֹן יִכְנֹס הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם גֵּרֵשׁ שֵׁנִי לֹא יְקַיֵּם רִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיְּגָרֵשׁ רִאשׁוֹן תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ. וְאֵין הַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ שֵׁנִי הַוָּלָד מַמְזֵר:

מגיד משנה קטנה שלא מיאנה והגדילה. פ' הגדילה שיש לה שתים עשרה שנים וסימנים כמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא ודין זה מבואר בהלכות פרק ב''ש בארוכה וכן הסכימו האחרונים ז''ל: לפיכך אם עמדה שם. מבואר בהלכות בארוכה:

לחם משנה שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות וכו'. וא''ת אם בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות ולא ידענו שהביאה סימנין מקודשת גמורה הויא כדכתב רבינו לעיל דאמרינן חזקה הביאה סימנים וא''כ אמאי קאמר דהויא ספק מקודשת. וי''ל דמאי דקאמר אחר שהגיעה ר''ל שבדקנוה ולא מצאו לה סימנים ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ''ש ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה דבעינן שיהיו לה סימנין ושנים דומיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה שכתב קודם אלא כל זמן שלא ידענו אם הביאה סימנין להאי דלגבי בעילה הגדילה מיקרי והוי ודאי קדושין: ואם בא עליה שני קודם שגירש ראשון וכו'. כתב הטור בסי' קנ''ה שהשיג הרא''ש ז''ל על דברי ההלכות שהם דברי רבינו ואמר דאפילו בא עליה ב' קודם גירושי ראשון יגרש ראשון וישא ב' ולא דמי לאשה שהלך בעלה וכו' דאם גזרו במקום ערוה או איסור לאו דבר תורה ניגזור במקום שאין איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה וכו'. ואני תמה מאד על דברי הרא''ש ז''ל דהא בירושלמי פרק חרש אמר באשתו של חרש שנשאת לפיקח או אשתו של פיקח שנשאת לחרש מפני ששמע שמת בעלה תצא מזה ומזה והביאו ה''ה לקמן בפרק זה והנהו נשואי דרבנן הוו שהם נשואין דחרש וליכא כאן איסור לאו ולא איסור ערוה. וי''ל דשאני התם שנשאת מחמת ששמעה שמת בעלה וכיון שכן אע''פ שאין לקונסה משום היא גופא איכא למיגזר אטו אשת פיקח שנשאת לפיקח ושמעה שמת בעלה ולכך אמרו תצא מזה ומזה אבל הכא דלא נשאת מחמת ששמעה שמת בעלה לא מיחלף באשה שהלך בעלה וכו' וכ''ת לגזור משום היא גופה כמו שאנו קונסים באשה שהלך בעלה משום דעבד איסורא ה''נ לקנסוה, לזה כתב הר''א ז''ל דאינו דאין כאן לא איסור לאו ולא איסור ערוה דניקנסה ולפי זה גם באשתו של חרש שנתקדשה לפקח בלא שמיעה שמת דלא מיחלף אטו אשה שהלך בעלה ושמעה שמת לא אמרינן דתצא דהוי דומיא דקטנה דהכא. זה נ''ל לדעת הר''א ז''ל והוא דוחק אבל לדברי רבינו אתי הירושלמי שפיר:

ז אֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן. מִבַּת שֵׁשׁ עַד בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים בּוֹדְקִין אוֹתָהּ לְפִי יְפִי דַּעְתָּהּ אִם יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁהֵן קִדּוּשִׁין לֹא שֶׁתִּשְׁמֹר אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת הָאֱגוֹז וּתְמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה מֵאוּן. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן אֶלָּא הוֹלֶכֶת לְבֵית אִמָּהּ כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדְּשָׁה מֵעוֹלָם. וּפְחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אֲפִלּוּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר אֵינָהּ צְרִיכָה מֵאוּן. * וִיתֵרָה עַל בַּת עֶשֶׂר אֲפִלּוּ סְכָלָה בְּיוֹתֵר צְרִיכָה מֵאוּן. וְכָל מִי שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אַחֶיהָ אוֹ אִמָּהּ אוֹ קְרוֹבֶיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:

מגיד משנה אי זו היא קטנה. כבר ביארתי בפ''ד מהל' אישות מאין לו לרבינו זה ושם כתבתי שכן הוא דעת הרשב''א ז''ל. ויש בהשגות בזה שיטה אחרת ושיטת רבינו עיקר: וכל מי שהשיאה אחיה. שם במשנה (יבמות ק"ז:) ובירושלמי אי זו היא לדעתה עבדין לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ומדכרין לה גבר x (אי זו היא שלא לדעתה עבדי לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ולא מדכרין לה גבר) ע''כ. וכתבו הרשב''א ז''ל:

ח כֵּיצַד מְמָאֶנֶת. אוֹמֶרֶת [ג] בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אֵין רְצוֹנִי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי. אוֹ אֵין רְצוֹנִי בַּקִּדּוּשִׁין שֶׁקִּדְּשׁוּנִי אִמִּי אוֹ אַחַי. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲפִלּוּ הָיוּ אוֹרְחִין מְסֻבִּין בְּבֵית בַּעְלָהּ וְהִיא עוֹמֶדֶת וּמַשְׁקָה עֲלֵיהֶן וְאָמְרָה אֵינִי רוֹצָה בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי הֲרֵי זֶה מֵאוּן:

מגיד משנה כיצד ממאנת. פסק הלכה בגמ' שהמיאון די בפני שנים ויש מי שכתב xx דלכתחלה בעי שלשה ואין כן דעת רש''י ז''ל ודעת רבינו ועיקר. והדברים שהיא אומרת שם מבואר הכל בברייתא:

ט הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת הַקְּטַנָּה בִּפְנֵיהֶן כּוֹתְבִין לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בִּפְלוֹנִי בַּעְלָהּ וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְזֶה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט מֵאוּן. וְגֵט מֵאוּן אֵינוֹ כְּגֵט הַגֵּרוּשִׁין שֶׁנְּתִינָתוֹ מְגָרְשָׁהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ וְלֹא מְסִירָה וְלֹא דָּבָר מִמִּשְׁפְּטֵי גֵּט הַגֵּרוּשִׁין. וְאֵין כּוֹתְבִין בּוֹ טָפְסֵי הַגֵּט שֶׁמָּא יֵרָאֶה כְּגֵט [ד] גֵּרוּשִׁין לְפִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה בֵּית דִּין:

מגיד משנה השנים שממאנת הקטנה וכו'. שם בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה כיון דחזו דנפיש דבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא ע''כ. ופירוש דילמא אתי לאחלופי בגיטא ויבאו לאסור קרובות:

לחם משנה השנים שממאנת כו'. כתב ה''ה אבל לשם בעלה כשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן. וא''ת היכי חיישינן לשם בעלה כשם בעלה הא כיון שהם גדולים נפיק להו קלא וכיון דלא הוחזקו ליתנהו. וי''ל דכי אמרינן קלא אית להו ה''מ שני אנשים ששמותיהם ושמות נשותיהן שוין דהא הוי כדבר מחודש ולכך קלא אית להו אבל ב' יוסף בן שמעון ואין שמות נשותיהן שוין לית להו קלא:

י הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת בִּפְנֵיהֶן צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ מַכִּירִין אוֹתָהּ וְאֶת בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁמֵּאֲנָה וְשָׁמַע מֵאוּנֶיהָ יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן בְּנֹסַח זֶה:

מגיד משנה השנים שממאנת בפניהן. מחלוקת אמוראי פרק מצות חליצה (דף ק"ו) ופסקו בהלכות כרבא דהוא בתרא דאמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין וכותבים גט מיאון אף על פי שאין מכירין דלא חיישינן לבית דין טועין. וכתב רבינו שיהיו מכירים אותה ואת בעלה אבל הרשב''א ז''ל כתב אלא אם כן מכירין את האשה אבל אף על פי שאין מכירין הבעל ודאי ממאנין דמאי איכפת לן בבעל אפי' אין זה בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו ומה לה לשקר שלא בפניו תמאן עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה דלמא מסקא שמה כשם אותה קטנה עכ''ל. ומסתברא לי דשמא יש לחוש דילמא איכא קטנה ששמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה ואף על גב דלשני יוסף בן שמעון לא חיישינן אלא אם כן הוחזקו ה''מ בגברי גדולים דשמא נפיק להו ואם איתא דהוו קלא אית להו אבל בנשים וכ''ש קטנות איכא למיחש אבל לשם בעלה כשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן. ומכירין שהזכירו במיאון משמע דומיא דמכירין בחליצה מה בחליצה צריך שיכירו שניהם אף במיאון כן כנ''ל לדעתו ז''ל: כבר נהגו כל ישראל. הנוסח שהזכיר רבינו ברור הוא שהוא מועיל. וראיתי בעטור שהוא מוסיף ויהיבנא לה רשות למיהך להתנסבא לכל גבר דחצבי ואינש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ע''כ. ונוסח רבינו עיקר לפי שלשון זה הוא בגט ואתי לאיחלופי דהשתא בנפיש דבורא אמרו בגמרא דאתי לאחלופי כ''ש לכתוב בו לשונות הגט:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן